What kids can teach adults about asking for help | YeYoon Kim

Transcriber: Leslie Gauthier Reviewer: Krystian Aparta

תרגום: Limor Sabi עריכה: Alon Bs

What can we learn from children about being better humans?

מה נוכל ללמוד מילדים כדי להיות בני אדם טובים יותר?

They're fiercely loyal to their friends,

הם נאמנים לחברים ללא פשרות,

fast to defend, quick to apologize

ממהרים לגונן, אצים להתנצל,

and swift to forgive.

ומזדרזים לסלוח.

But as a past kindergarten teacher --

אבל כגננת לשעבר --

always a kindergarten teacher at heart --

ותמיד גננת בלב --

I want to share with you

אני רוצה לשתף אתכם בשיעור מפתיע שקיבלתי מהם

a surprising lesson I learned from them about being asked for help.

על איך זה מרגיש כשפונים אליכם לעזרה.

I love human behaviors --

אני אוהבת צורות התנהגות של בני אדם --

how we act differently in different situations and environments --

איך שהן משתנות במצבים שונים ובסביבה שונה --

and these cute five-year-olds with their adorable cheeks

ובני החמש החמודים הללו, עם הלחיים המתוקות

and the perfect height to give warm, morning hugs to

והגובה המושלם כדי לחבק בחום על הבוקר

and almost a competitive love for high fives,

וההתלהבות שלהם להתחרות על כיפים,

were so interesting.

היו כל כך מעניינים.

My first class was called a Mars class.

הכיתה הראשונה שלי כונתה כיתת מאדים.

I had 10 students,

היו לי עשרה תלמידים,

and each were so full of character.

כל אחד מהם עולם ומלואו.

But there was this one kid I'll never forget.

אבל ילד אחד לא אשכח לעולם.

Let's call him Sam.

נכנה אותו "סאם".

Sam behaved like he forgot he was only five.

סאם התנהג כאילו שכח שהוא רק בן חמש.

He was so independent.

הוא היה כל כך עצמאי.

Not only did he know how to tie his own shoelaces,

לא רק שידע לקשור את שרוכיו שלו,

but he knew how to tie other kids' shoelaces too.

אלא גם את שרוכיהם של ילדים אחרים.

He also never took home a dirty thermos,

לעולם לא חזר הביתה עם קופסת אוכל מלוכלכת,

because he would clean it after his lunch.

כי היה שוטף אותה כשסיים לאכול צהריים.

And if something happened and he needed a change of clothes,

ואם היה צריך להחליף בגדים באמצע היום,

he would do so very quietly and discreetly by himself.

הוא היה עושה זאת בעצמו, בשקט מופתי.

He didn't ask for help much himself,

הוא עצמו לא ביקש עזרה,

but he was the one that his classmates went to for help --

אבל הוא היה הכתובת כשחבריו היו זקוקים לעזרה --

help on things like,

can he help them finish their kimchi? Because it's too spicy.

עזרה בדברים כמו, לאכול את ירקות הקימצ'י, כי הם חריפים מדי.

He didn't like showing any type of affection to teachers

הוא לא אהב לגלות חיבה כלשהי כלפי מורים,

and came across as "the cool kid."

ונחשב ל"ילד המגניב."

If you gave him a good-morning hug,

אם נתת לו חיבוק בוקר טוב,

he would roll his eyes

הוא היה מגלגל עינים

and make a funny face as to show discontent,

ועושה פרצוף כאילו להביע מורת רוחו,

but also stand there and wait if he didn't get his morning hug.

אבל בכל זאת עמד והמתין אילו לא קיבל את החיבוק שלו.

He was so smart and reliable

הוא היה כל כך חכם ואחראי,

that even I would forget that he was only five.

שאפילו אני הייתי שוכחת שהוא רק בן חמש.

As a novice teacher,

כמורה מתחילה,

I spent a lot of time observing

צפיתי שעות רבות

how more experienced teachers interacted with their students.

במורים מנוסים ממני כשהם מְתַקְשֵרִים עם התלמידים שלהם.

And I noticed something very peculiar.

ושמתי לב למשהו מאד משונה.

Oftentimes when kids fall,

כשילדים מועדים,

they don't start crying immediately.

הם בדרך כלל לא פורצים בבכי מיד.

They would stand up, puzzled,

הם קמים, מבולבלים,

as if trying to make up their mind --

כאילו מנסים להבין --

you know, "What just happened?"

"מה זה היה?"

"Is this a big enough deal for me to cry?

"האם זה מספיק רציני כדי שאבכה?

Does this hurt? What's going on?"

"זה כואב? מה קורה פה?"

Usually kids will be OK until they lock eyes with an adult:

בדרך כלל הם בסדר, עד שעיניהם נפגשות בעיניו של מבוגר אחראי:

one that they trust and know can do something for them.

מישהו שהם סומכים עליו לעזור להם.

Eyes lock, and then, they burst out in tears.

עיניים נפגשות, ואז, הם פורצים בבכי.

When I noticed this, I so wanted it to happen to me,

כששמתי לב לזה, כל כך רציתי שזה יקרה אתי,

because to me, that meant that you had earned a kid's trust

כי עבורי, המשמעות היא שרכשתי את אמונו של ילד

and had proven that you're capable to help them with anything.

והוכחתי לו שאני מסוגלת לעזור לו בכל דבר.

You were a hero to them.

שנהייתי הגיבורה שלו.

Weeks went by of me just watching other teachers

במשך שבועות צפיתי בילדים

have kids run to them in tears,

כשהם רצים אל מורים אחרים בדמעות,

and I'd watch in jealousy.

וצפיתי בקנאה.

Oh, was I jealous.

הו, כמה שקינאתי.

I mean, of course I didn't want the kids to fall,

כמובן שלא רציתי שהילדים ימעדו,

but I really wanted that moment of validation

אבל כל כך כמהתי לקבל את החותמת

that yes, I had earned a kid's trust enough to be the one to help them.

שאכן, הצלחתי לרכוש את אמונו של ילד, ואליי הוא יפנה לעזרה.

Then, it finally happened.

וסוף סוף זה קרה.

It was a beautiful day.

זה היה יום יפהפה,

It was during recess at the indoor playground.

בזמן הפסקה בפינת המשחקים בתוך בית הספר.

The kids were playing

הילדים שיחקו,

and I was getting some things laminated --

ואני עסקתי בהכנת חומרי לימוד --

because teachers are forever laminating stuff --

כי מורים כל הזמן מכינים חומרי לימוד --

in the teacher's room next door.

בחדר המורים הסמוך.

Then I heard a kid yell, "Teacher, teacher, Sam fell down."

ואז שמעתי ילד צועק, "המורה, המורה, סאם נפל."

So I went out to peak,

יצאתי להציץ,

looked around for Sam,

חיפשתי את סאם,

and there he was, looking very puzzled,

והוא עמד שם, מבולבל למדי,

as if he was trying to add double digits.

כאילו מנסה לפתור תרגיל חשבון מסובך.

Then he looked at me,

הוא הביט בי,

our eyes locked,

עינינו נפגשו,

and then it happened.

ואז זה קרה.

His lower lip started to tremble

השפה התחתונה שלו החלה לרעוד

and his tiny eyes started to fill with tears.

ועיניו הקטנטנות התמלאו בדמעות.

Then he burst out in tears running towards me,

הוא פרץ בבכי ורץ אליי,

and it was glorious.

וזה היה מרהיב.

I'll never forget that moment.

לעולם לא אשכח את הרגע הזה.

He let me give him a big hug to help him calm down,

הוא נתן לי לחבק אותו עד שיירגע,

and it turns out that yes, he did trip over his own two feet

ומסתבר שאכן, הוא פשוט מעד ונפל

so there was no one other than the floor to reprimand.

ולכן לא היה במי לנזוף חוץ מאשר ברצפה.

We checked to make sure that he wasn't hurt

וידאנו שהוא לא נפצע,

and he overcame that with not even a bruise.

והוא התאושש עם אף לא סריטה אחת.

It was in that moment, oddly --

באותו הרגע, כמה מוזר --

it didn't feel like I was there to help Sam,

הרגשתי שלא אני זו שהיתה שם כדי לעזור לסאם,

but rather he was giving me this gift,

אלא שדווקא הוא זה שנותן לי את המתנה הזו,

this opportunity to help him.

את ההזדמנות לעזור לו.

And it's something very weird that I struggle putting down in words.

זה משהו ממש מוזר שקשה להסביר במלים.

With his vulnerability

in coming to me for help as if I could do something about it,

הפגיעות שלו כשהוא בא אליי לעזרה בעודו בטוח שאני יכולה לעזור לו,

you would think that gives me the power,

היה אפשר לחשוב שזה שם את הכח בידיים שלי.

but in that moment,

אבל באותם רגעים,

no, it was quite the opposite,

לא, זה היה בדיוק ההיפך,

and the power shifted even more so to him.

והכח לחלוטין עבר אליו.

Being asked for help is a privilege:

כשפונים אליכם לעזרה זו זכות,

a gift for you to do something for someone,

מתנה שמאפשרת לכם לעשות משהו עבור מישהו אחר,

especially when it's coming from their place of vulnerability.

במיוחד כשזה בא מהמקום הפגיע שלהם.

With everything I learned from kindergarten,

לקחתי כל מה שלמדתי מגן הילדים,

or in "teaching" kindergarten,

או מעבודתי כגננת,

I went to conquer other things in life.

והמשכתי הלאה כדי לכבוש דברים אחרים בחיים.

Fast-forward nine years,

תריצו קדימה תשע שנים,

and I landed in an association for project management professionals

ואני נוחתת באיגוד מנהלי פרויקטים,

in a role that works extensively with volunteers.

בתפקיד הכרוך בהתקשרות נרחבת עם מתנדבים.

Working with volunteers is a wonderful experience,

זו חוויה נהדרת לעבוד עם מתנדבים,

but there are some things I wish had a been warned about,

אבל הלוואי שהיו מזהירים אותי מפני דברים מסויימים,

like how to set boundaries.

למשל, איך להציב גבולות.

It's very easy to fall into the rabbit hole

קל מאד להיכנס לפלונטר :

of "because they're volunteers."

"כי הם מתנדבים."

Late night calls?

שיחות מאוחר בלילה?

Yes, because they're volunteers and have day jobs.

כן, כי הם מתנדבים ועובדים בשעות היום.

Business trips that are almost exclusively only on weekends?

נסיעות עבודה בעיקר בסופי שבוע?

Yes, because they're volunteers and have day jobs.

כן, כי הם מתנדבים ועובדים בשעות היום.

לא שאני רוצה לתת לעצמי טפיחה על השכם,

Not to pat myself on the back,

but I got quite good at my job.

אבל די הצטיינתי בתפקיד.

I was thriving off of the relationships I was building.

הקשרים שיצרתי הפיחו בי חיים.

And the best way I knew how to judge whether I had earned someone's trust

והדרך שלי לוודא שרכשתי את אמונו של מישהו

was if they would come and ask me for help.

היתה אם היו פונים אליי לעזרה.

I loved it.

כמה שאהבתי זה.

Every time we did year-end retreats

כל פעם שיצאנו לגיבוש סוף שנה

and we talked about what we wanted to be in the next year,

ודיברנו על מה שנרצה להיות בשנה הבאה,

my keywords were always "help" or "helpful."

מילות המפתח שלי תמיד היו "עזרה" או "לעזור."

The problem was that I wasn't being just helpful.

הבעיה היתה שלא הסתפקתי בלעזור.

Over time, I put more and more pressure on myself

עם הזמן, דרשתי מעצמי

to always be busy

להיות יותר ויותר עסוקה

and to always do a good job.

ותמיד להצליח בעבודה.

Soon my self-worth became associated with my performance at work,

די מהר הערך העצמי שלי היה תלוי בביצועים שלי בעבודה,

which is basically a recipe for disaster.

שזה מתכון בדוק לאסון.

But don't worry, because I had the best coping mechanism,

אבל אל דאגה, היה לי מנגנון התמודדות מעולה,

which was denial,

כלומר, הכחשה,

distraction with even more work

הסחת דעת עם אפילו עוד יותר עבודה

and drinking --

ושתיית אלכוהול --

and lots of it.

והרבה.

I was so busy being helpful and independent

הייתי כל כך עסוקה בלעזור, ובלהיות עצמאית

and being a great Sam

וגם בלהיות "סאם" מוצלח,

that I forgot how to ask for help when I needed it.

ששכחתי איך מבקשים עזרה כשזקוקים לה.

All I had to do was ask,

הייתי רק צריכה לבקש,

and if I truly believed that asking for help was a gift,

ואם באמת האמנתי שלבקש עזרה זה להעניק מתנה,

then I should have been doing it more, right?

אז הייתי אמורה לעשות את זה יותר, לא?

Well, we don't always practice what we preach,

ובכן, לעתים קורה שזה אחד בפה ואחד בלב,

but about two years ago,

אבל לפני כשנתיים

I was slapped with a big, fat reminder.

חטפתי תזכורת כמו סטירה לפנים.

To say that I was burned-out at the time was an understatement,

הייתי שחוקה לגמרי אז, בלשון המעטה.

but thanks to my coping mechanism, drinking,

אבל הודות למנגנון ההתמודדות שלי, האלכוהול,

it looked like I was just having a great time.

היה נדמה שאני עושה חיים.

But one day,

עד שיום אחד,

just like Sam in the playground,

בדיוק כמו סאם בפינת המשחקים,

I tripped over my own two feet.

מעדתי ונפלתי.

I blacked out

איבדתי את ההכרה

and woke up with a big cut on my foot from broken pieces of glass,

והתעוררתי על שברי זכוכית ועם חתך גדול ברגל,

eyes swollen from crying

עיניים נפוחות מבכי

and a voice so hoarse that I'd most likely been wailing.

וקול כל כך צרוד שכנראה יללתי בקולי קולות.

I don't have much recollection of what actually happened,

אני לא ממש זוכרת מה קרה,

but I remember feeling frustrated, sad and afraid.

אבל אני זוכרת שהרגשתי מתוסכלת, עצובה ומפוחדת.

Now you've known me for only about 10 minutes,

אתם מכירים אותי עשר דקות בערך,

but you can probably tell that this was really not like me,

אבל בטח כבר הבחנתם שזה לא טיפוסי לי,

so when I came to my senses about what had happened,

אז כשהתעשתי והבנתי מה קרה,

I was in shock.

הייתי בהלם.

There was no other way of saying it other than that I needed help,

אין הגדרה אחרת חוץ מלומר שהייתי זקוקה לעזרה.

both in the sense of I needed some type of therapy help,

גם עזרה במובן של טיפול נפשי

but also help in getting out of that situation.

וגם עזרה לצאת מהמצב הזה.

It was one of the lowest moments of my life,

זה היה אחד הרגעים השפלים בחיי,

and even in that moment,

ואפילו אז

my mind was running at hyperspeed into problem-solving mode.

המוח שלי עבד במצב טורבו, מכוונן לפתרון בעיות.

What do I do with this?

מה אני עושה עם זה?

If I don't fix this, then I'm even more of a disappointment.

אם לא אתקן את זה, אני אפילו עוד יותר מאכזבת.

If I don't resolve this, then I'm even more of a failure.

אם לא אפתור את זה, הכשלון שלי אפילו גדול יותר.

Those are things that were running through my mind,

אלו המחשבות שרצו לי בראש,

and it didn't even occur to me that I could ask for help.

ואפילו לא עלה בדעתי שאני יכולה לבקש עזרה.

I was surrounded by so many people who cared for me and wanted to help,

הייתי מוקפת בהרבה אנשים שאיכפת להם ושרצו לעזור,

but I just couldn't see them.

אבל פשוט לא הצלחתי לראות אותם.

Until finally, my good friend had to literally hold me by my shoulders

עד שלבסוף, היה צריך לתפוס אותי בכתפיים

and force me to ask for help.

ולהכריח אותי לבקש עזרה.

"Can you do this?"

"את מסוגלת לעשות את זה?"

"No."

"לא."

"Do you need help?"

"את זקוקה לעזרה?"

"Yes."

"כן."

"Can I help you?"

"תתני לי לעזור לך?"

"Yes."

"כן."

"Can I get others that love and care for you to help you too?"

"תני לי לבקש עזרה מעוד אנשים שאוהבים אותך?"

"Yes."

"כן."

That was my grown-up version of locking eyes with my teacher.

זו היתה גרסת המבוגרים שלי למפגש עיניים בין תלמיד למורה.

And just like that,

ולפתע, משום מקום,

as soon as I said, "Yes, you may help me,"

ברגע שאמרתי "כן, אני מסכימה לקבל עזרה"

I felt a tingling of hope

בצבצו בתוכי ניצנים של תקווה

and some sort of control coming back.

ומידה מסויימת של תחושת שליטה.

And if you think about it,

וכשחושבים על זה,

isn't it so weird we spend all of childhood

כמה מוזר שבילדותנו

being so good at asking for help

אנחנו אלופים בלבקש עזרה

and are expected to grow up to be these self-reliant human beings

ומצופה מאיתנו להפוך למבוגרים כל יכולים,

and we get so good at it

ואז אנחנו נהיים כל כך טובים בזה

that we have to be reminded that it's OK to ask for help?

שצריך להזכיר לנו שזה בסדר לבקש עזרה.

Later, that moment helped me realize so many things.

לימים, אותו הרגע עזר לי להבין כל כך הרבה דברים.

I'm always so happy to help others and I love it.

הרי אני תמיד שמחה לעזור לאחרים ונהנית מזה.

Why wouldn't others be willing to help me?

אז למה שאחרים לא ירצו לעזור גם לי?

And more importantly,

ויותר מזה,

why wouldn't I want others to feel the happiness and joy

למה שלא אעניק גם לאחרים את האושר והשמחה

that comes from helping the Sams of the world?

שמרגישים כשעוזרים ל"סאמים" של העולם?

We all want to be the best Sams in life:

כולנו רוצים להיות ה"סאמים" המוצלחים ביותר:

to be strong, independent and self-reliant,

חזקים, עצמאיים ובעלי תושיה.

but we don't always have to be.

אבל לא חייבים להיות כאלה כל הזמן.

So let's start asking for help more often,

אז בואו נתחיל לבקש יותר עזרה,

because helping Sams is a privilege and a gift.

כי לעזור ל"סאמים" זו זכות וגם מתנה.

Thank you.

תודה.