The wildly complex anatomy of a sneaker - Angel Chang

תרגום: עריכה: Ido Dekkers

Australians call them “runners." The British know them as “trainers."

האוסטרלים קוראים להן “ראנרס.” הבריטים קוראים להן “טריינרס.”

Americans refer to them as “tennis shoes” or “sneakers."

אמריקאים מתייחסים אליהן כ“נעלי טניס” או “סניקרס.”

Whatever you call them, these rubber-soled, casual shoes

איך שלא תקראו להן, הנעליים היום יומיות בעלות סוליית הגומי

are worn by billions of people around the world.

ננעלות על ידי מיליארדי אנשים מסביב לעולם.

Originally invented in the late 19th century,

הן הומצאו במקור בשלהי המאה ה 19,

these simple canvas and rubber creations have changed a lot

היצירות הפשוטות מקנבס וגומי השתנו מאוד

since they first hit the pavement.

מאז שהן דרכו על המדרכה בפעם הראשונה.

Today, sneaker consumption is at an all-time high.

היום, צריכת סניקרס בשיא של כל הזמנים.

No country buys more sneakers than the United States,

אף מדינה לא קונה יותר סניקרס מארצות הברית,

where people purchase 3 pairs a year on average.

שם אנשים קונים 3 זוגות כל שנה בממוצע.

To meet this demand, roughly 23 billion shoes are produced each year,

כדי לעמוד בביקוש, בערך 23 מיליארד נעליים מיוצרות כל שנה,

mostly in factories across China and Southeast Asia.

בעיקר במפעלים בסין ודרום אסיה.

But making shoes has become more complicated, more labor-intensive,

אבל יצור נעלים הופך יותר מורכב, דורש יותר עבודה,

and in some ways, more dangerous,

ובדרכים מסויימות, יותר מסוכן,

for the workers involved and for our planet.

לעובדים שמעורבים ולפלנטה שלנו.

Shoe manufacturing accounts for roughly one-fifth

יצור נעליים מהווה בערך חמישית

of the fashion industry’s carbon emissions.

מפליטת הפחמן של תעשיית האופנה.

Sneakers alone generate 313 million metric tons of carbon dioxide every year,

סניקרס לבדן מייצרות 313 מליון טון של פחמן דו חמצני כל שנה,

which is equivalent to the annual emissions of 66 million cars.

שזה שווה ערך לפליטות השנתיות של 66 מליון מכוניות.

To better understand your shoe’s carbon footprint,

כדי להבין טוב יותר את טביעת הפחמן של הנעליים שלכם,

let’s dive into the anatomy of a sneaker.

בואו נצלול לאנטומיה של סניקרס.

For starters, the heel, insole, midsole, and upper layer

ראשית, העקב, הרפידה, החלק הפנימי של הסוליה והשכבה העליונה

are usually made from synthetic textiles like polyester, nylon, latex,

בדרך כלל עשויים טקסטיל סינטטי כמו פוליאסטר, ניילון, לייטקס,

and polyurethane.

ופוליוריטן.

Mining the fossil fuels that make up these materials emits tons of greenhouse gases.

כריית דלקים מאובנים שיוצרים את החומרים האלה פולטים טונות של גזי חממה.

And processing those raw ingredients into synthetic textiles

ועיבוד החומרים הגלמיים האלה לטקסטילים סינטטיים

also uses a lot of energy, further compounding that pollution.

גם דורש הרבה אנרגיה, מה שמרכיב יותר את הזיהום.

Some sneaker tops are made from natural sources like leather,

כמה חלקים עליונים עשויים ממקורות טבעיים כמו עור,

but tanning this material relies on chromium;

אבל צביעת החומר הזה תלוי בכרום;

a carcinogenic chemical that can damage freshwater ecosystems.

כימיקל סרטני שיכול לפגוע במערכות מים מתוקים.

The outer soles of most shoes are made of rubber

הסוליה של רוב הנעליים עשוייה גומי

that’s gone through a process called vulcanization.

שעבר תהליך שנקרא גיפור.

This technique adds sulfur to superheated raw rubber to create a material

השיטה מוסיפה גופרית לגומי סופר מחומם כדי ליצור חומר

that’s both elastic and sturdy.

שגם אלסטי וגם עמיד.

Until recently, sneakers used natural rubber for this process.

עד לאחרונה, סניקרס השתמשו בגומי טבעי לתהליך הזה.

But today, most outer soles are made with a synthetic blend of natural rubber

אבל היום, רוב הסוליות עשוייות תערובת סינטטית של גומי טבעי

and byproducts from coal and oil.

ותוצרי לוואי של פחם ונפט.

Producing these materials accounts for 20% of a sneaker’s carbon footprint.

יצור החומרים האלה מהווה 20% מפליטות הפחמן של סניקרס.

But more than two-thirds of the shoe’s carbon impact comes from the next step:

אבל יותר משני שלישים מטביעת הפחמן מגיע מהשלב הבא:

יצור.

manufacturing.

A typical sneaker is comprised of 65 discrete parts,

נעליים טיפוסיות מורכבות מ 65 חלקים נפרדים,

each of which is produced by specialized machinery.

כל אחד מיוצר על ידי מכשור יעודי.

This means it’s cheaper for factories to mass-produce each piece separately

זה אומר שזול יותר למפעלים ליצר באופן המוני כל פיסה בנפרד

rather than manufacturing every part under one roof.

במקום לייצר כל חלק תחת אותו גג.

But the transportation required to ship these pieces

אבל התחבורה הנדרשת לשנע את החלקים האלה

to one assembly plant emits even more CO2.

למפעל הרכבה אחד פולטת אפילו יותר פד"ח.

Once the components arrive at the assembly line,

ברגע שהרכיבים מגיעים לקו ההרכבה,

they undergo cutting, pouring, melting, baking, cooling, and gluing,

הם עוברים חיתוך, שפיכה, התכה, אפיה, קרור, והדבקה,

before the final products can be stitched together.

לפני שהמוצר הסופי יכול להתפר.

The assembly of a typical sneaker requires more than 360 steps,

ההרכבה של נעל טיפוסית דורשת יותר מ 360 שלבים,

and accounts for the remaining 20% of a sneaker’s environmental impact.

ומהווה את שאר 20 האחוזים של ההשפעה הסביבתית של הנעליים.

The dispersion of factories fuels another problem as well: labor abuse.

הפיזור של המפעלים מתדלק בעיה נוספת: פגיעה בעובדים.

Most brands don’t own or operate their factories,

רוב המותגים לא מחזיקים או מפעילים את המפעלים,

so the plants they work with are in countries

אז המפעלים שהם עובדים איתם הם במדינות

with little to no worker protection laws.

על חוקי הגנה חלשים או לא קיימים.

As a result, many laborers earn below the living wage,

כתוצאה מזה, הרבה עובדים מרוויחים פחות ממה שהם צריכים למחיה,

and are exposed to harmful chemicals, like toxic glue fumes.

וחשופים לכימיקלים מזיקים, כמו אדי דבק רעילים.

When manufacturing is complete,

כשהייצור מושלם,

the shoes are packaged and transported to stores around the globe.

הנעליים האלה נארזות ומשונעות לחנויות מסביב לעולם.

For many, these shoes could last years.

עבור רבים, הנעליים האלה יכולות להחזיק שנים.

But for someone running 20 miles a week,

אבל עבור אדם שרץ 35 קילומטר בשבוע,

a pair of running shoes will start wearing out after roughly 6 months.

זוג נעלי ריצה יתחיל להתבלות אחרי בערך 6 חודשים.

Since the shoes are made of so many different materials,

מאחר והנעליים עשויות מכל כך הרבה חומרים,

they’re almost impossible to break down into recyclable components.

כמעט בלתי אפשרי לפרק אותן לרכיבים ברי מחזור.

20% of these shoes are incinerated, while the rest are tossed into landfills

20% מהנעליים האלה נשרפות, בעוד השאר מושלכות למזבלות

where they can take up to 1,000 years to degrade.

שם יקח להן עד 1000 שנה להפרק.

So, how can we balance our love of sneakers

אז, איך אפשר לאזן את האהבה שלנו לסניקרס

with the need for sustainability?

עם הצורך בקיימות?

First, designers should streamline design elements

ראשית, מעצבים צריכים ליעל את פריטי העיצוב

ולהתמקד בחומרים ידידותיים לסביבה.

and focus on eco-friendly materials.

Factories need to develop energy efficient manufacturing processes

מפעלים צריכים לפתח תהליכי יצור יעילים באנרגיה

that consolidate steps and sneaker parts.

שמשלבים צעדים וחלקי נעליים.

And consumers should support companies using clean energy

וצרכנים צריכים לתמוך בחברות שמתמשות באנרגיה נקיה

and ethical manufacturing processes.

ותהליכי יצור אתיים.

We can also buy fewer shoes, wear them for longer,

אנחנו יכולים גם לקנות פחות נעליים, לנעול אותן זמן רב יותר,

and donate those we no longer need.

ולתרום את אלו שאנחנו לא צריכים יותר.

So no matter what your style, we can all take steps towards a sustainable future.

אז לא משנה מה הסגנון שלכם, כולנו יכולים לצעוד קדימה לעתיד בר קיימא.