An anti-hero of one's own - Tim Adams

Translator: tom carter Reviewer: Bedirhan Cinar

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Mark Freehoff

Literary critic Northrop Frye once observed

המבקר הספרותי נורת'רופ פרי פעם העלה אבחנה

that in our primitive days, our literary heroes were -- well, nearly gods,

שבימינו הפרימיטיביים, הגיבורים הספרותיים שלנו היו -- ובכן, כמעט אלים,

and as civilization advanced, they came down the mountain of the gods, so to speak,

וכשהציויליזציה התקדמה, הם ירדו מההרים של האלים, אפשר להגיד,

and became more human, more flawed, less heroic.

והפכו ליותר אנושיים, יותר פגומים, פחות גיבורים.

From the divine heroes like Hercules,

מהגיבורים האלוהיים כמו הרקולס,

down the mountain below the miraculous but mortal heroes such as Beowulf,

עד להרים מתחת הגיבורים הפלאיים אבל האנושיים כמו בייוולף,

the great leaders such as King Arthur,

המנהיגים הגדולים כמו המלך ארתור,

and the great but flawed heroes like Macbeth or Othello.

והגיבורים הגדולים והפגומים כמו מקבת או אותלו.

Below even the unlikely but eventual heroes such as Harry Potter,

מתחת אפילו הגיבורים הלא סבירים כמו הרי פוטר,

Luke Skywalker, or Hiccup,

לוק סקייווקר, או היקאפ,

until we reach the bottom and meet the anti-hero.

עד שמגיעים לתחתית ופוגשים את האנטי גיבור.

Contrary to the sound, the anti-hero is not the villain, not the antagonist.

בניגוד לפירוש, האנטי גיבור הוא לא רשע, לא האנטגוניסט.

The anti-hero is actually the main character in some contemporary works of literature.

האנטי גיבור הוא למעשה הדמות המרכזית בחלק מעבודות הספרות האחרונות.

Guy Montag in "Fahrenheit 451," Winston Smith in "1984,"

גאי מונטג ב "פרנהייט 451," ווינסטון סמית' ב "1984,"

who unwittingly ends up challenging those in power -- that is,

שבלי ידיעה מגיע למצב שהוא מתמודד עם בעלי הכוח -- שזה,

those who abuse their power to brainwash the populace to believe that the ills of society have been eliminated.

אלה שמשתמשים לרעה בכוחם כדי לשטוף את מוחם של האנשים כדי להאמין שחוליי החברה מוגרו.

Ideally, those who challenge the establishment should be wise, confident, brave,

באופן אידיאלי, אלה שמאתגרים את הממסד צריכים להיות חכמים, בעלי ביטחון, אמיצים,

physically strong, with a type of charisma that inpires followers.

חזקים פיסית, עם סוג של כריזמה שנותנת השראה למאמינים.

The anti-hero, however, at best demonstrates a few underdeveloped traits,

האנטי גיבור, עם זאת, במקרה הטוב מראה כמה תכונות לא מפותחות,

at worst, is totally inept.

ובמקרה הרע, חסר יכולת לחלוטין.

The story of the anti-hero usually unfolds something like this.

הסיפור של האנטי גיבור בדרך כלל מתגלגל כך.

The anti-hero initially conforms, ignorantly accepting the established views,

האנטי גיבור בהתחלה משתלב, מקבל ללא מחשבה את הדעות המבוססות,

a typical, unquestioning, brainwashed member of society.

חבר טיפוסי, שטוף מוח, ולא מתריס של החברה.

The anti-hero struggles to conform, all the while starting to object,

האנטי גיבור מתאמץ להשתלב, וכל הזמן הזה מתחיל להתנגד,

perhaps finding other outsiders with whom to voice his questions,

אולי מוצא עוד אאוטסיידרים איתם הוא יכול לדון בשאלות שלו,

and naïvely, unwisely, sharing those questions with an authority figure.

ובאופן נאיבי, לא חכם, חולק את השאלות עם דמות סמכותית.

The anti-hero openly challenges society,

האנטי גיבור מאתגר את החברה באופן גלוי,

and tries to fight against the lies and tactics used to oppress the populace.

ומנסה להלחם בשקרים ובטקטיקות שבשימוש לדכא את האנשים.

This step, for the anti-hero, is seldom a matter of brave, wise and heroic opposition.

השלב הזה, לאנטי גיבור, הוא לעיתים רחוקות עניין של התנגדות אמיצה, חכמה והרואית.

Maybe the anti-hero fights and succeeds in destroying the oppressive government,

אולי האנטי גיבור נלחם ומצליח להשמיד את הממשל המדכא,

with a lot of impossible luck.

עם הרבה מזל בלתי אפשרי.

Perhaps he or she runs away, escapes to fight another day.

אולי הוא או היא בורחים, נמלטים כדי להלחם ביום אחר.

All too often though, the anti-hero is killed, or brainwashed

ולעיתים קרובות מדי עם זאת, האנטי גיבור נהרג, או מוחו נשטף

to return to conformity with the masses.

כדי לחזור להשתלבות עם ההמונים.

No heroic triumph here, no brave individual standing up against impersonal institutions of a modern world,

אין ניצחון הירואי פה, אין אדם אמיץ שעומד מול ממסדים חסרי פנים של העולם המודרני,

inspiring others to fight, or resourcefully outwitting and outgunning the massive army of the evil empire.

נותן השראה לאחרים להלחם, או עולה בחוכמתו או בכוחו על הצבא המסיבי של האימפריה הרשעית.

Our storytelling ancestors calmed our fears of powerlessness

אבותינו מספרי הסיפורים הרגיעו את פחדינו על חוסר אונים

by giving us Hercules and other heroes strong enough to fight off the demons and monsters

כשנתנו לנו את הרקולס וגיבורים אחרים חזקים מספיק להלחם בשדים ובמפלצות

that we suspected haunted the night beyond our campfires.

שחשדנו שרדפו את הלילה מעבר למדורות שלנו.

But eventually, we realized the monsters did not lie out there,

אבל בסופו של דבר, הבנו שהמפלצות לא שכנו שם בחוץ,

they reside inside of us.

הן שוכנות בתוכנו.

Beowulf's greatest enemy was mortality.

האוייב הגדול ביותר של בייוולף היה המוות.

Othello's, jealousy.

של אותלו, קנאה.

Hiccup, self-doubt.

היקאפ, ספק עצמי.

And in the tales of the ineffectual anti-hero, in the stories of Guy Montag and Winston Smith,

ובסיפורים של האנטי גיבור חסר ההשפעה, בספורים של גאי מונטג וווינסטון סמית',

lie the warnings of contemporary storytellers playing on very primitive fears:

נמצאות האזהרות של מספרי סיפורים בני זמננו שמשחקים על פחדים פרימיטיביים:

that we are not strong enough to defeat the monsters.

שאנחנו לא חזקים מספיק להביס את המפלצות.

Only this time, not the monsters chased away by the campfire,

אלא שבפעם הזו, לא המפלצות שהוברחו על ידי המדורה,

but the very monsters who built the campfire in the first place.

אלא המפלצות שבנו את המדורה מלכתחילה.