How young Africans found a voice on Twitter | Siyanda Mohutsiwa

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: David Forrai

It began with one question:

זה התחיל בשאלה אחת:

If Africa was a bar, what would your country be drinking or doing?

אילו אפריקה הייתה בר, מה הייתה המדינה שלך שותה, או עושה?

I kicked it off with a guess about South Africa,

התחלתי את העניין עם ניחוש לגבי דרום אפריקה,

which wasn't exactly according to the rules

מה שלא היה לגמרי לפי החוקים

because South Africa's not my country.

כי דרום אפריקה היא לא המדינה שלי.

But alluding to the country's continual attempts

אבל ברמיזה לנסיונות של המדינה הזו

to build a postracial society

לבנות חברה פוסט-גזענית

after being ravaged for decades by apartheid,

אחרי שנהרסה במשך שנים ע"י משטר האפרטהייד,

I tweeted, #ifafricawasabar South Africa would be drinking all kinds of alcohol

צייצתי, #ifafricawasabar דרום אפריקה הייתה שותה כל מיני סוגים של אלכוהול

and begging them to get along in its stomach.

ומתחננת אליהם שיסתדרו טוב בבטן שלה.

And then I waited.

ואז חיכיתי.

And then I had that funny feeling where I wondered if I crossed the line.

ואז הרגשתי את התחושה המשונה הזו, בה תהיתי האם חציתי את הגבול.

So, I sent out a few other tweets about my own country

אז, שלחתי כמה ציוצים אחרים לגבי המדינה שלי

and a few other African countries I'm familiar with.

ולגבי עוד כמה מדינות באפריקה שאני מכירה.

And then I waited again,

ואז חיכיתי שוב,

but this time

אבל הפעם

I read through almost every tweet I had ever tweeted

חזרתי וקראתי את כל הציוצים שצייצתי אי פעם

to convince myself,

כדי לשכנע את עצמי,

no, to remind myself that I'm really funny

לא, כדי להזכיר לעצמי, שאני ממש מצחיקה

and that if nobody gets it, that's fine.

ושגם אם אף אחד לא יקלוט, זה בסדר.

But luckily,

אבל למרבה המזל,

I didn't have to do that for very long.

לא הייתי צריכה להמשיך בזה לאורך זמן.

Very soon, people were participating.

די מהר, אנשים התחילו להשתתף.

In fact, by the end of that week in July,

למעשה, בסוף השבוע ההוא ביולי,

the hashtag #ifafricawasabar

ההאשטאג #ifafricawasabar

would have garnered around 60,000 tweets,

הגיע לכ 60,000 ציוצים,

lit up the continent

הדליק את היבשת

and made its way to publications all over the world.

והתפרסם בכלי תקשורת בכל רחבי העולם.

People were using the hashtag to do many different things.

אנשים השתמשו בהאשטאג הזה כדי לעשות כל מיני דברים.

To poke fun at their stereotypes:

כדי לצחוק על הסטריאוטיפים שלהם:

[#IfAfricaWasABar Nigeria would be outside explaining

[#ifafricawasabar ניגריה הייתה עומדת בחוץ ומסבירה

that he will pay the entrance fee,

שהיא תשלם את דמי הכניסה,

all he needs is the bouncer's account details.]

כל מה שהיא צריכה הם פרטי חשבון הבנק של השומר בכניסה.]

(Laughter)

(צחוק)

To criticize government spending:

להעביר ביקורת על הוצאות הממשלה:

[#ifafricawasabar South Africa would be ordering bottles it can't pronounce

[#ifafricawasabar דרום אפריקה הייתה מזמינה משקאות שאת שמם היא לא יכולה לבטא

running a tab it won't be able to pay]

עם תגי מחיר שאותם היא לא יכולה לשלם.]

To make light of geopolitical tensions:

כדי לשחרר מתחים גיאופוליטיים:

[#IfAfricaWasABar South Sudan would be the new guy

[#IfAfricaWasABar דרום סודן הייתה הבחור החדש בשכונה

with serious anger management issues.]

עם בעיות רציניות של שליטה בכעסים.]

To remind us that even in Africa

כדי להזכיר לנו, שאפילו באפריקה

there are some countries we don't know exist:

יש כמה מדינות שאנחנו לא יודעים על קיומן:

[#IfAfricaWasABar Lesotho would be that person

[#ifafricawasabar לסוטו הייתה האדם הזה

who nobody really knows but is always in the pictures.]

שאף אחד בעצם לא מכיר אבל תמיד מופיע בתמונות.]

And also to make fun of the countries that don't think that they're in Africa:

וגם כדי לצחוק על מדינות שלא חושבות שהן באפריקה:

[#IfAfricaWasABar Egypt, Libya, Tunisia, Algeria and Morocco

[#ifafricawasabar מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יר ומרוקו

be like "What the hell are we doing here?!!"]

היו אומרות: "מה לעזאזל אנחנו עושות במקום הזה?!!"]

(Laughter)

(צחוק)

And to note the countries that had made a big turnaround:

וכדי לציין את המדינות שעשו מפנה גדול:

[#ifAfricawasabar Rwanda would be that girl

[#ifafricawasabar רואנדה הייתה הבחורה הזאת

that comes with no money and no transport but leaves drunk, happy and rich]

שמגיעה בלי כסף ובלי הסעה אבל עוזבת שיכורה, מאושרת ועשירה.]

But most importantly,

אבל הכי חשוב,

people were using the hashtag to connect.

אנשים השתמשו בהאשטאג הזה כדי להתחבר.

People were connecting over their Africanness.

אנשים התחברו דרך האפריקניות שלהם.

So for one week in July,

אז למשך שבוע אחד בחודש יולי,

Twitter became a real African bar.

טוויטר הפך לבר אפריקני אמיתי.

And I was really thrilled,

ואני ממש התרגשתי,

mainly because I realized that Pan-Africanism could work,

בעיקר משום שהבנתי ששיתוף פעולה אפריקני יכול לעבוד,

that we had before us, between us, at our fingertips

שהנה יש לפנינו, בינינו, בקצות האצבעות שלנו,

a platform that just needed a small spark

תשתית שהייתה צריכה רק ניצוץ קטן

to light in us a hunger for each other.

להדליק את הרעב שלנו האחד לשני.

My name is Siyanda Mohutsiwa,

קוראים לי סיאנדה מוהוטסיבה,

I'm 22 years old

אני בת 22

and I am Pan-Africanist by birth.

ואני תוצר של שילוב אפריקני מלידה.

Now, I say I'm Pan-Africanist by birth

עכשיו, אני אומרת את זה,

because my parents are from two different African countries.

כי ההורים שלי באים משתי מדינות שונות באפריקה.

My father's from a country called Botswana in southern Africa.

אבא שלי הוא ממדינה שנקראת בוטסואנה בדרום יבשת אפריקה.

It's only slightly bigger than Germany.

מדינה שגדולה רק במעט מגרמניה.

This year we celebrate our 50th year of stable democracy.

השנה אנחנו חוגגים את השנה ה50 לדמוקרטיה היציבה במדינה הזו.

And it has some very progressive social policies.

ויש במדינה הזאת מדיניות מתקדמת מאוד בתחום החברתי.

My mother's country is the Kingdom of Swaziland.

המדינה של אמא שלי היא ממלכת סוואזילנד.

It's a very, very small country, also in southern Africa.

זו מדינה מאוד, מאוד קטנה, גם כן בדרום יבשת אפריקה.

It is Africa's last complete monarchy.

זו המונרכיה האמיתית האחרונה באפריקה.

So it's been ruled by a king and a royal family

אז היא נשלטת בידי מלך ובידי המשפחה המלכותית

in line with their tradition,

בהתאם למסורת שלהם,

for a very long time.

כבר זמן ארוך מאוד.

On paper, these countries seem very different.

על הנייר, המדינות האלה נראות שונות מאוד זו מזו.

And when I was a kid, I could see the difference.

וכשהייתי ילדה, יכולתי לראות את ההבדל.

It rained a lot in one country, it didn't rain quite as much in the other.

במדינה אחת ירד המון גשם, באחרת - לא כל כך.

But outside of that, I didn't really realize

אבל חוץ מזה, לא ממש הבנתי

why it mattered that my parents were from two different places.

למה זה משנה שההורים שלי הגיעו משני מקומות שונים.

But it would go on to have a very peculiar effect on me.

אבל בחלוף הזמן הייתה לזה השפעה משונה מאוד עליי.

You see, I was born in one country

אתם מבינים, נולדתי במדינה אחת

and raised in the other.

והתחנכתי במדינה אחרת.

When we moved to Botswana,

כשעברנו לבוטסואנה,

I was a toddler who spoke fluent SiSwati

הייתי פעוטה שדיברה סיסוואטי שוטפת

and nothing else.

ושום דבר מעבר לזה.

So I was being introduced to my new home,

אז עשו לי היכרות עם ביתי החדש,

my new cultural identity,

עם הזהות התרבותית החדשה שלי,

as a complete outsider,

כזרה מוחלטת,

incapable of comprehending anything that was being said to me

לא מסוגלת להבין דבר ממה שאמרו לי

by the family and country whose traditions I was meant to move forward.

במשפחה ובמדינה שאת המסורת שלה הייתי אמורה להעביר הלאה.

But very soon, I would shed SiSwati.

די מהר, זנחתי את הסיסוואטי.

And when I would go back to Swaziland,

וכשהייתי חוזרת לסוואזילנד,

I would be constantly confronted by how very non-Swazi I was becoming.

התעמתתי בכל פעם מחדש עם העובדה של כמה לא-סוואזילנדית הפכתי להיות.

Add to that my entry into Africa's private school system,

תוסיפו לכך את הכניסה שלי למערכת החינוך הפרטית של אפריקה,

whose entire purpose is to beat the Africanness out of you,

שכל מטרתה היא להוציא ממך את האפריקניות שבך,

and I would have a very peculiar adolescence.

ותקבלו תקופת התבגרות משונה מאוד.

But I think that my interest in ideas of identity was born here,

אבל אני חושבת שההתעניינות שלי ברעיונות של זהות, נולדה כאן,

in the strange intersection of belonging to two places at once

בהצטלבות המוזרה הזאת של להיות שייכת לשני מקומות בעת ובעונה אחת

but not really belonging to either one very well

אבל לא באמת להיות שייכת לגמרי לאף אחד משניהם

and belonging to this vast space in between and around simultaneously.

ולהיות שייכת למרחב העצום הזה שביניהם ומסביבם גם יחד.

I became obsessed with the idea of a shared African identity.

נהייתי אובססיבית לרעיון הזה, של זהות אפריקנית משותפת.

Since then, I have continued to read about politics

מאז, המשכתי לקרוא על פוליטיקה

and geography and identity and what all those things mean.

ועל גיאוגרפיה ועל זהות ועל מה המשמעות של כל הדברים האלה.

I've also held on to a deep curiosity about African philosophies.

והמשכתי להתעמק בסקרנות בפילוסופיות האפריקניות.

When I began to read,

כשהתחלתי לקרוא,

I gravitated towards the works of black intellectuals

נמשכתי אל העבודות של אינטלקטואלים שחורים

like Steve Biko and Frantz Fanon,

כמו סטיב ביקו ופרנץ פאנון,

who tackled complex ideas

שתקפו נושאים מורכבים

like decolonization and black consciousness.

כמו דקולוניזציה ומודעות השחורים.

And when I thought, at 14, that I had digested these grand ideas,

וכשחשבתי, בגיל 14, שהבנתי את הרעיונות הגדולים האלה לעומקם,

I moved on to the speeches of iconic African statesmen

התקדמתי לנאומים של מדינאים אפריקנים דגולים,

like Burkina Faso's Thomas Sankara

כמו תומאס סנקרה בבורקינה פאסו

and Congo's Patrice Lumumba.

ופטריס לומומבה בקונגו.

I read every piece of African fiction that I could get my hands on.

קראתי כל סיפורת אפריקנית שיכולתי להשיג.

So when Twitter came,

כך שכאשר הגיע טוויטר,

I hopped on with the enthusiasm of a teenage girl

קפצתי עליו עם כל ההתלהבות של נערה מתבגרת

whose friends are super, super bored of hearing about all this random stuff.

שהחברים שלה ממש ממש משועממים מלשמוע על כל הדברים האלה.

The year was 2011

השנה הייתה 2011

and all over southern Africa and the whole continent,

ובכל רחבי דרום יבשת אפריקה ובכל היבשת בכלל,

affordable data packages for smartphones and Internet surfing

חבילות גלישה לטלפונים חכמים ולאינטרנט

became much easier to get.

הפכו קלות יותר להשגה.

So my generation, we were sending messages to each other on this platform

כך שבני הדור שלי, כולנו שלחנו הודעות זה לזה על התשתית הזאת

that just needed 140 characters and a little bit of creativity.

שדרשה רק 140 תוים וקצת יצירתיות.

On long commutes to work,

בנסיעות ארוכות לעבודה,

in lectures that some of us should have been paying attention to,

בהרצאות שחלקנו אמור היה להקשיב להן,

on our lunch breaks,

בהפסקות הצהריים שלנו,

we would communicate as much as we could

תיקשרנו כמה שרק היינו יכולים

about the everyday realities of being young and African.

בנושאי מציאות היומיום של היותנו צעירים ואפריקנים.

But of course, this luxury was not available to everybody.

אבל כמובן, המותרות האלה לא היו מנת חלקם של כולם.

So this meant that if you were a teenage girl in Botswana

זה אומר, שאם היית נערה מתבגרת בבוטסואנה

and you wanted to have fun on the Internet,

ורצית ליהנות באינטרנט,

one, you had to tweet in English.

ראשית, היית צריכה לצייץ באנגלית.

Two, you had to follow more than just the three other people you knew online.

שנית, היית צריכה לעקוב אחרי יותר משלושת האנשים הבודדים שהכרת באינטרנט.

You had to follow South Africans, Zimbabweans, Ghanaians, Nigerians.

היית צריכה לעקוב אחרי דרום אפריקנים, זימבבואנים, גנאים, ניגרים.

And suddenly, your whole world opened up.

ופתאום, העולם שלך נפתח.

And my whole world did open up.

והעולם שלי באמת נפתח.

I followed vibrant Africans who were travelling around the continent,

עקבתי אחרי אפריקנים פעלתנים שטיילו ברחבי היבשת,

taking pictures of themselves

מצלמים את עצמם

and posting them under the hashtag #myafrica.

ומפרסמים את התמונות תחת התיוג: #myafrica.

Because at that time,

כי באותו זמן,

if you were to search Africa on Twitter or on Google

כשהייתם מריצים חיפוש על אפריקה בטוויטר או בגוגל

or any kind of social media,

או בכל סוג של רשת חברתית,

you would think that the entire continent was just pictures of animals

הייתם חושבים שבכל היבשת יש רק תמונות של חיות

and white guys drinking cocktails in hotel resorts.

וחבר'ה לבנים שותים קוקטיילים בבתי נופש.

(Laughter)

(צחוק)

But Africans were using this platform

אבל אפריקנים השתמשו בתשתית הזאת

to take some kind of ownership of the tourism sectors.

כדי לקחת סוג של בעלות על התיירות.

It was Africans taking selfies on the beaches of Nigeria.

אלה היו אפריקנים שהצטלמו בחופי הים של ניגריה.

It was Africans in cocktail bars in Nairobi.

אלה היו אפריקנים בברי הקוקטייל של ניירובי.

And these were the same Africans that I began to meet

ואלה היו אותם אפריקנים שהתחלתי לפגוש

in my own travels around the continent.

במסעותיי שלי מסביב ליבשת.

We would discuss African literature, politics, economic policy.

היינו משוחחים על ספרות אפריקנית, על פוליטיקה, על מדיניות כלכלית.

But almost invariably, every single time,

אבל כמעט בקביעות, בכל פעם,

we would end up discussing Twitter.

היינו מגיעים לדבר על טוויטר.

And that's when I realized what this was.

ואז הבנתי מהו בעצם טוויטר.

We were standing in the middle of something amazing,

עמדנו במרכזו של משהו מדהים,

because for the first time ever

כי בפעם הראשונה אי פעם,

young Africans could discuss the future of our continent in real time,

צעירים אפריקנים, יכולנו לדון בעתיד היבשת שלנו בזמן אמת,

without the restriction of borders, finances and watchful governments.

ללא הסייגים של גבולות, של כלכלות ושל ממשלות שמפקחות.

Because the little known truth is

כי האמת הפחות ידועה היא,

many Africans know a lot less about other African countries

שהרבה אפריקנים יודעים הרבה פחות על מדינות אפריקניות אחרות

than some Westerners might know about Africa as a whole.

מאשר כמה מערביים שיודעים על אפריקה בכללותה.

This is by accident,

אולי זה במקרה,

but sometimes, it's by design.

אבל לעיתים - זה נעשה בכוונה.

For example, in apartheid South Africa,

לדוגמה, בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד,

black South Africans were constantly being bombarded

דרום אפריקנים שחורים היו מופגזים באופן קבוע עם הרעיון,

with this message that any country ruled by black people

שכל מדינה שנשלטת בידי שחורים

was destined for failure.

נידונה לכישלון.

And this was done to convince them

וזה נעשה כדי לשכנע אותם

that they were much better off under crushing white rule

שעדיף להם לחיות תחת החוקים הלבנים הרומסים

than they were living in a black and free nation.

מאשר לחיות כאומה שחורה וחופשית.

Add to that Africa's colonial, archaic education system,

תוסיפו לזה את מערכת החינוך הקולוניאלית והמיושנת של אפריקה,

which has been unthinkingly carried over from the 1920s --

שממשיכה לפעול ללא מחשבה מחודשת מאז שנות העשרים

and at the age of 15, I could name all the various causes

כך שבגיל 15, יכולתי למנות את כל הסיבות השונות

of the wars that had happened in Europe in the past 200 years,

למלחמות שאירעו באירופה במרוצת 200 השנים האחרונות,

but I couldn't name the president of my neighboring country.

אבל לא ידעתי לומר מה שמו של הנשיא במדינה השכנה.

And to me, this doesn't make any sense

ועבורי, אין בזה שום היגיון

because whether we like it or not,

כי בין אם תרצו ובין אם לא,

the fates of African people are deeply intertwined.

גורלם של כל בני אפריקה שזור זה בזה.

When disaster hits, when turmoil hits,

כשמכה אסון, כשמכה מהפיכה,

we share the consequences.

כולנו נושאים בתוצאות.

When Burundians flee political turmoil,

כשבני בורונדי נמלטים מפני הפיכה פוליטית,

they go to us,

הם מגיעים אלינו,

to other African countries.

למדינות אפריקה האחרות.

Africa has six of the world's largest refugee centers.

באפריקה נמצאים שישה ממחנות הפליטים הגדולים בעולם.

What was once a Burundian problem

מה שהיה פעם בעיה של בורונדי

becomes an African problem.

הפך לבעיה של אפריקה.

So to me, there are no Sudanese problems

אז בעיניי, אין בעיות של סודנים

or South African problems or Kenyan problems,

או בעיות של דרום אפריקנים או בעיות של קנייתים,

only African problems

רק בעיות של אפריקנים.

because eventually, we share the turmoil.

כי בסופו של דבר, אנחנו חולקים את אותה מהפיכה.

So if we share the problems,

אז אם אנחנו חולקים את הבעיות,

why aren't we doing a better job of sharing the successes?

מדוע אנחנו לא עושים עבודה טובה יותר בלחלוק את ההצלחות?

How can we do that?

כיצד?

Well, in the long term,

ובכן, בטווח הארוך,

we can shoot towards increasing inter-African trade,

אנחנו יכולים לכוון להגדלת המסחר בתוך אפריקה

removing borders and putting pressure on leaders

להסיר את הגבולות וללחוץ על המנהיגים

to fulfill regional agreements they've already signed.

לעמוד בהסכמים האזוריים שעליהם הם כבר חתמו.

But I think that the biggest way for Africa to share its successes

אבל אני חושבת שהדרך המוצלחת ביותר של אפריקה לחלוק את ההצלחה שלה

is to foster something I like to call social Pan-Africanism.

היא לאמץ משהו שאני אוהבת לקרוא לו פאן-אפריקניזם חברתי.

Now, political Pan-Africanism already exists,

עכשיו, פאן-אפריקניזם פוליטי כבר קיים,

so I'm not inventing anything totally new here.

כך שאני לא ממציאה שום דבר חדש כאן.

But political Pan-Africanism

אבל פאן-אפריקניזם פוליטי

is usually the African unity of the political elite.

הוא בדרך כלל האחדות האפריקנית של האליטה הפוליטית.

And who does that benefit?

ולמי זה מועיל?

Well, African leaders, almost exclusively.

ובכן, כמעט אך ורק למנהיגים האפריקנים.

No, what I'm talking about

לא, מה שאני מדברת עליו

is the Pan-Africanism of the ordinary African.

הוא הפאן-אפריקניות של האפריקני הממוצע.

Young Africans like me,

צעירים אפריקנים כמוני,

we are bursting with creative energy,

אנחנו מתפוצצים מאנרגיות יצירתיות,

with innovative ideas.

מרעיונות חדשניים.

But with bad governance and shaky institutions,

אבל עם משטר גרוע ומוסדות רעועים,

all of this potential could go to waste.

כל הפוטנציאל הזה יכול להתבזבז.

On a continent where more than a handful of leaders

ביבשת שבה יותר מקומץ מנהיגים

have been in power longer

נמצא בשלטון כבר יותר

than the majority of the populations has been alive,

משנות החיים של מרבית האוכלוסיה,

we are in desperate need of something new,

אנחנו זקוקים נואשות למשהו חדש,

something that works.

משהו שעובד.

And I think that thing is social Pan-Africanism.

ואני חושבת שהמשהו הזה הוא פאן-אפריקניזם חברתי.

My dream is that young Africans

החלום שלי הוא, שצעירים אפריקנים

stop allowing borders and circumstance to suffocate our innovation.

יפסיקו לתת לגבולות ולנסיבות לחנוק את החדשנות שלנו.

My dream is that when a young African comes up with something brilliant,

החלום שלי הוא, שכאשר אפריקני צעיר יבוא עם רעיון מבריק,

they don't say, "Well, this wouldn't work in my country,"

הוא לא יאמר: "נו, טוב, זה לא יעבוד במדינה שלי",

and then give up.

ויוותר.

My dream is that young Africans begin to realize

החלום שלי הוא שאפריקנים צעירים יתחילו להבין

that the entire continent is our canvas, is our home.

שהיבשת כולה היא יריעת הציור שלנו, היא הבית שלנו.

Using the Internet, we can begin to think collaboratively,

דרך האינטרנט, אנחנו יכולים להתחיל לחשוב במונחים של שיתוף פעולה.

we can begin to innovate together.

אנחנו יכולים להתחיל להמציא יחד.

In Africa, we say, "If you want to go fast, you go alone,

באפריקה אנחנו אומרים, "אם אתה רוצה ללכת מהר, לך לבד,

but if you want to go far, you go together."

אבל אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך יחד".

And I believe that social Pan-Africanism is how we can go far together.

ואני מאמינה שפאן-אפריקניזם חברתי הוא הדרך שבה אנחנו יכולים להגיע רחוק יחד.

And this is already happening.

וזה כבר קורה.

Access to these online networks has given young Africans

הגישה לרשתות המקוונות האלה נתנה לצעירים אפריקנים

something we've always had to violently take: a voice.

משהו שתמיד היינו צריכים לקחת באלימות: קול.

We now have a platform.

עכשיו יש לנו תשתית.

Before now, if you wanted to hear from the youth in Africa,

לפני כן, אם רצית לשמוע את צעירי אפריקה,

you waited for the 65-year-old minister of youth --

היית צריך לחכות לשר הנוער, בן ה65 --

(Laughter)

(צחוק)

to wake up in the morning,

כדי שיתעורר בבוקר,

take his heartburn medication

ייטול את התרופה נגד צרבת

and then tell you the plans he has for your generation

ואז יספר לך על התכניות שיש לו עבור בני הדור שלך

in 20 years time.

לעוד 20 שנה.

Before now, if you wanted to be heard by your possibly tyrannical government,

לפני כן, אם רצית להישמע על ידי הממשלה העריצה שלך,

you were pushed to protest, suffer the consequences

היו דוחקים אותך להפגין, לשאת בתוצאות

and have your fingers crossed

ולהחזיק אצבעות

that some Western paper somewhere might make someone care.

שאיזה עיתון מערבי איפשהו יגרום שלמישהו יהיה איכפת.

But now we have opportunities to back each other up

אבל עכשיו יש לנו הזדמנות לגבות זה את זה

in ways we never could before.

בדרכים שבהן לא יכולנו לעשות זאת מעולם.

We support South African students

אנחנו תומכים בסטודנטים דרום אפריקנים

who are marching against ridiculously high tertiary fees.

שצועדים במחאה נגד שכר לימוד גבוה באופן מגוחך.

We support Zimbabwean women who are marching to parliament.

אנחנו תומכים בנשים זימבבואניות שצועדות לפרלמנט.

We support Angolan journalists who are being illegally detained.

אנחנו תומכים בעיתונאים אנגוליים שנכלאים באופן בלתי חוקי.

For the first time ever,

בפעם הראשונה מאז ומעולם,

African pain and African aspiration

לכאב האפריקני ולשאיפה האפריקנית

has the ability to be witnessed

יש הזדמנות להיראות

by those who can empathize with it the most:

על ידי אלה שיכולים להזדהות עימן יותר מכולם:

other Africans.

אפריקנים אחרים.

I believe that with a social Pan-Africanist thinking

אני מאמינה שעם חשיבה חברתית פאן-אפריקנית

and using the Internet as a tool,

ועם שימוש באינטרנט ככלי,

we can begin to rescue each other,

אנחנו יכולים להתחיל להציל אלה את אלה,

and ultimately, to rescue ourselves.

ובסופו של דבר, להציל את עצמנו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)