Why we need to imagine different futures | Anab Jain

מתרגם: Alsa Saal מבקר: Ido Dekkers

I visit the future for a living.

אני מבקרת בעתיד למחייתי.

Not just one future,

לא רק עתיד אחד,

but many possible futures,

אלא עתידים אפשריים רבים,

bringing back evidences from those futures for you to experience today.

ואני מביאה עמי בחזרה עדויות מהעתידים האלו, כדי שתחוו אותן היום.

Like an archaeologist of the future.

כמו ארכיאולוגית של העתיד.

Over the years, my many journeys have brought back things

במהלך השנים, המסעות הרבים שלי סייעו לי להחזיר דברים

like a new species of synthetically engineered bees;

כמו מין חדש של דבורים מהונדסות באופן סינתטי;

ספר בשם "חיות מחמד בתור פרוטאין";

a book named, "Pets as Protein;"

a machine that makes you rich by trading your genetic data;

מכונה שגורמת לך להתעשר על ידי מסחר במידע הגנטי שלך;

a lamp powered by sugar;

מנורה שפועלת על סוכר;

מחשב לגידול מזון.

a computer for growing food.

OK, so I don't actually travel to different futures -- yet.

אוקיי, אז אני לא באמת נוסעת לעתידים שונים -- עדיין.

But my husband Jon and I spend a lot of time thinking

אבל בעלי ג'ון ואני מקדישים זמן רב לחשיבה

and creating visions of different futures in our studio.

וליצירה של חזונות של עתידים שונים בסטודיו שלנו.

אנחנו מחפשים בעקביות אותות חלשים,

We are constantly looking out for weak signals,

those murmurs of future potential.

הלחשושים האלו על עתיד אפשרי.

Then we trace those threads of potential out into the future, asking:

אז אנחנו מותחים את חוטי הפוטנציאל הללו אל העתיד ושואלים:

What might it feel like to live in this future?

איך זה ירגיש לחיות בעתיד כזה?

מה נוכל לראות, לשמוע או אפילו לנשום?

What might we see, hear and even breathe?

לאחר מכן אנחנו עורכים ניסויים, בונים אבות-טיפוס, יוצרים חפצים,

Then we run experiments, build prototypes, make objects,

bringing aspects of these futures to life,

מפיחים חיים בהיבטים הללו של החיים,

making them concrete and tangible

הופכים אותם לקונקרטיים ומוחשיים

כדי שאתם תוכלו לחוש באמת את ההשפעה של האפשרויות העתידיות הללו

so you can really feel the impact of those future possibilities

here and now.

כאן ועכשיו.

But this work is not about predictions.

אבל העבודה הזו אינה עוסקת בתחזיות.

It's about creating tools --

היא עוסקת ביצירת כלים --

tools that can help connect our present and our future selves

כלים שיכולים לעזור לחבר בין העצמי העכשווי והעתידי שלנו

so we become active participants in creating a future we want --

כדי שנוכל להיות משתתפים פעילים ביצירת העתיד שאנחנו רוצים --

a future that works for all.

עתיד שמתאים לכולם.

So how do we go about doing this?

אז איך אנחנו עושים את זה?

עבור פרויקט עדכני שנקרא 'כלוב רחפנים'

For a recent project called Drone Aviary,

we were interested in exploring

רצינו לחקור

מה זה אומר לחיות עם רחפנים בערים שלנו.

what it would mean to live with drones in our cities.

רחפנים שיש להם את היכולת לראות דברים שאנחנו לא יכולים לראות,

Drones that have the power to see things we can't,

to go places we can't

להגיע למקומות שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם

and to do so with increasing autonomy.

ולעשות זאת עם עצמאות הולכת וגדלה.

But to understand the technology,

אבל כדי להבין את הטכנולוגיה,

getting our hands dirty was crucial.

היה חיוני שנלכלך את הידיים.

So we built several different drones in our studio.

אז בנינו כמה רחפנים שונים בסטודיו שלנו.

We gave them names, functions and then flew them --

נתנו להם שמות, תפקידים ואחר כך הטסנו אותם --

but not without difficulty.

אבל לא בלי קשיים.

Things came loose,

דברים השתחררו,

GPS signals glitched

אותות GPS השתבשו

and drones crashed.

ורחפנים התרסקו.

But it was through such experimentation

אבל דרך התנסות כזו

that we could construct a very concrete and very experiential slice

הצלחנו לבנות פלח אחד מאד קונקרטי ומאד נסיוני

of one possible future.

של עתיד אפשרי אחד.

So now, let's go to that future.

ועכשיו, בואו נלך אל העתיד הזה.

Let's imagine we are living in a city with drones like this one.

בואו נדמיין שאנחנו חיים בעיר עם רחפנים כמו זה.

We call it The Nightwatchman.

אנחנו קוראים לו 'שומר הלילה'.

It patrols the streets, often spotted in the evenings and at night.

הוא מפטרל ברחובות, נראה לרוב בערבים ובלילות.

Initially, many of us were annoyed by its low, dull hum.

בהתחלה, רבים מאתנו היו מוטרדים מהזמזום הנמוך והעמום שלו.

אבל אז, כמו לכל דבר, התרגלנו אליו.

But then, like everything else, we got used to it.

Now, what if you could see the world through its eyes?

עכשיו, מה אם תוכלו לראות את העולם דרך העיניים שלו?

See how it constantly logs every resident of our neighborhood;

לראות איך הוא מתעד בעקביות כל דייר בשכונה שלנו;

logging the kids who play football in the no-ballgame area

מתעד את הילדים שמשחקים כדורגל באזור האסור למשחקי כדור

and marking them as statutory nuisances.

ומתייג אותם כמטרד חוקי.

(Laughter)

(צחוק)

And then see how it disperses this other group, who are teenagers,

ואז לראות איך הוא מפזר את הקבוצה האחרת, של מתבגרים,

with the threat of an autonomously issued injunction.

עם ידי איום בצו מניעה שהוא ינפיק עצמאית.

And then there's this giant floating disc called Madison.

ויש את הדיסקית הענקית המעופפת, המכונה 'מדיסון'.

Its glaring presence is so overpowering,

הנוכחות הזוהרת שלה כה מעצימה,

I can't help but stare at it.

עד שאני לא יכולה שלא לבהות בה.

But if feels like each time I look at it,

אבל אני מרגישה שבכל פעם שאני מביטה בה,

it knows a little more about me --

היא יודעת קצת יותר אודותיי --

like it keeps flashing all these Brianair adverts at me,

נדמה שהיא מהבהבת את הפרסומות שלה ל- BRIANAIR מולי,

כאילו היא יודעת על החופשה שאני מתכננת.

as if it knows about the holiday I'm planning.

I'm not sure if I find this mildly entertaining

אני לא בטוחה אם אני מוצאת את זה מעט משעשע

or just entirely invasive.

או לגמרי פולשני.

Back to the present.

בחזרה להווה.

In creating this future, we learned a lot.

כשיצרנו את העתיד הזה למדנו רבות.

Not just about how these machines work,

לא רק על האופן שבו המכונות האלו פועלות,

but what it would feel like to live alongside them.

אלא איך זה ירגיש לחיות לצידן.

Whilst drones like Madison and Nightwatchman,

בעוד שרחפנים כמו 'מדיסון' ו'שומר הלילה'

in these particular forms,

בצורה המסוימת הזו שלהם

אינם קיימים עדיין,

are not real yet,

most elements of a drone future are in fact very real today.

רוב המרכיבים של עתיד הרחפנים הם למעשה אמיתיים מאד כבר היום.

For instance,

לדוגמה,

facial recognition systems are everywhere --

מערכות לזיהוי פנים קיימות בכל מקום --

in our phones, even in our thermostats

בטלפונים שלנו, אפילו בווסתי חום

and in cameras around our cities --

ובמצלמות ברחבי הערים שלנו --

keeping a record of everything we do,

מתעדות כל מה שאנחנו עושים,

whether it's an advertisement we glanced at or a protest we attended.

בין אם זו פרסומת שהבטנו עליה או מחאה שהשתתפנו בה.

These things are here,

הדברים האלו כאן,

and we often don't understand how they work,

ולעתים רבות איננו מבינים כיצד הם פועלים,

ומה יכולות להיות ההשלכות שלהם.

and what their consequences could be.

And we see this all around us.

אנחנו רואים את זה בכל מקום סביבנו.

This difficulty in even imagining

הקושי הזה אפילו לדמיין

how the consequences of our actions today will affect our future.

איך ההשלכות של הפעולות שלנו היום ישפיעו על העתיד שלנו.

Last year, where I live, in the UK, there was a referendum

בשנה שעברה, במקום בו אני חיה, בבריטניה, היה משאל עם

where the people could vote for the UK to leave the EU

שבו האנשים הצביעו על עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי

או הישארות בו,

or stay in the EU,

popularly known as "Brexit."

מה שמוכר בציבור בשם 'ברקזיט'.

And soon after the results came out,

זמן קצר לאחר פירסום התוצאות,

a word began to surface called "Bregret" --

מילה חדשה צצה, 'Bregret' [בריטניה + חרטה]

(Laughter)

(צחוק)

describing people who chose to vote for Brexit as a protest,

שמתארת את האנשים שבחרו להצביע לטובת ה'ברקזיט' בתור מחאה

but without thinking through its potential consequences.

אך בלי לחשוב על ההשלכות האפשריות שלו.

והיעדר הקישור הזה ניכר בחלק מהדברים הכי פשוטים.

And this disconnect is evident in some of the simplest things.

Say you go out for a quick drink.

נניח שאתם יוצאים לשתות מעט.

Then you decide you wouldn't mind a few more.

ואז אתם מחליטים שלא תתנגדו לשתות עוד קצת.

You know you'll wake up in the morning feeling awful,

אתם יודעים שתתעוררו בבוקר ותרגישו נורא,

אבל אתם מצדיקים את זה באמירה:

but you justify it by saying,

"The other me in the future will deal with that."

"האני האחר בעתיד יתמודד עם זה".

But as we find out in the morning,

אבל כמו שאנחנו מגלים בבוקר,

that future "you" is you.

ה"אתם" העתידיים אלו אתם.

When I was growing up in India in the late '70s and early '80s,

כשגדלתי בהודו בשנות ה- 70 המאוחרות ושנות ה- 80 המוקדמות,

there was a feeling

היתה תחושה

that the future both needed to and could actually be planned.

שצריך וגם אפשר לתכנן את העתיד.

I remember my parents had to plan for some of the simplest things.

אני זוכרת שההורים שלי היו צריכים לתכנן דברים פשוטים.

When they wanted a telephone in our house,

כשהם רצו טלפון בבית שלנו,

they needed to order it and then wait --

הם היו צריכים להזמין אותו, ואז להמתין -

להמתין כמעט חמש שנים לפני שהוא הותקן בביתנו.

wait for nearly five years before it got installed in our house.

(Laughter)

(צחוק)

And then if they wanted to call my grandparents who lived in another city,

ואם הם רצו להתקשר לסבא וסבתא שלי שגרו בעיר אחרת,

they needed to book something called a "trunk call,"

הם היו צריכים לשריין מה שכונה 'שיחה בינעירונית',

and then wait again, for hours or even days.

ואז להמתין שוב שעות או אפילו ימים.

And then abruptly, the phone would ring at two in the morning,

ואז בפתאומיות הטלפון צלצל בשתיים לפנות בוקר,

and all of us would jump out of our beds and gather round the phone,

וכולנו קפצנו מהמיטות שלנו והתקבצנו סביב הטלפון,

shrieking into it, discussing general well-being

צורחים לתוכו, ודנים על הא ועל דא

at two in the morning.

בשתיים לפנות בוקר.

Today it can feel like things are happening too fast --

היום אפשר להרגיש שדברים מתרחשים יותר מדי מהר --

כל כך מהר, עד שיכול להיות קשה מאד

so fast, that it can become really difficult

for us to form an understanding of our place in history.

עבורנו ליצור הבנה לגבי המקום שלנו בהיסטוריה.

It creates an overwhelming sense of uncertainty and anxiety,

זה יוצר תחושה עצומה של חוסר בטחון וחרדה,

and so, we let the future just happen to us.

ואנחנו מניחים לעתיד פשוט לקרות לנו.

אנחנו לא מתקשרים עם "אנחנו" העתידיים.

We don't connect with that future "us."

We treat our future selves as a stranger,

אנחנו מתייחסים לעצמנו העתידיים כמו זרים.

and the future as a foreign land.

ולעתיד כמו לארץ זרה.

It's not a foreign land;

זו אינה ארץ זרה;

it's unfolding right in front of us,

היא נפרסת ממש לפנינו,

continually being shaped by our actions today.

מתעצבת ללא הרף על ידי המעשים שלנו היום.

We are that future,

אנחנו העתיד הזה,

and so I believe fighting for a future we want

ולכן אני מאמינה שלהלחם למען העתיד שאנחנו רוצים

is more urgent and necessary than ever before.

זה דחוף והכרחי יותר מאשר אי פעם.

We have learned in our work

למדנו בעבודה שלנו

that one of the most powerful means of effecting change

שאחד האמצעים החזקים ביותר ליצירת שינוי

is when people can directly, tangibly and emotionally experience

הוא כשאנשים יכולים להתנסות ישירות, בצורה מוחשית ורגשית

some of the future consequences of their actions today.

בחלק מההשלכות העתידיות של הפעולות שלהם היום.

מוקדם יותר השנה, הממשלה של איחוד האמירויות הערביות הזמינה אותנו

Earlier this year, the government of the United Arab Emirates invited us

לסייע להם לעצב את אסטרטגיית האנרגיה של המדינה

to help them shape their country's energy strategy

all the way up to 2050.

עד 2050.

Based on the government's econometric data, we created this large city model,

בהתבסס על הנתונים האקונומטריים של הממשלה, יצרנו מודל גדול של עיר,

and visualized many possible futures on it.

והמחשנו באמצעותו עתידים אפשריים רבים.

As I was excitably taking a group of government officials

כשהצגתי בהתלהבות לקבוצה של פקידי ממשלה

and members of energy companies

ונציגים של חברות אנרגיה

through one sustainable future on our model,

עתיד בר-קיימא אחד על גבי המודל שלנו,

one of the participants told me,

אחד המשתתפים אמר לי:

"אינני יכול לדמיין עתיד שבו אנשים יפסיקו לנהוג במכוניות

"I cannot imagine that in the future people will stop driving cars

and start using public transport."

ויתחילו להשתמש בתחבורה ציבורית".

And then he said,

ואז הוא אמר:

"אין אפשרות שאוכל לומר לבן שלי להפסיק לנהוג במכונית שלו".

"There's no way I can tell my own son to stop driving his car."

But we were prepared for this reaction.

אבל היינו מוכנים לתגובה הזו.

Working with scientists in a chemistry lab in my home city in India,

בעבודה עם מדענים במעבדת כימיה בעיר המוצא שלי בהודו,

we had created approximate samples

יצרנו דגימות מקורבות

of what the air would be like in 2030 if our behavior stays the same.

של איך ייראה האוויר בשנת 2030 אם ההתנהגות שלנו לא תשתנה.

And so, I walked the group over to this object

כך שהובלתי את הקבוצה אל החפץ הזה

that emits vapor from those air samples.

שפולט אדים של דגימות האוויר האלו.

Just one whiff of the noxious polluted air from 2030

שאיפה אחת מהאוויר המזוהם והרעיל של 2030

יצרה את ההשפעה ששום כמות של מידע לא היתה יכולה ליצור.

brought home the point that no amount of data can.

זה לא העתיד שתרצו להוריש לילדיכם.

This is not the future you would want your children to inherit.

The next day, the government made a big announcement.

למחרת הממשלה יצאה בהכרזה גדולה.

They would be investing billions of dollars in renewables.

הם ישקיעו מיליארדי דולרים במקורות אנרגיה מתחדשים.

We don't know what part our future experiences played in this decision,

איננו יודעים איזה חלק בהחלטה הזו היה להתנסויות בעתיד שלנו,

but we know that they've changed their energy policy

אבל אנחנו יודעים שהם שינו את מדיניות האנרגיה שלהם

to mitigate such a scenario.

כך שתתאים לתרחיש כזה.

While something like air from the future is very effective and tangible,

בעוד שמשהו כמו אויר מהעתיד הוא אפקטיבי ומוחשי מאד,

the trajectory from our present to a future consequence

המסלול מההווה שלנו אל העתיד

is not always so linear.

אינו תמיד כל כך לינארי.

Even when a technology is developed with utopian ideals,

אפילו כשטכנולוגיה מפותחת עם אידאלים אוטופיים,

the moment it leaves the laboratory and enters the world,

ברגע שהיא יוצאת מהמעבדה ונכנסת לעולם,

it is subject to forces outside of the creators' control.

היא חשופה לכוחות הנמצאים מחוץ לשליטתו של מי שיצר אותה.

For one particular project, we investigated medical genomics:

עבור פרויקט ספציפי אחד, חקרנו את הגנומיקה הרפואית:

the technology of gathering and using people's genetic data

הטכנולוגיה של איסוף ושימוש במידע גנטי של אנשים

to create personalized medicine.

כדי ליצור תרופות מותאמות אישית.

We were asking:

שאלנו את עצמנו:

What are some of the unintended consequences of linking our genetics

מהן חלק מההשלכות הלא מתוכננות של החיבור בין הגנטיקה שלנו

to health care?

לבין טיפולי בריאות?

כדי לחקור את השאלה הזו מעבר לכך,

To explore this question further,

we created a fictional lawsuit,

יצרנו תביעה משפטית דמיונית,

and brought it to life through 31 pieces of carefully crafted evidence.

והחיינו אותה באמצעות 31 חלקים של עדויות שנבנו בקפידה.

So we built an illegal genetic clinic,

בנינו קליניקה גנטית לא חוקית,

a DIY carbon dioxide incubator,

אינקובטור של פחמן דו חמצני בשיטת עשה זאת בעצמך,

ואפילו קנינו עכברים קפואים ב- eBay.

and even bought frozen mice on eBay.

So now let's go to that future where this lawsuit is unfolding,

ועכשיו בואו ניסע לעתיד הזה שבו התביעה הזו מתבררת,

and meet the defendant, Arnold Mann.

ונפגוש את הנאשם, ארנולד מאן.

Arnold is being prosecuted by this global giant biotech company

ארנולד נתבע על ידי חברת ביוטק ענקית גלובלית

called Dynamic Genetics,

שנקראת Dynamic Genetics,

because they have evidence

מפני שיש להם עדויות

שארנולד הכניס באופן לא חוקי את החומר הגנטי של החברה הרשום כפטנט

that Arnold has illegally inserted the company's patented genetic material

into his body.

לתוך גופו.

How on earth did Arnold manage to do that?

איך, לעזאזאל, ארנולד הצליח לעשות זאת?

Well, it all started

ובכן, הכל התחיל

כשארנולד התבקש למסור דגימת רוק באמצעות הערכה הזו

when Arnold was asked to submit a saliva sample in this spit kit

to the NHI --

ל- NHI --

the UK's National Health Insurance service.

שירות הביטוח הבריאות הלאומי של בריטניה.

When Arnold received his health insurance bill,

כשארנולד קיבל את חשבון ביטוח הבריאות שלו,

he was shocked and scared

הוא היה מופתע ומבוהל

to see that his premiums had gone through the roof,

כשראה שהפרמיות שלו הרקיעו שחקים,

beyond anything he or his family could ever afford.

מעבר למה שהוא או משפחתו יוכלו אי פעם להרשות לעצמם.

The state's algorithm had scanned his genetic data

האלגוריתם של המדינה סרק את המידע הגנטי שלו

and found the risk of a chronic health condition lurking in his DNA.

ומצא סיכון למצב בריאותי כרוני שמסתתר ב- DNA שלו.

כך שארנולד נאלץ להתחיל לשלם לקראת העלויות הפוטנציאליות

And so Arnold had to start paying toward the potential costs

of that future disease --

של המחלה העתידית הזו --

potential future disease from today.

מחלה עתידית פוטנציאלית, החל מהיום.

In that moment of fear and panic,

ברגע הזה של פחד ופאניקה,

ארנולד חמק מהעיר

Arnold slipped through the city

into the dark shadows of this illegal clinic for treatment --

אל הצללים האפלים של מרפאה לא חוקית לטיפול --

a treatment that would modify his DNA

טיפול שישנה את ה- DNA שלו

so that the state's algorithm would no longer see him as a risk,

כדי שהאלגוריתם של המדינה כבר לא יזהה אותו כסיכון,

and his insurance premiums would become affordable again.

והוא יוכל שוב לעמוד בפרמיות הביטוח שלו .

But Arnold was caught.

אבל ארנולד נתפס.

וההליכים המשפטיים בתיק של Dynamic Genetics נגד מאן החלו.

And the legal proceedings in the case Dynamic Genetics v. Mann began.

In bringing such a future to life,

בהחייאה של עתיד כזה,

what was important to us was that people could actually touch,

מה שהיה חשוב לנו הוא שאנשים יוכלו ממש לגעת,

see and feel its potential,

לראות ולהרגיש את הפוטנציאל שלו,

because such an immediate and close encounter provokes people

מפני שמפגש מיידי וקרוב שכזה מעורר אנשים

to ask the right questions,

לשאול את השאלות הנכונות,

questions like:

שאלות כמו:

מהן ההשלכות של חיים בעולם

What are the implications of living in a world

where I'm judged on my genetics?

שבו אני נשפט על הגנטיקה שלי?

או: מי יוכל לטעון לבעלות על המידע הגנטי שלי,

Or: Who might claim ownership to my genetic data,

and what might they do with it?

ומה הם יוכלו לעשות איתו?

If this feels even slightly out-there or farfetched,

אם זה מרגיש אפילו קצת רחוק או דמיוני,

היום ישנה הצעת חוק שמועברת בקונגרס האמריקאי

today there's a little-known bill being passed through the American congress

known as HR 1313, Preserving Employee Wellness Programs Act.

שמוכרת כ- HR-1313, חוק תכניות הבריאות לשימור עובדים.

This bill proposes to amend the Genetic Information Nondiscrimination Act,

החוק מציע לתקן את החוק לאי-אפליה על בסיס מידע גנטי,

popularly known as GINA,

שמוכר בציבור בשם GINA,

and would allow employers to ask about family medical history

כך שיאפשר למעסיקים לשאול על ההיסטוריה הרפואית המשפחתית

והמידע הגנטי

and genetic data

to all employees for the first time.

של כל העובדים, לראשונה.

Those who refuse would face large penalties.

אלו שיסרבו צפויים לעונשים כבדים.

In the work I've shown so far,

בעבודות שהצגתי עד כה,

בין אם מדובר ברחפנים או בפשעים גנטיים,

whether it was drones or genetic crimes,

these stories describe troubling futures

הסיפורים הללו מתארים עתידים מטרידים

with the intention of helping us avoid those futures.

במטרה לעזור לנו להימנע מעתידים אלו.

אבל מה בנוגע למה שאיננו יכולים למנוע?

But what about what we can't avoid?

Today, especially with climate change,

היום, במיוחד עם שינויי האקלים,

it looks like we are heading for trouble.

נראה שפנינו לאסון.

ולכן מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו הוא להתכונן לעתיד הזה

And so what we want to do now is to prepare for that future

by developing tools and attitudes that can help us find hope --

על ידי פיתוח כלים וגישות שיוכלו לעזור לנו למצוא תקווה --

hope that can inspire action.

תקווה שיכולה לעורר השראה לפעולה.

Currently, we are running an experiment in our studio.

בימים אלו אנחנו עורכים ניסוי בסטודיו שלנו.

It's a work in progress.

זוהי עבודה בתהליך.

Based on climate data projections,

בהתבסס על מידע של תחזיות מזג אוויר,

we are exploring a future

אנחנו חוקרים עתיד

where the Western world has moved from abundance to scarcity.

שבו העולם המערבי יעבור משפע למחסור.

We imagine living in a future city with repeated flooding,

אנחנו מדמיינים חיים בעיר עתידית עם הצפות חוזרות ונשנות,

periods with almost no food in supermarkets,

תקופות שבהן כמעט ואין מזון בסופרמרקטים,

אי יציבות כלכלית,

economic instabilities,

broken supply chains.

שרשראות אספקה שבורות.

מה נוכל לעשות, לא רק כדי לשרוד אלא כדי לשגשג בעולם כזה?

What can we do to not just survive, but prosper in such a world?

איזה מזון נוכל לאכול?

What food can we eat?

כדי להכנס באמת לשאלות הללו,

To really step inside these questions,

אנחנו בונים חדר בדירה בלונדון של 2050.

we are building this room in a flat in London from 2050.

It's like a little time capsule that we reclaimed from the future.

זוהי מעין קפסולת זמן שהבאנו מהעתיד.

We stripped it down to the bare minimum.

הוצאנו ממנה הכל, עד למינימום.

כל מה שאנו שמים באהבה בבתינו,

Everything we lovingly put in our homes,

כמו מסכי טלויזיה שטוחים,

like flat-panel TVs,

internet-connected fridges

מקררים המחוברים לאינטרנט

and artisanal furnishings

וריהוט מצועצע

הכל הלך.

all had to go.

And in its place, we're building food computers

ובמקומו אנחנו בונים מחשבי מזון

from abandoned, salvaged and repurposed materials,

מחומרים ממוחזרים נטושים שהצלנו,

turning today's waste into tomorrow's dinner.

כדי להפוך את הפסולת של היום לארוחת הערב של מחר.

For instance,

לדוגמה,

we've just finished building our first fully automated fogponics machine.

בדיוק סיימנו לבנות את המכונה הראשונה שלנו לגידול באמצעות ערפל.

It uses the technique of fogponics -- so just fog as a nutrient,

היא משתמשת בטכניקה של פוגפוניקה - רק ערפל בתור חומר מזון,

not even water or soil --

אפילו לא מים או אדמה --

to grow things quickly.

על מנת לגדל דברים במהירות.

At the moment,

כיום,

we have successfully grown tomatoes.

הצלחנו לגדל בהצלחה עגבניות.

But we'll need more food than what we can grow in this small room.

אבל נצטרך יותר מזון ממה שנצליח לייצר בחדר הקטן הזה.

So what else could we forage from the city?

אז איזה עוד מזון נוכל לחפש בעיר?

Insects? Pigeons? Foxes?

חרקים? יונים? שועלים?

Earlier, we brought back air from the future.

מוקדם יותר, הבאנו בחזרה אויר מהעתיד.

This time we are bringing an entire room from the future,

הפעם אנחנו מביאים בחזרה מהעתיד את כל החדר.

חדר מלא בתקוות, כלים ושיטות

a room full of hope, tools and tactics

to create positive action in hostile conditions.

ליצירת פעילות חיובית בתנאים עוינים.

Spending time in this room,

שהייה בחדר הזה,

a room that could be our own future home,

חדר שיכול להיות הבית העתידי שלנו,

הופכת את המשמעויות של שינויי מזג האויר וחוסר היציבות התזונתית

makes the consequences of climate change and food insecurity

much more immediate and tangible.

למיידית ולמוחשית הרבה יותר.

מה שאנחנו לומדים באמצעות הניסויים האלו, הנסיון שלנו

What we're learning through such experiments and our practice

והאנשים שאנו פוגשים

and the people we engage with

is that creating concrete experiences

הוא שיצירת התנסויות קונקרטיות

can bridge the disconnect between today and tomorrow.

יכולה לגשר על הניתוק בין היום לבין המחר.

By putting ourselves into different possible futures,

על ידי התחברות לעתידים אפשריים שונים,

by becoming open and willing

על ידי הפיכה לפתוחים ונכונים

to embrace the uncertainty and discomfort that such an act can bring,

לקבל את חוסר הודאות ואי הנוחות שפעולה כזו יכולה להביא עימה,

we have the opportunity to imagine new possibilities.

יש לנו את ההזדמנות לדמיין אפשרויות חדשות.

We can find optimistic futures;

אנחנו יכולים למצוא עתידים אופטימיים;

אנחנו יכולים למצוא דרכים קדימה;

we can find paths forward;

אנחנו יכולים להתקדם מעבר לתקווה אל הפעולה.

we can move beyond hope into action.

It means we have the chance to change direction,

זה אומר שיש לנו סיכוי לשנות כיוון,

a chance to have our voices heard,

סיכוי שישמעו את קולנו,

a chance to write ourselves into a future we want.

סיכוי לכתוב את עצמנו לתוך עתיד שאנו רוצים.

Other worlds are possible.

עולמות אחרים הם אפשריים.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)