Architecture that's built to heal | Michael Murphy

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Nir Bibi

Every weekend for as long as I can remember,

כל סוף שבוע ככל שאני יכול לזכור,

my father would get up on a Saturday,

אבי היה קם בשבת,

put on a worn sweatshirt

לובש חולצה בלויה

and he'd scrape away

והיה מגרד

at the squeaky old wheel of a house that we lived in.

את הבית הישן בו גרנו.

I wouldn't even call it restoration;

לא הייתי קורא לזה אפילו שיחזור;

it was a ritual, catharsis.

זה היה טקס, קטרזיס.

He would spend all year scraping paint with this old heat gun

היינו מבלים כל השנה בלהסיר צבע עם אקדח חום ישן

and a spackle knife,

ומרית צבע,

and then he would repaint where he scraped,

ואז היינו צובעים מחדש במקום בו גירדנו,

only to begin again the following year.

רק כדי להתחיל שוב בשנה הבאה.

Scraping and re-scraping, painting and repainting:

הסרה והסרה מחדש, צביעה וצביעה מחדש:

the work of an old house is never meant to be done.

העבודה על בית ישן לעולם לא אמורה להסתיים.

The day my father turned 52, I got a phone call.

ביום בו אבי חגג 52, קיבלתי שיחת טלפון.

My mother was on the line

אימי היתה על הקו

to tell me that doctors had found a lump in his stomach --

כדי להגיד לי שהרופאים מצאו גוש בבטן שלו --

terminal cancer, she told me,

סרטן סופני, היא אמרה לי,

and he had been given only three weeks to live.

ונתנו לו רק שלושה שבועות לחיות.

I immediately moved home to Poughkeepsie, New York,

מיד עברתי הביתה לפוקיפסי, ניו יורק,

to sit with my father on death watch,

כדי לשבת עם אבי במשמרת מוות,

not knowing what the next days would bring us.

בלי לדעת מה הימים הבאים יביאו עלינו.

To keep myself distracted,

כדי לשמור על דעתי מוסחת,

I rolled up my sleeves,

גלגלתי את שרוולי,

and I went about finishing what he could now no longer complete --

ויצאתי לסיים מה שהוא כבר לא יכל להשלים --

the restoration of our old home.

את השחזור של ביתינו הישן.

When that looming three-week deadline came

כשהמועד המאיים של שלושה שבועות הגיע

and then went,

ואז עבר,

he was still alive.

הוא עדיין היה חי.

And at three months,

ובשלושה חודשים,

he joined me.

הוא הצטרף אלי.

We gutted and repainted the interior.

רוקנו וצבענו מחדש את הפנים.

At six months, the old windows were refinished,

בשישה חודשים, החלונות הישנים שופצו,

and at 18 months,

וב- 18 חודשים,

the rotted porch was finally replaced.

המרפסת הרקובה הוחלפה לבסוף.

And there was my father,

והנה היה אבי,

standing with me outside, admiring a day's work,

עומד איתי בחוץ, מעריך עבודה של יום,

hair on his head, fully in remission,

שיער על ראשו, לגמרי בנסיגה,

when he turned to me and he said,

כשהוא פנה אלי ואמר,

"You know, Michael,

"אתה יודע מייקל,

this house saved my life."

הבית הזה הציל את חיי."

So the following year, I decided to go to architecture school.

אז בשנה הבאה, החלטתי ללכת לבית ספר לארכיטקטורה.

(Laughter)

(צחוק)

But there, I learned something different about buildings.

אבל שם, למדתי משהו שונה על בניינים.

Recognition seemed to come

נראה שההכרה הגיעה

to those who prioritized novel and sculptural forms,

לאלה ששמו בעדיפות צורות חדשות ופיסוליות,

like ribbons, or ...

כמו סרטים, או...

pickles?

מלפפונים חמוצים?

(Laughter)

(צחוק)

And I think this is supposed to be a snail.

ואני חושב שזה אמור להיות חלזון.

Something about this bothered me.

משהוא בנוגע לזה הפריע לי.

Why was it that the best architects, the greatest architecture --

למה זה שהארכיטקטים הטובים ביותר, הארכיטקטורה הכי טובה --

all beautiful and visionary and innovative --

כולה יפיפיה ומלאת חזון וחדשנית --

is also so rare,

היא גם כל כך נדירה,

and seems to serve so very few?

ונראה שמשרתת מעטים?

And more to the point:

ויותר לנקודה:

With all of this creative talent, what more could we do?

עם כל הכשרונות היצירתיים, מה עוד נוכל לעשות?

Just as I was about to start my final exams,

ממש כשעמדתי להתחיל את בחינות הסיום שלי,

I decided to take a break from an all-nighter

החלטתי לקחת הפסקה מלימודים כל הלילה

and go to a lecture by Dr. Paul Farmer,

וללכת להרצאה של דר. פול פרמר,

a leading health activist for the global poor.

פעיל חברתי מוביל מתחום הבריאות, עבור עניי העולם.

I was surprised to hear a doctor talking about architecture.

הופתעתי לשמוע רופא מדבר על ארכיטקטורה.

Buildings are making people sicker, he said,

בניינים עושים אנשים חולים יותר, הוא אמר,

and for the poorest in the world,

ולעניים בעולם,

this is causing epidemic-level problems.

זה גורם בעיות ברמות של מגפה.

In this hospital in South Africa,

בבית החולים הזה שבדרום אפריקה,

patients that came in with, say, a broken leg,

חולים שמגיעים עם, לדוגמה, רגל שבורה,

to wait in this unventilated hallway,

לחכות במסדרון הלא מאוורר הזה,

walked out with a multidrug-resistant strand of tuberculosis.

יוצאים עם זנים עמידים לתרופות של שחפת.

Simple designs for infection control had not been thought about,

לא חשבו על עיצובים פשוטים לבקרת הדבקות,

and people had died because of it.

ואנשים מתו בגלל זה.

"Where are the architects?" Paul said.

"איפה הארכיטקטים?" אמר פול.

If hospitals are making people sicker,

אם בתי חולים עושים אנשים חולים יותר,

where are the architects and designers

איפה הארכיטקטים והמעצבים

to help us build and design hospitals that allow us to heal?

שיעזרו לנו לבנות ולתכנן בתי חולים שמאפשרים לנו להחלים?

That following summer,

בקיץ הבא,

I was in the back of a Land Rover with a few classmates,

הייתי באחורי לנד רובר עם כמה מחברי לכיתה,

bumping over the mountainous hillside of Rwanda.

קופץ על גבעות והרים ברוואנדה.

For the next year, I'd be living in Butaro in this old guesthouse,

בשנה אחרי, חייתי בבוטארו בגסטהאוס הישן הזה,

which was a jail after the genocide.

שהיה כלא אחרי רצח העם.

I was there to design and build a new type of hospital

הייתי שם כדי לעצב ולבנות סוג חדש של בית חולים

with Dr. Farmer and his team.

עם דר. פרמר והצוות שלו.

If hallways are making patients sicker,

אם מסדרונות עושים אנשים חולים יותר,

what if we could design a hospital that flips the hallways on the outside,

מה אם נוכל לתכנן בית חולים שהופך את המסדרונות החוצה,

and makes people walk in the exterior?

וגורם לאנשים ללכת בחוץ?

If mechanical systems rarely work,

אם מערכות מכאניות עובדות לעיתים רחוקות,

what if we could design a hospital that could breathe

מה אם נוכל לתכנן בית חולים שיוכל לנשום

through natural ventilation,

דרך איוורור טבעי,

and meanwhile reduce its environmental footprint?

ובינתיים להפחית את טביעת הרגל הסביבתית?

And what about the patients' experience?

ומה עם החוויה של החולים?

Evidence shows that a simple view of nature

הראיות מראות שמבט פשוט לטבע

can radically improve health outcomes,

יכול לשפר רדיקלית את התוצאות הבריאותיות,

So why couldn't we design a hospital

אז למה אנחנו לא יכולים לתכנן בית חולים

where every patient had a window with a view?

בו לכל חולה היה חלון עם מבט לנוף?

Simple, site-specific designs can make a hospital that heals.

עיצובים פשוטים מותאמים לאתר יכולים ליצור בית חולים שמרפא.

Designing it is one thing;

לתכנן אותו זה דבר אחד;

getting it built, we learned, is quite another.

לבנות אותו, גילינו, זה שונה לגמרי.

We worked with Bruce Nizeye,

עבדנו עם ברוס ניזיי,

a brilliant engineer,

מהנדס מבריק,

and he thought about construction differently

והוא חשב על בניה בצורה אחרת

than I had been taught in school.

משלימדו אותי בבית הספר.

When we had to excavate this enormous hilltop

כשהיינו צריכים לחפור גבעה עצומה

and a bulldozer was expensive and hard to get to site,

ובולדוזר היה יקר וקשה להבאה לאתר,

Bruce suggested doing it by hand,

ברוס הציע לעשות את זה ביד,

using a method in Rwanda called "Ubudehe,"

בשימוש בשיטה שנקראת ברואנדה "אובודהה,"

which means "community works for the community."

שמשמעותה "עבודה קהילתית עבור הקהילה."

Hundreds of people came with shovels and hoes,

מאות אנשים הגיעו עם אתים ומעדרים,

and we excavated that hill

וחפרנו את הגבעה הזו

in half the time and half the cost of that bulldozer.

בחצי מהזמן וחצי מהעלות של בולדוזר.

Instead of importing furniture, Bruce started a guild,

במקום לייבא רהיטים, ברוס הקים גילדה,

and he brought in master carpenters to train others

והוא הביא נגרים מומחים כדי ללמד אחרים

in how to make furniture by hand.

איך ליצור רהיטים ביד.

And on this job site,

ובאתר העבודה,

15 years after the Rwandan genocide,

15 שנה לאחר רצח העם ברואנדה,

Bruce insisted that we bring on labor from all backgrounds,

ברוס התעקש שנביא עובדים מכל הרקעים,

and that half of them be women.

ושחצי מהם נשים.

Bruce was using the process of building to heal,

ברוס השתמש בתהליך של הבניה כדי להבריא,

not just for those who were sick,

לא רק את החולים,

but for the entire community as a whole.

אלא גם את כל הקהילה בכללותה.

We call this the locally fabricated way of building, or "lo-fab,"

אנחנו קוראים לזה דרך יצור מקומית לבניה, או "לו-פאב,"

and it has four pillars:

והיא עומדת על ארבעה יסודות:

hire locally,

שכרו עובדים מקומיים,

source regionally,

השיגו משאבים מהאזור,

train where you can

אמנו איפה שאתם יכולים

and most importantly,

והכי חשוב,

think about every design decision as an opportunity

חשבו על כל החלטה עיצובית כהזדמנות

to invest in the dignity of the places where you serve.

להשקיע בכבוד של המקומות אותם אתם משרתים.

Think of it like the local food movement,

חשבו על זה כמו תנועת מזון מקומית,

but for architecture.

אבל לארכיטקטורה.

And we're convinced that this way of building

ואנחנו משוכנעים שדרך זו של בניה

can be replicated across the world,

יכולה להיות משוכפלת ברחבי העולם,

and change the way we talk about and evaluate architecture.

ולשנות את הדרך בה אנחנו מדברים על ומעריכים ארכיטקטורה.

Using the lo-fab way of building,

בשימוש בדרכי יצור מקומי לבניה,

even aesthetic decisions can be designed to impact people's lives.

אפילו החלטות אסטטיות יכולות להיות מתוכננות להשפיע על חיים של אנשים.

In Butaro, we chose to use a local volcanic stone

בבוטארו, בחרנו להשתמש באבן וולקנית מקומית

found in abundance within the area,

שמצאנו בכמויות באזור,

but often considered a nuisance by farmers,

שנחשבת הרבה פעמים למפגע על ידי חוואים,

and piled on the side of the road.

ונערמת לצידי הדרכים.

We worked with these masons to cut these stones

עבדנו עם הסטטים האלו כדי לחתוך את האבנים האלו

and form them into the walls of the hospital.

ויצרנו מהן את קירות בית החולים.

And when they began on this corner

וכשהם התחילו בפינה הזו

and wrapped around the entire hospital,

ועטפו את כל בית החולים,

they were so good at putting these stones together,

הם היו כל כך טובים בלחבר את האבנים האלו,

they asked us if they could take down the original wall and rebuild it.

הם שאלו אותנו אם הם יוכלו לפרק את הקיר הראשון שבנו ולבנות אותו מחדש.

And you see what is possible.

ואתם רואים מה אפשרי.

It's beautiful.

זה יפיפה.

And the beauty, to me,

והיופי, בשבילי,

comes from the fact that I know that hands cut these stones,

מגיע מהעובדה שאני יודע שידיים חתכו את האבנים האלו,

and they formed them into this thick wall,

והם הפכו אותן לקיר העבה הזה,

made only in this place with rocks from this soil.

שעשוי רק במקום הזה עם אבנים מהאדמה הזו.

When you go outside today and you look at your built world,

כשאתם יוצאים היום ומביטים בעולם הבנוי שלכם,

ask not only:

אל תשאלו רק:

"What is the environmental footprint?" -- an important question --

"מה טביעת הרגל הסביבתית?" -- שאלה חשובה --

but what if we also asked,

אבל מה אם נשאל גם,

"What is the human handprint of those who made it?"

"מה טביעת היד האנושית של אלה שעשו את זה?"

We started a new practice based around these questions,

התחלנו שיטה חדשה שמבוססת על השאלות האלו,

and we tested it around the world.

ובחנו אותה מסביב לעולם.

Like in Haiti,

כמו בהאיטי,

where we asked if a new hospital could help end the epidemic of cholera.

שם שאלנו אם בית חולים חדש יוכל לעזור לסיים את מגיפת הכולרה.

In this 100-bed hospital,

בבית החולים הזה בין 100 המיטות,

we designed a simple strategy

תכננו אסטרטגיה פשוטה

to clean contaminated medical waste before it enters the water table,

לנקות פסולת רפואית מזוהמת לפני שהיא נכנסת למי התהום,

and our partners at Les Centres GHESKIO

והשותפים שלנו בלס סנטרס GHEKIO

are already saving lives because of it.

כבר מצילים חיים בזכותה.

Or Malawi:

או מלאווי:

we asked if a birthing center could radically reduce

שאלנו אם מרכז לידה יוכל להפחית רדיקלית

maternal and infant mortality.

מוות של אמהות ותינוקות.

Malawi has one of the highest rates of maternal and infant death

למלאווי יש את אחד השיעורים הגבוהים ביותר של תמותת יולדות וילודים

in the world.

בעולם.

Using a simple strategy to be replicated nationally,

בשימוש באסטרטגיה פשוטה שתשוכפל לרמה הארצית,

we designed a birthing center

תכננו מרכז לידה

that would attract women and their attendants

שיכול למשוך נשים והמטפלים בהן

to come to the hospital earlier and therefore have safer births.

להגיע לבתי חולים מוקדם יותר ולכן יש להן לידות בטוחות יותר.

Or in the Congo, where we asked

או בקונגו, שם שאלנו

if an educational center could also be used

אם מרכז חינוכי יוכל לעזור

to protect endangered wildlife.

להגן על מינים בסכנה.

Poaching for ivory and bushmeat

צייד להשגת שנהב ובשר-צייד

is leading to global epidemic, disease transfer and war.

מוביל למחלות גלובליות, העברת מחלות ומלחמה.

In one of the hardest-to-reach places in the world,

באחד המקומות הכי קשים להגעה בעולם,

we used the mud and the dirt and the wood around us

השתמשנו בבוץ ובעפר והעצים סביבנו

to construct a center

כדי לבנות מרכז

that would show us ways to protect and conserve our rich biodiversity.

שבו נלמד להגן ולשמר את המגוון הביולוגי העשיר.

Even here in the US,

אפילו פה בארצות הברית,

we were asked to rethink

התבקשנו לחשוב מחדש

the largest university for the deaf and hard of hearing in the world.

על האוניברסיטה הכי גדולה לנכים וכבדי שמיעה בעולם.

The deaf community, through sign language,

הקהילה החרשת, דרך שפת הסימנים,

shows us the power of visual communication.

מראה לנו את הכוח של תקשורת ויזואלית.

We designed a campus that would awaken the ways

תכננו קמפוס שיעיר את הדרכים

in which we as humans all communicate,

בהן אנחנו האנשים מתקשרים,

both verbally and nonverbally.

גם מילולית וגם לא מילולית.

And even in Poughkeepsie, my hometown,

ואפילו בפוקיפסי, עיר הולדתי,

we thought about old industrial infrastructure.

חשבנו על מבנה תעשייתי ישן.

We wondered:

תהינו;

Could we use arts and culture and design to revitalize this city

האם נוכל להשתמש באמנות ותרבות ועיצוב כדי להחיות את העיר

and other Rust Belt cities across our nation,

וערים אחרות מחגורת החלודה לרוחב האומה שלנו,

and turn them into centers for innovation and growth?

ולהפוך אותן למרכזים לחדשנות וגדילה?

In each of these projects, we asked a simple question:

בכל הפרוייקטים האלו, שאלנו שאלה פשוטה:

What more can architecture do?

מה עוד הארכיטקטורה יכולה לעשות?

And by asking that question,

ובשאלת השאלה הזו,

we were forced to consider how we could create jobs,

הוכרחנו לשקול איך נוכל ליצור משרות,

how we could source regionally

איך נוכל להשתמש במשאבים מקומיים

and how we could invest in the dignity of the communities

ואיך נוכל להשקיע בכבוד של הקהילות

in which we serve.

אותן אנחנו משרתים.

I have learned

גיליתי

that architecture can be a transformative engine for change.

שארכיטקטורה יכולה להיות מנוע לחילול שינויים.

About a year ago, I read an article

לפני בערך שנה, קראתי מאמר

about a tireless and intrepid civil rights leader

על מוביל זכויות האזרח חסר המנוח והנועז

named Bryan Stevenson.

בשם בראיין סטיבנסון.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And Bryan had a bold architectural vision.

ולבראיין היה חזון ארכיטקטורלי נועז.

He and his team had been documenting

הוא והצוות שלו תיעדו

the over 4,000 lynchings of African-Americans

יותר מ 4,000 לינצ'ים של אפרו אמריקאים

that have happened in the American South.

שהתרחשו בדרום האמריקאי.

And they had a plan to mark every county where these lynchings occurred,

והיתה להם תוכנית לסמן כל מחוז בו הלינצ'ים האלה התרחשו,

and build a national memorial to the victims of lynching

ולבנות אנדרטה ארצית לקורבנות הלינצ'ים

in Montgomery, Alabama.

במונטגומרי, אלבאמה.

Countries like Germany and South Africa

מדינות כמו גרמניה ודרום אפריקה

and, of course, Rwanda,

וכמובן, רואנדה,

have found it necessary to build memorials

גילו שזה הכרחי לבנות אנדרטאות

to reflect on the atrocities of their past,

כדי לשקף את זוועות העבר שלהן,

in order to heal their national psyche.

כדי לרפא את הבריאות הנפשית הלאומית שלהן.

We have yet to do this in the United States.

אנחנו עדיין צריכים לעשות זאת בארצות הברית.

So I sent a cold email to [email protected]:

אז שלחתי מייל קר ל [email protected]:

"Dear Bryan," it said,

"בראיין היקר," הוא אמר,

"I think your building project

"אני חושב שפרוייקט הבניה שלך

is maybe the most important project we could do in America

הוא אולי אחד הפרוייקטים הכי חשובים שנוכל לעשות באמריקה

and could change the way we think about racial injustice.

ויוכל לשנות את הדרך בה אנחנו חושבים על חוסר צדק גזעני.

By any chance,

במקרה,

do you know who will design it?"

אתה יודע מי יתכנן אותו?"

(Laughter)

(צחוק)

Surprisingly, shockingly,

למרבה הפלא, וההפתעה,

Bryan got right back to me,

בראיין חזר ישר אלי,

and invited me down to meet with his team and talk to them.

והזמין אותי להפגש איתו והצוות שלו ולדבר איתם.

Needless to say, I canceled all my meetings

אין צורך לומר, ביטלתי את כל הפגישות שלי

and I jumped on a plane to Montgomery, Alabama.

וקפצתי על מטוס למונטגומרי, אלבמה.

When I got there,

וכשהגעתי לשם,

Bryan and his team picked me up, and we walked around the city.

בראיין והצוות שלו אסף אותי, וטיילנו סביב העיר.

And they took the time to point out

והם לקחו את הזמן להראות לי

the many markers that have been placed all over the city

את הסמנים הרבים שהושמו על פני כל העיר

to the history of the Confederacy,

להסטוריה של הקונפדרציה,

and the very few that mark the history of slavery.

והמעטים שמסמנים את ההסטוריה של העבדות.

And then he walked me to a hill.

ואז הוא העלה אותי לגבעה.

It overlooked the whole city.

היא מביטה על כל העיר.

He pointed out the river and the train tracks

הוא הראה את הנהר ופסי הרכבת

where the largest domestic slave-trading port in America

שם נמל מסחר העבדים המקומי הגדול ביותר באמריקה

had once prospered.

פעם שגשג.

And then to the Capitol rotunda,

ואז לרוטונדה של הבירה,

where George Wallace had stood on its steps

שם ג'ורג' וולאס עמד על המדרגות האלו

and proclaimed, "Segregation forever."

והצהיר, "הפרדה לנצח."

And then to the very hill below us.

ואז לגבעה מתחתנו.

He said, "Here we will build a new memorial

הוא אמר, "פה נבנה אנדרטה חדשה

that will change the identity of this city and of this nation."

שתשנה את הזהות של העיר הזו ושל האומה."

Our two teams have worked together over the last year

שני הצוותים שלנו עבדו יחד במשך השנה האחרונה

to design this memorial.

כדי לתכנן את האנדרטה הזו.

The memorial will take us on a journey

האנדרטה תיקח אותנו למסע

through a classical, almost familiar building type,

דרך סגנון הבניה הקלאסי, הכמעט מוכר,

like the Parthenon or the colonnade at the Vatican.

כמו הפרתנון או הקולונייד בותיקאן.

But as we enter,

אבל כשאנחנו נכנסים,

the ground drops below us and our perception shifts,

האדמה נופלת מתחתינו והתפיסה שלנו משתנה,

where we realize that these columns evoke the lynchings,

שם אנחנו מבינים שהעמודים האלו מעוררים את הלינצ'ים,

which happened in the public square.

שהתרחשו בכיכר המרכזית.

And as we continue,

וכשאנחנו ממשיכים,

we begin to understand the vast number

אנחנו מתחילים להבין את המספר העצום

of those who have yet to be put to rest.

של אלה שעדיין צריכים לקבל מנוחה.

Their names will be engraved on the markers that hang above us.

השמות שלהם יחרטו על הסמנים שנתלים מעלינו.

And just outside will be a field of identical columns.

וממש בחוץ יהיה שדה של עמודים זהים,

But these are temporary columns, waiting in purgatory,

אבל אלה הם עמודים זמניים, שמחכים בכור המצרף,

to be placed in the very counties where these lynchings occurred.

להיות ממוקמים במחוזות בהם התרחשו הלינצ'ים.

Over the next few years,

במשך השנים הבאות,

this site will bear witness,

האתר הזה יחזה,

as each of these markers is claimed

כשכל אחד מהסמנים האלה ילקח

and visibly placed in those counties.

וימוקם ויזואלית במדינות האלו.

Our nation will begin to heal from over a century of silence.

האומה שלנו תתחיל להרפא מיותר ממאה של דממה.

When we think about how it should be built,

כשאנחנו חושבים על איך זה צריך להבנות,

we were reminded of Ubudehe,

הוזכרנו בנוגע לאובודהה,

the building process we learned about in Rwanda.

תהליך הבניה אותו למדנו ברואנדה.

We wondered if we could fill those very columns

תהינו אם נוכל למלא את העמודים האלו

with the soil from the sites of where these killings occurred.

באדמה מהאתרים בהם הרציחות האלו התרחשו.

Brian and his team have begun collecting that soil

בראיין והצוות שלו התחיל לאסוף את האדמה הזו

and preserving it in individual jars

ולשמר אותה בצנצנות נפרדות

with family members, community leaders and descendants.

עם בני משפחה, מובילי קהילה וצאצאים.

The act of collecting soil itself

הפעולה של איסוף האדמה עצמה

has lead to a type of spiritual healing.

הובילה לסוג של ריפוי רוחני.

It's an act of restorative justice.

זו פעולה של צדק שחזורי.

As one EJI team member noted

כמו שחבר צוות אחד של EJI העיר

in the collection of the soil from where Will McBride was lynched,

באוסף של האדמה מהמקום בו וויל מקברייד נרצח,

"If Will McBride left one drop of sweat,

"אם וויל מקברייד השאיר טיפה אחת של זיעה,

one drop of blood,

טיפה אחת של דם,

one hair follicle --

זקיק שיער אחד --

I pray that I dug it up,

אני מתפלל שחפרתי אותו החוצה,

and that his whole body would be at peace."

ושכל הגוף שלו ישכב בשלום."

We plan to break ground on this memorial later this year,

אנחנו מתכננים להתחיל לעבוד על האנדרטה הזו מאוחר יותר השנה,

and it will be a place to finally speak of the unspeakable acts

וזה יהיה מקום לדבר לבסוף על המעשים שלא ניתן לדבר עליהם

that have scarred this nation.

שצילקו את האומה הזו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When my father told me that day that this house --

כשאבי אמר לי באותו יום שהבית הזה --

our house --

הבית שלנו --

had saved his life,

הציל את חייו.

what I didn't know

מה שלא ידעתי

was that he was referring to a much deeper relationship

היה שהוא התייחס ליחסים עמוקים בהרבה

between architecture and ourselves.

בין הארכיטקטורה ובינינו.

Buildings are not simply expressive sculptures.

בניינים הם לא רק פסלים הבעתיים.

They make visible our personal and our collective aspirations

הם מציגים את השאיפות האישיות והקולקטיביות שלנו

as a society.

כחברה.

Great architecture can give us hope.

ארכיטקטורה מעולה יכולה לתת לנו תקווה.

Great architecture can heal.

ארכיטקטורה מעולה יכולה לרפא.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)