Maira Kalman: The illustrated woman

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

What I am always thinking about

הדבר שאני תמיד חושבת עליו

is what this session is about, which is called simplicity.

הוא על מה המפגש, הזה שנקרא פשטות.

And almost, I would almost call it being simple-minded,

וכמעט, שהייתי קוראת לזה להיות חסר תחכום

but in the best sense of the word.

אבל במובן הכי טוב של מילה.

I'm trying to figure out two very simple things:

אני מנסה להבין שני דברים פשוטים:

how to live and how to die, period.

איך לחיות ואיך למות, נקודה.

That's all I'm trying to do, all day long.

זה כל מה שאני מנסה לעשות, כל היום כולו.

And I'm also trying to have some meals, and have some snacks,

ואני גם מנסה לאכול כמה ארוחות ולנשנש קצת

and, you know, and yell at my children, and do all the normal things

ו- אתם יודעים, לצרוח על הילדים שלי ולעשות את כל הדברים הרגילים

that keep you grounded.

שששומרים עליך מקורקע.

So, I was fortunate enough to be born a very dreamy child.

אז היה לי די מזל להיוולד ילדה חולמנית.

My older sister was busy torturing my parents,

אחותי הגדולה היתה עסוקה בלענות את ההורים שלי

and they were busy torturing her.

והם היו עסוקים בלאמלל אותה.

I was lucky enough to be completely ignored,

ולמזלי כולם התעלמו ממני-

which is a fabulous thing, actually, I want to tell you.

מה שהיה דבר נפלא, באמת. האמינו לי.

So, I was able to completely daydream my way through my life.

אז יכולתי לחלום בהקיץ לאורך חיי.

And I finally daydreamed my way into NYU, at a very good time, in 1967,

ולבסוף חלמתי בהקיץ את חיי אל תוך אוניברסיטת ניו יורק, בזמן טוב מאד ב-1967,

where I met a man who was trying to blow up the math building of NYU.

שם פגשתי בחור שניסה לפוצץ את בניין המתמטיקה של NYU.

And I was writing terrible poetry and knitting sweaters for him.

ואני עסקתי בכתיבת שירה גרועה וסרגתי לו סוודרים.

And feminists hated us, and the whole thing was wretched

והפמיניסטיות שנאו אותנו, וכל העניין היה עלוב

from beginning to end.

מהתחלה ועד הסוף.

But I kept writing bad poetry, and he didn't blow up the math building,

אבל אני המשכתי לכתוב שירה גרועה והוא לא פוצץ את בניין המתמטיקה.

but he went to Cuba.

אבל הוא נסע לקובה.

But I gave him the money, because I was from Riverdale

אבל נתתי לו את הכסף, בגלל שהייתי מריברדייל

so I had more money than he did.

כך שהיה לי יותר כסף ממה שהיה לו.

(Laughter)

(צחוק)

And that was a good thing to help, you know, the cause.

וזה היה דבר טוב לעזור ל- אתם יודעים, המטרה.

But, then he came back, and things happened,

אבל, אז הוא חזר, ודברים קרו

and I decided I really hated my writing,

והחלטתי שאני ממש שונאת את הכתיבה שלי,

that it was awful, awful, purple prose.

שזו היתה פרוזה נוראה ומצועצעת, פשוט נוראה.

And I decided that I wanted to tell --

והחלטתי שאני רוצה לספר,

but I still wanted to tell a narrative story

אבל עדיין רציתי לספר סיפור עלילה

and I still wanted to tell my stories.

ועדיין רציתי לספר את הסיפורים שלי.

So I decided that I would start to draw. How hard could that be?

כך שהחלטתי שאתחיל לצייר. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

And so what happened was that I started

ומה שקרה זה שהתחלתי

just becoming an editorial illustrator through, you know,

פשוט להפוך למאיירת עריכה, אתם יודעים,

sheer whatever, sheer ignorance.

לגמרי משהו, לגמרי מתוך בורות.

And we started a studio.

ופתחנו סטודיו-

Well, Tibor really started the studio, called M&Co.

טוב, טיבור למעשה ייסד את הסטודיו, שנקרא אם אנד קומפני.

And the premise of M&Co was, we don't know anything,

והנחת היסוד של אם אנד קו היתה, שאנחנו לא יודעים כלום

but that's all right, we're going to do it anyway.

אבל זה בסדר, כי נעשה את זה בכל מקרה.

And as a matter of fact, it's better not to know anything,

ולמעשה, עדיף לא לדעת כלום,

because if you know too much, you're stymied.

כי אם אתה יודע יותר מדי זה מתסכל.

So, the premise in the studio was,

אז הנחת היסוד בסטודיו היתה

there are no boundaries, there is no fear.

שאין שום גבולות, אין שום פחד.

And I -- and my full-time job, I landed the best job on Earth,

ואני - והעבודה שלי במשרה מלאה , נקלעתי לעבודה הכי טובה בעולם,

was to daydream, and to actually come up with absurd ideas

היתה לחלום בהקיץ, ולהמציא רעיונות אבסורדיים

that -- fortunately, there were enough people there,

ש--למרבה המזל, היו שם מספיק אנשים

and it was a team, it was a collective,

וזה היה צוות, זאת היתה קבוצה

it was not just me coming up with crazy ideas.

זה לא הייתי רק אני שממציאה רעיונות מטורפים.

But the point was that I was there as myself, as a dreamer.

אבל הקטע היה שהייתי שם כעצמי, כחולמת.

And so some of the things -- I mean, it was a long history of M&Co,

וכך שחלק מהדברים-- כלומר, זאת היתה היסטוריה ארוכה של אם אנד קומפני,

and clearly we also needed to make some money,

וכמובן שהיינו צריכים להרוויח קצת כסף,

so we decided we would create a series of products.

כך שהחלטנו ליצור סדרה של מוצרים.

And some of the watches there,

וחלק מהשעונים שם,

attempting to be beautiful and humorous --

שניסו להיות יפים ומצחיקים,

maybe not attempting, hopefully succeeding.

אולי לא רק ניסו, אולי אפילו הצליחו,

That to be able to talk about content,

שלהיות מסוגל לדבר על תוכן,

to break apart what you normally expect, to use humor and surprise,

להזיז הצידה את מה שאתה מצפה לו בדרך כלל, להשתמש בהומור והפתעה,

elegance and humanity in your work was really important to us.

אלגנטיות ואנושיות בעבודה שלך, כל זה היה ממש חשוב לנו.

It was a very high, it was a very impersonal time in design

זה היה מאוד גבוה, זה היה זמן מאוד אימפרסונלי בעיצוב.

and we wanted to say, the content is what's important,

ואנחנו רצינו לומר, התוכן הוא מה שחשוב.

not the package, not the wrapping.

לא האריזה, לא העטיפה.

You really have to be journalists, you have to be inventors,

אתם ממש צריכים להיות עיתונאים, אתם צריכים להיות ממציאים,

you have to use your imagination more importantly than anything.

אתם צריכים להשתמש בדמיון שלכם בחשיבות גדולה יותר מבכל דבר אחר.

So, the good news is that I have a dog

אז החדשות הטובות הן שיש לי כלב

and, though I don't know if I believe in luck --

ולמרות שאני לא יודעת אם אני מאמינה במזל-

I don't know what I believe in, it's a very complicated question,

אני לא יודעת במה אני מאמינה, זו שאלה מאד מסובכת-

but I do know that before I go away, I crank his tail seven times.

אבל אני כן יודעת שלפני שאני נוסעת לאיזה שהוא מקום , אני מסובבת את הזנב שלו שבע פעמים.

So, whenever he sees a suitcase in the house,

אז בכל פעם שהוא רואה מזוודה בבית,

because everybody's always, you know, leaving,

כי כולם תמיד, אתם יודעים, נוסעים,

they're always cranking this wonderful dog's tail,

הם תמיד מסובבים את הזנב של הכלב המקסים הזה

and he runs to the other room.

והוא בורח לחדר השני.

But I am able to make the transition from working for children and --

אבל אני מסוגלת לעשות את המעבר מעבודה לילדים--

from working for adults to children, and back and forth,

ומעבודה למבוגרים- לילדים, וחוזר חלילה,

because, you know, I can say that I'm immature,

כי, אתם יודעים, אני יכולה להגיד שאני לא בוגרת,

and in a way, that's true.

ובמובן מסויים, זה נכון.

I don't really -- I mean, I could tell you that I didn't understand,

אני לא ממש- אני מתכוונת, יכולה לומר לכם שלא הבנתי,

I'm not proud of it, but I didn't understand

אני לא גאה בזה, אבל אני לא הבנתי

let's say 95 percent of the talks at this conference.

בערך 95 אחוזים מהשיחות בועידה הזאת.

But I have been taking beautiful notes of drawings

אבל איירתי רישומים וציורים יפים

and I have a gorgeous onion from Murray Gell-Mann's talk.

ויש לי בצל מדהים מהשיחה של מורי גל-מאן.

And I have a beautiful page of doodles from Jonathan Woodham's talk.

ויש לי דף יפה של שרבוטים מהשיחה של ג'ונתן וודהאם.

So, good things come out of, you know, incomprehension --

כך, שדברים טובים יוצאים, אתם יודעים, מחוסר הבנה

(Laughter)

(צחוק)

-- which I will do a painting of, and then it will end up in my work.

-- שאעשה ציור ממנו, ולאחר מכן הוא ימצא דרכו לעבודתי.

So, I'm open to the possibilities of not knowing

לכן, אני פתוחה לאפשרויות של אי הידיעה

and finding out something new.

ולגלות משהו חדש.

So, in writing for children, it seems simple, and it is.

כך, בכתיבה לילדים, זה נראה פשוט, וזה באמת כך.

You have to condense a story into 32 pages, usually.

אתה צריך לדחוס סיפור לתוך 32 עמודים, בדרך כלל.

And what you have to do is, you really have to edit down to what you want to say.

ומה שעליך לעשות, אתה באמת צריך לערוך לפי מה שאתה רוצה לומר.

And hopefully, you're not talking down to kids

ובתקווה, שאתם לא מדברים גבוהה לילדים

and you're not talking in such a way that you,

ואתם לא מדברים באופן שאתם,

you know, couldn't stand reading it after one time.

אתם יודעים, לא תוכלו לסבול לקרוא זאת לאחר פעם אחת.

So, I hopefully am writing, you know,

לכן, אני מקווה שאני כותבת, אתם יודעים,

books that are good for children and for adults.

ספרים טובים לילדים, ולמבוגרים.

But the painting reflects --

אבל הציור משקף --

I don't think differently for children than I do for adults.

אני לא חושבת באופן שונה עבור ילדים מאשר למבוגרים.

I try to use the same kind of imagination, the same kind of whimsy,

אני מנסה להשתמש באותו סוג של דמיון, אותו סוג של גחמנות,

the same kind of love of language.

אותו סוג של אהבת השפה.

So, you know, and I have lots of wonderful-looking friends.

כן, אתם יודעים, יש לי המון חברים יפי-מראה.

This is Andrew Gatz, and he walked in through the door and I said,

זהו אנדרו גץ, והוא נכנס בדלת, ואמרתי:

"You! Sit down there." You know, I take lots of photos.

"אתה! שב שם." אתם יודעים, אני מצלמת המון תמונות.

And the Bertoia chair in the background is my favorite chair.

וכיסא הברטויה שברקע הוא הכסא המועדף עלי.

So, I get to put in all of the things that I love.

כך, שאני נוטה לשים את כל הדברים שאני אוהבת.

Hopefully, a dialog between adults and children will happen on many different levels,

יש לקוות, שדו-שיח בין מבוגרים וילדים יקרה-ברמות שונות רבות,

and hopefully different kinds of humor will evolve.

ואני מקווה שסוג מסויים של הומור יתפתח.

And the books are really journals of my life.

והספרים הם באמת יומנים של החיים שלי.

I never -- I don't like plots.

אני מעולם-- אני לא אוהבת סיפורי עלילה.

I don't know what a plot means.

אני לא יודעת מה המשמעות של עלילה.

I can't stand the idea of anything that starts in the beginning,

אני לא יכולה לסבול את הרעיון של משהו שמתחיל בהתחלה

you know, beginning, middle and end. It really scares me,

אתם יודעים, התחלה, אמצע וסוף. זה באמת מבהיל אותי,

because my life is too random and too confused,

כי החיים שלי אקראים מדי, ויותר מדי מבולבלים,

and I enjoy it that way.

ואני נהנית מזה.

But anyway, so we were in Venice,

אבל בכל אופן, אז היינו בוונציה,

and this is our room. And I had this dream

וזה החדר שלנו. והיה לי החלום הזה

that I was wearing this fantastic green gown,

שלבשתי שמלה ירוקה מדהימה,

and I was looking out the window,

והסתכלתי מהחלון,

and it was really a beautiful thing.

וזה היה באמת דבר יפה.

And so, I was able to put that into this story, which is an alphabet,

אז, יכולתי להכניס את זה לתוך הסיפור הזה, שהוא אלפבית,

and hopefully go on to something else.

בתקווה להמשיך אל משהו אחר.

The letter C had other things in it.

האות סי היו לה דברים אחרים בתוכה.

I was fortunate also, to meet the man who's sitting on the bed,

היה לי מזל גם, לפגוש את הגבר שיושב על המיטה,

though I gave him hair over here and he doesn't have hair.

למרות שנתתי לו שיער כאן, ואין לו שיער.

Well, he has some hair but -- well, he used to have hair.

טוב, יש לו איזשהו שיער חלק אבל-- טוב, היו לו פעם שערות.

And with him, I was able to do a project that was really fantastic.

ואיתו, יכולתי לעשות פרוייקט שהיה נפלא באמת.

I work for the New Yorker, and I do covers, and 9/11 happened

אני עובדת עבור הניו-יורקר, ואני עושה עמודי שער, וקרה ה-9/11

and it was, you know, a complete and utter end of the world as we knew it.

וזה היה, אתם יודעים, סוף העולם המוחלט לגמרי, כפי שהכרנו אותו.

And Rick and I were on our way to a party in the Bronx,

וריק ואני היינו בדרכנו למסיבה בברונקס,

and somebody said Bronxistan,

,ומישהו אמר ברונקיסטאן

and somebody said Ferreristan,

ומישהו אמר פרריסטאן,

and we came up with this New Yorker cover,

ויצאנו עם שער הניו יורקר הזה,

which we were able to -- we didn't know what we were doing.

שיכולנו - לא ידענו מה אנחנו עושים.

We weren't trying to be funny, we weren't trying to be --

לא ניסינו להיות מצחיקים, לא ניסינו להיות-

well, we were trying to be funny actually, that's not true.

ובכן, ניסינו להיות מצחיקים בעצם, זה לא נכון.

We hoped we'd be funny, but we didn't know it would be a cover,

קיווינו שנהיה מצחיקים, אבל לא ידענו שזה יהיה שער,

and we didn't know that that image, at the moment that it happened,

ואנחנו לא ידענו שתמונה זו, ברגע שזה קרה,

would be something that would be so wonderful for a lot of people.

תהיה משהו כל כך נפלא עבור אנשים רבים.

And it really became the -- I don't know, you know,

והיא באמת הפכה -- אני לא יודעת, אתם יודעים,

it was one of those moments people started laughing at what was going on.

זה היה אחד מאותם רגעים שאנשים התחילו לצחוק על מה שקורה.

And from, you know, Fattushis, to Taxistan to, you know,

ומ- אתם יודעים פאטושיס עד טאקיסטאן עד, אתם יודעים,

for the Fashtoonks, Botoxia, Pashmina, Khlintunisia, you know,

בשביל הפשטונקס, בוטוקסיה, פשמינה, חלינטוניסיה, אתם יודעים,

we were able to take the city

יכולנו לקחת את העיר

and make fun of this completely foreign, who are -- what's going on over here?

ולצחוק על הדבר הזר לגמרי הזה, מי הם -- מה קורה כאן?

Who are these people? What are these tribes?

מי הם האנשים האלה? מה הם השבטים אלה?

And David Remnick, who was really wonderful about it,

ודייויד רמניק, שהיה נפלא בקשר לזה,

had one problem. He didn't like Al Zheimers,

הייתה לו בעיה אחת. שהוא לא אהב את אל צהימרס,

because he thought it would insult people with Alzheimer's.

כי הוא חשב שהוא יעליב אנשים עם אלצהיימר.

But you know, we said, "David, who's going to know?

אבל אתם יודעים, אמרנו, "דייויד, מי יידע?

They're not."

הם לא."

(Laughter)

(צחוק)

So it stayed in, and it was, and, you know, it was a good thing.

אז זה נשאר, וזה היה, אתם יודעים, זה היה דבר טוב.

You know, in the course of my life, I never know what's going to happen

אתם יודעים, במהלך חיי, אני אף פעם לא יודעת מה עומד לקרות

and that's kind of the beauty part.

וזה סוג של יופי.

And we were on Cape Cod, a place, obviously, of great inspiration,

והיינו בקייפ קוד, מקום, כמובן, רב השראה,

and I picked up this book, "The Elements of Style," at a yard sale.

והשגתי את הספר זה, "יסודות הסגנון"-במכירת חצר.

And I didn't -- and I'd never used it in school,

ולא ידעתי -- ומעולם לא השתמשתי בו בבית הספר,

because I was too busy writing poems, and flunking out,

כי הייתי עסוקה מדי בכתיבת שירים , ובלהיכשל

and I don't know what, sitting in cafes.

ואני לא יודעת מה, בלשבת בבתי קפה.

But I picked it up and I started reading it and I thought, this book is amazing.

אבל לקחתי אותו והתחלתי לקרוא אותו, וחשבתי, ספר זה הוא מדהים.

I said, people should know about this book.

אמרתי, אנשים צריכים לדעת על הספר הזה.

(Laughter)

(צחוק)

So I decided it needed a few -- it needed a lift, it needed a few illustrations.

כך שהחלטתי שנחוצים לו כמה - הוא היה זקוק להעלאה, הוא צריך כמה איורים.

And basically, I called the, you know, I convinced the White Estate,

וכך, התקשרתי, אתם יודעים, שכנעתי את "ווייט אסטייט",

and what an intersection of like, you know,

ואיזה מין מפגש של כמו, אתם יודעים,

Polish Jew, you know, main WASP family. Here I am, saying,

יהודי פולני, אתם יודעים, משפחה ווספית חשובה. הנה אני, אומרת:

I'd like to do something to this book.

אני רוצה לעשות משהו לספר הזה.

And they said yes, and they left me completely alone,

והם אמרו כן, ועזבו אותי לנפשי,

which was a gorgeous, wonderful thing.

מה שהיה דבר נהדר, נפלא.

And I took the examples that they gave,

ולקחתי את הדוגמאות שהם נתנו,

and just did 56 paintings, basically.

וציירתי רק 56 ציורים באופן בסיסי.

So, this is, I don't know if you can read this.

אז זהו, אני לא יודעת אם אתם יכולים לקרוא את זה.

"Well, Susan, this is a fine mess you are in."

"ובכן, סוזן, הסתבכת כהוגן."

And when you're dealing with grammar,

וכאשר אתם עוסקים בדקדוק,

which is, you know, incredibly dry,

שהוא, אתם יודעים, יבש מאוד,

E.B. White wrote such wonderful, whimsical -- and actually, Strunk --

אי.בי ווייט. כתב כאלה נפלאים משעשעים, ולמעשה, סטראנק -

and then you come to the rules and, you know,

ולאחר מכן אתה מגיע לכללים ואתם יודעים,

there are lots of grammar things. "Do you mind me asking a question?

יש הרבה ענייני דקדוק. "אכפת לכם אם אשאל שאלה?

Do you mind my asking a question?"

אכפת לכם שאשאל שאלה?"

"Would, could, should, or would, should, could."

"יהיה, יוכל, יצטרך, או יהיה, יצטרך, יוכל."

And "would" is Coco Chanel's lover, "should" is Edith Sitwell,

ו- "יהיה" הוא המאהב של קוקו שאנל, "צריך" הוא אדית סיטוול,

and "could" is an August Sander subject.

ו"יוכל" הוא נושא של אוגוסט סנדר.

And, "He noticed a large stain in the center of the rug."

ו"הוא הבחין בכתם גדול במרכז השטיח."

(Laughter)

(צחוק)

So, there's a kind of British understatement, murder-mystery theme

וכך, שיש סוג של לשון המעטה בריטי, נושא של תעלומת רצח

that I really love very much.

את זה אני באמת מאוד אוהבת

And then, "Be obscure clearly! Be wild of tongue in a way we can understand."

ואז, "להיות מעורפל בבירור! להיות בעל לשון פראית באופן מובן."

E.B. White wrote us a number of rules,

אי. בי. ווייט כתב לנו מספר כללים,

which can either paralyze you and make you loathe him

שיכולים או לשתק אתכם ולגרום לכם לתעב אותו

for the rest of time, or you can ignore them, which I do,

ביתר הזמן, או להתעלם מהם, מה שאני עושה,

or you can, I don't know what, you know, eat a sandwich.

או שאתה יכול, אני לא יודעת מה, אתם יודעים, לאכול כריך.

So, what I did when I was painting was I started singing,

אז מה שעשיתי כאשר ציירתי היה שהתחלתי לשיר,

because I really adore singing,

כי אני ממש מעריצה שירה,

and I think that music is the highest form of all art.

ואני חושבת שהמוסיקה היא הצורה הגבוהה ביותר מכל האמנויות.

So, I commissioned a wonderful composer, Nico Muhly,

כך, שהזמנתי מלחין נפלא, ניקו מוהלי,

who wrote nine songs using the text,

שכתב תשעה שירים תוך שימוש בטקסט,

and we performed this fantastic evening of --

וביצענו ערב נפלא זה של –

he wrote music for both amateurs and professionals.

הוא כתב מוזיקה הן לחובבנים והן עבור אנשי מקצוע.

I played the clattering teacup and the slinky

שיחקתי בתפקיד ספל תה מרעיש , וקפיץ צעצוע

in the main reading room of the New York Public Library,

בחדר הקריאה הראשי של הספרייה הציבורית של ניו-יורק,

where you're supposed to be very, very quiet,

היכן שאתם אמורים להיות מאוד, מאוד שקטים,

and it was a phenomenally wonderful event,

וזה היה אירוע נפלא

which we hopefully will do some more.

שאנו מקווים להעלות שוב.

Who knows? The New York TimesSelect, the op-ed page,

מי יודע? הניו יורק טיים סלקט, עמוד מאמר המערכת,

asked me to do a column, and they said, you can do whatever you want.

בקשו ממני לעשות טור, ואמרו לי: את יכולה לעשות מה שאת רוצה.

So, once a month for the last year,

כן, אחת לחודש במשך השנה האחרונה,

I've been doing a column called "The Principles of Uncertainty,"

יצרתי טור בשם "עקרונות אי הוודאות"

which, you know, I don't know who Heisenberg is,

אשר, אתם יודעים, אני לא יודעת מי הוא הייזנברג,

but I know I can throw that around now. You know,

אבל אני יודעת שאני יכולה לפלוט זאת עכשיו. אתה יודע

it's the principles of uncertainty, so, you know.

אלה העקרונות של חוסר הוודאות, כך, שאתם יודעים.

I'm going to read quickly -- and probably I'm going to edit some,

אני עומדת לקרוא במהירות-- וכנראה אני עומדת לערוך כמה,

because I don't have that much time left -- a few of the columns.

כי לא נותר לי הרבה זמן -- טורים אחדים

And basically, I was so, you know, it was so amusing,

ביסודו של דבר, הייתי כל כך, אתם יודעים, זה היה כל כך משעשע,

because I said, "Well, how much space do I have?"

שאמרתי, "טוב, כמה מקום יש לי?"

And they said, "Well, you know, it's the Internet."

הם אמרו, "טוב, את יודעת, זה האינטרנט."

And I said, "Yes, but how much space do I have?"

ואני, אמרתי, "כן, אבל כמה מקום יש לי?"

And they said, "It's unlimited, it's unlimited."

והם אמרו, "זה בלתי מוגבל, זה לא מוגבל."

OK. So, the first one I was very timid, and I'll begin.

טוב,. כך בראשון הייתי מאוד נבוכה, ואתחיל.

"How can I tell you everything that is in my heart?

"איך אפשר לספר לכם את כל מה שבלבי?

Impossible to begin. Enough. No. Begin with the hapless dodo."

אי אפשר להתחיל. מספיק. לא. להתחיל עם דודו חסר המזל."

And I talk about the dodo, and how the dodo became extinct,

ואני מדברת על הדודו, כיצד הפך הדודו ליצור נכחד,

and then I talk about Spinoza.

ולאחר מכן אני מדברת על שפינוזה.

"As the last dodo was dying, Spinoza was looking for a rational explanation

"כשהדודו האחרון נטה למות, שפינוזה חיפש אחר הסבר רציונלי

for everything, called eudaemonia.

לכל דבר, מה שנקרא אאודימוניה.

And then he breathed his last, with loved ones around him,

ואז הוא נשם את נשימתו האחרונה, עם כל האהובים עליו מסביבו

and I know that he had chicken soup also, as his last meal."

ואני יודעת שהיה לו גם מרק עוף , כארוחה האחרונה שלו."

I happen to know it for a fact.

במקרה אני יודעת זאת כעובדה.

And then he died, and there was no more Spinoza. Extinct.

לאחר מכן הוא נפטר ולא היה יותר שפינוזה . נכחד.

And then, we don't have a stuffed Spinoza,

ואז, אין לנו שפינוזה מפוחלץ,

but we do have a stuffed Pavlov's dog,

אבל יש לנו את הכלב של פבלוב מפוחלץ,

and I visited him in the Museum of Hygiene in St. Petersburg, in Russia.

וביקרתי אותו במוזיאון ההיגיינה ב סנט פטרבורג, ברוסיה.

And there he is, with this horrible electrical box on his rump

הנה הוא שם, עם הקופסא החשמלית הנוראה על אחוריו

in this fantastic, decrepit palace.

בארמון הפנטסטי הישן הזה.

"And I think it must have been a very, very dark day

"ולדעתי זה היה כנראה יום שחור מאד

when the Bolsheviks arrived.

כשהבולשביקים הגיעו.

Maybe amongst themselves they had a few good laughs,

אולי בינם לבין עצמם היו להם כמה צחוקים טובים,

but Stalin was a paranoid man, even more than my father."

אך סטלין היה אדם פרנואיד, אפילו יותר מאבא שלי."

(Laughter)

(צחוק)

You don't even know.

אתם ממש לא יודעים.

"And decided his top people had to be extinctified."

"והחליט שאנשי המעלה של עמו יוכחדו."

Which I think I made up, which is a good thing.

אשר לדעתי המצאתי, שזה דבר טוב.

And so, this is a chart of, you know, just a small chart,

וכך, תרשים, זהו תרשים,אתם יודעים, רק תרשים קטן,

because the chart would go on forever of all the people that he killed.

מכיוון שהתרשים ימשיך לנצח עם כל האנשים שהוא הרג.

So, shot dead, smacked over the head, you know, thrown away.

אז, נורה למוות, נחבט בראשו, אתם יודעים, הושלך.

"Nabokov's family fled Russia. How could the young Nabokov,

"המשפחה של נבוקוב נמלטה מרוסיה. כיצד יכול היה נבוקוב הצעיר,

sitting innocently and elegantly in a red chair,

לשבת לו בתום לב ובאלגנטיות על כסא אדום,

leafing through a book and butterflies,

כשהוא מדפדף בספר ופרפרים,

imagine such displacement, such loss?"

דמיינו כזו הסטה, כזה אובדן ?"

And then I want to tell you that this is a map.

ואז רציתי לספר לכם שזוהי מפה.

So, "My beautiful mother's family fled Russia as well.

אז, "המשפחה של אמי היפה נמלטה גם היא מרוסיה.

Too many pogroms.

יותר מדי פוגרומים.

Leaving the shack, the wild blueberry woods, the geese, the River Sluch,

השאירו את הבקתה,את שיחי אוכמניות הפרא, את האווזים, את נהר הסלאץ',

they went to Palestine and then America."

הם הלכו לפלשתינה ואחר כך לאמריקה."

And my mother drew this map for me of the United States of America,

ואמי ציירה עבורי מפה זו של ארצות הברית של אמריקה,

and that is my DNA over here, because that person who I grew up with

וזה הדי.אנ.איי שלי כאן, כי האדם שגדלתי אתו

had no use for facts whatsoever.

לא נזקק לעובדות כלשהן.

Facts were actually banished from our home.

העובדות למעשה גורשו מהבית שלנו.

And so, if you see that Texas -- you know, Texas and California

וכך, אם תראו שטקסס - אתם יודעים, טקסס וקליפורניה

are under Canada, and that South Carolina is on top of North Carolina,

הם תחת קנדה, ודרום קרוליינה היא מעל צפון קרוליינה,

this is the home that I grew up in, OK?

זהו הבית שבו גדלתי, טוב?

So, it's a miracle that I'm here today.

אז זה נס שאני כאן היום.

But actually, it's not. It's actually a wonderful thing.

אבל למעשה, זה לא. למעשה זה דבר נפלא.

But then she says Tel Aviv and Lenin,

אבל אז היא אומרת תל אביב ולנין,

which is the town they came from, and, "Sorry, the rest unknown, thank you."

שזו העיר שהם באו ממנה, ו"סליחה, השאר לא ידוע, תודה."

But in her lexicon, "sorry, the rest unknown, thank you" is

אך בלקסיקון שלה, "סליחה, השאר לא ידוע, תודה" הוא

"sorry, the rest unknown, go to hell,"

"סליחה, השאר לא ידוע, לכו לעזאזל"

because she couldn't care less.

מכיוון שלא היה אכפת לה.

(Laughter)

(צחוק)

"The Impossibility of February"

"פברואר הבלתי אפשרי"

is that February's a really wretched month in New York

מפני שפברואר הוא באמת החודש הכי דפוק בניו יורק

and the images for me conjure up these really awful things.

והדימויים עבורי מעלים באוב את הדברים הנוראים ממש האלה.

Well, not so awful.

טוב, לא כל כך נורא.

I received a box in the mail and it was wrapped with newspaper

קיבלתי קופסא בדואר שהיתה עטופה בנייר עיתון

and there was the picture of the man on the newspaper and he was dead.

והייתה התמונה של האיש על העיתון, והוא היה מת.

And I say, "I hope he's not really dead,

ואני אומרת, "אני מקווה שהוא לא באמת מת,

just enjoying a refreshing lie-down in the snow,

סתם נהנה מרביצה מרעננת בשלג,

but the caption says he is dead."

אבל הכיתוב אמר שהוא מת."

And actually, he was. I think he's dead, though I don't know,

ולמעשה, הוא היה. אני חושבת שהוא מת, למרות שאני לא יודעת,

maybe he's not dead.

אולי הוא לא מת.

"And this woman leans over in anguish, not about that man,

"והאישה הזו רוכנת בייסורים, לא בגלל האיש הזה,

but about all sad things. It happens quite often in February."

אלא בגלל כל הדברים העצובים. זה קורה לעתים קרובות בחודש פברואר."

There's consoling.

יש נחמה.

This man is angry because somebody threw onions all over the staircase,

האיש הזה כועס כי מישהו השליך בצלים על כל המדרגות,

and basically -- you know, I guess onions are a theme here.

ולמעשה – אתם יודעים, אני מניחה שבצלים הם נושא כאן.

And he says, "It is impossible not to lie.

והוא אומר, "זה בלתי אפשרי לא לשקר.

It is February and not lying is impossible."

זה פברואר, ולא לשקר זה בלתי אפשרי."

And I really spend a lot of time wondering,

ובאמת, אני מבלה המון זמן בתהייה,

how much truth do we tell?

כמה אמת אנחנו מספרים?

What is it that we're actually -- what story are we actually telling?

מה אנחנו למעשה - איזה סיפור אנחנו מספרים בעצם?

How do we know when we are ourselves?

איך אנחנו יודעים מתי אנחנו עצמנו?

How do we actually know that these sentences coming out of our mouths

איך אנחנו בעצם יודעים שמשפטים אלה שיוצאים מפינו

are real stories, you know, are real sentences?

הם סיפורים אמיתיים, אתם יודעים, הם משפטים אמיתיים?

Or are they fake sentences that we think we ought to be saying?

או האם אלה משפטים מזויפים שאנחנו חושבים שעלינו לומר?

I'm going to quickly go through this.

אני עומדת לעבור במהירות דרך זה.

A quote by Bertrand Russell,

ציטוט של ברטראנד ראסל,

"All the labor of all the ages, all the devotion, all the inspiration,

"כל העבודה של כל הזמנים, כל המסירות, כל ההשראה,

all the noonday brightness of human genius

כל בהירות הצהריים של גאונות אנושית

are destined to extinction.

נועדו להיכחד."

So now, my friends, if that is true,

כך, עתה, חברים, אם זה נכון,

and it is true, what is the point?"

וזה נכון, אז מה הטעם?"

A complicated question.

שאלה מסובכת.

And so, you know, I talk to my friends

אז, אתם יודעים, אני מדברת עם החברים שלי

and I go to plays where they're singing Russian songs.

ואני הולכת למחזות שבו הם שרים שירים רוסיים.

Oh my God, you know what?

הו אלוהים, אתם יודעים מה?

Could we have -- no, we don't have time.

אילו היתה לנו – לא, אין לנו זמן.

I taped my aunt. I taped my aunt singing a song in Russian from the --

אני הקלטתי דודה שלי. אני הקלטתי דודה שלי שרה שיר ברוסית מ –-

you know, could we have it for a second?

אתם יודעים, אפשר להשמיע לנו אותו לרגע?

Do you have that?

האם יש לך אותו?

(Music)

(מוזיקה)

OK. I taped my -- my aunt used to swim in the ocean

טוב. אני הקלטתי את - דודה שלי נהגה לשחות באוקיינוס

every day of the year until she was about 85.

כל יום בשנה עד גיל 85.

So -- and that's a song about how everybody's miserable

כך - וזה היה שיר על איך שכולם אומללים

because, you know, we're from Russia.

כי, אתם יודעים, אנחנו מרוסיה.

(Laughter)

(צחוק)

I went to visit Kitty Carlisle Hart, and she is 96,

הלכתי לבקר את קיטי קארליסל הארט, והיא בת 96,

and when I brought her a copy of "The Elements of Style,"

וכאשר הבאתי לה עותק של "יסודות הסגנון"

she said she would treasure it.

היא אמרה שהיא תנצור אותו.

And then I said -- oh, and she was talking about Moss Hart, and I said,

ואז אמרתי - הו, והיא דיברה על מוס הרט, ואמרתי,

"When you met him, you knew it was him."

"כשפגשת אותו, האם ידעת שזה הוא."

And she said, "I knew it was he."

והיא אמרה, "ידעתי שזה היה הוא."

(Laughter)

(צחוק)

So, I was the one who should have kept the book, but it was a really wonderful moment.

כך, אני הייתי מי שהיתה צריכה להחזיק בספר, אבל זה באמת היה רגע נפלא.

And she dated George Gershwin, so, you know, get out.

והיא יצאה עם ג'ורג ' גרשווין, כך, שאתם יודעים, לצאת.

Gershwin died at the age of 38.

גרשווין מת בגיל 38.

He's buried in the same cemetery as my husband.

הוא קבור באותו בית קברות כמו בעלי.

I don't want to talk about that now.

אני לא רוצה לדבר על זה כעת.

I do want to talk -- the absolute icing on this cemetery cake

אני רוצה לדבר - הזיגוג המושלם על עוגת בית הקברות

is the Barricini family mausoleum nearby.

הוא המאוזוליאום של משפחת באריצ'יני בקרבת מקום.

I think the Barricini family should open a store there and sell chocolate.

אני חושבת שמשפחת באריצ'יני צריכה לפתוח חנות ולמכור שוקולד.

(Laughter)

(צחוק)

And I would like to run it for them.

והייתי רוצה לנהל אותה עבורם.

And I went to visit Louise Bourgeoise,

והלכתי לבקר את לואיז בורג'ואז,

who's also still working, and I looked at her sink,

שעובדת עדיין, והסתכלתי על הכיור שלה,

which is really amazing, and left.

שהוא באמת מדהים, ועזבתי.

And then I photograph and do a painting of a sofa on the street.

ואז צילמתי וציירתי ציור של ספה ברחוב.

And a woman who lives on our street, Lolita.

ואישה שחיה ברחוב שלנו, לוליטה.

And then I go and have some tea.

ולאחר מכן אני הולכת ושותה תה.

And then my Aunt Frances dies, and before she died,

ואז דודתי פרנסס מתה, ולפני מותה,

she tried to pay with Sweet'N Low packets for her bagel.

היא ניסתה לשלם עם חבילות סוויט אנד לו עבור הבייגל שלה.

(Laughter)

(צחוק)

And I wonder what the point is and then I know, and I see

ואני תוהה מה העניין ולאחר מכן אני יודעת ואני רואה

that Hy Meyerowitz, Rick Meyerowitz's father,

שהי מאירוביץ, אביו של ריק מאירוביץ,

a dry-cleaning supply salesman from the Bronx,

סוכן של ניקוי יבש מהברונקס,

won the Charlie Chaplin look-alike contest in 1931.

זכה ב-1931 בתחרות הדמיון לצ'רלי צ'פלין.

That's actually Hy.

זהו למעשה הי.

And I look at a beautiful bowl of fruit,

ואני מסתכלת על קערת פירות יפה,

and I look at a dress that I sewed for friends of mine.

ואני מסתכלת על שמלה שתפרתי לחברים שלי.

And it says, "Ich habe genug," which is a Bach cantata,

והיא אומרת,"איש הבה גינוג"," שזו קנטטה של באך,

which I once thought meant "I've had it, I can't take it anymore,

שחשבתי פעם שפירושה "הספיק לי,אני לא יכולה לסבול את זה יותר,.

give me a break," but I was wrong.

תרדו ממני", אבל טעיתי.

It means "I have enough." And that is utterly true.

משמעות הדבר היא "יש לי מספיק." וזה נכון לחלוטין.

I happen to be alive, end of discussion. Thank you.

במקרה אני בחיים, סוף הדיון. תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)