Could a drug prevent depression and PTSD? | Rebecca Brachman

Translator: Joseph Geni Reviewer: Joanna Pietrulewicz

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

This is a tuberculosis ward,

זוהי המחלקה לחולי שחפת,

and at the time this picture was taken in the late 1800s,

ובזמן שהתמונה צולמה בשלהי המאה ה -19

one in seven of all people

אחד מכל שבעה אנשים

died from tuberculosis.

מת משחפת.

We had no idea what was causing this disease.

לא היה לנו מושג מה גרם למחלה זו.

The hypothesis was actually

ההשערה הייתה למעשה

it was your constitution that made you susceptible.

שמבנה הגוף גרם לבני אדם להיות רגישים.

And it was a highly romanticized disease.

וזו היתה מחלה ששיוו לה אופי רומנטי.

It was also called consumption,

היא נקראה גם קונסאמפשן (מאכלת),

and it was the disorder of poets

וזו היתה הפרעה של משוררים

and artists and intellectuals.

ואמנים ואינטלקטואלים.

And some people actually thought it gave you heightened sensitivity

וכמה אנשים באמת חשבו שזה העניק רגישות יתר

and conferred creative genius.

וגאונות יצירתית.

By the 1950s,

בשנות החמישים של המאה הקודמת,

we instead knew that tuberculosis was caused

ידענו כבר ששחפת נגרמה

by a highly contagious bacterial infection,

על ידי זיהום בקטריאלי מדבק מאוד,

which is slightly less romantic,

שזה פחות רומנטי,

but that had the upside

אבל מאידך

of us being able to maybe develop drugs to treat it.

זה איפשר לנו אולי לפתח תרופות כדי לטפל במחלה.

So doctors had discovered a new drug, iproniazid,

אז הרופאים גילו תרופה חדשה, איפרוניאזיד,

that they were optimistic might cure tuberculosis,

שהם היו אופטימיים לגביה, שתוכל לרפא את המחלה

and they gave it to patients,

והם נתנו אותה לחולים,

and patients were elated.

והחולים היו במצב רוח מרומם.

They were more social, more energetic.

הם היו יותר חברותיים, יותר אנרגטיים.

One medical report actually says they were "dancing in the halls."

דו"ח רפואי אחד בעצם אומר שהם "רקדו במסדרונות."

And unfortunately,

ולרוע המזל,

this was not necessarily because they were getting better.

זה לא היה בהכרח כי מצבם השתפר.

A lot of them were still dying.

רבים מהם עדיין גססו.

Another medical report describes them as being "inappropriately happy."

דו"ח רפואי אחר מתאר אותם כ"מאושרים באופן בלתי הולם."

And that is how the first antidepressant was discovered.

וכך נוגד הדיכאון הראשון התגלה.

So accidental discovery is not uncommon in science,

אז גילוי מקרי אינו נדיר במדע,

but it requires more than just a happy accident.

אבל זה דורש יותר מסתם צירוף מקרים מוצלח.

You have to be able to recognize it for discovery to occur.

צריכים להיות מסוגלים לזהות אותו כדי שגילוי יתרחש.

As a neuroscientist, I'm going to talk to you a little bit

כנוירולוגית ארצה לדבר איתכם מעט

about my firsthand experience

על החוויה האישית שלי

with whatever you want to call the opposite of dumb luck --

עם משהו שתרצו לקרוא לו ההפך ממזל עיוור---

let's call it smart luck.

בואו נקרא לזה מזל חכם.

But first, a bit more background.

אבל קודם, קצת יותר רקע.

Thankfully, since the 1950s,

למרבה המזל, מאז שנות ה-50,

we've developed some other drugs and we can actually now cure tuberculosis.

פיתחנו כמה תרופות אחרות וכעת אנחנו יכולים למעשה לרפא שחפת.

And at least in the United States, though not necessarily in other countries,

ולפחות בארצות הברית, אם כי לא בהכרח במדינות אחרות,

we have closed our sanitoriums

סגרנו את הסנטוריומים

and probably most of you are not too worried about TB.

ורובכם כנראה לא מודאגים מדי משחפת.

But a lot of what was true in the early 1900s

אבל הרבה ממה שהיה נכון בשנים המוקדמות של המאה העשרים

about infectious disease,

בנוגע למחלה זיהומית,

we can say now about psychiatric disorders.

אנחנו יכולים כעת לומר על הפרעות פסיכיאטריות.

We are in the middle of an epidemic of mood disorders

אנחנו בעיצומה של מגפה של הפרעות במצב הרוח

like depression and post-traumatic stress disorder, or PTSD.

כמו דיכאון, והפרעת דחק פוסט טראומטית, או PTSD.

One in four of all adults in the United States

אחד מכל ארבעה מכלל המבוגרים בארצות הברית

suffers from mental illness,

סובל ממחלת נפש,

which means that if you haven't experienced it personally

כלומר, שאם אתם לא חוויתם את זה באופן אישי

or someone in your family hasn't,

או מישהו מבני משפחתכם,

it's still very likely that someone you know has,

עדיין מאוד סביר שמישהו שאתם מכירים חווה זאת,

though they may not talk about it.

אפילו אם הם לא מדברים על כך.

Depression has actually now surpassed

דיכאון למעשה עבר עכשיו את

HIV/AIDS, malaria, diabetes and war

האיידס, המלריה, הסכרת והמלחמות

as the leading cause of disability worldwide.

כגורם המוביל לנכות ברחבי העולם.

And also, like tuberculosis in the 1950s,

וגם, כמו שחפת בשנות ה-50,

we don't know what causes it.

אנחנו לא יודעים מה גורם לזה.

Once it's developed, it's chronic,

כשזה מתפתח זה נעשה כרוני,

lasts a lifetime,

נמשך לכל החיים,

and there are no known cures.

ואין אפשרויות מוכרות לריפוי.

The second antidepressant we discovered,

נוגד הדיכאון השני שגילינו,

also by accident, in the 1950s,

גם באקראי בשנות ה-50,

from an antihistamine that was making people manic,

מאנטי-היסטמין שגרם לאנשים מאניה,

imipramine.

אימיפראמין.

And in both the case of the tuberculosis ward and the antihistamine,

והן במקרה של השחפת, והן בזה של האנטי-היסטמין

someone had to be able to recognize

מישהו היה צריך לזהות

that a drug that was designed to do one thing --

שתרופה שנועדה לעשות דבר אחד --

treat tuberculosis or suppress allergies --

לטפל בשחפת או באלרגיות --

could be used to do something very different --

יכולה לשמש לדבר מאוד שונה --

treat depression.

לטפל בדיכאון.

And this sort of repurposing is actually quite challenging.

וסוג זה של ייעוד מחדש הוא בעצם די מאתגר.

When doctors first saw this mood-enhancing effect of iproniazid,

כשרופאים ראו לראשונה את השפעת האיפרוניאזיד על שיפור מצב הרוח,

they didn't really recognize what they saw.

הם לא ממש זיהו את מה שהם ראו.

They were so used to thinking about it

הם היו כל כך רגילים לחשוב על זה

from the framework of being a tuberculosis drug

כעל תרופה נגד שחפת

that they actually just listed it

שהם למעשה רשמו זאת

as a side effect, an adverse side effect.

כתופעת לוואי, תופעת לוואי שלילית.

As you can see here,

כמו שתוכלו לראות כאן,

a lot of these patients in 1954 are experiencing severe euphoria.

הרבה מהחולים הללו בשנת 1954 חווים אופוריה חמורה.

And they were worried that this might somehow interfere

והם היו מודאגים שזה עלול איכשהו להפריע

with their recovering from tuberculosis.

להחלמה שלהם משחפת.

So they recommended that iproniazid only be used in cases of extreme TB

אז הם המליצו שאיפרוניאזיד ישמש רק במקרים של שחפת קיצונית

and in patients that were highly emotionally stable,

ובחולים שהיו מאוד יציבים נפשית,

which is of course the exact opposite of how we use it as an antidepressant.

שזה כמובן ההיפך הגמור מהאופן בו אנו משתמשים בזה כנוגד דיכאון.

They were so used to looking at it from the perspective of this one disease,

הם כל כך התרגלו להסתכל על התרופה מנקודת המבט של מחלה אחת זו,

they could not see the larger implications for another disease.

שהם לא יכלו לראות את האפשרויות הרחבות יותר עבור מחלה אחרת.

And to be fair, it's not entirely their fault.

וכדי להיות הוגנים, זה לא לגמרי באשמתם.

Functional fixedness is a bias that affects all of us.

קיבעון פונקציונלי, הינו ההטיה שמשפיעה על כל אחד מאיתנו.

It's a tendency to only be able to think of an object

זוהי נטייה להיות מסוגל לחשוב על אובייקט

in terms of its traditional use or function.

רק במונחים של השימוש הפונקציונלי או המסורתי שלו.

And mental set is another thing. Right?

ומבנה מנטאלי הוא דבר אחר. נכון?

That's sort of this preconceived framework

סוג זה של מסגרת חשיבה שגובשה מראש

with which we approach problems.

שאיתה אנו ניגשים לבעיות.

And that actually makes repurposing pretty hard for all of us,

וזה למעשה מקשה מאוד על כולנו לפעול למען הייעוד מחדש.

which is, I guess, why they gave a TV show to the guy who was,

שזו, אני מניחה, הסיבה שנתנו תוכנית טלוויזיה לאותו בחור שהיה,

like, really great at repurposing.

כאילו, באמת נהדר בייעוד מחדש.

(Laughter)

(צחוק)

So the effects in both the case of iproniazid and imipramine,

אז ההשפעות הן במקרה של האיפרוניאזיד והן בזה של האימיפראמין,

they were so strong --

היו כל כך חזקות.

there was mania, or people dancing in the halls.

היתה מאניה, או אנשים רוקדים במסדרונות.

It's actually not that surprising they were caught.

זה בעצם לא כל כך מפתיע שהם נתפסו.

But it does make you wonder what else we've missed.

אבל זה גורם לכם לתהות מה עוד פספסנו.

So iproniazid and imipramine,

אז איפרוניאזיד ואימיפראמין,

they're more than just a case study in repurposing.

הם יותר מסתם מקרה של ייעוד מחדש.

They have two other things in common that are really important.

יש להם שני דברים אחרים במשותף שהם באמת חשובים.

One, they have terrible side effects.

אחד, יש להם תופעות לוואי איומות.

That includes liver toxicity,

שכוללות רעילות בכבד,

weight gain of over 50 pounds,

עלייה במשקל של מעל 20 ק"ג,

suicidality.

אובדנות.

And two, they both increase levels of serotonin,

ושתיים, שתיהן מעלות את רמת הסרוטונין,

which is a chemical signal in the brain,

שהוא אות כימי במוח,

or a neurotransmitter.

או מוליך עצבי.

And those two things together, right, one or the two,

ושני הדברים האלה יחד, נכון, אחד מהם או שניהם,

may not have been that important,

אולי לא היה כל כך חשובים,

but the two together meant that we had to develop safer drugs,

אבל שניהם יחד משמעם היה שהיה עלינו לפתח תרופות בטוחות יותר,

and that serotonin seemed like a pretty good place to start.

ושסרוטונין נראה היה כמקום טוב להתחיל בו.

So we developed drugs to more specifically focus on serotonin,

אז פיתחנו תרופות שיתמקדו ביתר דיוק על סרוטונין,

the selective serotonin reuptake inhibitors, so the SSRIs,

מעכבי קליטה חוזרת בררניים של סרוטונין, אז ה SSRIs,

the most famous of which is Prozac.

שהמפורסם שבהם הוא פרוזאק.

And that was 30 years ago,

וזה היה לפני 30 שנה,

and since then we have mostly just worked on optimizing those drugs.

ומאז בעיקר עבדנו רק על המיטוב של תרופות אלו.

And the SSRIs, they are better than the drugs that came before them,

וה SSRIs, הן טובות יותר מאשר התרופות שקדמו להם,

but they still have a lot of side effects,

אבל עדיין יש להן הרבה תופעות לוואי,

including weight gain, insomnia,

כולל עלייה במשקל, נדודי שינה,

suicidality --

אובדנות --

and they take a really long time to work,

ולוקח להן הרבה זמן להשפיע,

something like four to six weeks in a lot of patients.

משהו כמו ארבעה עד שישה שבועות אצל חולים רבים.

And that's in the patients where they do work.

וזה במקרים שהתרופות עובדות.

There are a lot of patients where these drugs don't work.

יש הרבה מטופלים שעליהם התרופות אינן עובדות.

And that means now, in 2016,

וזה אומר שכעת, ב 2016,

we still have no cures for any mood disorders,

עדיין אין לנו יכולת לרפא הפרעות במצבי רוח,

just drugs that suppress symptoms,

אלא רק תרופות המדכאות סימפטומים,

which is kind of the difference between taking a painkiller for an infection

שזה דומה להבדל בין נטילת משכך כאבים עבור דלקת

versus an antibiotic.

לעומת מתן אנטיביוטיקה.

A painkiller will make you feel better,

משככי כאבים יגרמו לכם להרגיש טוב יותר,

but is not going to do anything to treat that underlying disease.

אבל הם לא יעשו דבר כדי לטפל במחלה הבסיסית.

And it was this flexibility in our thinking

והיתה זו הגמישות שבחשיבה שלנו

that let us recognize that iproniazid and imipramine

שאיפשרה לנו להכיר בכך שאיפרוניאזיד ואימפראמין

could be repurposed in this way,

יוכלו לעבור שינוי יעוד בדרך זו,

which led us to the serotonin hypothesis,

שהובילה אותנו להיפותיזה של הסרוטונין,

which we then, ironically, fixated on.

שעליה, למרבה האירוניה, אנו מקובעים.

This is brain signaling, serotonin,

זהו מוח שמאותת, סרוטונין,

from an SSRI commercial.

מתוך תשדיר פרסומת ל SSRI.

In case you're not clear, this is a dramatization.

במידה וזה לא ברור, זו דרמטיזציה.

And in science, we try and remove our bias, right,

ובמדע, אנו מנסים להסיר את ההטיה שלנו,

by running double-blinded experiments

על ידי הפעלת ניסויי סמיות-כפולה

or being statistically agnostic as to what our results will be.

או להיות אגנוסטים סטטיסטית לגבי מה תהיינה התוצאות שלנו.

But bias creeps in more insidiously in what we choose to study

אבל הטייה זוחלת פנימה ביתר עורמה לתוך מה שאנו בוחרים לחקור

and how we choose to study it.

וכיצד אנו בוחרים לחקור זאת.

So we've focused on serotonin now for the past 30 years,

אז התמקדנו על סרוטונין במשך 30 השנים האחרונות,

often to the exclusion of other things.

לעתים קרובות תוך כדי התעלמות מדברים אחרים.

We still have no cures,

ועדיין אין לנו מרפא,

and what if serotonin isn't all there is to depression?

ומה אם סרוטונין אינו כל מה שיש בדיכאון?

What if it's not even the key part of it?

מה אם זה אפילו לא חלק מרכזי ממנו?

That means no matter how much time

כלומר, לא משנה כמה זמן

or money or effort we put into it,

או כסף או מאמץ השקענו בו,

it will never lead to a cure.

זה אף פעם לא יוביל למרפא.

In the past few years, doctors have discovered

בשנים האחרונות, רופאים גילו

probably what is the first truly new antidepressant since the SSRIs,

כנראה מהו נוגד הדיכאון הראשון והחדש באמת מאז ה SSRI,

Calypsol,

קליפסול,

and this drug works very quickly, within a few hours or a day,

ותרופה זו פועלת מהר מאוד, תוך מספר שעות, או יום אחד,

and it doesn't work on serotonin.

וזה לא עובד על סרוטונין

It works on glutamate, which is another neurotransmitter.

זה עובד על גלוטמט, שהוא מוליך עצבי אחר.

And it's also repurposed.

והוא גם עבר שינוי יעוד.

It was traditionally used as anesthesia in surgery.

הוא שימש באופן מסורתי כחומר הרדמה בניתוחים.

But unlike those other drugs,

אבל שלא כמו התרופות האחרות,

which were recognized pretty quickly,

שזוהו די מהר,

it took us 20 years

לקח לנו 20 שנה

to realize that Calypsol was an antidepressant,

להבין שקליפסול היה נוגד דיכאון,

despite the fact that it's actually a better antidepressant,

למרות העובדה שזה למעשה נוגד דיכאון טוב יותר,

probably, than those other drugs.

ככל הנראה משאר התרופות האחרות.

It's actually probably because of the fact that it's a better antidepressant

ככל הנראה בשל העובדה שזה נוגד דיכאון טוב יותר

that it was harder for us to recognize.

היה לנו יותר קשה לזהות אותו.

There was no mania to signal its effects.

לא היתה מאניה שאותתה על השפעותיו,

So in 2013, up at Columbia University,

אז ב 2013, באוניברסיטת קולומביה,

I was working with my colleague,

עבדתי עם העמיתים שלי,

Dr. Christine Ann Denny,

ד"ר כריסטין אן דני,

and we were studying Calypsol as an antidepressant in mice.

וחקרנו את הקליפסול כנוגד דיכאון בעכברים.

And Calypsol has, like, a really short half-life,

ולקליפסול יש זמן מחצית חיים קצר באמת,

which means it's out of your body within a few hours.

מה שאומר שהוא יוצא מהגוף שלכם תוך שעות אחדות.

And we were just piloting.

וזה היה רק ניסוי מקדים שלנו.

So we would give an injection to mice,

אז היינו נותנים זריקה לעכברים,

and then we'd wait a week,

ואז היינו מחכים שבוע,

and then we'd run another experiment to save money.

ואז היינו עורכים ניסוי נוסף כדי לחסוך כסף.

And one of the experiments I was running,

ובאחד הניסויים שערכתי,

we would stress the mice,

היינו מלחיצים את העכברים,

and we used that as a model of depression.

והשתמשנו בזה כמודל של דיכאון.

And at first it kind of just looked like it didn't really work at all.

ובהתחלה זה היה נראה כאילו זה לא ממש עבד.

So we could have stopped there.

אז יכולנו לעצור שם.

But I have run this model of depression for years,

אבל אני ערכתי מודל זה של דיכאון לאורך שנים,

and the data just looked kind of weird.

והנתונים פשוט נראו קצת מוזרים.

It didn't really look right to me.

זה ממש לא נראה לי נכון.

So I went back,

אז חזרתי,

and we reanalyzed it

ושבנו וניתחנו את זה

based on whether or not they had gotten that one injection of Calypsol

בהתבסס על השאלה באם הם קיבלו, או לא, את אותה זריקה אחת של קליפסול

a week beforehand.

שבוע לפני כן.

And it looked kind of like this.

וזה היה נראה כמו משהו כזה.

So if you look at the far left,

אז אם תסתכלו רחוק שמאלה,

if you put a mouse in a new space,

אם תשימו עכבר במרחב חדש,

this is the box, it's very exciting,

זו היא הקופסה, זה מאוד מרגש,

a mouse will walk around and explore,

עכבר יסתובב סביב ויחקור,

and you can see that pink line is actually the measure of them walking.

ואתם יכולים לראות שהקו הורוד הוא למעשה מדידה של איך הם הולכים.

And we also give it another mouse in a pencil cup

ואנחנו גם נותנים לו עכבר אחר בתוך כוס עפרונות

that it can decide to interact with.

כך שהוא יכול לקיים איתו אינטראקציה.

This is also a dramatization, in case that's not clear.

זוהי גם דרמטיזציה במקרה שזה לא ברור.

And a normal mouse will explore.

ועכבר רגיל יחקור.

It will be social.

הוא יהיה חברותי.

Check out what's going on.

שימו לב מה קורה.

If you stress a mouse in this depression model,

אם אתם מלחיצים עכבר במודל דיכאון זה,

which is the middle box,

שהוא הקופסה האמצעית,

they aren't social, they don't explore.

הם לא חברותיים, הם אינם חוקרים.

They mostly just kind of hide in that back corner, behind a cup.

הם בעיקר רק מסתתרים באותה פינה אחורית, מאחורי כוס.

Yet the mice that had gotten that one injection of Calypsol,

אולם העכברים שקיבלו את אותה זריקה אחת של קליפסול,

here on your right,

כאן מימינכם,

they were exploring, they were social.

הם היו חקרנים, הם היו חברותיים

They looked like they had never been stressed at all,

הם נראו כאילו לא היו לחוצים מעולם,

which is impossible.

שזה בלתי אפשרי.

So we could have just stopped there,

אז יכולנו פשוט לעצור שם,

but Christine had also used Calypsol before as anesthesia,

אבל קריסטין גם השתמשה בקליפסול כבסם הרדמה,

and a few years ago she had seen

ולפני כמה שנים היא ראתה

that it seemed to have some weird effects on cells

שנראה היה שהיו לו כמה השפעות מוזרות על תאים

and some other behavior

וגרם לכמה התנהגויות אחרות

that also seemed to last long after the drug,

שנראה היה שנמשכו הרבה לאחר מתן התרופה,

maybe a few weeks.

אולי כמה שבועות.

So we were like, OK,

אז חשבנו לעצמנו, בסדר,

maybe this is not completely impossible,

אולי זה לא לגמרי בלתי אפשרי,

but we were really skeptical.

אבל היינו ממש ספקנים.

So we did what you do in science when you're not sure,

אז עשינו את מה שעושים במדע כאשר לא בטוחים,

and we ran it again.

והרצנו את זה שוב.

And I remember being in the animal room,

ואני זוכרת את עצמי בחדר החיות,

moving mice from box to box to test them,

מזיזה עכברים מקופסא לקופסא כדי לבחון אותם,

and Christine was actually sitting on the floor with the computer in her lap

וכריסטין ישבה למעשב על הרצפה עם המחשב בחיקה

so the mice couldn't see her,

כך שהעכברים לא יכלו לראות אותה,

and she was analyzing the data in real time.

והיא ניתחה את הנתונים בזמן אמת.

And I remember us yelling,

ואני זוכרת אותנו צורחות,

which you're not supposed to do in an animal room where you're testing,

מה שלא היינו אמורות לעשות בחדר חיות שבה עורכים ניסויים,

because it had worked.

משום שזה עבד.

It seemed like these mice were protected against stress,

נראה היה שעכברים אלה היו מוגנים מפני מתח,

or they were inappropriately happy, however you want to call it.

או שהם שמחו באופן בלתי הולם, איך שתרצו לקרוא לזה.

And we were really excited.

והיינו ממש נרגשות.

And then we were really skeptical, because it was too good to be true.

ואז היינו ממש סקפטיות, כי זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.

So we ran it again.

אז הרצנו את הניסוי שוב.

And then we ran it again in a PTSD model,

ואז הרצנו אותו שוב במודל PTSD,

and we ran it again in a physiological model,

והרצנו את זה שוב במודל פיזיולוגי,

where all we did was give stress hormones.

כשכל מה שעשינו היה לתת הורמוני דחק.

And we had our undergrads run it.

ונתנו לסטודנטים שלנו להריץ את זה.

And then we had our collaborators halfway across the world in France run it.

ואז העמיתים שלנו מעבר לים בצרפת הריצו את זה.

And every time someone ran it, they confirmed the same thing.

ובכל פעם שמישהו הריץ את זה, הוא אישר את אותו הדבר.

It seemed like this one injection of Calypsol

נראה היה שהזריקה האחת הזו של קליפסול

was somehow protecting against stress for weeks.

הגנה איכשהו כנגד לחץ למשך שבועות,

And we only published this a year ago,

ואנחנו פירסמנו את זה רק לפני שנה,

but since then other labs have independently confirmed this effect.

אבל מאז מעבדות אחרות אשרו באופן עצמאי את האפקט הזה.

So we don't know what causes depression,

אז אנחנו לא יודעים מה גורם לדיכאון,

but we do know that stress is the initial trigger

אבל אנחנו כן יודעים כי שדחק הוא הלחיצה הראשונית על ההדק הראשוני

in 80 percent of cases,

ב-80 אחוז מהמקרים,

and depression and PTSD are different diseases,

ודיכאון ו PTSD הן מחלות שונות,

but this is something they share in common.

אבל זה משהו שהן חולקות במשותף.

Right? It is traumatic stress

נכון? זהו דחק טראומטי

like active combat or natural disasters

כמו הלם קרב או אסונות טבע

or community violence or sexual assault

או אלימות בקהילה או תקיפה מינית

that causes post-traumatic stress disorder,

שגורמת להפרעת דחק פוסט טראומטית,

and not everyone that is exposed to stress develops a mood disorder.

ולא כל מי שחשוף ללחץ מפתח הפרעת מצב רוח.

And this ability to experience stress and be resilient

ויכולת זו לחוות מתח ולהיות גמיש

and bounce back and not develop depression or PTSD

ולקפוץ אחורה ולא לפתח דיכאון או PTSD

is known as stress resilience,

ידוע כחסינות לדחק,

and it varies between people.

וזה משתנה אצל אנשים שונים.

And we have always thought of it as just sort of this passive property.

ואנחנו תמיד חשבנו על זה כעל סוג של תכונה פסיבית.

It's the absence of susceptibility factors

זה היעדר גורמים רגישים

and risk factors for these disorders.

וגורמי סיכון ליצירת הפרעות אלו.

But what if it were active?

אבל מה אם זה היה פעיל?

Maybe we could enhance it,

אולי היינו יכולים לחזק זאת,

sort of akin to putting on armor.

בדומה ללבישת שריון.

We had accidentally discovered the first resilience-enhancing drug.

בטעות גילינו את התרופה הראשונה לשיפור החוסן.

And like I said, we only gave a tiny amount of the drug,

וכפי שאמרתי, נתנו רק כמות זעירה של התרופה.

and it lasted for weeks,

וזה נמשך לאורך שבועות,

and that's not like anything you see with antidepressants.

וזה לא דומה לשום דבר שאתם רואים עם תרופות נוגדות דיכאון.

But it is actually kind of similar to what you see in immune vaccines.

אבל זה בעצם דומה איכשהו למה שרואים בחיסונים של המערכת החיסונית.

So in immune vaccines, you'll get your shots,

אז בחיסונים של המערכת החיסונית תקבלו זריקות,

and then weeks, months, years later,

ואז שבועות, חודשים, שנים מאוחר יותר,

when you're actually exposed to bacteria,

כשנחשפים ממש לחיידקים

it's not the vaccine in your body that protects you.

זה לא החיסון שבגופכם שמגן עליכם.

It's your own immune system

זו המערכת החיסונית שלכם

that's developed resistance and resilience to this bacteria that fights it off,

שפיתחה עמידות וחוסן כנגד חיידקים אלה ונלחמת בהם,

and you actually never get the infection,

ואינכם מקבלים את הזיהום,

which is very different from, say, our treatments. Right?

וזה מאוד שונה מהטיפולים שלנו. נכון?

In that case, you get the infection, you're exposed to the bacteria,

במקרה זה, אתם מקבלים את הזיהום, אתם נחשפים לחיידקים,

you're sick, and then you take, say, an antibiotic which cures it,

אתם חולים, ואז אתם נוטלים, למשל, אנטיביוטיקה שמרפאת את זה,

and those drugs are actually working to kill the bacteria.

ותרופות אלו פועלות בעצם כדי להרוג את החיידקים.

Or similar to as I said before, with this palliative,

או בדומה למה שאני אמרתי קודם, עם טיפול פליאטיבי (תומך) זה,

you'll take something that will suppress the symptoms,

תיקחו משהו שידכא את הסימפטומים,

but it won't treat the underlying infection,

אבל לא יטפל בזיהום הבסיסי,

and you'll only feel better during the time in which you're taking it,

ואתם רק תרגישו טוב יותר במהלך הזמן בו אתם לוקחים את זה,

which is why you have to keep taking it.

שזו הסיבה שאתם צריכים להמשיך לקחת זאת.

And in depression and PTSD --

ובדיכאון ו- PTSD --

here we have your stress exposure --

כאן יש לנו את החשיפה שלכם לדחק --

we only have palliative care.

יש לנו רק טיפול פליאטיבי.

Antidepressants only suppress symptoms,

תרופות נוגדות דיכאון רק מדכאות סימפטומים,

and that is why you basically have to keep taking them

ובגלל זה אתם בעצם חייבים להמשיך לקחת אותם

for the life of the disease,

לכל אורך החיים של המחלה,

which is often the length of your own life.

אשר לעתים קרובות היא אורך החיים שלכם.

So we're calling our resilience-enhancing drugs "paravaccines,"

אז אנחנו קוראים לתרופות משפרות החוסן שלנו תרופות "paravaccines" (מסייעות חיסון),

which means vaccine-like,

שמשמעו דמויות-חיסון

because it seems like they might have the potential

כי נראה שעשוי להיות להן הפוטנציאל

to protect against stress

להגן כנגד לחץ

and prevent mice from developing

ולמנוע מעכברים לפתח

depression and post-traumatic stress disorder.

דיכאון והפרעת דחק פוסט טראומטית.

Also, not all antidepressants are also paravaccines.

כמו כן, לא כל התרופות נוגדות הדיכאון הן גם מסייעות חיסון.

We tried Prozac as well,

ניסינו גם פרוזאק,

and that had no effect.

ולא היתה לו כל השפעה.

So if this were to translate into humans,

אז אם זה היה מתורגם לטיפול בבני אדם

we might be able to protect people

אנו עשויים להיות מסוגלים להגן על אנשים

who are predictably at risk

שצפויים לסיכון

against stress-induced disorders like depression and PTSD.

כנגד הפרעות שמקורן בדחק כמו דיכאון ו PTSD.

So that's first responders and firefighters,

אז אלה הם קודם כל מגישי שרותי חירום, כבאים,

refugees, prisoners and prison guards,

פליטים, אסירים והסוהרים שלהם,

soldiers, you name it.

חיילים, וכו'.

And to give you a sense of the scale of these diseases,

וכדי לתת לכם תחושה של היקף המחלות האלו,

in 2010, the global burden of disease

בשנת 2010, הנטל הכספי העולמי של המחלה

was estimated at 2.5 trillion dollars,

נאמד ב -2.5 טריליון דולר,

and since they are chronic,

ומכיוון שהיא כרונית,

that cost is compounding and is therefore expected to rise

העלות היא מורכבת ולפיכך צפויה לעלות

up to six trillion dollars in just the next 15 years.

עד שישה טריליון דולר רק ב -15 השנים הבאות.

As I mentioned before,

כפי שציינתי קודם לכן,

repurposing can be challenging because of our prior biases.

ייעוד מחדש יכול להיות מאתגר בגלל ההטיות הקודמות שלנו.

Calypsol has another name,

לקליפסול יש גם שם אחר,

ketamine,

קטאמין.

which also goes by another name,

שגם לו יש עוד שם אחר

Special K,

ספיישל K.

which is a club drug and drug of abuse.

שהוא סם מועדונים וסם התעללות.

It's still used across the world as an anesthetic.

זה עדיין משמש ברחבי העולם כסם הרדמה.

It's used in children. We use it on the battlefield.

משתמשים בו בילדים, משתמשים בו בשדה הקרב.

It's actually the drug of choice in a lot of developing nations,

זו בעצם תרופה מועדפת בהרבה מדינות מתפתחות,

because it doesn't affect breathing.

כי אינה משפיעה על הנשימה.

It is on the World Health Organization list of most essential medicines.

היא ברשימת התרופות החיוניות ביותר של ארגון הבריאות העולמי

If we had discovered ketamine as a paravaccine first,

לו היינו מגלים בראשונה את הקטאמין כמשפר-חיסון,

it'd be pretty easy for us to develop it,

זה היה מקל עלינו מאוד לפתח אותו,

but as is, we have to compete with our functional fixedness

אולם כפי שקורה, אנחנו צריכים להתחרות עם העקשנות הפונקציונלית שלנו

and mental set that kind of interfere.

והמערך המנטאלי שאיכשהו מפריע.

Fortunately, it's not the only compound we have discovered

למרבה המזל, זו לא התרכובת היחידה שגילינו

that has these prophylactic, paravaccine qualities,

שיש לה תכונות מניעה אלו, תכונות משפרות חיסון,

but all of the other drugs we've discovered,

אבל כל שאר התרופות שגילינו,

or compounds if you will, they're totally new,

או תרכובות אם תרצו, הן חדשות לגמרי,

they have to go through the entire FDA approval process --

הן צריכות לעבור את כל תהליך האישור של ה- FDA

if they make it before they can ever be used in humans.

אם זה יקרה, לפני שיוכלו לשמש אי פעם בבני אדם

And that will be years.

וזה יקח שנים.

So if we wanted something sooner,

אז לו היינו רוצים משהו מוקדם יותר,

ketamine is already FDA-approved.

קטאמין אושר כבר על ידי ה FDA.

It's generic, it's available.

זה גנרי, זה זמין

We could develop it for a fraction of the price and a fraction of the time.

יכולנו לפתח את זה עבור חלק קטן מהמחיר וכן בשבריר מהזמן.

But actually, beyond functional fixedness and mental set,

אבל למעשה, מעבר לעקשנות פונקציונלית ומערך מנטלי,

there's a real other challenge to repurposing drugs,

יש אתגר אמיתי אחר לתרופות עם ייעוד מחדש,

which is policy.

שזה מדיניות.

There are no incentives in place

אין תמריצים

once a drug is generic and off patent and no longer exclusive

ברגע שתרופה היא גנרית ומחוץ לפטנט, ואינה עוד בלעדית

to encourage pharma companies to develop them,

כדי לעודד חברות פארמה לפתח אותן,

because they don't make money.

משום שהן לא עושות כסף.

And that's not true for just ketamine. That is true for all drugs.

וזה לא נכון רק לקטמין. זה נכון לגבי כל התרופות.

Regardless, the idea itself is completely novel in psychiatry,

בכל מקרה, הרעיון עצמו הוא חדיש לגמרי בפסיכיאטריה.

to use drugs to prevent mental illness

להשתמש בתרופות כדי למנוע מחלת נפש

as opposed to just treat it.

בניגוד לסתם לטפל בה.

It is possible that 20, 50, 100 years from now,

יתכן ש 20, 50, 100 שנים מהיום,

we will look back now at depression and PTSD

נסתכל אחורה על דיכאון ו PTSD

the way we look back at tuberculosis sanitoriums

בדרך בה אנו מסתכלים על סנטוריומים לשחפת

as a thing of the past.

כעל משהו שהוא נחלת העבר.

This could be the beginning of the end of the mental health epidemic.

זו יכולה להיות תחילת הסוף של מגיפת בריאות הנפש.

But as a great scientist once said,

אבל כמו שאמר פעם מדען גדול,

"Only a fool is sure of anything.

"רק טיפש בטוח במשהו.

A wise man keeps on guessing."

אדם חכם ממשיך לנחש."

Thank you, guys.

תודה לכם,

(Applause)

(תשואות)