The new American Dream | Courtney Martin

מתרגם: Dani Segdan מבקר: Zeeva Livshitz

I'm a journalist,

אני עיתונאית,

so I like to look for the untold stories,

אז אני אוהבת לחפש את הסיפורים הלא מסופרים,

the lives that quietly play out under the scream of headlines.

החיים המתנהלים בשקט מתחת לזעקת הכותרות.

I've also been going about the business of putting down roots,

אני גם עסקתי בנטיעת שורשים,

choosing a partner, making babies.

בחירת בן זוג, ולידת תינוקות.

So for the last few years,

אז במשך השנים האחרונות,

I've been trying to understand

ניסיתי להבין

what constitutes the 21st-century good life,

מה מהווה את החיים הטובים במאה ה-21,

both because I'm fascinated by the moral and philosophical implications,

גם מפני שאני מאוד מתעניינת בהשלכות המוסריות והפילוסופיות,

but also because I'm in desperate need of answers myself.

וגם כי אני זקוקה נואשות לתשובות בעצמי.

We live in tenuous times.

אנחנו חיים בזמנים של חוסר וודאות.

In fact, for the first time in American history,

למעשה, לראשונה בהסטוריה של ארצות הברית,

the majority of parents do not think that their kids will be better off

מרבית ההורים לא חושבים שילדיהם יהיו במצב יותר טוב

than they were.

משהוריהם היו.

This is true of rich and poor, men and women.

זה נכון לגבי עשירים ועניים, גברים ונשים.

Now, some of you might hear this and feel sad.

עכשיו, חלקכם אולי יתעצב כשישמע את זה.

After all, America is deeply invested

הרי ארצות הברית משקיעה הרבה

in this idea of economic transcendence,

ברעיון הזה של התעלות כלכלית,

that every generation kind of leapfrogs the one before it,

שכל דור מתקדם לעומת הדור הקודם,

earning more, buying more, being more.

מרוויח יותר, קונה יותר, קיים יותר.

We've exported this dream all over the world,

ייצאנו את החלום הזה לכל העולם,

so kids in Brazil and China and even Kenya

אז ילדים בברזיל וסין ואפילו בקניה

inherit our insatiable expectation

יורשים את הציפיה הבלתי ניתנת לסיפוק

for more.

לעוד.

But when I read this historic poll for the first time,

אבל כשקראתי את הסקר ההיסטורי הזה בפעם הראשונה,

it didn't actually make me feel sad.

הוא למעשה לא גרם לי להרגיש עצובה.

It felt like a provocation.

זה הרגיש כמו פרובוקציה.

"Better off" -- based on whose standards?

"במצב יותר טוב" - בהתבסס על סטנדרטים של מי?

Is "better off" finding a secure job

האם "מצב יותר טוב" פירושו למצוא עבודה בטוחה

that you can count on for the rest of your life?

שניתן להסתמך עליה לשארית חייך?

Those are nearly extinct.

אלו כבר כמעט נכחדו.

People move jobs, on average, every 4.7 years,

אנשים מחליפים מקומות עבודה כל 4.7 שנים בממוצע,

and it's estimated that by 2020,

וההערכה היא שבשנת 2020,

nearly half of Americans will be freelancers.

קרוב לחצי מהאמריקאים יהיו עובדים עצמאיים

OK, so is better off just a number?

טוב, אז האם "מצב טוב יותר" הוא רק מספר?

Is it about earning as much as you possibly can?

האם משמעותו היא להשתכר יותר, ככל שתוכלו?

By that singular measurement, we are failing.

לפי מדד זה בלבד, אנחנו כושלים.

Median per capita income has been flat since about 2000,

ערך החציון של ההכנסה לנפש נשאר קבוע מאז שנת 2000,

adjusted for inflation.

בהתאמה לאינפלציה.

All right, so is better off getting a big house with a white picket fence?

בסדר, אז האם ״מצב טוב יותר״ הוא השגת בית גדול עם גדר עץ לבנה?

Less of us are doing that.

מעטים מאיתנו משיגים זאת.

Nearly five million people lost their homes in the Great Recession,

כמעט חמישה מליון איש איבדו את בתיהם במיתון הגדול

and even more of us sobered up about the lengths we were willing to go --

ואף רבים יותר מאיתנו התפכחו לגבי המרחק שאנו מוכנים ללכת --

or be tricked into going, in many predatory cases --

או מוכנים להשתכנע ללכת ע״י רודפי בצע --

to hold that deed.

כדי להשיג זאת.

Home-ownership rates are at their lowest since 1995.

שיעור בעלי הבתים הוא הנמוך ביותר מאז 1995.

All right, so we're not finding steady employment,

טוב, אז אנו לא מוצאים תעסוקה יציבה,

we're not earning as much money,

אין לנו משכורת גבוהה,

and we're not living in big fancy houses.

ואנו לא גרים בבתים גדולים ומפוארים.

Toll the funeral bells

צלצלו בפעמוני הלוויה

for everything that made America great.

לכל מה שהעלה את אמריקה לגדולתה

But,

אבל,

are those the best measurements of a country's greatness,

האם אלה המדדים הטובים ביותר לגדולתה של מדינה,

of a life well lived?

לחיים טובים?

What I think makes America great is its spirit of reinvention.

מה שהופך לדעתי את אמריקה לגדולה הוא רוח ההמצאה מחדש.

In the wake of the Great Recession,

בעקבות המיתון הגדול,

more and more Americans are redefining what "better off" really means.

יותר ויותר אמריקאים מגדירים מחדש את המשמעות האמיתית של "מצב טוב יותר"

Turns out, it has more to do with community and creativity

מסתבר שזה קשור יותר לקהילה ויצירתיות

than dollars and cents.

מאשר לדולרים וסנטים.

Now, let me be very clear:

עכשיו, הרשו לי לומר בברור:

the 14.8 percent of Americans living in poverty need money,

14.8 אחוז מהאמריקאים החיים בעוני צריכים כסף.

plain and simple.

חד וחלק.

And all of us need policies that protect us from exploitation

וכולנו צריכים נהלים שיגנו עלינו מפני ניצול

by employers and financial institutions.

ע"י מעסיקים ומוסדות פיננסיים.

Nothing that follows is meant to suggest that the gap between rich and poor

אין בכוונתי לטעון שהפער בין עשירים ועניים

is anything but profoundly immoral.

הוא דבר מוסרי.

But,

אבל,

too often we let the conversation stop there.

לעתים קרובות מדי הדיון מסתיים שם.

We talk about poverty as if it were a monolithic experience;

אנו מדברים על עוני כתופעה בלתי נמנעת;

about the poor as if they were solely victims.

ועל העניים כאילו הם קורבנות בלבד,

Part of what I've learned in my research and reporting

חלק ממה שלמדתי מהמחקר שלי ומעבודתי כעיתונאית

is that the art of living well

הוא שהאמנות של לחיות טוב

is often practiced most masterfully

לעיתים קרובות מושגת בצורה הטובה ביותר

by the most vulnerable.

ע״י האנשים הפגיעים ביותר.

Now, if necessity is the mother of invention,

אז אם רוב ההמצאות נולדות מצורך,

I've come to believe

הגעתי להכרה

that recession can be the father of consciousness.

שייתכן ומודעות נולדת ממיתון.

It confronts us with profound questions,

מיתון מציב בפנינו שאלות עמוקות,

questions we might be too lazy or distracted to ask

שאלות שיתכן שאנו עצלנים מדי או שדעתנו מוסחת מידי מכדי לשאול

in times of relative comfort.

בזמנים של נוחות יחסית.

How should we work?

איך אנו צריכים לעבוד?

How should we live?

איך אנו צריכים לחיות?

All of us, whether we realize it or not,

כולנו, בין אם אנו מבינים זאת או לא,

seek answers to these questions,

מחפשים תשובות לשאלות אלו,

with our ancestors kind of whispering in our ears.

בזמן שאבותינו כאילו לוחשים באזנינו.

My great-grandfather was a drunk in Detroit,

הסבא-רבא שלי היה שתיין בדטרויט,

who sometimes managed to hold down a factory job.

שלעתים הצליח להחזיק במשרה במפעל.

He had, as unbelievable as it might sound,

היו לו, עד כמה לא יאומן שזה נשמע,

21 children,

21 ילדים,

with one woman, my great-grandmother,

מאישה אחת, הסבתא-רבא שלי,

who died at 47 years old of ovarian cancer.

שמתה בגיל 47 מסרטן שחלות.

Now, I'm pregnant with my second child,

אני בהריון השני שלי,

and I cannot even fathom what she must have gone through.

ואני לא יכולה אפילו להבין מה ודאי עבר עליה.

And if you're trying to do the math -- there were six sets of twins.

ואם אתם מנסים לעשות את החישוב -- היו שישה זוגות תאומים.

So my grandfather, their son,

אז סבי, בנם,

became a traveling salesman,

היה לסוכן מחירות נודד,

and he lived boom and bust.

והתנדנד בין שפע לשפל.

So my dad grew up answering the door for debt collectors

אז אבי גדל כשהוא פותח דלת לגובי חובות

and pretending his parents weren't home.

ומעמיד פנים שהוריו אינם בבית.

He actually took his braces off himself with pliers in the garage,

למעשה, הוא הסיר את הגשר משיניו בעצמו עם פלייר בגראג',

when his father admitted he didn't have money

כשאביו הודה שאין לו את הכסף

to go back to the orthodontist.

לחזור לאורתודנט.

So my dad, unsurprisingly,

אז לא פלא שאבי

became a bankruptcy lawyer.

הפך לעו"ד לפשיטות רגל.

Couldn't write this in a novel, right?

לא מסוג החומר עליו כותבים רומנים, נכון?

He was obsessed with providing a secure foundation

הוא רצה יותר מכל לספק בסיס כלכלי בטוח

for my brother and I.

לאחי ולי.

So I ask these questions by way of a few generations of struggle.

אז אני שואלת שאלות אלו דרך מספר דורות של מאבק.

My parents made sure that I grew up on a kind of steady ground

הורי וידאו שאגדל על קרקע יציבה

that allows one to question and risk and leap.

שמאפשרת לבחון, לסכן ולזנק.

And ironically, and probably sometimes to their frustration,

למרבה האירונה, וקרוב לודאי לנוכח תיסכולם,

it is their steadfast commitment to security

המחוייבות הבלתי מתפשרת שלהם לבטחון כלכלי

that allows me to question its value,

היא זו שמאפשרת לי לפקפק בערך שלו.

or at least its value as we've historically defined it

או לפחות בערך שלו כפי שהוא הוגדר לאורך ההיסטוריה

in the 21st century.

של המאה ה-21.

So let's dig into this first question:

אז בואו נתעמק בשאלה הראשונה:

How should we work?

איך אנו צריכים לעבוד?

We should work like our mothers.

אנו צריכות לעבוד כמו האמהות שלנו.

That's right -- we've spent decades

נכון -- בזבזנו עשרות שנים

trying to fit women into a work world built for company men.

בנסיון להתאים נשים לעולם תעסוקתי שנבנה עבור אנשי עסקים.

And many have done backbends to fit in,

ורבות עשו שמיניות באוויר בנסיון להשתלב.

but others have carved a more unconventional path,

אבל אחרות בחרו בדרך פחות שגרתית,

creating a patchwork of meaning and money

המשלבת משמעות וכסף

with enough flexibility to do what they need to do

וגמישות מספקת המאפשרת לעשות את מה שהן צריכות לעשות

for those that they love.

עבור אלה שהן אוהבות.

My mom called it "just making it work."

אמי כינתה זאת "להספיק לעשות הכל"

Today I hear life coaches call it "a portfolio career."

כיום אני שומעת קואצ'רים מכנים זאת "תיק קריירה".

Whatever you call it,

לא משנה איך אתם מכנים זאת

more and more men are craving these whole, if not harried, lives.

יותר ויותר גברים כמהים לחיים מלאים, או שמא נאמר רוויי דאגה אלו.

They're waking up to their desire and duty to be present fathers and sons.

מתעוררים בהם הרצון והחובה להיות אבות ובנים נוכחים.

Now, artist Ann Hamilton has said,

השחקנית אן המילטון אמרה,

"Labor is a way of knowing."

"עבודה היא דרך לידע".

Labor is a way of knowing.

עבודה היא הדרך לידע.

In other words, what we work on

במלים אחרות, מה שאנו עוסקים בו

is what we understand about the world.

מוביל אותנו להבנה על העולם.

If this is true, and I think it is,

אם זה נכון, ואני חושבת שכן,

then women who have disproportionately cared for the little ones

אז נשים שדאגו באופן לא שוויוני לתינוקות

and the sick ones and the aging ones,

לחולים ולזקנים

have disproportionately benefited

נהנו באופן לא שוויוני

from the most profound kind of knowing there is:

מסוג הידע העמוק ביותר שקיים:

knowing the human condition.

ידע על מצב האנושות.

By prioritizing care,

ע"י העדפת הטיפול,

men are, in a sense, staking their claim

הגברים, באופן כלשהו, לוקחים בעלות

to the full range of human existence.

על מכלול תחומי הקיום האנושי.

Now, this means the nine-to-five no longer works for anyone.

המשמעות היא שתשע-עד-חמש כבר לא מתאים לאף אחד.

Punch clocks are becoming obsolete, as are career ladders.

שעוני נוכחות נעשים מיותרים וכך גם סולם הדרגות בקריירה,

Whole industries are being born and dying every day.

תעשיות שלמות נולדות ומתות מדי יום.

It's all nonlinear from here.

מפה והלאה הכל מתפתח באופן לא לינארי.

So we need to stop asking kids,

אז אנו צריכים להפסיק לשאול ילדים,

"What do you want to be when you grow up?"

"מה אתם רוצים להיות כשתגדלו?"

and start asking them, "How do you want to be when you grow up?"

ולהתחיל לשאול אותם "איך אתם רוצים להיות כשתגדלו?"

Their work will constantly change.

המשרה שלהם תשתנה באופן תדיר.

The common denominator is them.

המכנה המשותף זה הם עצמם.

So the more they understand their gifts

אז ככל שהם יבינו את הכשרונות שלהם

and create crews of ideal collaborators,

וייצרו צוותים עם השותפים הנכונים.

the better off they will be.

כך ייטב להם.

The challenge ahead is to reinvent the social safety net

האתגר בהמשך הוא להמציא מחדש את רשת הבטחון החברתית

to fit this increasingly fragmented economy.

שתתאים לכלכלה ההופכת ליותר ויותר משוסעת.

We need portable health benefits.

אנו צריכים הטבות בריאות שניתנות להעברה.

We need policies that reflect that everyone deserves to be vulnerable

אנו צריכים נהלים שמתאימים לכך שלכל אחד יש זכות להיות פגיע

or care for vulnerable others,

או לטפל באנשים פגיעים.

without becoming destitute.

מבלי להפוך לחסר כל.

We need to seriously consider a universal basic income.

אנו צריכים לבחון ברצינות הכנסה בסיסית לכולם.

We need to reinvent labor organizing.

אנו צריכים להמציא מחדש את ארגון העבודה.

The promise of a work world that is structured to actually fit

ההבטחה של עולם תעסוקה המכוון להתאים באמת

our 21st century values,

לערכינו במאה ה-21,

not some archaic idea about bringing home the bacon,

ולא סתם מושג שאבד עליו הכלח על דרך להשגת פרנסה,

is long overdue --

כבר הייתה צריכה להתממש מזמן --

just ask your mother.

שאלו את אמא שלכם.

Now, how about the second question:

ובכן, מה בעניין השאלה השניה:

How should we live?

איך אנו צריכים לחיות?

We should live

אנו צריכים לחיות

like our immigrant ancestors.

כמו אבותינו המהגרים.

When they came to America,

כשהם באו לאמריקה,

they often shared apartments, survival tactics, child care --

הם לעיתים קרובות חלקו דירות שיטות הישרדות, טיפול בילדים --

always knew how to fill one more belly,

תמיד ידעו איך להאכיל עוד פה,

no matter how small the food available.

לא משנה כמה מועט היה האוכל הזמין.

But they were told that success meant leaving the village behind

אבל נאמר להם שמשמעות ההצלחה היא להשאיר את הכפר מאחור

and pursuing that iconic symbol of the American Dream,

ולרדוף אחר הסמל של החלום האמריקאי,

the white picket fence.

גדר העץ הלבנה.

And even today, we see a white picket fence

ואפילו כיום, כשאנו רואים גדר עץ לבנה

and we think success, self-possession.

אנו חושבים הצלחה, הגשמה עצמית.

But when you strip away the sentimentality,

אבל כשמסירים את הסנטימנטליות,

what it really does is divides us.

מה שזה באמת עושה זה להפריד ביננו.

Many Americans are rejecting the white picket fence

אמריקאים רבים דוחים את גדר העץ הלבנה

and the kind of highly privatized life that happened within it,

ואת סגנון החיים הפרטי מאוד שהתהווה בתוכה,

and reclaiming village life,

וחוזרים לחיי הכפר,

reclaiming interdependence instead.

חוזרים למצב של תלות הדדית במקום.

Fifty million of us, for example,

למשל, חמישים מיליון מאיתנו

live in intergenerational households.

חיים בבתים מרובי דורות.

This number exploded with the Great Recession,

המספר הזה קפץ בעקבות המיתון הגדול,

but it turns out people actually like living this way.

אבל מסתבר שאנשים אוהבים לחיות כך.

Two-thirds of those who are living with multiple generations under one roof

שני שליש מאלה שחיים עם מספר דורות תחת קורת גג אחת

say it's improved their relationships.

אומרים שזה שיפר את מערכות היחסים שלהם.

Some people are choosing to share homes not with family,

מספר אנשים בוחרים לחלוק בתים לא עם משפחה,

but with other people who understand the health and economic benefits

אלא עם אנשים אחרים שמבינים את היתרונות הבריאותיים והכלכליים

of daily community.

של קהילה יומיומית.

CoAbode, an online platform for single moms looking to share homes

ל- CoAbode, פלטפורמה מקוונת לאמהות יחידניות המבקשות לחלוק מגורים

with other single moms,

עם אמהות יחידניות אחרות,

has 50,000 users.

יש 50 אלף מנויים,

And people over 65 are especially prone

ולאנשים מעל גיל 65 תהיה במיוחד נטיה

to be looking for these alternative living arrangements.

לחפש הסדרי מגורים חלופיים מעין אלו.

They understand that their quality of life

הם מבינים שאיכות החיים שלהם

depends on a mix of solitude and solidarity.

תלויה בשילוב בין חיים לבד לבין הזדהות עם אחרים.

Which is true of all of us when you think about it,

דבר שנכון לכולנו אם חושבים על זה,

young and old alike.

צעירים וזקנים כאחד.

For too long, we've pretended that happiness is a king in his castle.

במשך זמן רב מדי העמדנו פנים שהאושר הוא מלך בטירתו,

But all the research proves otherwise.

אבל מחקרים מוכיחים אחרת.

It shows that the healthiest, happiest and even safest --

הם מראים שבריאות, שמחה ואפילו ביטחון --

in terms of both climate change disaster, in terms of crime, all of that --

במונחים של אסון שינויי אקלים, במונחים של פשע, כל אלה --

are Americans who live lives intertwined with their neighbors.

מושגים אצל אמריקאים המנהלים חיים משולבים עם שכניהם.

Now, I've experienced this firsthand.

עכשיו, אני חוויתי את זה בעצמי.

For the last few years, I've been living in a cohousing community.

בשנים האחרונות, אני חיה בקהילת שיתוף מגורים.

It's 1.5 acres of persimmon trees,

6 דונם של עצי אפרסמון,

this prolific blackberry bush that snakes around a community garden,

שיח תות פורה זה מקיף את גן הקהילה,

all smack-dab, by the way, in the middle of urban Oakland.

הכל, אגב, באמצע איזור עירוני באוקלנד.

The nine units are all built to be different,

תשע היחידות בנויות שונות זו מזו,

different sizes, different shapes,

בגדלים שונים, צורות שונות,

but they're meant to be as green as possible.

אך הן אמורות להיות כמה שיותר ידידותיות לסביבה.

So big, shiny black solar cells on our roof

על הגג יש לנו פנלים סולריים שחורים מבריקים

mean our electricity bill rarely exceeds

כך שחשבון החשמל הממוצע שלנו כמעט ולא חורג

more than five bucks in a month.

מחמישה דולר בחודש.

The 25 of us who live there are all different ages and political persuasions

כל ה-25 מאיתנו שגרים שם, הם בגילאים שונים ובעלי נטיות פוליטיות

and professions,

ומקצועות שונים,

and we live in homes that have everything a typical home would have.

ואנו חיים בבתים שיש בהם את כל מה שיש בבית טיפוסי.

But additionally,

אך בנוסף,

we share an industrial-sized kitchen and eating area,

אנו חולקים מטבח בגודל תעשייתי ואיזור אכילה,

where we have common meals twice a week.

בו יש לנו ארוחות משותפות פעמיים בשבוע.

Now, people, when I tell them I live like this,

לאנשים שאני מספרת שאני חיה כך,

often have one of two extreme reactions.

יש אחת משתי תגובות קיצוניות,

Either they say, "Why doesn't everyone live like this?"

או שהם אומרים "למה לא כולם חיים כך?"

Or they say, "That sounds totally horrifying.

או שהם אומרים "זה נשמע מחריד לגמרי.

I would never want to do that."

אני אף פעם לא הייתי רוצה לעשות זאת".

So let me reassure you: there is a sacred respect for privacy among us,

אז הרשו לי להבטיח לכם: אנו מכבדים בקנאות את הפרטיות בינינו,

but also a commitment to what we call "radical hospitality" --

אבל גם חשים מחויבות למה שאנחנו מכנים "הכנסת אורחים מוחלטת" --

not the kind advertised by the Four Seasons,

לא מהסוג שמלון 'ארבע עונות' מפרסם,

but the kind that says that every single person is worthy of kindness,

אלא מהסוג שאומר שכל אדם יחיד ראוי לטוב לב,

full stop, end of sentence.

נקודה, סוף המשפט.

The biggest surprise for me of living in a community like this?

ההפתעה הגדולה ביותר עבורי בחיים בקרב קהילה שכזו?

You share all the domestic labor -- the repairing, the cooking, the weeding --

אתם חולקים את כל עבודות הבית -- התיקונים, הבישול, ניכוש העשבים --

but you also share the emotional labor.

אבל אתם חולקים גם את העבודה הרגשית.

Rather than depending only on the idealized family unit

במקום להסתמך רק על היחידה המשפחתית האידיאלית

to get all of your emotional needs met,

להשגת כל צרכיכם הרגשיים,

you have two dozen other people that you can go to

יש לכם 24 אנשים אחרים אליהם אפשר לפנות

to talk about a hard day at work

לדבר על יום קשה בעבודה

or troubleshoot how to handle an abusive teacher.

או לדון בדרך בה יש להתמודד עם מורה מתעלל.

Teenagers in our community will often go to an adult that is not their parent

בני גיל העשרה בקהילתנו יפנו לעתים קרובות למבוגר שאינו ההורה שלהם

to ask for advice.

לבקש עצה.

It's what bell hooks called "revolutionary parenting,"

זה מה שבל הוקס כינתה "הורות מהפכנית"

this humble acknowledgment

ההכרה הענווה בכך

that kids are healthier when they have a wider range of adults

שילדים בריאים יותר כשיש להם טווח גדול יותר של מבוגרים

to emulate and count on.

המהווים להם דוגמה ומספקים להם תמיכה.

Turns out, adults are healthier, too.

מסתבר שהמבוגרים גם הם בריאים יותר.

It's a lot of pressure,

זה לחץ מאד גדול,

trying to be that perfect family behind that white picket fence.

לנסות להיות אותה משפחה מושלמת מאחורי אותה גדר עץ לבנה.

The "new better off," as I've come to call it,

ה"מצב הטוב יותר החדש״ כפי שאני מכנה אותו,

is less about investing in the perfect family

הוא פחות על השקעה במשפחה המושלמת

and more about investing in the imperfect village,

ויותר על השקעה בכפר הלא מושלם,

whether that's relatives living under one roof,

בין אם אלה קרובי משפחה הגרים תחת קורת גג אחת,

a cohousing community like mine,

או קהילת שיתוף מגורים, כמו שלי,

or just a bunch of neighbors who pledge to really know

או רק קבוצת שכנים המתחייבים להכיר

and look out for one another.

ולדאוג אחד לשני באמת.

It's good common sense, right?

זה הגיון בריא, לא?

And yet, money has often made us dumb

ועדיין, במקרים רבים כסף הפך אותנו לאטומים מידי

about reaching out.

מכדי להושיט יד.

The most reliable wealth

העושר המהימן ביותר

is found in relationship.

נמצא במערכת יחסים.

The new better off is not an individual prospect at all.

המצב הטוב יותר החדש אינו מתייחס להיבטים בודדים

In fact, if you're a failure or you think you're a failure,

למעשה, אם אתם כישלון או שאתם חושבים שאתם כישלון,

I've got some good news for you:

יש לי חדשות טובות בשבילכם:

you might be a success by standards you have not yet honored.

יתכן שהצלחתם על פי מדדים שעדיין לא למדתם להעריך.

Maybe you're a mediocre earner but a masterful father.

יתכן שאתם בעלי הכנסה בינונית אבל אבות לדוגמה.

Maybe you can't afford your dream home,

יתכן שאינכם יכולים להשיג את בית החלומות שלכם,

but you throw legendary neighborhood parties.

אבל אתם אלופים בארגון מסיבות שכונתיות.

If you're a textbook success,

אם אתם מצליחים על פי המדד המקובל

the implications of what I'm saying could be more grim for you.

ההשלכות של מה שאני אומרת עלולות להיות עגומות עבורכם.

You might be a failure by standards you hold dear

יתכן שאתם נכשלים עפ"י סטנדרטים היקרים ללבכם

but that the world doesn't reward.

אך לא לשאר העולם.

Only you can know.

רק אתם יכולים לדעת.

I know that I am not a tribute

אני יודעת שחיי לא יהוו אות הוקרה

to my great-grandmother,

לסבתא-רבא שלי,

who lived such a short and brutish life,

שחייתה חיים כה קצרים ואכזריים,

if I earn enough money to afford every creature comfort.

אם אני משתכרת מספיק כדי להרשות לעצמי כל נוחות אפשרית.

You can't buy your way out of suffering or into meaning.

כסף לא יכול להוציא אתכם מייסורים או לקנות לכם חיים בעלי משמעות.

There is no home big enough

אין בית מספיק גדול

to erase the pain that she must have endured.

כדי למחוק את הכאב שהיא ודאי סבלה.

I am a tribute to her

חיי כן יהוו אות הוקרה לזכרה

if I live a life as connected and courageous as possible.

אם אחייה חיים משמעותיים ואמיצים ככל האפשר

In the midst of such widespread uncertainty,

במצב כה שכיח של חוסר וודאות,

we may, in fact, be insecure.

אנו יכולים, למעשה, להיות חסרי ביטחון.

But we can let that insecurity make us brittle

אבל אנו יכולים לתת לחוסר הביטחון לעשות אותנו שבירים

or supple.

או חלשים.

We can turn inward, lose faith in the power of institutions to change --

אנו יכולים להתכנס פנימה, לאבד אמונה ביכולתם של ממסדים להשתנות --

even lose faith in ourselves.

אפילו לאבד אמון בעצמנו.

Or we can turn outward,

או שאנו יכולים לפנות החוצה,

cultivate faith in our ability to reach out, to connect, to create.

לטפח אמונה ביכולתנו להושיט יד, להתחבר, ליצור.

Turns out, the biggest danger

מתברר שהסכנה הגדולה ביותר

is not failing to achieve the American Dream.

אינה הכישלון להשיג את החלום האמריקאי.

The biggest danger is achieving a dream

הסכנה הגדולה ביותר היא השגת חלום

that you don't actually believe in.

שאתם לא באמת מאמינים בו.

So don't do that.

אז אל תעשו את זה.

Do the harder, more interesting thing,

עשו את הדבר הקשה והמעניין יותר,

which is to compose a life where what you do every single day,

שזה לבנות חיים בהם מה שאתם עושים בכל יום,

the people you give your best love and ingenuity and energy to,

האנשים להם אתם נותנים את מיטב אהבתכם כוח ההמצאה והאנרגיה שלכם,

aligns as closely as possible with what you believe.

קשורים קשר הדוק עם אמונותיכם.

That, not something as mundane as making money,

זה, ולא משהו בנלי כמו עשיית כסף,

is a tribute to your ancestors.

הוא המהווה הוקרה לאבותיכם.

That is the beautiful struggle.

זה המאבק היפה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)