No one should die because they live too far from a doctor | Raj Panjabi

מתרגם: Neta Lavee מבקר: Ido Dekkers

I want to share with you something my father taught me:

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שאבא שלי לימד אותי:

no condition is permanent.

שום מצב אינו קבוע.

It's a lesson he shared with me again and again,

זה לקח שהוא חלק איתי שוב ושוב,

and I learned it to be true the hard way.

ואני למדתי שהוא נכון בדרך הקשה.

Here I am in my fourth-grade class.

הנה אני בכיתה ד'.

This is my yearbook picture taken in my class in school

זו תמונת מחזור שצולמה בכיתה שלי בבית הספר

in Monrovia, Liberia.

במונרוביה, ליבריה.

My parents migrated from India to West Africa in the 1970s,

ההורים שלי היגרו מהודו למערב אפריקה בשנות השבעים,

and I had the privilege of growing up there.

ולי היתה הזכות לגדול שם.

I was nine years old,

הייתי בן תשע,

I loved kicking around a soccer ball,

אהבתי לשחק בכדורגל,

and I was a total math and science geek.

והייתי חנון של מתמטיקה ומדעים.

I was living the kind of life that, really, any child would dream of.

היו לי חיים שכל ילד היה חולם עליהם.

But no condition is permanent.

אבל שום מצב אינו קבוע.

On Christmas Eve in 1989,

בערב חג המולד של 1989,

civil war erupted in Liberia.

פרצה בליבריה מלחמת אזרחים.

The war started in the rural countryside,

המלחמה התחילה באזורים הכפריים,

and within months, rebel armies had marched towards our hometown.

ובתוך חודשים, צבאות המורדים צעדו לכיוון העיר שלנו.

My school shut down,

בית הספר שלי נסגר,

and when the rebel armies captured the only international airport,

וכשצבאות המורדים השתלטו על שדה התעופה הבינלאומי היחיד,

people started panicking and fleeing.

אנשים נכנסו לפניקה והתחילו לברוח.

My mom came knocking one morning and said, "Raj, pack your things --

בוקר אחד אמא שלי אמרה, "ראג', תארוז את הדברים שלך --

we have to go."

אנחנו צריכים ללכת."

We were rushed to the center of town,

הבהילו אותנו למרכז העיר,

and there on a tarmac, we were split into two lines.

ושם על מסלול המראה חילקו אותנו לשני טורים.

I stood with my family in one line,

עמדתי עם משפחתי בטור אחד,

and we were stuffed into the cargo hatch

ודחפו אותנו לפתח תא המטען

of a rescue plane.

של מטוס הצלה.

And there on a bench, I was sitting with my heart racing.

ישבתי על הספסל עם דפיקות לב.

As I looked out the open hatch,

כשהסתכלתי החוצה מפתח התא,

I saw hundreds of Liberians in another line,

ראיתי מאות ליברים בטור אחר,

children strapped to their backs.

נושאים ילדים על גבם.

When they tried to jump in with us,

כשהם ניסו לקפוץ פנימה יחד איתנו,

I watched soldiers restrain them.

ראיתי איך החיילים עוצרים בעדם.

They were not allowed to flee.

הם לא הורשו לברוח.

We were the lucky ones.

אנחנו היינו בני המזל.

We lost what we had,

איבדנו את כל מה שהיה לנו,

but we resettled in America,

אבל התיישבנו מחדש באמריקה,

and as immigrants, we benefitted from the community of supporters

וכמהגרים, נהנינו מקהילה תומכת

that rallied around us.

שהתקבצה סביבנו.

They took my family into their home,

הם הכניסו את משפחתי לביתם,

they mentored me.

הם חנכו אותי.

And they helped my dad start a clothing shop.

והם עזרו לאבא שלי לפתוח חנות בגדים.

I'd visit my father on weekends as a teenager

כנער הייתי מבקר את אבא שלי בסופי שבוע,

to help him sell sneakers and jeans.

לעזור לו למכור נעלי ספורט וג'ינס.

And every time business would get bad,

ובכל פעם שהעסק לא הצליח,

he'd remind me of that mantra:

הוא היה מזכיר לי את המנטרה ההיא:

no condition is permanent.

שום מצב אינו קבוע.

That mantra and my parents' persistence and that community of supporters

המנטרה הזו, וההתמדה של הורי והתמיכה מהקהילה,

made it possible for me to go through college

אפשרו לי ללמוד בקולג'

and eventually to medical school.

ובסופו של דבר ללכת לבית ספר לרפואה.

I'd once had my hopes crushed in a war,

התקוות שלי אבדו במלחמה פעם אחת,

but because of them,

אבל בזכותם,

I had a chance to pursue my dream to become a doctor.

היתה לי הזדמנות להגשים את החלום להיות רופא.

My condition had changed.

המצב שלי השתנה.

It had been 15 years since I escaped that airfield,

עברו 15 שנים מאז שברחתי משדה התעופה ההוא,

but the memory of those two lines had not escaped my mind.

אבל הזיכרון של שני הטורים ההם לא עזב אותי.

I was a medical student in my mid-20s,

הייתי סטודנט לרפואה באמצע שנות העשרים שלי,

and I wanted to go back

ורציתי לחזור לשם

to see if I could serve the people we'd left behind.

ולראות אם אוכל לעזור לאנשים שנשארו מאחור.

But when I got back,

אבל כשהגעתי,

what I found was utter destruction.

מצאתי הרס מוחלט.

The war had left us with just 51 doctors

המלחמה הותירה אותנו עם 51 רופאים

to serve a country of four million people.

המשרתים מדינה של ארבעה מיליון בני אדם.

It would be like the city of San Francisco having just 10 doctors.

זה כמו שבעיר סן-פרנסיסקו יהיו רק עשרה רופאים.

So if you got sick in the city where those few doctors remain,

אז אם חליתם בעיר שבה נמצאים מעט הרופאים האלה,

you might stand a chance.

יתכן שיהיה לכם סיכוי.

But if you got sick in the remote, rural rainforest communities,

אבל אם חליתם בכפר נידח ביערות הגשם,

where you could be days from the nearest clinic --

הנמצא מרחק ימים מהמרפאה הקרובה ביותר --

I was seeing my patients die from conditions no one should die from,

הייתי רואה חולים מתים ממחלות שאיש לא צריך למות מהן,

all because they were getting to me too late.

רק משום שהם הגיעו אלי מאוחר מדי.

Imagine you have a two-year-old who wakes up one morning with a fever,

דמיינו שיש לכם ילדה בת שנתיים שמתעוררת עם חום בוקר אחד,

and you realize she could have malaria,

ואתם יודעים שאולי יש לה מלריה,

and you know the only way to get her the medicine she needs

והדרך היחידה שבה היא תקבל את התרופות להן היא זקוקה

would be to take her to the riverbed,

היא לקחת אותה לנהר,

get in a canoe, paddle to the other side

לעלות על קאנו, לחתור לגדה השנייה

and then walk for up to two days through the forest

ואז ללכת מרחק של עד יומיים הליכה דרך היער

just to reach the nearest clinic.

רק כדי להגיע למרפאה הקרובה ביותר.

One billion people live in the world's most remote communities,

מיליארד בני אדם חיים בקהילות הנידחות ביותר בעולם,

and despite the advances we've made in modern medicine and technology,

ולמרות ההתקדמות שלנו ברפואה המודרנית ובטכנולוגיה,

our innovations are not reaching the last mile.

החידושים שלנו אינם מגיעים עד הקילומטר האחרון.

These communities have been left behind,

הקהילות הללו נשארו מאחור,

because they've been thought too hard to reach

כי הן נחשבות למקום שקשה להגיע אליו

and too difficult to serve.

וקשה לשרת אותו.

Illness is universal;

החולי הוא אוניברסלי;

access to care is not.

הגישה לטיפול לא.

And realizing this lit a fire in my soul.

ההבנה הזאת הציתה אש בנשמתי.

No one should die because they live too far from a doctor or clinic.

אנשים לא צריכים למות כי הם חיים רחוק מדי מרופא או ממרפאה.

No condition should be permanent.

שום מצב לא צריך להיות קבוע.

And help in this case didn't come from the outside,

והעזרה במקרה הזה לא הגיעה מבחוץ,

it actually came from within.

היא באה מבפנים.

It came from the communities themselves.

היא באה מתוך הקהילות עצמן.

Meet Musu.

הכירו את מוסו.

Way out in rural Liberia,

אי שם בליבריה הכפרית,

where most girls have not had a chance to finish primary school,

במקום שבו לרוב הבנות אין הזדמנות לסיים בית ספר יסודי,

Musu had been persistent.

מוסו התמידה.

At the age of 18, she completed high school,

בגיל 18 היא סיימה את התיכון,

and she came back to her community.

וחזרה לקהילה שלה.

She saw that none of the children were getting treatment

היא ראתה שהילדים לא מקבלים טיפול

for the diseases they needed treatment for --

למחלות שמצריכות טיפול --

deadly diseases, like malaria and pneumonia.

מחלות קטלניות, כמו מלריה ודלקת ריאות.

So she signed up to be a volunteer.

אז היא החליטה להתנדב.

There are millions of volunteers like Musu in rural parts around our world,

ישנם מיליוני מתנדבים כמו מוסו באזורים כפריים ברחבי העולם,

and we got to thinking --

והתחלנו לחשוב --

community members like Musu could actually help us solve a puzzle.

תושבים כמו מוסו יכולים לעזור לנו לפתור את הבעיה.

Our health care system is structured in such a way

מערכת הבריאות שלנו בנויה באופן

that the work of diagnosing disease and prescribing medicines

שהתפקיד של אבחון מחלות ומרשם תרופות

is limited to a team of nurses and doctors like me.

מוגבל לצוות של אחיות ושל רופאים כמוני.

But nurses and doctors are concentrated in cities,

אבל אחיות ורופאים מרוכזים בערים

so rural communities like Musu's have been left behind.

וקהילות כפריות כמו זו של מוסו נותרו מאחור.

So we started asking some questions:

אז התחלנו לשאול כמה שאלות:

What if we could reorganize the medical care system?

מה אם נארגן מחדש את מערכת הבריאות?

What if we could have community members like Musu

מה אם חברי קהילה כמו מוסו

be a part or even be the center of our medical team?

יהיו חלק או אף המרכז של הצוות הרפואי שלנו?

What if Musu could help us bring health care from clinics in cities

מה אם מוסו תוכל לעזור לנו להביא את שירותי הבריאות מהמרפאות בערים

to the doorsteps of her neighbors?

אל סף דלתם של שכניה?

Musu was 48 when I met her.

מוסו היתה בת 48 כשפגשתי אותה.

And despite her amazing talent and grit,

ולמרות כישוריה ואופיה הקשוח,

she hadn't had a paying job in 30 years.

לא היתה לה עבודה במשך 30 שנה.

So what if technology could support her?

אז מה אם נוכל לתמוך בה באמצעות טכנולוגיה?

What if we could invest in her with real training,

מה אם נשקיע בה באמצעות הכשרה אמיתית,

equip her with real medicines,

נספק לה תרופות אמיתיות,

and have her have a real job?

וניתן לה עבודה אמיתית?

Well, in 2007, I was trying to answer these questions,

ובכן, בשנת 2007 ניסיתי לענות על השאלות האלה.

and my wife and I were getting married that year.

אישתי ואני התחתנו באותה שנה.

We asked our relatives to forgo the wedding registry gifts

וביקשנו מהקרובים שלנו לוותר על מתנות לחתונה,

and instead donate some money

ולתרום כסף במקום

so we could have some start-up money to launch a nonprofit.

כדי שנוכל לגייס סכום כסף להקים עמותה.

I promise you, I'm a lot more romantic than that.

אני מבטיח לכם, אני הרבה יותר רומנטי מזה.

(Laughter)

(צחוק)

We ended up raising $6,000,

הצלחנו לגייס 6000 דולר,

teamed up with some Liberians and Americans

ובשיתוף עם עוד כמה ליברים ואמריקנים

and launched a nonprofit called Last Mile Health.

הקמנו את העמותה שנקראת Last Mile Health.

Our goal is to bring a health worker within reach of everyone, everywhere.

מטרתנו היא להפוך את עובדי מערכת הבריאות לנגישים עבור כולם, בכל מקום.

We designed a three-step process --

יצרנו תהליך של שלושה שלבים --

train, equip and pay --

הכשרה, ציוד ושכר --

to invest more deeply in volunteers like Musu

כדי להשקיע במתנדבים כמו מוסו

to become paraprofessionals,

כדי שיהפכו לעובדים פרא-מקצועיים,

to become community health workers.

שיהפכו לעובדי בריאות קהילתיים

First we trained Musu to prevent, diagnose and treat

תחילה הכשרנו את מוסו למנוע, לאבחן ולטפל

the top 10 diseases afflicting families in her village.

בעשר המחלות העיקריות שמהן סבלו משפחות בכפר שלה.

A nurse supervisor visited her every month to coach her.

אחות מפקחת ביקרה אותה פעם בחודש כדי להדריך אותה.

We equipped her with modern medical technology,

ציידנו אותה בטכנולוגיה רפואית מודרנית,

like this $1 malaria rapid test,

כמו בדיקת המלריה המהירה הזו בשווי דולר אחד,

and put it in a backpack full of medicines like this

ושמנו אותם בתרמיל מלא בתרופות כמו זה

to treat infections like pneumonia,

לטיפול בזיהומים כמו דלקת ריאות,

and crucially,

והכי חשוב,

a smartphone, to help her track and report on epidemics.

סמארטפון, שיעזור לה לעקוב ולדווח על מגפות.

Last, we recognized the dignity in Musu's work.

ולבסוף, היכרנו בכבודה של העבודה של מוסו.

With the Liberian government, we created a contract,

יחד עם הממשלה הליברית, ניסחנו חוזה,

paid her

שילמנו לה

and gave her the chance to have a real job.

ונתנו לה הזדמנות לעבודה אמיתית.

And she's amazing.

והיא מדהימה.

Musu has learned over 30 medical skills,

מוסו למדה יותר מ-30 מיומנויות רפואיות,

from screening children for malnutrition,

כולל זיהוי ילדים עם תת-תזונה,

to assessing the cause of a child's cough with a smartphone,

הערכת הגורם לשיעול בילדים בעזרת סמארטפון,

to supporting people with HIV

תמיכה בנשאי איידס

and providing follow-up care to patients who've lost their limbs.

וטיפול בחולים שאיבדו איברים.

Working as part of our team,

בתור חלק מהצוות שלנו,

working as paraprofessionals,

ובתור עובדים פרא-מקצועיים,

community health workers can help ensure

עובדי הבריאות הקהילתיים עוזרים להבטיח

that a lot of what your family doctor would do

שהרבה מהשירותים של רופא המשפחה שלכם

reaches the places that most family doctors could never go.

מגיעים למקומות שאליהם רוב רופאי המשפחה לעולם לא יגיעו.

One of my favorite things to do is to care for patients

אחד מהדברים האהובים עלי הוא לטפל בחולים

with community health workers.

יחד עם העובדים הקהילתיים.

So last year I was visiting A.B.,

בשנה שעברה ביקרתי את א"ב,

and like Musu, A.B. had had a chance to go to school.

שכמו מוסו, לא היתה לו הזדמנות ללמוד.

He was in middle school, in the eighth grade,

הוא היה בחטיבת הביניים, בכיתה ח',

when his parents died.

כשהוריו מתו.

He became an orphan and had to drop out.

הוא הפך ליתום ונאלץ לנשור מבית הספר.

Last year, we hired and trained A.B. as a community health worker.

בשנה שעברה, שכרנו והכשרנו את א"ב בתור עובד בריאות קהילתי.

And while he was making door to door house calls,

ובזמן שהוא עשה ביקורי בית,

he met this young boy named Prince,

הוא פגש את הילד הזה ששמו פרינס,

whose mother had had trouble breastfeeding him,

שאימו לא הצליחה להניק אותו,

and by the age of six months, Prince had started to waste away.

ובגיל שישה חודשים, מצבו החל להתדרדר.

A.B. had just been taught how to use this color-coded measuring tape

א"ב בדיוק למד איך להשתמש בסרט המדידה

that wraps around the upper arm of a child to diagnose malnutrition.

ששמים מסביב לזרועו של ילד כדי לאבחן תת-תזונה.

A.B. noticed that Prince was in the red zone,

א"ב הבחין שפרינס היה באזור האדום,

which meant he had to be hospitalized.

שפירושו שעליו להתאשפז.

So A.B. took Prince and his mother to the river,

אז א"ב לקח את פרינס ואת אמא שלו לנהר,

got in a canoe

נכנס לקאנו

and paddled for four hours to get to the hospital.

וחתר במשך ארבע שעות כדי להגיע לבית החולים.

Later, after Prince was discharged,

אחרי שפרינס שוחרר,

A.B. taught mom how to feed baby a food supplement.

א"ב לימד את אמא שלו להאכיל את התינוק בתוספי תזונה.

A few months ago,

לפני כמה חודשים,

A.B. took me to visit Prince, and he's a chubby little guy.

א"ב לקח אותי לבקר את פרינס, שהפך לילדון שמנמן.

(Laughter)

(צחוק)

He's meeting his milestones, he's pulled himself up to a stand,

הוא השיג את כל שלבי ההתפתחות, הצליח להיעמד בעצמו,

and is even starting to say a few words.

ואפילו מתחיל לומר כמה מילים.

I'm so inspired by these community health workers.

עובדי הבריאות הקהילתיים מעוררים בי השראה.

I often ask them why they do what they do,

לעתים קרובות אני שואל אותם למה הם עושים את זה

and when I asked A.B.,

וכששאלתי את א"ב,

he said, "Doc, since I dropped out of school, this is the first time

הוא אמר, "דוקטור, מאז שנשרתי מבית הספר, זו הפעם הראשונה

I'm having a chance to hold a pen to write.

שהיתה לי הזדמנות לקחת עט ולכתוב.

My brain is getting fresh."

המוח שלי מתרענן."

The stories of A.B. and Musu have taught me something fundamental

סיפוריהם של א"ב ומוסו לימדו אותי דבר בסיסי

about being human.

על טבע האדם.

Our will to serve others

הרצון שלנו לשרת אחרים

can actually help us transform our own conditions.

יכול לעזור לנו לשנות את המצב שלנו.

I was so moved by how powerful the will to serve our neighbors can be

עוצמת הרצון לשרת את שכנינו נגעה מאוד ללבי

a few years ago,

לפני כמה שנים,

when we faced a global catastrophe.

כשעמדנו בפני אסון עולמי.

In December 2013,

בדצמבר 2013,

something happened in the rainforests across the border from us in Guinea.

קרה משהו ביערות הגשם מעבר לגבול, בגינאה.

A toddler named Emile fell sick with vomiting, fever and diarrhea.

פעוט בשם אמיל חלה וסבל מהקאות, חום ושלשול.

He lived in an area where the roads were sparse

באזור שבו הוא חי כבישים הם נדירים

and there had been massive shortages of health workers.

וקיים מחסור חמור בעובדי שירותי הבריאות.

Emile died,

אמיל מת,

and a few weeks later his sister died,

וכמה שבועות אחר כך אחותו מתה,

and a few weeks later his mother died.

וכעבור כמה שבועות נוספים אמא שלו מתה.

And this disease would spread from one community to another.

המחלה התפשטה מקהילה אחת לאחרת.

And it wasn't until three months later

ורק שלושה חודשים לאחר מכן

that the world recognized this as Ebola.

העולם זיהה אותה בתור אבולה.

When every minute counted, we had already lost months,

במצב שבו כל דקה חשובה, איבדנו כבר חודשים,

and by then the virus had spread like wildfire all across West Africa,

והנגיף התפשט במערב אפריקה כמו אש בשדה קוצים,

and eventually to other parts of the world.

ומשם לחלקים אחרים של העולם.

Businesses shut down, airlines started canceling routes.

עסקים נסגרו, טיסות בוטלו.

At the height of the crisis,

בשיא המשבר,

when we were told that 1.4 million people could be infected,

כשאמרו לנו ש-1.4 מיליון בני אדם עלולים להיות נגועים,

when we were told that most of them would die,

כשאמרו לנו שרובם ימותו,

when we had nearly lost all hope,

כשכמעט איבדנו כל תקווה,

I remember standing with a group of health workers

אני זוכר שעמדתי עם קבוצה של עובדים

in the rainforest where an outbreak had just happened.

ביער גשם שבו היתה התפרצות של המחלה.

We were helping train and equip them to put on the masks,

עזרנו להכשיר ולצייד אותם במסכות,

the gloves and the gowns that they needed

כפפות וחלוקים שהם יצטרכו

to keep themselves safe from the virus

כדי להגן על עצמם מפני הנגיף

while they were serving their patients.

בזמן שהם מטפלים בחולים.

I remember the fear in their eyes.

אני זוכר את הפחד בעיניהם.

And I remember staying up at night, terrified if I'd made the right call

ואני זוכר שנשארתי ער בלילה, מבועת מהשאלה האם עשיתי את הדבר הנכון

to keep them in the field.

כשהשארתי אותם שם בחוץ.

When Ebola threatened to bring humanity to its knees,

כשהאבולה איימה להוריד את האנושות על ברכיה,

Liberia's community health workers didn't surrender to fear.

עובדי הבריאות הקהילתיים בליבריה לא נכנעו לפחד.

They did what they had always done:

הם עשו את מה שהם תמיד עשו:

they answered the call to serve their neighbors.

הם נענו לצורך לשרת את שכניהם.

Community members across Liberia learned the symptoms of Ebola,

חברי הקהילות ברחבי ליבריה למדו על התסמינים של אבולה

teamed up with nurses and doctors to go door-to-door to find the sick

הצטרפו לאחיות ורופאים ועברו מדלת לדלת למצוא את החולים

and get them into care.

ולטפל בהם.

They tracked thousands of people who had been exposed to the virus

הם איתרו אלפי אנשים שנחשפו לנגיף

and helped break the chain of transmission.

ועזרו לשבור את שרשרת ההדבקה.

Some ten thousand community health workers risked their own lives

כעשרת אלפים עובדים סיכנו את חייהם

to help hunt down this virus and stop it in its tracks.

כדי לעזור להאבק בנגיף ולעצור את התפשטותו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Today, Ebola has come under control in West Africa,

היום, האבולה נמצאת תחת שליטה במערב אפריקה,

and we've learned a few things.

ואנחנו למדנו כמה דברים.

We've learned that blind spots in rural health care

למדנו שפערים בשירותי הרפואה הכפריים

can lead to hot spots of disease,

יכולים להביא להתפרצות מחלות,

and that places all of us at greater risk.

ושזה מעמיד את כולנו בסכנה.

We've learned that the most efficient emergency system

למדנו שמערכת החירום היעילה ביותר

is actually an everyday system,

היא למעשה מערכת יומיומית,

and that system has to reach all communities,

ושהמערכת הזאת צריכה להגיע לכל הקהילות,

including rural communities like Emile's.

כולל קהילות כפריות כמו זו של אמיל.

And most of all,

ויותר מהכל,

we've learned from the courage of Liberia's community health workers

למדנו מהאומץ של עובדי הבריאות הקהילתיים של ליבריה,

that we as people are not defined by the conditions we face,

שאנחנו כבני אדם איננו מוגדרים על פי התנאים שאיתם אנו מתמודדים,

no matter how hopeless they seem.

לא משנה עד כמה הם נראים חסרי תקווה.

We're defined by how we respond to them.

אנו מוגדרים על פי התגובה שלנו אליהם.

For the past 15 years,

ב-15 השנים האחרונות,

I've seen the power of this idea

ראיתי את העוצמה של הרעיון הזה

to transform everyday citizens into community health workers --

להפוך אזרחים רגילים לעובדי בריאות קהילתיים --

into everyday heroes.

ולגיבורים יומיומיים.

And I've seen it play out everywhere,

וראיתי כיצד זה עובד בכל מקום,

from the forest communities of West Africa,

מהיערות של מערב אפריקה,

to the rural fishing villages of Alaska.

ועד לקהילות הדייגים של אלסקה.

It's true,

זה נכון,

these community health workers aren't doing neurosurgery,

שעובדי הבריאות הקהילתיים אינם מבצעים ניתוחי מוח,

but they're making it possible

אבל הם מאפשרים

to bring health care within reach of everyone everywhere.

להביא שירותי בריאות לכולם, בכל מקום.

So now what?

אז מה עכשיו?

Well, we know that there are still millions of people dying

ובכן, אנחנו יודעים שמיליוני אנשים עדיין מתים

from preventable causes

מגורמים שניתן למנוע

in rural communities around the world.

בקהילות כפריות ברחבי העולם.

And we know that the great majority of these deaths are happening

ואנחנו יודעים שרוב מקרי המוות האלה קורים

in these 75 blue-shaded countries.

ב-75 המדינות הצבועות בכחול.

What we also know

אנחנו גם יודעים

is that if we trained an army of community health workers

שאם נכשיר צבא של עובדי בריאות קהילתיים

to learn even just 30 lifesaving skills,

שילמדו רק 30 מיומנויות מצילות חיים,

we could save the lives of nearly 30 million people by 2030.

נוכל להציל כמעט 30 מיליון בני אדם עד שנת 2030.

Thirty services could save 30 million lives by 2030.

30 שירותים יכולים להציל 30 מיליון חיים עד 2030.

That's not just a blueprint --

זו אינה רק תוכנית --

we're proving this can be done.

אנו מוכיחים שהדבר אפשרי.

In Liberia,

בליבריה,

the Liberian government is training thousands of workers like A.B. and Musu

הממשלה מכשירה אלפי עובדים כמו א"ב ומוסו

after Ebola,

אחרי התפרצות האבולה,

to bring health care to every child and family in the country.

שיביאו שירותי בריאות לכל ילד ולכל משפחה במדינה.

And we've been honored to work with them,

היה לנו הכבוד לעבוד איתם,

and are now teaming up with a number of organizations

ואנחנו עכשיו משתפים פעולה עם כמה ארגונים

that are working across other countries

שעובדים במדינות אחרות

to try to help them do the same thing.

כדי לנסות לעזור להם לעשות את אותו הדבר.

If we could help these countries scale,

אם נוכל לעזור למדינות האלה,

we could save millions of lives,

נוכל להציל את חייהם של מיליונים,

and at the same time,

ובאותו זמן,

we could create millions of jobs.

נוכל ליצור מיליוני מקומות עבודה.

We simply can't do that, though, without technology.

אבל לא נוכל לעשות את זה ללא טכנולוגיה.

People are worried that technology is going to steal our jobs,

אנשים מודאגים מזה שהטכנולוגיה תגנוב לנו את מקומות העבודה,

but when it comes to community health workers,

אבל במקרה של עובדי בריאות קהילתיים,

technology has actually been vital for creating jobs.

הטכנולוגיה היתה חיונית ליצירת מקומות עבודה.

Without technology -- without this smartphone,

בלי טכנולגיה -- בלי הסמארטפונים,

without this rapid test --

בלי הבדיקה המהירה הזאת --

it would have been impossible for us to be able to employ A.B. and Musu.

זה היה בלתי אפשרי עבורנו להעסיק את א"ב ומוסו.

And I think it's time for technology to help us train,

ואני חושב שהגיע הזמן שהטכנולוגיה תעזור לנו להכשיר,

to help us train people faster and better than ever before.

להכשיר את האנשים מהר יותר וטוב יותר מבעבר.

As a doctor,

בתור רופא,

I use technology to stay up-to-date and keep certified.

אני משתמש בטכנולוגיה כדי להתעדכן ולהשלים הסמכות.

I use smartphones, I use apps, I use online courses.

אני שמתמש בסמארטפונים, באפליקציות, ובקורסים אונליין.

But when A.B. wants to learn,

אבל כשא"ב רוצה ללמוד,

he's got to jump back in that canoe

הוא צריך לקפוץ שוב לתוך הקאנו,

and get to the training center.

ולהגיע למרכז ההכשרה.

And when Musu shows up for training,

וכשמוסו מגיעה להכשרה שלה,

her instructors are stuck using flip charts and markers.

המדריכים שלה עדיין משתמשים בלוחות נייר וטושים.

Why shouldn't they have the same access to learn as I do?

למה שלא תהיה להם אותה גישה ללמידה שיש לי?

If we truly want community health workers to master those lifesaving skills

אם אנחנו באמת רוצים שעובדי הקהילה ישלטו במיומניות מצילות החיים

and even more,

ואף יותר מזה,

we've got to change this old-school model of education.

עלינו לשנות את המודל החינוכי המיושן הזה.

Tech can truly be a game changer here.

טכנולוגיה יכולה לשנות את כללי המשחק.

I've been in awe of the digital education revolution

אני נפעם לנוכח מהפכת החינוך הדיגיטלית

that the likes of Khan Academy and edX have been leading.

שהובילו ארגונים כמו אקדמיית קהאן ואדקס.

And I've been thinking that it's time;

ואני חושב שהגיע הזמן;

it's time for a collision

הזמן לחבר

between the digital education revolution

בין מהפכת החינוך הדיגיטלית

and the community health revolution.

לבין מהפכת עובדי הבריאות הקהילתיים.

And so, this brings me to my TED Prize wish.

זה מביא אותי למשאלת פרס TED שלי.

I wish --

הייתי רוצה --

I wish that you would help us recruit

הייתי רוצה שתעזרו לנו לגייס

the largest army of community health workers the world has ever known

את הצבא הגדול ביותר של עובדי בריאות קהילתיים בעולם

by creating the Community Health Academy,

באמצעות הקמת אקדמיה לבריאות הקהילה,

a global platform to train, connect and empower.

פלטפורמה גלובלית שתכשיר, תחבר ותעצים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

Here's the idea:

הנה הרעיון:

we'll create and curate

אנחנו ניצור ונאצור

the best in digital education resources.

את החומרים החינוכיים הדיגיטליים הטובים ביותר.

We will bring those to community health workers around the world,

אנו נביא אותם לעובדי בריאות ברחבי העולם,

including A.B. and Musu.

כולל א"ב ומוסו.

They'll get video lessons on giving kids vaccines

הם יקבלו שיעורים באמצעות סרטונים על מתן חיסונים לילדים

and have online courses on spotting the next outbreak,

ויעברו קורסים אונליין על זיהוי המגפה הבאה,

so they're not stuck using flip charts.

כדי שהם לא יאלצו להמשיך להשתמש בלוחות.

We'll help these countries accredit these workers,

אנחנו נעזור למדינות האלה לתגמל את העובדים,

so that they're not stuck remaining an under-recognized, undervalued group,

כדי שהם לא יהיו קבוצה בלתי מוכרת ובלתי מוערכת,

but become a renowned, empowered profession,

אלא יהפכו להיות בעלי מקצוע ידועים ובעלי עוצמה.

just like nurses and doctors.

בדיוק כמו אחיות ורופאים.

And we'll create a network of companies and entrepreneurs

ואנחנו ניצור רשת של חברות ויזמים

who've created innovations that can save lives

שיצרו חידושים שיכולים להציל חיים

and help them connect to workers like Musu,

ונעזור לחבר אותם לעובדים כמו מוסו,

so she can help better serve her community.

כדי שהיא תוכל לשרת את הקהילה שלה טוב יותר.

And we'll work tirelessly to persuade governments

ואנחנו נעבוד ללא לאות כדי לשכנע ממשלות

to make community health workers a cornerstone of their health care plans.

להפוך את עובדי הבריאות הקהילתיים לאבן הפינה של תוכניות השירות הרפואי שלהן.

We plan to test and prototype the academy in Liberia

אנחנו מתכננים לבחון וליצור אבטיפוס של האקדמיה בליבריה

and a few other partner countries,

ובכמה מדינות שותפות,

and then we plan to take it global,

ואז אנו מתכננים להפוך אותה לגלובלית,

including to rural North America.

כולל צפון אמריקה הכפרית.

With the power of this platform,

בעזרת העוצמה של הפלטפורמה הזאת,

we believe countries can be more persuaded

אנו מאמינים שאפשר יהיה לשכנע מדינות

that a health care revolution really is possible.

שמהפכה בשירותי הבריאות היא אפשרית.

My dream is that this academy will contribute to the training

החלום שלי הוא שהאקדמיה הזאת תתרום להכשרתם

of hundreds of thousands of community members

של מאות אלפי חברי קהילה

to help bring health care to their neighbors --

שיעזרו להביא שירותי בריאות לשכנים שלהם --

the hundreds of millions of them

מאות מיליונים מהם

that live in the world's most remote communities,

שחיים בקהילות הנידחות ביותר בעולם,

from the forest communities of West Africa,

מקהילות יערות הגשם של מערב אפריקה,

to the fishing villages of rural Alaska;

ועד לכפרי הדייגים של אלסקה הכפרית;

from the hilltops of Appalachia, to the mountains of Afghanistan.

מפסגות האפלצ'ים ועד הרי אפגניסטן.

If this vision is aligned with yours,

אם החזון הזה תואם לשלכם,

head to communityhealthacademy.org,

לכו ל-communityhealthacademy.org

and join this revolution.

והצטרפו למהפכה.

Let us know if you or your organization or someone you know could help us

ספרו לנו אם אתם או הארגון שלכם או מישהו שאתם מכירים יכול לעזור לנו

as we try to build this academy over the next year.

בבניית האקדמיה הזאת בשנה הקרובה.

Now, as I look out into this room,

עכשיו, כשאני מתסכל על החדר הזה,

I realize that our journeys are not self-made;

אני מבין שאנו לא קובעים את מסלול החיים שלנו;

they're shaped by others.

אחרים קובעים אותו.

And there have been so many here that have been part of this cause.

ויש כאן אנשים רבים שתרמו למטרה הזאת.

We're so honored to be part of this community,

לכבוד הוא לנו להיות חלק מהקהילה הזאת,

and a community that's willing to take on a cause

קהילה שמוכנה לקחת על עצמה מטרה

as audacious as this one,

נועזת כמו זאת.

so I wanted to offer, as I end,

אז אני רוצה להציע, לסיום,

a reflection.

מחשבה.

I think a lot more about what my father taught me.

אני חושב הרבה על מה שאבא שלי לימד אותי.

These days, I too have become a dad.

היום, גם אני הפכתי לאבא.

I have two sons,

יש לי שני בנים,

and my wife and I just learned that she's pregnant with our third child.

ואשתי ואני בדיוק גילינו שהיא בהריון עם ילדנו השלישי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I was recently caring for a woman in Liberia

לאחרונה טיפלתי באישה בליבריה

who, like my wife, was in her third pregnancy.

שכמו אשתי, היתה בהריונה השלישי.

But unlike my wife,

אבל בניגוד לאשתי,

had had no prenatal care with her first two babies.

לא היו לה שירותי בריאות לפני הלידה של שני התינוקות הראשונים שלה.

She lived in an isolated community in the forest that had gone for 100 years

היא חיה בקהילה מבודדת ביער שכבר מאה שנה

without any health care

שלא היו בה שירותי בריאות

until ...

עד...

until last year when a nurse trained her neighbors

עד שבשנה שעברה אחות הכשירה את השכנים שלה

to become community health workers.

שהפכו לעובדי בריאות קהילתיים.

So here I was,

אז מצאתי את עצמי,

seeing this patient who was in her second trimester,

בודק את האישה שהיתה בשליש השני שלה,

and I pulled out the ultrasound to check on the baby,

ושלפתי את האולטרא-סאונד כדי לבדוק את התינוק,

and she started telling us stories about her first two kids,

והיא התחילה לספר לנו סיפורים על שני הילדים הראשונים שלה,

and I had the ultrasound probe on her belly,

שמתי את סורק האולטרא-סאונד על בטנה,

and she just stopped mid-sentence.

והיא עצרה באמצע המשפט.

She turned to me and she said,

היא פנתה לעברי ואמרה,

"Doc, what's that sound?"

"דוקטור, מה זה הקול הזה?"

It was the first time she'd ever heard her baby's heartbeat.

זו היתה הפעם הראשונה שהיא שמעה את פעימות הלב של התינוק שלה.

And her eyes lit up in the same way my wife's eyes and my own eyes lit up

העיניים שלה אורו בדיוק כמו העיניים של אשתי ושלי

when we heard our baby's heartbeat.

כששמענו את פעימות הלב של התינוק שלנו.

For all of human history,

לאורך ההיסטוריה האנושית,

illness has been universal and access to care has not.

חולי היה אוניברסלי, וגישה לטיפול לא.

But as a wise man once told me:

אבל כמו שאיש חכם אמר לי פעם:

no condition is permanent.

שום מצב אינו קבוע.

It's time.

הגיע הזמן.

It's time for us to go as far as it takes

הגיע הזמן שנלך כמה רחוק שצריך

to change this condition together.

כדי לשנות את המצב הזה ביחד.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)