Hunting for dinosaurs showed me our place in the universe | Kenneth Lacovara

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

How do you find a dinosaur?

איך אתם מוצאים דינוזאור?

Sounds impossible, doesn't it?

נשמע בלתי אפשרי, נכון?

It's not.

זה לא.

And the answer relies on a formula that all paleontologists use.

והתשובה מסתמכת על נוסחה שכל הפלאונטולוגים משתמשים בה.

And I'm going to tell you the secret.

ואני אגלה לכם את הסוד.

First, find rocks of the right age.

ראשית, מצאו סלע בגיל הנכון.

Second, those rocks must be sedimentary rocks.

שנית, הסלעים האלה חייבים להיות סלעי משקע.

And third, layers of those rocks must be naturally exposed.

ושלישית, שכבות הסלע חייבות להיות חשופות באופן טבעי.

That's it.

זהו.

Find those three things and get yourself on the ground,

מצאו את שלושת הדברים האלה ורדו לאדמה,

chances are good that you will find fossils.

הסיכוי טוב שתמצאו מאובנים.

Now let me break down this formula.

עכשיו תנו לי לפרק את הנוסחה.

Organisms exist only during certain geological intervals.

אורגניזמים קיימים רק במהלך מרווחים גאולוגיים מסויימים.

So you have to find rocks of the right age,

אז אתם צריכים למצוא סלעים בגיל הנכון,

depending on what your interests are.

תלוי במה שמעניין אתכם.

If you want to find trilobites,

אם אתם רוצים למצוא טרילוביטים,

you have to find the really, really old rocks of the Paleozoic --

אתם צריכים למצוא סלעים ממש ממש עתיקים מהפלאוזואי --

rocks between a half a billion and a quarter-billion years old.

סלעים בני בין חצי מיליארד ורבע מיליארד שנים.

Now, if you want to find dinosaurs,

עכשיו, אם אתם רוצים למצוא דינוזאורים,

don't look in the Paleozoic, you won't find them.

אל תחפשו בפלאוזואי, אתם לא תמצאו אותם.

They hadn't evolved yet.

הם לא התפתחו עדיין.

You have to find the younger rocks of the Mesozoic,

אתם צריכים למצוא סלעים צעירים יותר מהמזוזואי,

and in the case of dinosaurs,

ובמקרה של דינוזאורים,

between 235 and 66 million years ago.

בגיל של בין 235 ו 66 מליון שנה.

Now, it's fairly easy to find rocks of the right age at this point,

עכשיו, זה די קל למצוא סלעים בגיל הנכון בנקודה הזו,

because the Earth is, to a coarse degree,

בגלל שכדור הארץ, באופן גס

geologically mapped.

ממופה גאולוגית.

This is hard-won information.

זה מידע שהושג בעבודה קשה.

The annals of Earth history are written in rocks,

הפרטים של הסטורית כדור הארץ כתובים בסלעים,

one chapter upon the next,

פרק אחד מעל השני,

such that the oldest pages are on bottom

כך שהדפים העתיקים יותר בתחתית

and the youngest on top.

והצעירים ביותר למעלה.

Now, were it quite that easy, geologists would rejoice.

עכשיו, אם זה היה כזה קל, גאולוגים היו שמחים.

It's not.

זה לא.

The library of Earth is an old one.

הספריה של כדור הארץ היא עתיקה.

It has no librarian to impose order.

אין לה ספרן לכפות סדר.

Operating over vast swaths of time,

שפועלת על תקופות זמן ארוכות,

myriad geological processes offer every possible insult

כמות גדולה של תהליכים גאולוגים מציעים כל התקפה אפשרית

to the rocks of ages.

על הסלעים העתיקים.

Most pages are destroyed soon after being written.

רוב הדפים מושמדים מיד אחרי שהם נכתבים.

Some pages are overwritten,

כמה דפים משוכתבים,

creating difficult-to-decipher palimpsests of long-gone landscapes.

ויוצרים מגילות קלף קשות לפיענוח של פני שטח שנעלמו מזמן.

Pages that do find sanctuary under the advancing sands of time

דפים שמצאו מפלט תחת החולות המתקדמים של הזמן

are never truly safe.

לעולם לא באמת בטוחים.

Unlike the Moon -- our dead, rocky companion --

בניגוד לירח -- השותף הסלעי המת שלנו --

the Earth is alive, pulsing with creative and destructive forces

כדור הארץ חי, פועם בכוחות יצירתיים והרסניים

that power its geological metabolism.

שמניעים את המטבוליזם הגאולוגי שלו.

Lunar rocks brought back by the Apollo astronauts

סלעי ירח שהובאו על ידי אסטרונאוטים מאפולו

all date back to about the age of the Solar System.

כולם מתוארכים בערך לגיל של מערכת השמש.

Moon rocks are forever.

סלעי ירח הם לתמיד.

Earth rocks, on the other hand, face the perils of a living lithosphere.

סלעי כדור הארץ, מצד שני, עומדים בפני הסכנות של ליתוספירה חיה.

All will suffer ruination,

כולם יסבלו הרס,

through some combination of mutilation, compression,

דרך שילוב כלשהו של השחתה, דחיסה,

folding, tearing, scorching and baking.

קיפול, קריעה, חריכה ואפיה.

Thus, the volumes of Earth history are incomplete and disheveled.

לכן, כרכי ההסטוריה של כדור הארץ לא שלמים ופרועים.

The library is vast and magnificent --

הספריה היא רחבה ונפלאה --

but decrepit.

אבל רעועה.

And it was this tattered complexity in the rock record

וזו היתה המורכבות הרעועה הזו בתעוד הסלעים

that obscured its meaning until relatively recently.

שהסתירה את המשמעות עד די לאחרונה.

Nature provided no card catalog for geologists --

הטבע לא סיפק קטלוג כרטוס לגאולוגים --

this would have to be invented.

הוא היה חייב להיות מומצא.

Five thousand years after the Sumerians learned to record their thoughts

חמשת אלפי שנים אחר שהשומרים למדו לתעד את המחשבות שלהם

on clay tablets,

על לוחות חרס,

the Earth's volumes remained inscrutable to humans.

כרכי כדור הארץ נשארו לא קריאים לאנושות.

We were geologically illiterate,

היינו בורים גאולוגית,

unaware of the antiquity of our own planet

לא מודעים לעתיקות של הפלנטה שלנו

and ignorant of our connection

ובורים לחיבור שלנו

to deep time.

לזמן העמוק.

It wasn't until the turn of the 19th century

זה לא היה עד לתחילת המאה ה 19

that our blinders were removed,

שהתריסים הוסרו,

first, with the publication of James Hutton's "Theory of the Earth,"

ראשית, עם הפרסום של "התאוריה של כדור הארץ" של ג'יימס האטון,

in which he told us that the Earth reveals no vestige of a beginning

בו הוא אמר לנו שכדור הארץ לא מראה זכר להתחלה

and no prospect of an end;

ולא צפי לסוף;

and then, with the printing of William Smith's map of Britain,

ואז, עם ההדפסה הזו של המפה של בריטניה שיצר וויליאם סמית',

the first country-scale geological map,

המפה הגאולוגית הראשונה של מדינה שלמה,

giving us for the first time

שנתנה לנו בפעם הראשונה

predictive insight into where certain types of rocks might occur.

תובנה עם יכולת חיזוי בה סוגים מסויימים של סלעים אולי יתרחשו.

After that, you could say things like,

אחרי זה, תוכלו להגיד דברים כמו,

"If we go over there, we should be in the Jurassic,"

"אם נלך לשם, נהיה ביורה,"

or, "If we go up over that hill, we should find the Cretaceous."

או, "אם נלך מעבר לגבעה הזו, אנחנו צריכים למצוא את הקרטיקון."

So now, if you want to find trilobites,

אז עכשיו, אם אתם רוצים למצוא טרילוביטים,

get yourself a good geological map

קחו לעצמכם מפה גאולוגית טובה

and go to the rocks of the Paleozoic.

ולכו לסלעים של הפלאוזואי.

If you want to find dinosaurs like I do,

אם אתם רוצים למצוא דינוזאורים כמו שאני מחפש,

find the rocks of Mesozoic and go there.

חפשו סלעים מהממזוזואי ולכו לשם.

Now of course, you can only make a fossil in a sedimentary rock,

עכשיו, כמובן, אתם יכולים למצוא מאובנים רק בסלע משקע,

a rock made by sand and mud.

סלע שנוצר מחול ובוץ.

You can't have a fossil

לא יכול להיות לכם מאובן

in an igneous rock formed by magma, like a granite,

בסלע יסוד שנוצר על ידי מאגמה, כמו גרניט,

or in a metamorphic rock that's been heated and squeezed.

או בסלע מטמורפי שחומם ונדחס.

And you have to get yourself in a desert.

ואתם צריכים להגיע למדבר.

It's not that dinosaurs particularly lived in deserts;

זה לא שדינוזאורים חיו במיוחד במדבר;

they lived on every land mass

הם חיו על כל מסת אדמה

and in every imaginable environment.

ובכל סביבה אפשרית.

It's that you need to go to a place that's a desert today,

זה שאתם צריכים ללכת למקום שהוא מדבר היום,

a place that doesn't have too many plants covering up the rocks,

מקום שאין בו הרבה כיסוי צמחים על הסלעים,

and a place where erosion is always exposing new bones at the surface.

ומקום בו שחיקה תמיד חושפת עצמות על פני השטח.

So find those three things:

אז מצאו את שלושת הדברים האלה:

rocks of the right age,

סלעים בגיל הנכון,

that are sedimentary rocks, in a desert,

שהם סלעי משקע, במדבר,

and get yourself on the ground,

ורדו לאדמה,

and you literally walk

ואתם מילולית הולכים

until you see a bone sticking out of the rock.

עד שאתם רואים עצם בולטת מהסלע.

Here's a picture that I took in Southern Patagonia.

הנה תמונה שנלקחה בדרום פטגוניה.

Every pebble that you see on the ground there

כל אבן שאתם רואים על הקרקע שם

is a piece of dinosaur bone.

היא פיסה של עצם דינוזאור.

So when you're in that right situation,

אז כשאתם במצב הנכון,

it's not a question of whether you'll find fossils or not;

זו לא שאלה של אם תמצאו מאובן או לא;

you're going to find fossils.

אתם תמצאו מאובנים.

The question is: Will you find something that is scientifically significant?

השאלה היא: האם תמצאו משהו שחשוב מדעית?

And to help with that, I'm going to add a fourth part to our formula,

וכדי לעזור עם זה, אני עומד להוסיף חלק רביעי לנוסחה שלנו,

which is this:

שהוא זה:

get as far away from other paleontologists as possible.

לכו הכי רחוק שאתם יכולים מפלאונטולוגים אחרים.

(Laughter)

(צחוק)

It's not that I don't like other paleontologists.

זה לא שאני לא אוהב פלאונטולוגים אחרים.

When you go to a place that's relatively unexplored,

כשאתם מגיעים למקום שלא נחקר דיו,

you have a much better chance of not only finding fossils

יש לכם סיכוי טוב בהרבה לא רק למצוא מאובנים

but of finding something that's new to science.

אלא למצוא משהו חדש למדע.

So that's my formula for finding dinosaurs,

אז זו הנוסחה שלי למציאת דינוזאורים,

and I've applied it all around the world.

ויישמתי את זה מסביב לעולם.

In the austral summer of 2004,

בקיץ הדרומי של 2004,

I went to the bottom of South America,

ירדתי לתחתית דרום אמריקה,

to the bottom of Patagonia, Argentina,

לתחתית פטגוניה, ארגנטינה,

to prospect for dinosaurs:

לחפש דינוזאורים:

a place that had terrestrial sedimentary rocks of the right age,

מקום שיש בו סלעי משקע על פני השטח בגיל הנכון,

in a desert,

במדבר,

a place that had been barely visited by paleontologists.

מקום שבקושי ביקרו בו פלאונטולוגים.

And we found this.

ומצאנו את זה.

This is a femur, a thigh bone,

זו הירך, עצם ירך,

of a giant, plant-eating dinosaur.

של דינוזאור אוכל עשב עצום.

That bone is 2.2 meters across.

העצם הזו ברוחב 2.2 מטר.

That's over seven feet long.

זה יותר משני מטר.

Now, unfortunately, that bone was isolated.

עכשיו, למרבה הצער, העצם הזו היתה מבודדת.

We dug and dug and dug, and there wasn't another bone around.

חפרנו וחפרנו וחפרנו, ולא היתה עוד עצם בסביבה.

But it made us hungry to go back the next year for more.

אבל היא נתנה לנו תיאבון לחזור בשנה הבאה לעוד.

And on the first day of that next field season,

וביום הראשון של משימת השדה הבאה,

I found this: another two-meter femur,

מצאנו את זה: עוד עצם ירך ברוחב שני מטר,

only this time not isolated,

רק הפעם לא מבודדת,

this time associated with 145 other bones

הפעם היא היתה יחד עם 145 עצמות אחרות

of a giant plant eater.

של אוכל צמחים עצום.

And after three more hard, really brutal field seasons,

ואחר עוד שלוש עונות שדה קשות וברוטליות,

the quarry came to look like this.

המחצבה נראתה כך.

And there you see the tail of that great beast wrapping around me.

ושם אתם רואים את הזנב של היצור העצום מתלפף סביבי.

The giant that lay in this grave, the new species of dinosaur,

הענק ששכב בקבר הזה, המין החדש של דינוזאור,

we would eventually call "Dreadnoughtus schrani."

שבסופו של דבר קראנו לו "דרדנוטוס שרני."

Dreadnoughtus was 85 feet from snout to tail.

דרדנוטוס היה באורך 26 מטר מחוטם לזנב.

It stood two-and-a-half stories at the shoulder,

הוא עמד בגובה של שתיים וחצי קומות בכתף,

and all fleshed out in life, it weighed 65 tons.

ועם כל הגוף בחיים, הוא שקל 65 טון.

People ask me sometimes, "Was Dreadnoughtus bigger than a T. rex?"

אנשים שואלים אותי לפעמים, "האם הדרדנוטוס היה גדול מטי רקס?"

That's the mass of eight or nine T. rex.

זה המסה של שמונה או עשרה אי רקס.

Now, one of the really cool things about being a paleontologist

עכשיו אחד הדברים הבאמת מגניבים בנוגע ללהיות פלאונטולוג

is when you find a new species, you get to name it.

זה שכשאתם מוצאים מינים חדשים, אתם זוכים לתת להם שם.

And I've always thought it a shame that these giant, plant-eating dinosaurs

ותמיד חשבתי שזה חבל שהענקים האלה, הדינוזאורים אוכלי הצמחים

are too often portrayed as passive, lumbering platters of meat

הרבה פעמים מתוארים כצלחות בשר מהלכות ופסיביות

on the landscape.

על פני השטח.

(Laughter)

(צחוק)

They're not.

הם לא.

Big herbivores can be surly, and they can be territorial --

אוכלי עשב גדולים יכולים להיות רוגזים, והם יכולים להיות טריטוריאלים --

you do not want to mess with a hippo or a rhino or a water buffalo.

אתם לא רוצים להתעסק עם היפופוטם או קרנף או באפלו.

The bison in Yellowstone injure far more people than do the grizzly bears.

הביזון בילוסטון פוגע בהרבה יותר אנשים משדובי גריזלי פוגעים.

So can you imagine a big bull, 65-ton Dreadnoughtus

אז האם אתם יכולים לדמיין זכר גדול, דרדנוטוס ששוקל 65 טון

in the breeding season,

בעונת הרביה,

defending a territory?

מגן על הטריטוריה?

That animal would have been incredibly dangerous,

החיה הזו היתה מסוכנת ביותר,

a menace to all around, and itself would have had nothing to fear.

נזק לכל מי שבסביבה, ובעצמו לא היה לו משהו לפחד ממנו.

And thus the name, "Dreadnoughtus,"

ולכן השם, "דרדנוטוס,"

or, "fears nothing."

או "לא מפחד מכלום."

Now, to grow so large,

עכשיו, להגיע לגודל כל כך גדול,

an animal like Dreadnoughtus would've had to have been

חייה כמו דרדנוטוס היתה צריכה להיות

a model of efficiency.

מודל של יעילות.

That long neck and long tail help it radiate heat into the environment,

הצוואר הארוך והזנב הארוך עוזרים לו להקרין חום לסביבה,

passively controlling its temperature.

ושולטים פסיבית בטמפרטורה שלו.

And that long neck also serves as a super-efficient feeding mechanism.

והצוואר הארוך הזה גם משרת כמנגנון אכילה סופר יעיל.

Dreadnoughtus could stand in one place and with that neck

דרדנוטוס יכול לעמוד במקום ועם הצוואר הזה

clear out a huge envelope of vegetation,

לפנות מעטפת גדולה של צמחיה,

taking in tens of thousands of calories while expending very few.

מכניס מאות אלפי קלוריות בעודו מבזבז מעט מאוד.

And these animals evolved a bulldog-like wide-gait stance,

והחיות האלו פיתחו עמידה דמויית בולדוג,

giving them immense stability,

מה שנתן להם יציבות אדירה,

because when you're 65 tons, when you're literally as big as a house,

בגלל שכשאתם שוקלים 65 טון, כשאתם מילולית גדולים כמו בית,

the penalty for falling over

העונש על ליפול

is death.

הוא מוות.

Yeah, these animals are big and tough,

כן, החיות האלה היו גדולות וקשוחות,

but they won't take a blow like that.

אבל הן לא היו לוקחות מכות כאלו.

Dreadnoughtus falls over, ribs break and pierce lungs.

וכשדרדנוטוס נופל, צלעות נשברות וחודרות לריאות.

Organs burst.

איברים מתפוצצים.

If you're a big 65-ton Dreadnoughtus,

אם אתם דרדנוטוס גדול ששוקל 65 טון,

you don't get to fall down in life -- even once.

אתם לא יכולים ליפול בחיים -- אפילו פעם אחת.

Now, after this particular Dreadnoughtus carcass was buried

עכשיו, אחרי שהגוויה של הדרדנוטוס הזה נקברה

and de-fleshed by a multitude of bacteria, worms and insects,

ובשרה הוסר על ידי המוני בקטריות, תולעים וחרקים,

its bones underwent a brief metamorphosis,

העצמות שלו עברו מטמורפוזה זריזה,

exchanging molecules with the groundwater

כשהחליפו מולקולות עם מי תהום

and becoming more and more like the entombing rock.

והפכו ליותר ויותר כמו הסלע הקובר.

As layer upon layer of sediment accumulated,

כששכבה מעל שכבה של משקעים מצטברות,

pressure from all sides weighed in like a stony glove

לחץ מכל הצדדים לוחץ כמו כפפה סלעית

whose firm and enduring grip held each bone in a stabilizing embrace.

שהאחיזה החזקה והמתמשכת שלהם החזיקה כל עצם בחיבוק מייצב.

And then came the long ...

ואז הגיע הכלום..

nothing.

הארוך.

Epoch after epoch of sameness,

עידן אחרי עידן של אותו הדבר,

nonevents without number.

לא ארועים ללא מספר.

All the while, the skeleton lay everlasting and unchanging

כשכל הזמן, השלד שוכב ללא שינוי ותמידי

in perfect equilibrium

בשיווי משקל מושלם

within its rocky grave.

בתוך הקבר הסלעי.

Meanwhile, Earth history unfolded above.

בינתיים, ההסטוריה של כדור הארץ ממשיכה מעל.

The dinosaurs would reign for another 12 million years

הדינוזאורים ישלטו עוד 12 מליון שנה

before their hegemony was snuffed out in a fiery apocalypse.

לפני שההגמוניה שלהם תיקטע באפוקליפסה בוערת.

The continents drifted. The mammals rose.

היבשות נסחפו. היונקים עלו.

The Ice Age came.

עידן הקרח הגיע.

And then, in East Africa,

ואז, במזרח אפריקה,

an unpromising species of ape evolved the odd trick of sentient thought.

מין לא מבטיח של קופים פיתח את הטריק המוזר של חשיבה מודעת.

These brainy primates were not particularly fast or strong.

הפרימטים החכמים האלה לא היו מהירים או חזקים במיוחד.

But they excelled at covering ground,

אבל הם הצטיינו בכיסוי הקרקע,

and in a remarkable diaspora

ובתפוצה יוצאת דופן

surpassing even the dinosaurs' record of territorial conquest,

עברו אפילו את השיא של הדינוזאורים בכיבוש שטחים,

they dispersed across the planet,

הם התפזרו לכל רחבי הפלנטה,

ravishing every ecosystem they encountered,

השתלטו על כל סביבת מחיה שהם נתקלו בה,

along the way, inventing culture and metalworking and painting

ובמהלך הדרך, המציאו תרבויות ועבודת מתכת וציור

and dance and music

וריקוד ומוזיקה

and science

ומדע

and rocket ships that would eventually take 12 particularly excellent apes

וחלליות שיכלו לבסוף לקחת 12 קופי אדם מעולים במיוחד

to the surface of the Moon.

לפני הירח.

With seven billion peripatetic Homo sapiens on the planet,

עם שבעה מיליארד הומו ספיאנס נוודים על פני הפלנטה,

it was perhaps inevitable

זה היה אולי בלתי נמנע

that one of them would eventually trod on the grave of the magnificent titan

שאחד מהם לבסוף יצעד על קברו של טיטן מרהיב

buried beneath the badlands of Southern Patagonia.

שנקבר מתחת לאדמות דרום פטגוניה.

I was that ape.

אני הייתי קוף האדם הזה.

And standing there, alone in the desert,

וכשעמדתי שם, לבד במדבר,

it was not lost on me

הייתי מודע

that the chance of any one individual entering the fossil record

שהסיכוי של כל אדם להכנס לתעוד המאובנים

is vanishingly small.

הוא קטן בצורה קיצונית.

But the Earth is very, very old.

אבל כדור הארץ ממש ממש עתיק.

And over vast tracts of time, the improbable becomes the probable.

ובמהלך עקבות הזמן הנרחבות, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי.

That's the magic of the geological record.

זה הקסם של התעוד הגאולוגי.

Thus, multitudinous creatures living and dying on an old planet

לכן, מספר רב של יצורים שחיו ומתו על הפלנטה העתיקה

leave behind immense numbers of fossils,

השאירו מאחוריהם כמות עצומה של מאובנים,

each one a small miracle,

כל אחד נס קטן,

but collectively, inevitable.

אבל יחד, בלתי נמנעים.

Sixty-six million years ago, an asteroid hits the Earth

לפני שישים ושש מליון שנים, אסטרואיד פגע בפני כדור הארץ

and wipes out the dinosaurs.

ומחה את הדינוזאורים.

This easily might not have been.

זה בקלות היה יכול לא להתרחש.

But we only get one history, and it's the one that we have.

אבל אנחנו מקבלים רק הסטוריה אחת, והיא זו שיש לנו.

But this particular reality was not inevitable.

אבל המציאות המסויימת הזו לא היתה בלתי נמנעת.

The tiniest perturbation of that asteroid far from Earth

תזוזה קטנה של האסטרואיד הרחק מכדור הארץ

would have caused it to miss our planet by a wide margin.

היתה גורמת לו לפספס את הפלנטה שלנו במרווח גדול.

The pivotal, calamitous day during which the dinosaurs were wiped out,

היום הקטלני משנה המציאות במהלכו הדינוזאורים נמחו,

setting the stage for the modern world as we know it

הכין את הבמה לעולם המודרני שאנחנו מכירים

didn't have to be.

לא היה חייב להתרחש.

It could've just been another day --

זה היה יכול להיות פשוט יום נוסף --

a Thursday, perhaps --

יום חמישי אולי --

among the 63 billion days already enjoyed by the dinosaurs.

בין 63 מיליארד הימים מהם הדינוזאורים נהנו כבר.

But over geological time,

אבל במהלך הזמן הגאולוגי,

improbable, nearly impossible events

ארועים לא סבירים, כמעט בלתי אפשריים

do occur.

כן מתרחשים.

Along the path from our wormy, Cambrian ancestors

במהלך הזמן מאבותינו הזוחלים הקמבריים

to primates dressed in suits,

לקופי אדם לבושים בחליפות,

innumerable forks in the road led us to this very particular reality.

אין ספור התפצלויות בדרך הובילו אותנו למציאות המסויימת הזו.

The bones of Dreadnoughtus lay underground for 77 million years.

העצמות של דרדנוטוס נחו מתחת לאדמה במשך 77 מליון שנה.

Who could have imagined

מי היה יכול לדמיין

that a single species of shrew-like mammal

שמין יחיד של יונקים דמויי חדף

living in the cracks of the dinosaur world

שחי בסדקים של עולם הדינוזאורים

would evolve into sentient beings

יתפתח לישות מודעת

capable of characterizing and understanding

שמסוגלת לאפיין ולהבין

the very dinosaurs they must have dreaded?

את הדינוזאורים מהם הם בוודאי פחדו?

I once stood at the head of the Missouri River

פעם עמדתי בתחילת נהר מיזורי

and bestraddled it.

ופיסקתי את רגלי מעל שתי גדותיו.

There, it's nothing more than a gurgle of water

שם, הוא לא יותר מפכפוך של מים

that issues forth from beneath a rock in a boulder in a pasture,

שיוצאים מתחת לסלע באחו,

high in the Bitterroot Mountains.

גבוה בהרי הביטרוט.

The stream next to it runs a few hundred yards

הנחל לידו ממשיך כמה מאות מטרים

and ends in a small pond.

ומסתיים בבריכה קטנה.

Those two streams -- they look identical.

שני הנחלים האלה -- הם נראים זהים.

But one is an anonymous trickle of water,

אבל אחד הוא טפטוף מים אנונימי,

and the other is the Missouri River.

והאחר הוא נהר המיזורי.

Now go down to the mouth of the Missouri, near St. Louis,

עכשיו לכו לשפך נהר מיזורי, ליד סנט לואיס,

and it's pretty obvious that that river is a big deal.

וזה די ברור שהנהר הזה הוא דבר גדול.

But go up into the Bitterroots and look at the Missouri,

אבל לכו לתוך הביטרוטס והביטו במיזורי,

and human prospection does not allow us to see it as anything special.

והפרספקטיבה האנושית לא מאפשרת לנו לראות אותו כמשהו מיוחד.

Now go back to the Cretaceous Period

עכשיו לכו חזרה לתקופת הקרטיקון

and look at our tiny, fuzzball ancestors.

והביטו באבותינו הזעירים דמויי כדור הפרווה.

You would never guess

אתם לעולם לא הייתם מנחשים

that they would amount to anything special,

שהם יגיעו למשהו מיוחד,

and they probably wouldn't have,

והם כנראה לא היו,

were it not for that pesky asteroid.

אם לא האסטרואיד המציק הזה.

Now, make a thousand more worlds and a thousand more solar systems

עכשיו, צרו עוד אלפי עולמות ואלפי מערכות שמש

and let them run.

ותנו להם לפעול.

You will never get the same result.

לעולם לא תקבלו את אותה תוצאה.

No doubt, those worlds would be both amazing and amazingly improbable,

ללא ספק, העולמות האלה יהיו גם מדהימים ובלתי סבירים בצורה מפתחעה,

but they would not be our world and they would not have our history.

אבל הם לא יהיו העולם שלנו ולא תהיה להם את ההסטוריה שלנו.

There are an infinite number of histories that we could've had.

יש מספר אין סופי של הסטוריות שהיו יכולות להיות לנו.

We only get one, and wow, did we ever get a good one.

אנחנו מקבלים רק אחת, ו-וואו, קיבלנו אחת טובה.

Dinosaurs like Dreadnoughtus were real.

דינוזאורים כמו דרדנוטוס היו אמיתיים.

Sea monsters like the mosasaur were real.

מפלצות יום כמו מוזזאור היו אמיתיות.

Dragonflies with the wingspan of an eagle and pill bugs the length of a car

שפיריות עם מוטת כנף של עיט וכדרורונים בגודל מכונית

really existed.

באמת היו קיימים.

Why study the ancient past?

למה לחקור את העבר הרחוק?

Because it gives us perspective

בגלל שזה נותן לנו פרספקטיבה

and humility.

וענווה.

The dinosaurs died in the world's fifth mass extinction,

הדינוזאורים מתו בהכחדה העולמית החמישית,

snuffed out in a cosmic accident through no fault of their own.

נמחו בתאונה קוסמית שלא באשמתם.

They didn't see it coming, and they didn't have a choice.

הם לא ראו את זה מגיע, ולא היתה להם ברירה.

We, on the other hand, do have a choice.

לנו, לעומת זאת, יש ברירה.

And the nature of the fossil record tells us that our place on this planet

והטבע של תעוד המאובנים מספר לנו שהמקום שלנו בפלנטה

is both precarious and potentially fleeting.

הוא גם יקר וגם אולי חמקמק.

Right now, our species is propagating an environmental disaster

ממש עכשיו, המין שלנו גורם לאסון סביבתי

of geological proportions that is so broad and so severe,

בקנה מידה גאולוגי כל כך רחב וחמור,

it can rightly be called the sixth extinction.

שאפשר לקרוא לו בצדק ההכחדה השישית.

Only unlike the dinosaurs,

רק שבניגוד לדינוזאורים,

we can see it coming.

אנחנו יכולים לראות את זה מגיע.

And unlike the dinosaurs,

ובניגוד לדינוזאורים,

we can do something about it.

אנחנו יכולים לעשות משהו בנוגע לזה.

That choice is ours.

הבחירה הזו היא שלנו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)