Why we must confront the painful parts of US history | Hasan Kwame Jeffries

תרגום: yael ring עריכה: Ido Dekkers

Not that long ago,

לפני זמן לא רב,

I received an invitation

קיבלתי הזמנה

to spend a few days at the historic home of James Madison.

לבלות מספר ימים בביתו ההיסטורי של ג'יימס מדיסון.

James Madison, of course,

ג'יימס מדיסון כמובן,

was the fourth president of the United States,

היה הנשיא הרביעי של ארצות הברית,

the father of the Constitution,

אבי החוקה,

the architect of the Bill of Rights.

הארכיטקט של מגילת הזכויות.

And as a historian,

וכהיסטוריון,

I was really excited to go to this historic site,

ממש התרגשתי לבקר באתר ההיסטורי הזה,

because I understand and appreciate the power of place.

כי אני מבין ומעריך את הכוח שבאתר.

Now, Madison called his estate Montpelier.

עכשיו, מדיסון קרא לנחלה שלו מונפלייה.

And Montpelier is absolutely beautiful.

ומונפלייה ממש יפהיפה.

It's several thousand acres of rolling hills,

יש בה כמה אלפי דונמים של גבעות משתפלות,

farmland and forest,

אדמות חקלאיות ויער,

with absolutely breathtaking views of the Blue Ridge Mountains.

ונוף עוצר נשימה של הרי הבלו רידג'.

But it's a haunting beauty,

אבל זהו יופי רדוף,

because Montpelier was also a slave labor camp.

כי מונפלייה היתה גם מחנה עבודה לעבדים.

You see, James Madison enslaved more than 100 people

אתם רואים, ג'יימס מדיסון העביד יותר ממאה אנשים

over the course of his lifetime.

במשך תקופת חייו.

And he never freed a single soul,

והוא מעולם לא שחרר אף עבד,

not even upon his death.

אפילו לא לקראת מותו.

The centerpiece of Montpelier is Madison's mansion.

גולת הכותרת של מונפלייה היא האחוזה של מדיסון.

Now this is where James Madison grew up,

זה המקום בו ג'יימס מדיסון גדל,

this is where he returned to after his presidency,

זה המקום אליו הוא חזר אחרי תקופת הנשיאות שלו,

this is where he eventually died.

זה המקום בו הוא בסופו של דבר מת.

And the centerpiece of Madison's mansion is his library.

וגולת הכותרת של האחוזה של מדיסון היא הספריה שלו.

This room on the second floor,

החדר הזה בקומה השניה,

where Madison conceived and conceptualized the Bill of Rights.

שם מדיסון הגה ויצר את מגילת הזכויות.

When I visited for the first time,

כשביקרתי בפעם הראשונה,

the director of education, Christian Cotz --

המנהל החינוכי, כריסטיאן קוץ --

cool white dude --

בחור לבן מגניב --

(Laughter)

(צחוק)

took me almost immediately to the library.

לקח אותי כמעט מיידית לספריה.

And it was amazing, being able to stand in this place

וזה היה מדהים לעמוד במקום הזה

where such an important moment in American history happened.

בו התרחש רגע כל כך חשוב בהיסטוריה האמריקאית.

But then after a little while there,

אבל אז אחרי קצת זמן שם,

Christian actually took me downstairs to the cellars of the mansion.

כריסטיאן לקח אותי למטה למרתפים של האחוזה.

Now, in the cellars of the mansion,

עכשיו במרתפי האחוזה,

that's where the enslaved African Americans who managed the house

שם האפרו-אמריקאים המשועבדים שניהלו את הבית

spent most of their time.

בילו את רוב זמנם.

It's also where they were installing a new exhibition on slavery in America.

שם הם גם התקינו תצוגה חדשה על העבדות באמריקה.

And while we were there,

ובזמן שהיינו שם,

Christian instructed me to do something I thought was a little bit strange.

כריסטיאן הורה לי לעשות משהו שחשבתי שהוא קצת מוזר.

He told me to take my hand

הוא אמר לי לקחת את היד שלי

and place it on the brick walls of the cellar and to slide it along,

ולהניח אותה על קירות הלבנים של המרתף ולהחליק אותה לאורך הקיר,

until I felt these impressions or ridges in the face of the brick.

עד שהרגשתי בתבליטים או חריטות על פני הלבנה.

Now look,

תראו,

I was going to be staying on-site on this former slave plantation

אני התכוונתי לשהות באתר עצמו, במטע העבדים לשעבר הזה,

for a couple of days,

במשך מספר ימים,

so I wasn't trying to upset any white people.

אז לא ניסיתי לעצבן אף אחד מהאנשים הלבנים האלה.

(Laughter)

(צחוק)

Because when this was over,

כי כשכל זה יסתיים,

I wanted to make sure that I could get out.

רציתי לוודא שאוכל לצאת משם.

(Laughter)

(צחוק)

But as I'm actually sliding my hand along the cellar wall,

אבל בזמן שהחלקתי את היד שלי לאורך קיר המרתף,

I couldn't help but think about my daughters,

לא יכולתי שלא לחשוב על הבנות שלי,

and my youngest one in particular,

ובמיוחד בתי הצעירה,

who was only about two or three years old at the time,

שהיתה רק בת שנתיים או שלוש באותו זמן,

because every time she hopped out of our car,

כי בכל פעם שהיא יצאה מהרכב שלנו,

she would take her hand and slide it along the outside,

היא היתה לוקחת את היד שלה ומחליקה אותה על הרכב,

which is absolutely disgusting.

מה שהיה ממש מגעיל.

And then --

ואז --

and then, if I couldn't get to her in time,

ואז, אם לא הייתי תופס אותה בזמן,

she would take her fingers and pop them in her mouth,

היא היתה לוקחת את האצבעות שלה ושמה אותם בפה שלה,

which would drive me absolutely crazy.

שממש הטריף אותי.

So this is what I'm thinking about while I'm supposed to be a historian.

אז זה מה שחשבתי עליו בזמן שהייתי אמור להיות היסטוריון.

(Laughter)

(צחוק)

But then, I actually do feel these impressions in the brick.

אבל אז, חשתי באותם חריטות על הלבנה.

I feel these ridges in the brick.

חשתי באותם תבליטים על הלבנה.

And it takes a second to realize what they are.

ולקח לי שניה להבין במה מדובר.

What they are

מה שהם בעצם היו

are tiny hand prints.

הם טביעות ידיים קטנות.

Because all of the bricks at James Madison's estate

כי כל הלבנים באחוזה של ג'יימס מדיסון

were made by the children that he enslaved.

הוכנו על ידי הילדים אותם הוא העביד.

And that's when it hit me

ואז זה נחת עלי

that the library

שהספריה

in which James Madison conceives and conceptualizes the Bill of Rights

בתוכה ג'יימס מדיסון הגה ויצר את מגילת הזכויות

rests on a foundation of bricks

נחה על יסודות הלבנים

made by the children that he enslaved.

שהוכנו על ידי הילדים אותם הוא העביד.

And this is hard history.

וזאת היסטוריה קשה,

It's hard history, because it's difficult to imagine

זאת היסטוריה קשה, כי קשה לדמיין

the kind of inhumanity

את חוסר האנושיות

that leads one to enslave children

שהובילה כל אדם להעביד ילדים

to make bricks for your comfort and convenience.

שיכינו לבנים לנוחותו ולצרכיו.

It's hard history,

זאת היסטוריה קשה,

because it's hard to talk about the violence of slavery,

כי קשה לדבר על האלימות שבעבדות,

the beatings, the whippings, the kidnappings,

ההכאות, ההצלפות, החטיפות,

the forced family separations.

ההפרדה בכוח של משפחות.

It's hard history, because it's hard to teach white supremacy,

זאת היסטוריה קשה, כי קשה ללמד על עליונות לבנה,

which is the ideology that justified slavery.

שהיא האידיאולוגיה שהצדיקה את העבדות.

And so rather than confront hard history,

אז במקום להתמודד עם ההיסטוריה הקשה,

we tend to avoid it.

אנחנו נוטים להימנע ממנה.

Now, sometimes that means just making stuff up.

לפעמים זה אומר המצאה של דברים.

I can't tell you how many times I've heard people say

אני לא יכול לספר לכם כמה פעמים שמעתי אנשים אומרים

that "states' rights" was the primary cause of the Civil War.

ש"זכויות המדינות" היתה הסיבה המרכזית למלחמת האזרחים.

That would actually come as a surprise

זה היה די מפתיע

to the people who fought in the Civil War.

את האנשים שנלחמו במלחמת האזרחים.

(Laughter)

(צחוק)

Sometimes, we try to rationalize hard history.

לפעמים, אנחנו מנסים להצדיק את ההיסטוריה הקשה.

When people visit Montpelier --

כשאנשים מבקרים במונפלייה --

and by "people," in this instance, I mean white people --

וב"אנשים", במקרה הזה, אני מדבר על אנשים לבנים --

when they visit Montpelier

כשהם מבקרים במונפלייה

and learn about Madison enslaving people,

ולומדים שמדיסון העביד אנשים,

they often ask,

לעתים קרובות הם שואלים,

"But wasn't he a good master?"

"אבל האם הוא היה אדון טוב?"

A "good master?"

"אדון טוב?"

There is no such thing as a good master.

אין כזה דבר אדון טוב.

There is only worse and worser.

יש רק רע וגרוע יותר.

And sometimes,

ולפעמים,

we just pretend the past didn't happen.

אנחנו רק מדמיינים שהעבר לא התרחש.

I can't tell you how many times I've heard people say,

אני לא יכול לספר לכם כמה פעמים שמעתי אנשים אומרים,

"It's hard to imagine slavery existing outside of the plantation South."

"קשה לדמיין עבדות שהתרחשה מחוץ למטעות העבדים בדרום".

No, it ain't.

לא, ממש לא קשה.

Slavery existed in every American colony,

עבדות התרחשה בכל קולוניה אמריקאית,

slavery existed in my home state of New York

עבדות התרחשה במדינת האם שלי ניו יורק

for 50 years after the American Revolution.

במשך 50 שנים אחרי המהפכה האמריקאית.

So why do we do this?

אז למה אנחנו עושים את זה?

Why do we avoid confronting hard history?

למה אנחנו נמנעים מהתעמתות עם היסטוריה קשה?

Literary performer and educator Regie Gibson

האומן הספרותי והמחנך רג'י גיבסון

had the truth of it when he said

זיכך את האמת שבזה כשהוא אמר

that our problem as Americans is we actually hate history.

שהבעיה שלנו כאמריקאים היא שאנחנו בעצם שונאים היסטוריה.

What we love

מה שאנחנו אוהבים

is nostalgia.

זה נוסטלגיה.

Nostalgia.

נוסטלגיה.

We love stories about the past

אנחנו אוהבים סיפורים על העבר

that make us feel comfortable about the present.

שגורמים לנו לחוש נוח לגבי ההווה.

But we can't keep doing this.

אבל אנחנו לא יכולים להמשיך כך.

George Santayana, the Spanish writer and philosopher,

ג'ורג' סנטיאנה, הסופר והפילוסוף הספרדי,

said that those who cannot remember the past

אמר שאלה שאינם יכולים לזכור את העבר

are condemned to repeat it.

נידונים לחזור עליו.

Now as a historian, I spend a lot of time thinking about this very statement,

כהיסטוריון, ביליתי הרבה זמן בחשיבה על האמירה הזאת,

and in a sense, it applies to us in America.

ובמובן כלשהו זה נכון לגבינו באמריקה.

But in a way, it doesn't.

אבל במידה כלשהי, זה לא.

Because, inherent in this statement,

כי, מאחורי האמירה הזאת

is the notion that at some point,

עומדת התחושה שבנקודה מסוימת,

we stopped doing the things

הפסקנו לעשות את הדברים

that have created inequality in the first place.

שיצרו את חוסר השיוויון מלכתחילה.

And a harsh reality is,

והמציאות הקשה היא,

we haven't.

שלא הפסקנו.

Consider the racial wealth gap.

תחשבו על פער העושר הגזעי.

Wealth is generated by accumulating resources in one generation

עושר נוצר על ידי צבירה של משאבים בדור אחד

and transferring them to subsequent generations.

והעברתם לדורות הבאים.

Median white household wealth

העושר הממוצע של משפחה לבנה

is 147,000 dollars.

הוא 147,000 דולר.

Median Black household wealth

העושר הממוצע של משפחה שחורה

is four thousand dollars.

הוא 4000 דולר.

How do you explain this growing gap?

איך אתם מסבירים את הפער ההולך וגדל הזה?

Hard history.

היסטוריה קשה.

My great-great-grandfather was born enslaved

סבא של סבא רבא שלי נולד כעבד

in Jasper County, Georgia, in the 1850s.

במחוז ג'ספר, ג'ורג'יה באמצע המאה ה-19.

While enslaved, he was never allowed to accumulate anything,

בזמן שהוא היה עבד, נאסר עליו לצבור שום דבר,

and he was emancipated with nothing.

והוא שוחרר ללא שום רכוש.

He was never compensated for the bricks that he made.

הוא מעולם לא פוצה על הלבנים שהכין.

My great-grandfather was also born in Jasper County, Georgia, in the 1870s,

סבא רבא שלי נולד גם הוא במחוז ג'ספר, ג'ורג'יה בסביבות 1870,

and he actually managed to accumulate a fair bit of land.

והוא הצליח לצבור כמות יפה של אדמה.

But then, in nineteen-teens, Jim Crow took that land from him.

אבל אז, בתחילת המאה ה-20 ג'ים קרואו לקח את האדמה הזאת ממנו.

And then Jim Crow took his life.

ואז ג'ים קרואו נטל את חייו.

My grandfather, Leonard Jeffries Senior,

סבא שלי, ליאונרד ג'פריס האב,

was born in Georgia,

נולד בג'ורג'יה,

but there was nothing left for him there,

אבל לא נותר לו שום דבר שם,

so he actually grew up in Newark, New Jersey.

אז הוא בעצם גדל בניוארק, ניו ג'רזי.

And he spent most of his life working as a custodian.

והוא בילה את רוב חייו בעבודה כשרת.

Job discrimination, segregated education and redlining

אפליה בתעסוקה, חינוך מופרד ומכסות

kept him from ever breaking into the middle class.

מנעו ממנו מלהגיע למעמד הבינוני.

And so when he passed away in the early 1990s,

ואז כשהוא נפטר בתחילת שנות ה-90,

he left to his two sons

הוא לא הותיר לשני בניו

nothing more than a life-insurance policy

לא יותר מפוליסת ביטוח חיים

that was barely enough to cover his funeral expenses.

שהספיקה בקושי לכסות את הוצאות ההלוויה שלו.

Now my parents, both social workers,

עכשיו, ההורים שלי, שניהם עובדים סוציאליים,

they actually managed to purchase a home

הם הצליחו לרכוש בית

in the Crown Heights section of Brooklyn, New York, in 1980,

בשכונת קראון הייטס בברוקלין, ניו יורק ב1980,

for 55,000 dollars.

עבור 55,000 דולר.

Now Crown Heights, at the time, was an all-Black neighborhood,

קראון הייטס היתה באותו זמן שכונה שחורה לחלוטין,

and it was kind of rough.

ודי מסוכנת.

My brother and I often went to sleep,

אחי ואני היינו הולכים לישון לעתים קרובות,

by the mid-1980s,

באמצע שנות ה-80,

hearing gunshots.

לרעשי ירי רובים.

But my parents protected us,

אבל ההורים שלי הגנו עלינו,

and my parents also held onto that home.

וההורים שלי גם החזיקו בבית הזה,

For 40 years.

במשך 40 שנה.

And they're still there.

והם עדיין שם.

But something quintessentially American happened

אבל משהו אמריקאי לחלוטין התרחש

about 20 years ago.

לפני כ-20 שנה.

About 20 years ago,

לפני כ-20 שנה,

they went to sleep one night in an all-Black neighborhood,

הם הלכו לישון בשכונה שחורה לחלוטין,

and they woke up the next morning

והתעוררו בבוקר למחרת

in an all-white neighborhood.

בשכונה לבנה לחלוטין.

(Laughter)

(צחוק)

And as a result of gentrification,

וכתוצאה מתהליך הג'נטריפיקציה,

not only did all their neighbors mysteriously disappear,

לא רק שכל השכנים שלהם נעלמו באופן מסתורי,

but the value of their home

אלא גם ערך הבית שלהם

skyrocketed.

זינק למעלה.

So that home that they purchased for 55,000 dollars --

אז אותו בית שהם רכשו עבור 55,000 דולר --

at 29 percent interest, by the way --

עם 29 אחוז ריבית, דרך אגב --

that home is now worth 30 times what they paid it for.

אותו בית שווה היום פי 30 ממה שהם שילמו עליו.

Thirty times.

פי 30.

Do the math with me.

תעשו את החישוב יחד איתי.

That's 55,000 times 30, carry the zeros --

זה 55,000 כפול 30, תעבירו את האפס --

That's a lot of money.

זה הרבה כסף.

(Laughter)

(צחוק)

So that means,

אז זה אומר,

as their single and sole asset,

שהנכס האחד והיחיד שלהם,

when the time comes for them to pass that asset on to my brother and I,

כשיגיע זמנם להעביר את הנכס הזה לאחי ולי,

that will be the first time in my family's history,

זאת תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה המשפחתית שלי,

more than 150 years after the end of slavery,

יותר מ-150 שנה אחרי שהעבדות הסתיימה,

that there will be a meaningful transfer of wealth in my family.

שיתרחש מעבר של עושר משמעותי במשפחה שלי.

And it's not because family members haven't saved,

וזה בגלל שבני המשפחה לא חסכו,

haven't worked hard,

לא עבדו קשה,

haven't valued education.

לא העריכו חינוך.

It's because of hard history.

זה בגלל ההיסטוריה הקשה.

So when I think about the past,

אז כשאני חושב על העבר,

my concern about not remembering it

הדאגה שלי מפני אי זכירה שלו

is not that we will repeat it if we don't remember it.

אינה בגלל החשש שנחזור עליו אם לא נזכור אותו.

My concern, my fear is that if we don't remember the past,

הדאגה שלי, החשש שלי היא שאם לא נזכור את העבר,

we will continue it.

אנחנו נמשיך אותו.

We will continue to do the things

אנחנו נמשיך לעשות את הדברים

that created inequality and injustice in the first place.

שיוצרים חוסר שיוויון וחוסר צדק מלכתחילה.

So what we must do

אז מה שעלינו לעשות הוא

is we must disrupt the continuum of hard history.

שעלינו לנתק את ההמשכיות של ההיסטוריה הקשה.

And we can do this by seeking truth.

ואנחנו יכולים לעשות זאת על ידי חיפוש האמת.

By confronting hard history directly.

על ידי התעמתות חזיתית עם ההיסטוריה הקשה.

By magnifying hard history for all the world to see.

באמצעות הגדלת ההיסטוריה הקשה כך שכל העולם יוכל לראות.

We can do this by speaking truth.

אנחנו יכולים לעשות זאת על ידי אמירת האמת.

Teachers teaching hard history to their students.

מורים שמלמדים היסטוריה קשה לתלמידים שלהם.

To do anything else is to commit educational malpractice.

כל דבר אחר הוא רשלנות חינוכית.

And parents have to speak truth to their children,

והורים חייבים לדבר את האמת עם הילדים שלהם,

so that they understand

כך שהם יבינו

where we have come from as a nation.

מהיכן באנו כאומה.

And finally, we must all act on truth.

ולבסוף, עלינו לפעול לאור האמת,

Individually and collectively,

באופן אישי וקבוצתי,

publicly and privately,

ציבורי ופרטי,

in small ways and in large ways.

בדרכים גדולות וקטנות.

We must do the things that will bend the arc of the moral universe

עלינו לעשות את הדברים שיטו את הזוית של העולם המוסרי

towards justice.

לעבר צדק.

To do nothing is to be complicit

חוסר מעש הוא שיתוף פעולה

in inequality.

בחוסר השוויון.

History reminds us

היסטוריה מזכירה לנו

that we, as a nation,

שאנחנו, כאומה,

stand on the shoulders of political giants

עומדים על כתפיהם של ענקים פוליטיים

like James Madison.

כמו ג'יימס מדיסון.

But hard history reminds us that we, as a nation,

אבל ההיסטוריה הקשה מלמדת אותנו שאנחנו, כאומה,

also stand on the shoulders of enslaved African American children.

גם עומדים על כתפיהם של ילדים אפרו-אמריקאים משועבדים.

Little Black boys and little Black girls

ילדים וילדות שחורים קטנים

who, with their bare hands, made the bricks

שבמו ידיהם הכינו את הלבנים

that serve as the foundation for this nation.

ששימשו כיסוד לאומה הזאת.

And if we are serious about creating a fair and just society,

ואם אנחנו מחוייבים ליצירת חברה צודקת והוגנת,

then we would do well to remember that,

אז עלינו לזכור זאת,

and we would do well to remember them.

ועלינו לזכור אותם.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)