A tribute to nurses | Carolyn Jones

מתרגם: Alsa Saal מבקר: Ido Dekkers

As patients,

בתור חולים

we usually remember the names of our doctors,

אנחנו בדרך כלל זוכרים את השמות של הרופאים והרופאות שלנו,

but often we forget the names of our nurses.

אבל לעתים קרובות אנחנו שוכחים את השמות של האחים והאחיות שלנו.

I remember one.

אני זוכרת אחת.

I had breast cancer a few years ago,

חליתי בסרטן השד לפני מספר שנים,

and somehow I managed to get through the surgeries

ואיכשהו עברתי בהצלחה את הניתוחים

and the beginning of the treatment just fine.

ואת ההתחלה של הטיפולים בצורה טובה.

I could hide what was going on.

יכולתי להסתיר את מה שהתרחש.

Everybody didn't really have to know.

אף אחד לא נדרש באמת לדעת.

I could walk my daughter to school,

יכולתי לקחת את בתי לבית הספר,

I could go out to dinner with my husband;

יכולתי לצאת לארוחת ערב עם בעלי;

I could fool people.

יכולתי לשטות באנשים.

But then my chemo was scheduled to begin

אבל אז טיפולי הכימותרפיה עמדו להתחיל

and that terrified me

והדבר הפחיד אותי מאד

because I knew that I was going to lose every single hair on my body

כי ידעתי שאני עומדת לאבד כל שערה ושערה מגופי

because of the kind of chemo that I was going to have.

בגלל סוג הכימותרפיה שעמדתי לעבור.

I wasn't going to be able to pretend anymore

לא יכולתי עוד להעמיד פנים

as though everything was normal.

כאילו הכל כרגיל.

I was scared.

פחדתי.

I knew what it felt like to have everybody treating me with kid gloves,

ידעתי מה ההרגשה שכולם מתייחסים אליי עם כפפות של משי,

and I just wanted to feel normal.

ואני רק רציתי להרגיש כרגיל.

I had a port installed in my chest.

השתילו לי צנתר בחזה.

I went to my first day of chemotherapy,

הלכתי ליום הכימותרפיה הראשון שלי,

and I was an emotional wreck.

והייתי שבר כלי מבחינה רגשית.

My nurse, Joanne, walked in the door,

האחות שלי, ג'ואן, נכנסה לחדר,

and every bone in my body was telling me to get up out of that chair

וכל עצם בגופי אמרה לי לקום מהכיסא

and take for the hills.

ולברוח הרחק משם.

But Joanne looked at me and talked to me like we were old friends.

אבל ג'ואן הביטה בי ודיברה אליי כאילו אנחנו חברות ותיקות.

And then she asked me,

ואז היא שאלה אותי,

"Where'd you get your highlights done?"

"איפה עשית את הגוונים?"

(Laughter)

(צחוק)

And I was like, are you kidding me?

ואני חשבתי, את צוחקת עליי?

You're going to talk to me about my hair when I'm on the verge of losing it?

את עומדת לדבר איתי על השיער שלי כשאני על סף לאבד אותו?

I was kind of angry,

די כעסתי,

and I said, "Really? Hair?"

ואמרתי, "באמת? שיער?"

And with a shrug of her shoulders she said,

ובמשיכת כתף היא אמרה,

"It's gonna grow back."

"הוא יצמח בחזרה".

And in that moment she said the one thing I had overlooked,

באותו הרגע היא אמרה את הדבר היחיד שאני החמצתי

and that was that at some point, my life would get back to normal.

וזה שבשלב כלשהו החיים שלי יחזרו למסלול הרגיל.

She really believed that.

היא באמת האמינה בכך.

And so I believed it, too.

ולכן גם אני האמנתי.

Now, worrying about losing your hair when you're fighting cancer

לדאוג לגבי איבוד השיער שלכם כשאתם נאבקים בסרטן

may seem silly at first,

עשוי להראות מגוחך בהתחלה,

but it's not just that you're worried about how you're going to look.

אבל זה לא רק שאתם דואגים לגבי איך שתראו.

It's that you're worried that everybody's going to treat you so carefully.

אתם דואגים שכולם עומדים להתייחס אלייכם כל כך בזהירות.

Joanne made me feel normal for the first time in six months.

ג'ואן גרמה לי להרגיש נורמלי בפעם הראשונה מזה שישה חודשים.

We talked about her boyfriends,

דיברנו על החברים שלה,

we talked about looking for apartments in New York City,

דיברנו על חיפוש דירות בניו יורק,

and we talked about my reaction to the chemotherapy --

ודיברנו על התגובה שלי לטיפולי הכימותרפיה --

all kind of mixed in together.

הכל במין ערבוביה כזו.

And I always wondered,

ותמיד תהיתי,

how did she so instinctively know just how to talk to me?

איך היא תמיד ידעה באינסטינקטים שלה איך בדיוק לדבר אליי?

Joanne Staha and my admiration for her

ג'ואן סטאהא וההערצה שלי כלפיה

marked the beginning of my journey into the world of nurses.

סימנו את תחילת המסע שלי אל תוך עולמן של האחים והאחיות.

A few years later, I was asked to do a project

מספר שנים לאחר מכן התבקשתי לעשות פרוייקט

that would celebrate the work that nurses do.

שיהלל את העבודה שאחים ואחיות מבצעים.

I started with Joanne,

התחלתי עם ג'ואן,

and I met over 100 nurses across the country.

ופגשתי יותר מ - 100 אחים ואחיות ברחבי המדינה.

I spent five years interviewing, photographing and filming nurses

הקדשתי חמש שנים לראיונות ולצילומים של אחים ואחיות

for a book and a documentary film.

עבור ספר וסרט תיעודי.

With my team,

ביחד עם הצוות שלי

we mapped a trip across America that would take us to places

מיפינו מסלול ברחבי אמריקה שיעבור במקומות

dealing with some of the biggest public health issues facing our nation --

שעוסקים בכמה מבעיות הבריאות הציבוריות עמן מתמודדת המדינה --

aging, war, poverty, prisons.

הזדקנות, מלחמה, עוני, בתי כלא.

And then we went places

ואז הלכנו למקומות

where we would find the largest concentration of patients

בהם נוכל למצוא את הריכוז הגבוה ביותר של מטופלים

dealing with those issues.

המתמודדים עם בעיות אלו.

Then we asked hospitals and facilities to nominate nurses

לאחר מכן ביקשנו מבתי חולים ומוסדות נוספים להצביע על האחים והאחיות

who would best represent them.

שמייצגים אותן באופן המיטבי.

One of the first nurses I met was Bridget Kumbella.

אחת האחיות הראשונות שפגשתי הייתה ברידג'ט קומבלה.

Bridget was born in Cameroon,

ברידג'ט נולדה בקמרון,

the oldest of four children.

הבכורה מבין ארבעה ילדים.

Her father was at work when he had fallen from the fourth floor

אביה היה בעבודה כשנפל מהקומה הרביעית

and really hurt his back.

ונפצע קשה בגבו.

And he talked a lot about what it was like to be flat on your back

הוא היה מדבר הרבה על ההרגשה של איך זה להשתטח על הגב

and not get the kind of care that you need.

ולא לקבל את סוג הטיפול לו אתה זקוק.

And that propelled Bridget to go into the profession of nursing.

זה דחף את ברידג'ט לפנות למקצוע הסיעוד.

Now, as a nurse in the Bronx,

כעת, כאחות בברונקס,

she has a really diverse group of patients that she cares for,

יש לה קבוצה מגוונת מאד של חולים בהם היא מטפלת,

from all walks of life,

בעלי אורח חיים שונה,

and from all different religions.

ומכל הדתות השונות.

And she's devoted her career to understanding the impact

היא הקדישה את הקריירה שלה להבנת ההשפעה

of our cultural differences when it comes to our health.

של ההבדלים התרבותיים שלנו בכל הנוגע לבריאות.

She spoke of a patient --

היא דיברה על מטופל --

a Native American patient that she had --

מטופל יליד אמריקאי שהיה לה --

that wanted to bring a bunch of feathers into the ICU.

שרצה להביא צרור של נוצות למחלקת טיפול נמרץ.

That's how he found spiritual comfort.

כך הוא מצא מנוחה נפשית.

And she spoke of advocating for him

היא דיברה על להילחם עבורו

and said that patients come from all different religions

ואמרה שמטופלים מגיעים מכל הדתות השונות

and use all different kinds of objects for comfort;

ומשתמשים בחפצים שונים בכדי לחוש בנוח;

whether it's a holy rosary or a symbolic feather,

בין אם זו מחרוזת תפילה או נוצה סמלית,

it all needs to be supported.

את כולם יש לאפשר.

This is Jason Short.

זהו ג'ייסון שורט.

Jason is a home health nurse in the Appalachian mountains,

ג'ייסון הוא אח שעובד בבתים בהרי האפלאצ'ים,

and his dad had a gas station and a repair shop when he was growing up.

לאביו הייתה תחנת דלק וחנות תיקונים בשנים בהן גדל.

So he worked on cars in the community that he now serves as a nurse.

כך שהוא תיקן מכוניות בקהילה שאותה הוא משרת היום כאח.

When he was in college,

כשהיה בקולג',

it was just not macho at all to become a nurse,

זה לא היה גברי כלל להיות אח.

so he avoided it for years.

לכן הוא נמנע מכך במשך שנים.

He drove trucks for a little while,

הוא נהג על משאיות במשך תקופה קצרה,

but his life path was always pulling him back to nursing.

אבל מסלול חייו תמיד משך אותו בחזרה לסיעוד.

As a nurse in the Appalachian mountains,

כאח בהרי האפלאצ'ים,

Jason goes places that an ambulance can't even get to.

ג'ייסון מגיע למקומות שאמבולנס לא יכול להגיע אליהם.

In this photograph, he's standing in what used to be a road.

בתמונה הזו, הוא עומד על מה שפעם היה כביש.

Top of the mountain mining flooded that road,

כרייה בראש ההר גרמה להצפה של הכביש הזה,

and now the only way for Jason to get to the patient

וכעת הדרך היחידה שבה ג'ייסון יכול להגיע אל המטופל

living in that house with black lung disease

שגר בבית הזה וחולה במחלת "ריאה שחורה"

is to drive his SUV against the current up that creek.

היא לנהוג ברכב כביש-שטח שלו כנגד הזרם במעלה הנהר הזה.

The day I was with him, we ripped the front fender off the car.

ביום שבו הצטרפתי אליו, הפגוש הקדמי של הרכב נעקר ממקומו.

The next morning he got up, put the car on the lift,

בבוקר שלמחרת הוא קם, הרים את הרכב על המגבה,

fixed the fender,

תיקן את הפגוש,

and then headed out to meet his next patient.

ואז יצא לפגוש את המטופל הבא שלו.

I witnessed Jason caring for this gentleman

הייתי עדה לטיפול של ג'ייסון בגבר הזה

with such enormous compassion,

בחמלה כה עצומה,

and I was struck again by how intimate the work of nursing really is.

נדהמתי שוב עד כמה אינטימית היא עבודת הסיעוד.

When I met Brian McMillion, he was raw.

כשפגשתי את בריאן מקמיליון, הוא היה נסער.

He had just come back from a deployment

הוא בדיוק חזר מתקופת הצבה

and he hadn't really settled back in to life in San Diego yet.

והוא עדין לא נחת לשגרת חייו בסן דיאגו.

He talked about his experience of being a nurse in Germany

הוא דיבר על החוויות שלו כאח בגרמניה.

and taking care of the soldiers coming right off the battlefield.

ועל הטיפול בחיילים שאך חזרו משדה הקרב.

Very often, he would be the first person they would see

לעתים קרובות, הוא היה האדם הראשון שהם ראו

when they opened their eyes in the hospital.

כשהם פקחו את העיניים בבית החולים.

And they would look at him as they were lying there,

הם הסתכלו עליו כשהם שכבו שם,

missing limbs,

ללא גפיים,

and the first thing they would say is,

והדבר הראשון שהם אמרו היה

"When can I go back? I left my brothers out there."

"מתי אני יכול לחזור? השארתי שם את האחים שלי".

And Brian would have to say,

ובריאן נאלץ לומר:

"You're not going anywhere.

"אתה לא הולך לשום מקום.

You've already given enough, brother."

"כבר נתת מספיק, אחי".

Brian is both a nurse and a soldier who's seen combat.

בריאן הוא גם אח וגם חייל שראה קרבות.

So that puts him in a unique position

כך שזה שם אותו במקום ייחודי

to be able to relate to and help heal the veterans in his care.

הוא יכול להזדהות עם ולעזור לרפא את החיילים בהם הוא מטפל.

This is Sister Stephen,

זוהי האחות סטיבן,

and she runs a nursing home in Wisconsin called Villa Loretto.

היא מנהלת בית סיעוד בויסקונסין שנקרא וילה לורטו.

And the entire circle of life can be found under her roof.

אפשר למצוא את כל מעגל החיים תחת קורת הגג שלה.

She grew up wishing they lived on a farm,

כשהיא גדלה היא רצתה לגור בחווה,

so given the opportunity to adopt local farm animals,

כך שכשיש לה הזדמנות לאמץ חיות משק מקומיות,

she enthusiastically brings them in.

היא אוספת אותם בהתלהבות.

And in the springtime, those animals have babies.

ובאביב החיות הללו מביאות ילדים לעולם.

And Sister Stephen uses those baby ducks, goats and lambs

האחות סטיבן משתמשת בברווזים, בעזים ובטלאים הקטנים

as animal therapy for the residents at Villa Loretto

לטיפול בחיות עבור הדיירים של וילה לורטו

who sometimes can't remember their own name,

שלעתים אינם יכולים לזכור אפילו את שמם,

but they do rejoice in the holding of a baby lamb.

אך מאושרים להחזיק טלה קטן.

The day I was with Sister Stephen,

ביום שבו הצטרפתי אל האחות סטיבן,

I needed to take her away from Villa Loretto

הייתי צריכה לנסוע אתה הרחק מוילה לורטו

to film part of her story.

כדי לצלם חלק מהסיפור שלה.

And before we left,

לפני שעזבנו,

she went into the room of a dying patient.

היא נכנסה לחדרו של מטופל גוסס,

And she leaned over and she said,

והיא התכופפה ואמרה,

"I have to go away for the day,

"אני צריכה לנסוע למשך היום,

but if Jesus calls you,

אבל אם ישו יקרא לך,

you go.

לך.

You go straight home to Jesus."

לך ישר הביתה אל ישו".

I was standing there and thinking

עמדתי שם וחשבתי

it was the first time in my life

שזו הפעם הראשונה בחיי

I witnessed that you could show someone you love them completely

שהייתי עדה לכך שאפשר להראות למישהו שאתה אוהב אותו לגמרי

by letting go.

על ידי פרידה.

We don't have to hold on so tightly.

אנחנו לא צריכים להיאחז כל כך חזק.

I saw more life rolled up at Villa Loretto

ראיתי יותר חיים שהתקבצו לתוך וילה לורטו

than I have ever seen at any other time at any other place in my life.

משראיתי בכל זמן אחר בכל מקום אחר בכל חיי.

We live in a complicated time when it comes to our health care.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת בכל הנוגע לטיפולי הבריאות שלנו.

It's easy to lose sight of the need for quality of life,

קל להפסיק לראות את הצורך באיכות חיים,

not just quantity of life.

לא רק בכמות החיים.

As new life-saving technologies are created,

ככל שטכנולוגיות מצילות חיים נוצרות,

we're going to have really complicated decisions to make.

נצטרך לקבל החלטות מורכבות מאד.

These technologies often save lives,

הטכנולוגיות הללו לעתים קרובות מצילות חיים,

but they can also prolong pain and the dying process.

אבל הן גם יכולות להאריך כאב ואת תהליך הגסיסה.

How in the world are we supposed to navigate these waters?

איך, לכל הרוחות, אנחנו אמורים למצוא את הדרך הנכונה?

We're going to need all the help we can get.

אנחנו נצטרך את כל העזרה שנצליח להשיג.

Nurses have a really unique relationship with us

לאחיות יש יחסים מיוחדים מאד אתנו

because of the time spent at bedside.

בשל הזמן הרב שהן מבלות ליד מיטתנו.

During that time,

במהלך הזמן הזה,

a kind of emotional intimacy develops.

מתפתח סוג של אינטימיות רגשית.

This past summer, on August 9,

בקיץ שעבר, ב- 9 באוגוסט,

my father died of a heart attack.

אבא שלי מת מהתקף לב.

My mother was devastated,

אמא שלי היתה הרוסה,

and she couldn't imagine her world without him in it.

והיא לא הצליחה לדמיין את העולם בלעדיו.

Four days later she fell,

ארבעה ימים לאחר מכן היא נפלה,

she broke her hip,

היא שברה את הירך שלה,

she needed surgery

היא נזקקה לניתוח

and she found herself fighting for her own life.

ומצאה את עצמה נלחמת על חייה שלה.

Once again I found myself

שוב מצאתי את עצמי

on the receiving end of the care of nurses --

בצד שמקבל את הדאגה של האחים והאחיות --

this time for my mom.

הפעם עבור אמא שלי.

My brother and my sister and I stayed by her side

אחי, אחותי ואני נשארנו לצדה

for the next three days in the ICU.

במשך שלושת הימים הבאים במחלקה לטיפול נמרץ.

And as we tried to make the right decisions

וכשניסינו לקבל את ההחלטות הנכונות

and follow my mother's wishes,

ולמלא את המשאלות של אמא שלי,

we found that we were depending upon the guidance of nurses.

מצאנו שאנו תלויים בהדרכה של האחים והאחיות,

And once again,

ופעם נוספת,

they didn't let us down.

הם לא איכזבו אותנו.

They had an amazing insight in terms of how to care for my mom

היתה להם תובנה מדהימה כיצד לטפל באמא שלי

in the last four days of her life.

בארבעת הימים האחרונים של חייה.

They brought her comfort and relief from pain.

הם העניקו לה נוחות והקלה מכאב.

They knew to encourage my sister and I to put a pretty nightgown on my mom,

הם ידעו לעודד את אחותי ואותי להלביש לאמי כותונת יפה,

long after it mattered to her,

הרבה אחרי שזה היה חשוב לה,

but it sure meant a lot to us.

אבל זה בוודאי היה חשוב מאד עבורנו.

And they knew to come and wake me up just in time for my mom's last breath.

והם ידעו לבוא ולהעיר אותי בדיוק בזמן לנשימה האחרונה של אמא שלי.

And then they knew how long to leave me in the room

ואז הם ידעו כמה זמן להניח לי להשאר בחדר

with my mother after she died.

עם אמא שלי אחרי שהיא מתה.

I have no idea how they know these things,

אין לי מושג איך הם יודעים את הדברים האלו,

but I do know that I am eternally grateful

אבל אני יודעת שאני אסירת תודה לנצח

that they've guided me once again.

על כך שהם הדריכו אותי שוב.

Thank you so very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)