How an old loop of railroads is changing the face of a city | Ryan Gravel

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

This picture

התמונה הזו

is from my metro card

היא מכרטיס המטרו שלי

when I spent a year abroad in Paris in college in the mid-'90s.

כשביליתי שנה בחו"ל בפריז במכללה באמצע שנות ה 90.

My friend says I look like a French anarchist --

חבר שלי אמר שנראתי כמו אנרכיסט צרפתי –

(Laughter)

(צחוק)

But this is still what I see

אבל זה עדיין מה שאני רואה

when I look in the mirror in the morning.

כשאני מביט במראה בבוקר.

Within a month of living in Paris, I'd lost 15 pounds

תוך חודש בפריז, איבדתי 7 קילו

and I was in the best shape of my life

והייתי במצב הגופני הכי טוב בחיי

because I was eating fresh food

כי אכלתי אוכל בריא

and I was walking wherever I went.

והלכתי ברגל לכל מקום אליו הייתי צריך להגיע.

Having grown up in suburban Atlanta,

כמי שגדל באטלנטה הפרוורית,

a region built largely by highways and automobiles

אזור שבנוי בעיקר על כבישים מהירים ומכוניות

and with a reputation as a poster child for sprawl,

הידוע כדוגמא לפִּרְווּר,

Paris fundamentally changed the way I understood

פריז שינתה מהיסוד את הדרך בה הבנתי

the construction of the world around me,

את הבניה של העולם סביבי,

and I got obsessed with the role of infrastructure --

ונעשיתי אובססיבי לתפקיד של התשתיות –

that it's not just the way to move people from point A to point B,

הן אינן אמצעי לשנע אנשים מנקודה א' ל ב',

it's not just the way to convey water or sewage or energy,

ולא רק הדרך להעביר מים או ביוב או אנרגיה,

but it's the foundation for our economy.

הן היסודות של הכלכלה שלנו.

It's the foundation for our social life and for our culture,

הן היסודות לחיים החברתיים שלנו ולתרבות שלנו,

and it really matters to the way that we live.

והן באמת חשובות לדרך בה אנחנו חיים.

When I came home, I was instantly frustrated,

כשחזרתי הביתה, מייד נהייתי מתוסכל,

stuck in traffic as I crossed the top end of our perimeter highway.

תקוע בתנועה כשחציתי את החלק העליון של הכביש המהיר ההקפי.

Not only was I not moving a muscle,

לא רק שלא הזזתי אף שריר,

I had no social interaction

לא היתה לי אינטראקציה חברתית

with the hundreds of thousands of people that were hurtling past me,

עם מאות אלפי האנשים שעברו אותי,

like me, with their eyes faced forward and their music blaring.

כמוני, כשעיניהם פונות קדימה והמוזיקה שלהם צורחת.

I wondered if this was an inevitable outcome,

תהיתי אם זו היתה תוצאה בלתי נמנעת,

or could we do something about it.

או האם נוכל לעשות משהו בנוגע לזה.

Was it possible to transform this condition in Atlanta

האם אפשר להפוך את המצב הזה באטלנטה

into the kind of place that I wanted to live in?

לסוג של מקום שרציתי לחיות בו?

I went back to grad school in architecture and city planning,

חזרתי חזרה ללימודי מאסטר בארכיטקטורה ותכנון ערים,

developed this interest in infrastructure,

פיתחתי את העניין הזה בתשתיות,

and in 1999 came up with an idea

וב-1999 העליתי רעיון

for my thesis project:

לפרוייקט התזה שלי:

the adaptation of an obsolete loop of old railroad circling downtown

הפיכת לולאה נטשה של מסילה ישנה שמקיפה את מרכז העיר

as a new infrastructure for urban revitalization.

כתשתית החדשה לחידוש עירוני.

It was just an idea.

זה היה רק רעיון.

I never thought we would actually build it.

מעולם לא חשבתי שנוכל באמת לבנות את זה.

But I went to work at an architecture firm,

אבל יצאתי לעבודה בחברת ארכיטקטורה,

and eventually talked to my coworkers about it,

ולבסוף דיברתי עם שותפי לעבודה בנוגע לזה,

and they loved the idea.

והם אהבו את הרעיון.

And as we started talking to more people about it,

וכשהתחלנו לדבר על זה עם עוד אנשים,

more people wanted to hear about it.

יותר אנשים רצו לשמוע על זה.

In the summer of 2001,

בקיץ 2001,

we connected with Cathy Woolard,

התחברנו לקאת'י וולרד,

who was soon elected city council president.

שנבחרה לאחר מכן לנשיאת מועצת העיר.

And we built a citywide vision around this idea:

ובנינו חזון עירוני מקיף סביב הרעיון הזה:

the Atlanta BeltLine, a 22-mile loop

קו החגורה של אטלנטה, לולאה של 35 קילומטר

of transit and trails and transformation.

של תחבורה ושבילים ושינוי מהפכני.

I was doing two and three meetings a week for two and a half years,

קיימתי 2-3 פגישות בשבוע במשך שנתיים וחצי,

and so was Cathy and her staff and a handful of volunteers.

וכך גם קאתי והצוות שלה ומספר מתנדבים.

Together, we built this amazing movement of people and ideas.

יחד, בנינו את התנועה המדהימה הזו של אנשים ורעיונות.

It included community advocates who were used to fighting against things,

היא כללה פעילים חברתיים שהיו רגילים להילחם נגד דברים,

but found the Atlanta BeltLine as something that they could fight for;

אבל מצאו את קו החגורה של אטלנטה כמשהו שהם יכולים להילחם עבורו.

developers who saw the opportunity

מפתחים שראו את ההזדמנות

to take advantage of a lot of new growth in the city;

לנצל צמיחה חדשה בעיר,

and dozens of nonprofit partners who saw their mission

ועשרות שותפים ללא מטרת רווח שראו את המשימה שלהם

at least partly accomplished by the shared vision.

לפחות חלקית מושגת על ידי החזון המשותף הזה.

Now, usually these groups of people aren't at the same table

עכשיו, בדרך כלל הקבוצות האלו של אנשים לא יושבים באותו שולחן

wanting the same outcome.

ורוצים את אותה תוצאה.

But there we were, and it was kind of weird,

אבל הנה אנחנו, וזה היה די מוזר,

but it was really, really powerful.

אבל זה היה באמת, באמת חזק.

The people of Atlanta fell in love with a vision

תושבי אטלנטה התאהבו בחזון

that was better than what they saw through their car windshields,

שהיה טוב יותר ממה שהם ראו דרך חלון המכונית שלהם,

and the people of Atlanta made it happen,

ותושבי אטלנטה גרמו לזה לקרות,

and I guarantee you we would not be building it otherwise.

ואני מבטיח לכם שאילולא הם, לא היינו בונים את זה.

From the beginning, our coalition was diverse.

מההתחלה, הקואליציה שלנו היתה מגוונת.

People of all stripes were part of our story.

אנשים מכל הסוגים היו חלק מהסיפור.

People on the lower end of the economic spectrum loved it, too.

אנשים בצד התחתון של הספקטרום הכלכלי אהבו את זה גם.

They were just afraid they weren't going to be able to be there

הם פשוט פחדו שהם לא יוכלו להיות שם כשזה ייבנה,

when it got built, that they'd be priced out.

שלא יהיה להם כסף.

And we've all heard that kind of story before, right?

וכולנו שמענו סיפורים כאלה בעבר, נכון?

But we promised that the Atlanta BeltLine would be different,

אבל הבטחנו להם שקו החגורה של אטלנטה יהיה שונה,

and people took ownership of the idea,

ואנשים לקחו בעלות על הרעיון,

and they made it better than anything we ever imagined

והם עשו אותו טוב יותר מכל דבר שאי פעם דמיינו בהתחלה,

in the beginning,

including significant subsidies for housing,

כולל סובסידיות משמעותיות לדיור,

new parks, art, an arboretum -- a list that continues to grow.

פארקים חדשים, אמנות, גן בוטני – רשימה שממשיכה לגדול.

And we put in place

והקמנו

the organizations and agencies that were required to make it happen.

ארגונים וסוכנויות שנדרשו כדי לגרום לזה לקרות.

And importantly, it is.

וחשוב, כך זה היה.

Now we're in the early stages of implementation, and it's working.

עכשיו אנחנו בשלבים יישום מוקדמים, וזה עובד.

The first mainline section of trail was opened in 2012,

הקטע העיקרי הראשון של השביל נפתח ב-2012,

and it's already generated over three billion dollars

והוא כבר יצר השקעות של מעל שלושה מיליארד דולר

of private-sector investment.

מהסקטור הפרטי.

But it's not only changing the physical form of the city,

אבל זה לא רק משנה את הצורה הפיזית של העיר,

it's changing the way we think about the city,

זה משנה את הדרך בה אנחנו חושבים על העיר,

and what our expectations are for living there.

ומה הציפיות שלנו מהחיים שם.

About a month ago,

לפני חודש בערך,

I had to take my kids with me to the grocery store

הייתי צריך לקחת את הילדים שלי איתי לחנות המכולת

and they were complaining about it,

והם התלוננו על זה,

because they didn't want to get in the car.

כי הם לא רצו להכנס למכונית.

They were saying, "Dad, if we have to go,

הם אמרו, "אבא, אם אנחנו חייבים ללכת,

can we at least ride our bikes?"

"אפשר לפחות לרכוב על האופניים?"

And I said, "Of course we can.

ואמרתי, "בטח שאפשר.

That's what people in Atlanta do.

"זה מה שאנשים באטלנטה עושים.

We ride our bikes to the grocery store."

"אנחנו רוכבים על האופניים לחנות המכולת."

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you, yeah.

תודה לכם, כן.

Now, they don't know how ridiculous that is,

עכשיו, הם לא יודעים כמה מגוחך זה נשמע,

but I do.

אבל אני כן.

And I also understand that their expectations for Atlanta

ואני גם מבין שהציפיות שלהם מאטלנטה

are really powerful.

באמת חזקות.

This kind of transformation is exactly like sprawl

סוג זה של מהפך הוא בדיוק כמו פִּרְווּר

in the last century,

במאה האחרונה,

the movement where our investment in highways and automobiles

התנועה בה ההשקעה שלנו בכבישים מהירים ומכוניות

fundamentally changed American life.

ששינתה את החיים האמריקאים.

That wasn't some grand conspiracy.

זו לא היתה קונספירציה גדולה.

There were conspiracies within it, of course.

היו קונספירציות בתוכה, כמובן.

But it was a cultural momentum.

אבל זה היה מומנטום תרבותי.

It was millions of people making millions of decisions

אלה היו מליוני אנשים שקיבלו מליוני החלטות

over an extended period of time,

למשך פרק זמן ממושך,

that fundamentally changed not only the way that we build cities,

שבעיקרון שינו לא רק את הדרך בה אנחנו בונים ערים,

but it changed our expectations

אלא שינו את הציפיות שלנו

for our lives.

לחיים שלנו.

These changes were the foundations for urban sprawl.

השינויים האלה היו היסודות לזחילה האורבנית.

We didn't call it sprawl at that time.

לא קראנו לזה פִּרְווּר באותה תקופה.

We called it the future.

קראנו לזה העתיד.

And it was.

וכך זה היה.

And we got all the highways and strip malls and cul-de-sacs we wanted.

וקיבלנו את כל הכבישים המהירים והקניונים והרחובות ללא מוצא שרצינו.

It was a radical transformation,

זה היה שינוי רדיקלי,

but it was built by a cultural momentum.

אבל זה נבנה על ידי מומנטום חברתי.

So it's important to not separate

אז חשוב לא להפריד

the physical construction of the places we live

בין הבניה הפיזית של המקומות בהם אנחנו גרים

from other things that are happening at that time.

מדברים אחרים שמתרחשים באותו זמן.

At that time,

באותו זמן,

in the second half of the last century,

בחצי השני של המאה הקודמת,

science was curing disease

המדע ריפא מחלות

and lifting us to the moon,

והרים אותנו לירח,

and the sexual revolution was breaking down barriers,

והמהפכה המינית שברה מחסומים,

and the Civil Rights Movement began its march

ותנועת זכויות האזרח התחילה את הצעדה שלה

toward the fulfillment of our nation's promise.

למילוי ההבטחה של האומה שלנו.

Television, entertainment, food, travel, business -- everything was changing,

טלוויזיה, בידור, אוכל, נסיעות, עסקים – הכל השתנה.

and both the public and private sectors were colluding

וגם הציבור וגם המגזר הפרטי שיתפו פעולה

to give us the lives we wanted.

כדי לתת לנו את החיים שרצינו.

The Federal Highway Administration,

מנהלת הכבישים המהירים הפדרלית,

for example, didn't exist before there were highways.

לדוגמה, לא היתה קיימת לפני שהיו קיימים כבישים מהירים.

Think about it.

חשבו על זה.

(Laughter)

(צחוק)

Of course, today it's important to understand and acknowledge

כמובן, היום חשוב להבין ולהכיר בעובדה

that those benefits accrued to some groups of people

שהתועלות האלו הצטברו לכמה קבוצות של אנשים

and not to others.

ולא לאחרות.

It was not an equitable cultural momentum.

זה לא היה מומנטום חברתי שוויוני.

But when we look today in wonder and disgust, maybe,

אבל כשאנחנו מביטים היום בפליאה וגועל, אולי,

at the metropolis sprawl before us,

בהתפרשות המטרופוליס לפנינו,

we wonder if we're stuck.

אנחנו תוהים אם אנחנו תקועים.

Are we stuck with the legacy of that inequity?

האם אנחנו תקועים במורשת של חוסר השוויון?

Are we stuck with this dystopian traffic hellscape?

האם אנחנו תקועים עם הגהינום התעבורתי הדיסטופי הזה?

Are we stuck with rampant urban displacement,

האם אנחנו תקועים עם העתקה אורבנית משתוללת,

with environmental degradation?

עם התדרדרות סביבתית?

Are we stuck with social isolation

האם אנחנו תקועים עם בידוד חברתי

or political polarization?

או הקצנה פוליטית?

Are these the inevitable and permanent outcomes?

האם אלה הדברים הבלתי נמנעים והתוצאות הקבועות?

Or are they the result of our collective cultural decisions

או שהם התוצאה של ההחלטות החברתיות השיתופיות שלנו

that we've made for ourselves?

שעשינו בשביל עצמנו?

And if they are,

ואם הן כך,

can't we change them?

האם איננו יכולים לשנות אותן?

What I have learned from our experience in Atlanta

מה שלמדתי מהחוויה שלנו באטלנטה

is not an anomaly.

אינו אנומליה.

Similar stories are playing out everywhere,

סיפורים דומים מתרחשים בכל מקום,

where people are reclaiming not only old railroads,

ואנשים מחזירים לעצמם לא רק מסילות ישנות,

but also degraded urban waterways and obsolete roadways,

אלא גם דרכי מים מתפוררות וכבישים נטושים,

reinventing all of the infrastructure

ממציאים מחדש את כל התשתיות

in their lives.

בחייהם.

Whether here in New York

בין אם פה בניו יורק

or in Houston

או ביוסטון

or Miami,

או מיאמי,

Detroit, Philadelphia,

דטרויט, פילדלפיה,

Seoul, Hong Kong, Singapore,

סיאול, הונג קונג, סינגפור,

Toronto and Paris,

טורונטו ופריז,

cities big and small all over the world are reclaiming and reinventing

ערים גדולות כקטנות בכל העולם מחזירות וממציאות מחדש

this infrastructure for themselves,

את התשתיות האלו לעצמן,

including the mother of all catalyst infrastructure projects,

כולל אם כל פרוייקטי התשתית,

the Los Angeles River,

נהר לוס אנג'לס,

the revitalization effort for which similarly started

מאמץ ההחייאה לזה התחיל בדומה

as a grassroots movement,

כתנועת שורשים,

has developed into a cultural momentum,

והתפתח למומנטום תרבותי,

and is now in the early stages of being transformed

והוא עכשיו בשלבים הראשונים של מהפך

into some kind of life-affirming infrastructure again,

לחזרה לסוג של תשתית מאפשרת חיים,

this one with trails and parks and fishing and boating

עם שבילים ופארקים ודייג וסירות

and community revitalization,

והתחדשות קהילתית,

and of course, water quality and flood control.

וכמובן, איכות מים ושליטה בשטפונות.

It's already improving the lives of people.

זה כבר משפר חיים של אנשים.

It's already changing the way the rest of us think about Los Angeles.

זה כבר משנה את הדרך בה השאר חושבים על לוס אנג'לס.

This is more than just infrastructure.

וזה יותר מסתם תשתית.

We're building new lives for ourselves.

אנחנו בונים לעצמנו חיים חדשים.

It's a movement that includes local food, urban agriculture,

זו תנועה שכוללת אוכל מקומי, חקלאות עירונית,

craft beer, the maker movement,

בירה ביתית, תנועת היוצרים,

tech and design -- all of these things, early indicators of a really radical shift

טכנולוגיה ועיצוב – כל הדברים האלה, הם סמנים מקדימים לשינוי ממש רדיקלי

in the way we build cities.

בדרך בה אנחנו בונים ערים.

We're taking places like this

אנחנו לוקחים מקומות כאלה

and transforming them into this.

והופכים אותם לזה.

And soon this.

ובקרוב זה.

And this is all exciting and good.

וכל אלה חדשות טובות ומרגשות.

We're changing the world for the better.

אנחנו משנים את העולם לטובה.

Good for us!

כל הכבוד לנו!

And it is awesome -- I mean that.

וזה מעולה – אני מתכוון לזה.

But our history of sprawl,

אבל ההסטוריה שלנו כל פרוור,

and from what we can already see with these catalyst projects today,

וממה שאנחנו כבר יכולים לראות עם הפרוייקטים הזרזים האלה היום,

we know and must remember

אנחנו יודעים וחייבים לזכור

that big changes like this don't usually benefit everyone.

ששינויים גדולים כאלה לא מועילים לכולם בדרך כלל.

The market forces unleashed by this cultural momentum

כוחות השוק ששוחררו על ידי התנועה החברתית הזו

often include the seemingly unstoppable

הרבה פעמים כוללים מחזורים שנראים בלתי נמנעים

and inevitable cycle of rising taxes, prices and rents.

של עליה במיסים, במחירים ובשכירויות.

This is urgent.

זה דחוף.

If we care, we have to stand up

אם אכפת לנו, אנחנו חייבים להתנגד

and speak out.

ולהביע את עמדתנו.

This should be a call to action,

זו צריכה להיות קריאה לפעולה,

because the answer can't be to not improve communities.

כי לא יכול להיות שהתשובה תהיה לא לשפר את הקהילות.

The answer can't be to not build parks and transit and grocery stores.

התשובה לא יכולה להיות לא לבנות פארקים ותעבורה וחנויות מכלת.

The answer can't be to hold communities down

התשובה לא יכולה להיות להחזיק קהילות מקופחות

just to keep them affordable.

רק כדי שיישארו בנות השגה.

But we do have to follow through and address the financial realities

אבל אנחנו חייבים להמשיך ולטפל במציאויות הכלכליות

that we're facing.

שעומדות בפנינו.

This is hard, and it won't happen on its own.

זה קשה, וזה לא יקרה בעצמו.

We can do it, and I'm committed to this goal in Atlanta,

אנחנו יכולים לעשות את זה, ואני מחוייב למטרה הזו באטלנטה,

to sticking up again for people who made it possible in the first place.

להילחם שוב עבור האנשים שגרמו לכך להתרחש.

We can't call it a success without them.

אי אפשר לקרוא לזה הצלחה בלעדיהם.

I certainly can't,

אני בהחלט לא יכול,

because the people I made commitments to all those years

כי האנשים שהתחייבתי בפניהם כל השנים האלה

weren't abstract populations.

לא היו אוכלוסיות אבסטרקטיות.

They're my friends and neighbors.

הם חברים ושכנים שלי.

They're people that I love.

הם אנשים שאני אוהב.

So even though it started as my graduate thesis

אז למרות שזה התחיל כתזה שלי

and I'm working hard for 16 years with thousands of people

ואני עובד קשה כבר 16 שנה עם אלפי אנשים

to help make this thing come to life,

כדי לעזור להפוך את זה למציאות,

I know and believe that who the BeltLine is being built for

אני יודע ומאמין שמי שקו החגורה נבנה בשבילו

is just as important as whether it's built at all.

הוא חשוב בדיוק כמו אם זה נבנה בכלל.

Not just in Atlanta,

לא רק באטלנטה,

but locally and globally,

אלא מקומית וגלובלית,

we have to understand

אנחנו חייבים להבין

this accountability to the people whose lives we are changing,

את האחריות הזו לאנשים שאת חייהם אנחנו משנים,

because this is us.

בגלל שאלה הם אנחנו.

We are the lives we're talking about.

אנחנו החיים שאנחנו מדברים עליהם.

These places aren't inevitable.

המקומות האלו לא בלתי נמנעים.

The places we live aren't inevitable,

המקומות בהם אנחנו חיים לא בלתי נמנעים,

and if we want something different, we just need to speak up.

ואם אנחנו רוצים משהו שונה, אנחנו רק צריכים לומר זאת.

We have to ensure that change comes on our terms.

אנחנו חייבים להבטיח ששינוי מגיע בתנאים שלנו.

And to do that,

וכדי לעשות את זה,

we have to participate actively in the process of shaping change.

אנחנו חייבים להשתתף אקטיבית בתהליך עיצוב השינוי.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)