The journey through loss and grief | Jason B. Rosenthal

תרגום: Talia Breuer עריכה: Ido Dekkers

There are three words that explain why I am here.

שלוש מילים מסבירות מדוע הגעתי לכאן.

They are "Amy Krouse Rosenthal."

״איימי קראוס רוזנטל״

At the end of Amy's life,

בסוף חייה של איימי,

hyped up on morphine and home in hospice,

כאשר היא על מורפיום ומטופלת בבית,

the "New York Times" published an article she wrote

ה״ניו יורק טיימס״ פרסמו מאמר שכתבה

for the "Modern Love" column on March 3, 2017.

למדור ״אהבה מודרנית״ ב-3 למרץ שנת 2017.

It was read worldwide by over five million people.

הוא נקרא בכל העולם על ידי יותר מחמישה מיליון איש.

The piece was unbearably sad,

המאמר היה עצוב לאין שיעור,

ironically funny

מצחיק באופן אירוני

and brutally honest.

וכן עד כאב.

While it was certainly about our life together,

בעוד הוא סיפר על חיינו המשותפים,

the focus of the piece was me.

נושא המאמר היה אני.

It was called, "You May Want to Marry My Husband."

הוא נקרא ״ייתכן ותרצי להתחתן עם בעלי״.

It was a creative play on a personal ad for me.

זה היה מהלך יצירתי לפרסום מודעה בשבילי.

Amy quite literally left an empty space for me to fill

איימי פשוטו כמשמעו השאירה חלל ריק בשבילי למלא

with another love story.

בסיפור אהבה אחר.

Amy was my wife for half my life.

איימי הייתה אשתי למשך מחצית מחיי.

She was my partner in raising three wonderful, now grown children,

היא הייתה שותפתי בגידול שלושה ילדים נפלאים, שכבר גדלו בינתיים,

and really, she was my girl, you know?

ובאמת, היא הייתה הבחורה שלי, אתם יודעים?

We had so much in common.

היה לנו כל כך הרבה במשותף.

We loved the same art,

אהבנו את אותה אמנות,

the same documentaries, the same music.

אותה דוקומנטריה, אותה המוזיקה.

Music was a huge part of our life together.

מוזיקה הייתה חלק ענק מהחיים שלנו ביחד.

And we shared the same values.

וחלקנו את אותם הערכים.

We were in love,

היינו מאוהבים,

and our love grew stronger up until her last day.

ואהבתנו התעצמה עוד ועוד עד יומה האחרון.

Amy was a prolific author.

איימי הייתה סופרת מופלאה.

In addition to two groundbreaking memoirs,

בנוסף לשני ספרי זכרונות פורצי דרך,

she published over 30 children's books.

היא פרסמה מעל 30 ספרי ילדים.

Posthumously, the book she wrote with our daughter Paris,

לאחר מותה, הספר שכתבה עם בתנו פריז,

called "Dear Girl,"

הנקרא ״ילדתי היקרה״,

reached the number one position on the "New York Times" bestseller list.

הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של ה״ניו יורק טיימס״.

She was a self-described tiny filmmaker.

לתפיסתה היא הייתה גם יוצרת סרטונים.

She was 5'1" and her films were not that long.

גובהה היה רק 1.55 מ׳ והסרטים שלה לא היו כאלו ארוכים.

(Laughter)

(צחוק)

Her films exemplified her natural ability to gather people together.

הסרטונים שיצרה הם הוכחה לכשרון הטבעי שלה לחבר בין אנשים.

She was also a terrific public speaker,

איימי הייתה גם נואמת נהדרת,

talking with children and adults of all ages

היא נאמה בפני ילדים ומבוגרים מכל הגילאים

all over the world.

בכל העולם.

Now, my story of grief is only unique in the sense of it being rather public.

עכשיו, הסיפור על האבל שלי יוצא דופןֿ רק במובן של היותו חשוף לציבור.

However, the grieving process itself was not my story alone.

עם זאת, תהליך האבל עצמו לא היה סיפורי האישי בלבד.

Amy gave me permission to move forward, and I'm so grateful for that.

איימי נתנה לי את ההזדמנות להמשיך הלאה, ואני כל כך אסיר תודה לה על כך.

Now, just a little over a year into my new life,

עכשיו, קצת יותר משנה אל תוך חיי החדשים,

I've learned a few things.

למדתי מספר דברים.

I'm here to share with you part of the process of moving forward

הגעתי לכאן לחלוק איתכם חלק מתהליך ההתמודדות

through and with grief.

עם ולצד האבל.

But before I do that, I think it would be important

אבל לפני שאגש לעניין, יהיה חשוב לדעתי

to talk a little bit about the end of life,

לשוחח מעט על סוף החיים,

because it forms how I have been emotionally since then.

בגלל שהוא עיצב את המצב הנפשי שלי מאז.

Death is such a taboo subject, right?

מוות הוא נושא כל כך לא מדובר, נכון?

Amy ate her last meal on January 9, 2017.

איימי אכלה את הארוחה האחרונה שלה ב-9 לינואר 2017.

She somehow lived an additional two months

איכשהו היא הצליחה לחיות חודשיים נוספים

without solid food.

ללא אוכל מוצק.

Her doctors told us we could do hospice at home

הרופאים שלה אמרו לנו שנוכל לטפל בה בבית

or in the hospital.

או לאשפזה בבית חולים.

They did not tell us that Amy would shrink to half her body weight,

הם לא סיפרו לנו שאיימי תצטמק למחצית ממשקל גופה,

that she would never lay with her husband again,

שהיא לעולם לא תוכל עוד לשכב עם בעלה,

and that walking upstairs to our bedroom would soon feel like running a marathon.

ושלעלות במדרגות לחדר השינה מהר מאוד ירגיש כמו לרוץ מרתון.

Home hospice does have an aura of being a beautiful environment to die in.

לטיפול בבית אכן יש הילה מסוימת של סביבה נעימה למות בה.

How great that you don't have the sounds of machines beeping

כמה נפלא שאתה לא מוקף בצלילים של מכונות מצפצפות

and going on and off all the time,

שנדלקות וכובות כל הזמן,

no disruptions for mandatory drug administration,

ללא הפרעות בשביל תרופות שחייבים לקחת,

home with your family to die.

בבית עם המשפחה בשביל למות.

We did our best to make those weeks as meaningful as we could.

עשינו כל שביכולתנו להפוך את השבועות האלו להכי משמעותיים שאפשר.

We talked often about death.

דיברנו רבות על המוות.

Everybody knows it's going to happen to them, like, for sure,

כולם יודעים שזה יקרה להם, כלומר, בוודאות

but being able to talk openly about it was liberating.

אבל היכולת לדבר על כך בפתיחות הייתה משחררת.

We talked about subjects like parenting.

דיברנו על נושאים כמו הורות.

I asked Amy how I could be the best parent possible to our children in her absence.

שאלתי את איימי כיצד אוכל להיות ההורה הכי טוב שאפשר בהיעדרה.

In those conversations, she gave me confidence

כתוצאה מהשיחות האלו, היא העניקה לי בטחון

by stressing what a great relationship I had with each one of them,

על ידי כך שציינה אילו מערכות יחסים טובות יש לי עם כל אחד מהם,

and that I can do it.

ושאני יכול לעשות את זה.

I know there will be many times

אני יודע שיהיו עוד המון פעמים

where I wish she and I can make decisions together.

בהם אתפלל שהיא ואני נוכל לקבל החלטות ביחד.

We were always so in sync.

תמיד היינו כל כך מסונכרנים.

May I be so audacious as to suggest

הרשו לי להעז ולהציע

that you have these conversations now,

שתקיימו את השיחות האלו עכשיו,

when healthy.

כשאתם בריאים.

Please don't wait.

בבקשה אל תדחו אותן.

As part of our hospice experience, we organized groups of visitors.

כחלק מחוויית הטיפול הביתי, ארגנו קבוצות של מבקרים.

How brave of Amy to receive them, even as she began her physical decline.

כמה אמיץ מצד איימי לארח אותם, אפילו כשהחלה ההתדרדרות הגופנית שלה.

We had a Krouse night,

היה לנו ערב קראוס,

her parents and three siblings.

הוריה ושלושת אחיה.

Friends and family were next.

חברים ומשפחה היו הבאים בתור.

Each told beautiful stories of Amy and of us.

כל אחד מהם סיפר סיפורים יפהפיים על איימי ועלינו.

Amy made an immense impact on her loyal friends.

לאיימי הייתה השפעה עצומה על כל אחד מחבריה הקרובים.

But home hospice is not so beautiful for the surviving family members.

אבל טיפול ביתי הוא לא כל כך יפה בשביל בני המשפחה הבריאים.

I want to get a little personal here and tell you that to this date,

אפתח קצת את לבי כאן ואספר לכם שעד היום,

I have memories of those final weeks that haunt me.

ישנם זכרונות מאותם שבועות אחרונים שרודפים אותי.

I remember walking backwards to the bathroom,

אני נזכר בעצמי הולך לשירותים,

assisting Amy with each step.

עוזר לאיימי בכל צעד.

I felt so strong.

הרגשתי כל כך חזק.

I'm not such a big guy,

אני לא בחור כל כך שרירי,

but my arms looked and felt so healthy compared to Amy's frail body.

אבל הזרועות שלי נראו והרגישו כל כך בריאות בהשוואה לגופה השברירי של איימי.

And that body failed in our house.

והגוף הזה כשל בבית שלנו.

On March 13 of last year,

ב-13 למרץ שנה שעברה,

my wife died of ovarian cancer in our bed.

אשתי נפטרה מסרטן השחלות במיטתנו.

I carried her lifeless body

סחבתי את גופה חסר החיים

down our stairs,

במורד המדרגות שלנו,

through our dining room

דרך פינת האוכל

and our living room

ודרך הסלון

to a waiting gurney

אל האלונקה שחיכתה

to have her body cremated.

לשריפת הגופה.

I will never get that image out of my head.

התמונה הזו לעולם לא תצא לי מהראש.

If you know someone who has been through the hospice experience,

אם אתם מכירים מישהו שעבר את תהליך הטיפול בבית,

acknowledge that.

הכירו בכך.

Just say you heard this guy Jason

רק תגידו ששמעתם בחור בשם ג׳ייסון

talk about how tough it must be to have those memories

מדבר על כמה קשה זה להחזיק בזכרונות כאלו

and that you're there if they ever want to talk about it.

ושאתם שם בשבילם אם הם אי פעם ירצו לדבר על זה.

They may not want to talk,

אולי הם לא ירצו לדבר,

but it's nice to connect with someone living each day with those lasting images.

אבל זה נחמד להתחבר למישהו שחי כל יום עם הזכרון המתמיד הזה.

I know this sounds unbelievable, but I've never been asked that question.

אני יודעת שזה נשמע לא ייאמן אבל מעולם לא נשאלתי את השאלה הזו.

Amy's essay caused me to experience grief in a public way.

החיבור של איימי גרם לי לחוות אבל בצורה ציבורית.

Many of the readers who reached out to me wrote beautiful words of reflection.

קוראים רבים שפנו אליי כתבו מילות הרהור יפהפיות.

The scope of Amy's impact was deeper and richer

היקף ההשפעה של איימי היה עמוק ורב

than even us and her family knew.

מאשר אפילו אנחנו והמשפחה שלה ידענו.

Some of the responses I received helped me with the intense grieving process

חלק מהתגובות שקיבלתי עזרו לי עם תהליך האבל

because of their humor,

בזכות חוש ההומור שבהן,

like this email I received from a woman reader

כמו אימייל אחד שקיבלתי מקוראת

who read the article, declaring,

שקראה את המאמר והצהירה,

"I will marry you when you are ready --

״אתחתן איתך כשתהיה מוכן--

(Laughter)

(צחוק)

"provided you permanently stop drinking.

״בתנאי שתפסיק מיד לשתות.

No other conditions.

שום תנאי אחר.

I promise to outlive you.

אני מבטיחה לא למות לפניך.

Thank you very much."

תודה רבה.״

Now, I do like a good tequila, but that really is not my issue.

לא אשקר, אני אוהב טקילה טובה, אבל זו באמת לא הבעיה שלי.

Yet how could I say no to that proposal?

ובכן איך אפשר לסרב להצעה כזו?

(Laughter)

(צחוק)

I laughed through the tears when I read this note from a family friend:

צחקתי מבעד לדמעות כאשר קראתי את ההודעה הבאה מחבר של המשפחה:

"I remember Shabbat dinners at your home

״אני זוכר את ארוחות השבת בבית שלכם

and Amy teaching me how to make cornbread croutons.

ואיימי לימדה אותי כיצד להכין שקדי מרק.

Only Amy could find creativity in croutons."

רק איימי יכלה למצוא יצירתיות בשקדי מרק״.

(Laughter)

(צחוק)

On July 27, just a few months after Amy's death,

כבר ב-27 ליולי, חודשים אחדים לאחר פטירתה של איימי,

my dad died of complications

אבי נפטר מסיבוכים

related to a decades-long battle with Parkinson's disease.

הקשורים למאבק ארוך שנים במחלת הפרקינסון.

I had to wonder: How much can the human condition handle?

לא יכולתי שלא לחשוב: עד כמה יכול המצב הנפשי לספוג?

What makes us capable of dealing with this intense loss

מה הופך אותנו למסוגלים להתמודד עם אובדן כה גדול

and yet carry on?

אך להמשיך הלאה?

Was this a test?

האם מדובר במבחן?

Why my family and my amazing children?

למה דווקא המשפחה שלי וילדיי המדהימים?

Looking for answers, I regret to say, is a lifelong mission,

החיפוש אחר תשובה, אני מצטער לומר, הוא משימה שאורכת חיים שלמים,

but the key to my being able to persevere

אבל המפתח להתמדה שלי

is Amy's expressed and very public edict

הוא הצו הברור והמאוד ציבורי של איימי

that I must go on.

שאני מוכרח להמשיך הלאה.

Throughout this year, I have done just that.

במשך השנה האחרונה, זה כל מה שעשיתי.

I have attempted to step out and seek the joy and the beauty

ניסיתי לצאת מעצמי ולחפש אחר האושר והיופי

that I know this life is capable of providing.

שאני יודע שהחיים האלו מסוגלים להעניק.

But here's the reality:

אבל הנה האמת:

those family gatherings,

המפגשים המשפחתיים,

attending weddings and events honoring Amy,

השתתפות בחתונות ואירועים לזכרה של איימי,

as loving as they are,

עד כמה שהם נובעים מאהבה,

have all been very difficult to endure.

היו כולם מאוד קשים לשאת.

People say I'm amazing.

אנשים אומרים שאני מדהים.

"How do you handle yourself that way during those times?"

״איך אתה מתמודד בצורה הזו בימים כה קשים?״

They say, "You do it with such grace."

הם אומרים, ״אתה עושה זאת בכל כך הרבה חן״.

Well, guess what?

אז, נחשו מה?

I really am sad a lot of the time.

אני בעצם עצוב רוב הזמן.

I often feel like I'm kind of a mess,

לעתים קרובות אני מרגיש כמו שבר כלי,

and I know these feelings apply to other surviving spouses,

ואני יודע שהרגשות האלו משותפים לבני זוג אחרים שנשארו בחיים,

children, parents

ילדים, הורים

and other family members.

ובני משפחה אחרים.

In Japanese Zen, there is a term "Shoji,"

באמונה היפנית, יש מושג שנקרא ״שוג׳י״,

which translates as "birth death."

בתרגום חופשי ״לידה מוות״.

There is no separation between life and death

אין הפרדה בין החיים למוות

other than a thin line that connects the two.

מלבד קו דק שמחבר בין השניים.

Birth, or the joyous, wonderful, vital parts of life,

לידה, או החלקים המאושרים, הנפלאים, החיוניים בחיים,

and death, those things we want to get rid of,

ומוות, החלקים שאנו מעוניינים להפטר מהם,

are said to be faced equally.

ההתמודדות עמם היא שווה.

In this new life that I find myself in,

בחיים החדשים שמצאתי את עצמי בהם,

I am doing my best to embrace this concept as I move forward with grieving.

אני עושה כמיטב יכולים לאמץ את הרעיון הזה כאשר אני ממשיך הלאה לצד האבל.

In the early months following Amy's death, though,

בחודשים הראשונים לאחר מותה של איימי, אמנם,

I was sure that the feeling of despair would be ever-present,

הייתי בטוח שתחושת הייאוש תהיה נוכחת לנצח,

that it would be all-consuming.

שהיא תשאב כל תחושה אחרת.

Soon I was fortunate to receive some promising advice.

מהר מאוד למזלי קיבלתי עצה מעוררת תקווה.

Many members of the losing-a-spouse club

חברים רבים במועדון אלמנים-אלמנות

reached out to me.

פנו אליי.

One friend in particular who had also lost her life partner kept repeating,

חברה אחת מסוימת שגם איבדה בעבר את בן זוגה חזרה ואמרה,

"Jason, you will find joy."

״ג׳ייסון, אתה תמצא אושר״.

I didn't even know what she was talking about.

אפילו לא ידעתי על מה היא מדברת.

How was that possible?

איך זה אפשרי?

But because Amy gave me very public permission

אבל בגלל שאיימי נתנה לי רשות באופן מאוד ציבורי

to also find happiness,

גם למצוא אושר,

I now have experienced joy from time to time.

היום אני גם חווה שמחה מפעם לפעם.

There it was, dancing the night away at an LCD Soundsystem concert,

הנה היא הופיעה, בריקודים אל תוך הלילה במופע של LCD Sundsystem,

traveling with my brother and best friend or with a college buddy on a boys' trip

בטיול עם אחי וחבר טוב או עם חבר מהמכללה בטיול גברים

to meet a group of great guys I never met before.

בשביל לפגוש חבר׳ה טובים שמעולם לא הכרתי.

From observing that my deck had sun beating down on it on a cold day,

מלשים לב שהשמש מכה על המרפסת שלי ביום קר,

stepping out in it, laying there,

לצאת אליה, לשכב תחת קרניה,

the warmth consuming my body.

החום ממלא את גופי.

The joy comes from my three stunning children.

השמחה מגיעה משלושת ילדיי המהממים.

There was my son Justin,

בני ג׳סטין,

texting me a picture of himself with an older gentleman

מסמס לי תמונה של עצמו עם איש מבוגר

with a massive, strong forearm and the caption, "I just met Popeye,"

בעל זרוע שרירית וחזקה עם התיאור ״פגשתי עכשיו את פופאיי״,

with a huge grin on his face.

עם חיוך ענק על פניו.

(Laughter)

(צחוק)

There was his brother Miles, walking to the train

ואחיו מיילס, הולך לרכבת

for his first day of work after graduating college,

ליומו הראשון בעבודה כבוגר מכללה,

who stopped and looked back at me and asked,

שעצר, הסתובב אליי ושאל,

"What am I forgetting?"

״מה אני שוכח?״

I assured him right away, "You are 100 percent ready. You got this."

הבטחתי לו בלי היסוס, ״אתה מוכן ב100 אחוז. אתה מסוגל״.

And my daughter Paris,

ובתי פריז,

walking together through Battersea Park in London,

בהליכתנו יחד דרך פארק באטרסי בלונדון,

the leaves piled high,

העלים נערמו לגובה רב,

the sun glistening in the early morning on our way to yoga.

השמש מנצנצת מוקדם בבוקר בדרכנו לשיעור יוגה.

I would add that beauty is also there to discover,

ארצה להוסיף שיופי נמצא שם גם כדי לגלות,

and I mean beauty of the wabi-sabi variety

ואני מתכוון ליופי של וואבי-סאבי

but beauty nonetheless.

אבל גם יופי כשלעצמו.

On the one hand, when I see something in this category, I want to say,

מצד אחד, כאשר אני רואה משהו מהסוג הזה, אנו רוצה לומר,

"Amy, did you see that? Did you hear that?

״איימי, ראית את זה? שמעת את זה?

It's too beautiful for you not to share with me."

זה יפה מדי מכדי שלא תחלקי את זה איתי״.

On the other hand,

מצד שני,

I now experience these moments

עכשיו אני חווה את הרגעים האלו

in an entirely new way.

בדרך חדשה לחלוטין.

There was the beauty I found in music,

ישנו היופי שמצאתי במוזיקה,

like the moment in the newest Manchester Orchestra album,

כמו הרגע ההוא באלבום החדש של תזמורת מנצ׳סטר,

when the song "The Alien"

כשהשיר ״החייזר״

seamlessly transitions into "The Sunshine,"

מתחלף בצורה חלקה ל״אור השמש״,

or the haunting beauty of Luke Sital-Singh's "Killing Me,"

או היופי עוצר הנשימה ב״הורג אותי״ של לוק סיטל-סינג,

whose chorus reads,

שבפזמון שר,

"And it's killing me that you're not here with me.

״וזה הורג אותי שאת לא כאן איתי.

I'm living happily, but I'm feeling guilty."

אני חי באושר, אבל מרגיש אשם״.

There is beauty in the simple moments that life has to offer,

ישנו יופי ברגעים הפשוטים שלחיים יש להציע,

a way of seeing that world that was so much a part of Amy's DNA,

דרך הסתכלות זו על העולם הייתה תכונה כל כך מרכזית באיימי,

like on my morning commute,

למשל בנסיעות הבוקר שלי,

looking at the sun reflecting off of Lake Michigan,

בהסתכלות לעבר השמש שמשתקפת באגם מישיגן,

or stopping and truly seeing how the light shines

או בעצירה והתבוננות אמיתית לצורה שבה האור מאיר אחרת

at different times of the day

בזמנים שונים של היום

in the house we built together;

בבית שבנינו ביחד;

even after a Chicago storm, noticing the fresh buildup of snow

אפילו אחרי סערה בשיקגו, לשים לב לשלג שנערם מחדש

throughout the neighborhood;

לאורך השכונה;

or peeking into my daughter's room

או הצצה לחדרה של בתי

as she's practicing the bass guitar.

בזמן שהיא מתאמנת בגיטרת בס.

Listen, I want to make it clear that I'm a very fortunate person.

תראו, אני רוצה להיות ברור אני אדם בר מזל.

I have the most amazing family that loves and supports me.

יש לי משפחה מדהימה שאוהבת אותי ותומכת בי.

I have the resources for personal growth during my time of grief.

יש לי את כל המשאבים לצמיחה אישית בזמני האבל.

But whether it's a divorce,

אבל בן אם מדובר בגירושים,

losing a job you worked so hard at

לאבד עבודה שעבדת כל כך קשה עבורה

or having a family member die suddenly

או בן משפחה שנפטר באופן פתאומי

or of a slow-moving and painful death,

או מוות איטי וכואב,

I would like to offer you

אני רוצה להציע לכם

what I was given:

את מה שניתן לי:

a blank of sheet of paper.

דף חלק.

What will you do with your intentional empty space,

מה תעשו עם החלל הריק שלכם,

with your fresh start?

עם ההתחלה החדשה שלכם?

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)