"Everything happens for a reason" -- and other lies I've loved | Kate Bowler | TED

תרגום: Yael Ring עריכה: Ido Dekkers

There is some medical news that nobody, absolutely nobody,

יש כמה חדשות רפואיות שאף אחד, ממש אף אחד,

is prepared to hear.

לא מוכן לשמוע אותן.

I certainly wasn't.

אני בוודאי שלא הייתי מוכנה.

It was three years ago that I got a call in my office

לפני שלוש שנים קיבלתי טלפון בזמן שהייתי במשרד שלי

with the test results of a recent scan.

עם תוצאות הבדיקות של סקירה שעשיתי.

I was 35 and finally living the life I wanted.

הייתי בת 35 וסוף סוף חיה את החיים שרציתי.

I married my high school sweetheart

התחתנתי עם החבר שלי מהתיכון

and had finally gotten pregnant after years of infertility.

וסוף סוף נכנסתי להריון אחרי שנים של עקרות.

And then suddenly we had a Zach,

ואז פתאום היה לנו את זאק,

a perfect one-year-old boy/dinosaur,

תינוק/ דינוזאור בן שנה מושלם,

depending on his mood.

תלוי במצב הרוח שלו.

And having a Zach suited me perfectly.

והלידה של זאק התאימה לי באופן מושלם.

I had gotten the first job I applied for in academia,

השגתי את העבודה הראשונה שהתראיינתי לה באקדמיה,

land of a thousand crushed dreams.

ארץ אלפי החלומות המרוסקים.

And there I was,

ושם הייתי,

working at my dream job

עובדת בעבודת החלומות שלי,

with my little baby

עם התינוק הקטן שלי,

and the man I had imported from Canada.

והגבר שייבאתי מקנדה.

(Laughter)

(צחוק)

But a few months before, I'd started feeling pain in my stomach

אבל כמה חודשים לפני כן, התחלתי להרגיש כאב בבטן

and had gone to every expert to find out why.

והלכתי לכל מומחה שאפשר למצוא את הסיבה.

No one could tell me.

אף אחד לא הצליח לגלות אותה.

And then, out of the blue,

ואז, משום מקום,

some physician's assistant called me at work

סייעת רופא כלשהי התקשרה למשרד שלי

to tell me that I had stage IV cancer,

לספר לי שהיה לי סרטן שלב 4,

and that I was going to need to come to the hospital right away.

ושאני צריכה ללכת לבית החולים מייד.

And all I could think of to say was,

וכל מה שיכולתי לומר הוא

"But I have a son.

"אבל יש לי בן.

I can't end.

אני לא יכולה להסתיים.

This world can't end.

העולם הזה לא יכול להסתיים.

It has just begun."

הוא רק התחיל".

And then I called my husband, and he rushed to find me

ואז התקשרתי לבעלי והוא רץ למצוא אותי

and I said all the true things that I have known.

ואמרתי את כל הדברים האמיתיים שידעתי.

I said, "I have loved you forever,

אמרתי, "תמיד אהבתי אותך,

I have loved you forever.

תמיד אהבתי אותך,

I am so sorry.

אני כל כך מצטערת.

Please take care of our son."

בבקשה תטפל בבן שלנו".

And then as I began the walk to the hospital,

ואז כשהתחלתי ללכת לבית החולים,

it crossed my mind for the first time,

פתאום עלה במוחי בפעם הראשונה,

"Oh. How ironic."

"כמה אירוני".

I had just written a book called "Blessed."

בדיוק כתבתי ספר שנקרא "blessed" (מבורך).

(Laughter)

(צחוק)

I am a historian

אני היסטוריונית

and an expert in the idea that good things happen to good people.

ומומחית בתפיסה לפיה דברים טובים קורים לאנשים טובים.

I research a form of Christianity nicknamed "the prosperity gospel,"

אני חוקרת סוג של נצרות שנקרא "בשורת ההצלחה",

for its very bold promise that God wants you to prosper.

בגלל ההבטחה המאוד ברורה שלה שהאל רוצה שתצליח.

I never considered myself a follower of the prosperity gospel.

מעולם לא החשבתי את עצמי כמאמינה של בשורת ההצלחה.

I was simply an observer.

פשוט צפיתי מהצד.

The prosperity gospel believes that God wants to reward you

בשורת ההצלחה מאמינה שהאל רוצה לברך אתכם

if you have the right kind of faith.

אם אתם בוחרים בסוג הנכון של אמונה.

If you're good and faithful,

אם אתם אנשים טובים ומאמינים,

God will give you health and wealth

האל ייתן לכם בריאות ועושר

and boundless happiness.

ואושר ללא קץ.

Life is like a boomerang:

החיים הם כמו בומרנג:

if you're good,

אם אתם טובים,

good things will always come back to you.

דברים טובים תמיד יחזרו אליכם.

Think positively. Speak positively.

תחשבו חיובי, דברו חיובי.

Nothing is impossible if you believe.

שום דבר אינו בלתי אפשרי אם תאמינו.

I got interested in this very American theology

התעניינתי בתאולוגיה המאוד אמריקאית הזו

when I was 18 or so,

כשהייתי בערך בת 18,

and by 25 I was traveling the country interviewing its celebrities.

ועד גיל 25 נסעתי ברחבי המדינה וראיינתי את הסלבריטי שלה.

I spent a decade talking to televangelists

ביליתי עשור בשיחות עם מטיפים בתקשורת

with spiritual guarantees for divine money.

שהבטיחו ערבויות רוחניות בתמורה לכסף נעלה.

I interviewed countless megachurch pastors with spectacular hair

ראיינתי אין ספור כמרים במגה-כנסיות בעלי שיער מרהיב

about how they live their best lives now.

על איך הם חיים את החיים הטובים ביותר שלהם עכשיו.

I visited with people in hospital waiting rooms

ביקרתי אצל אנשים בחדרי המתנה של בתי חולים

and plush offices.

ומשרדים מפוארים.

I held hands with people in wheelchairs,

החזקתי את ידיהם של אנשים בכיסאות גלגלים,

praying to be cured.

שהתפללו לרפואה.

I earned my reputation as destroyer of family vacations

השגתי את המוניטין שלי כהורסת חופשות משפחתיות

for always insisting on being dropped off at the fanciest megachurch in town.

כי תמיד התעקשתי שיורידו אותי במגה-כנסיות הכי מפוארות בעיר.

If there was a river running through the sanctuary,

אם היה להם נהר שזרם בתוך הכנסיה,

an eagle flying freely in the auditorium,

או עיט שעף בחופשיות באודיטוריום,

or an enormous spinning golden globe,

או גלובוס מוזהב עצום מסתובב,

I was there.

אני התייצבתי שם.

When I first started studying this, the whole idea of being "blessed"

כשהתחלתי לחקור את זה, כל הרעיון של להיות "מבורך"

wasn't what it is today.

לא היה מה שהוא היום.

It was not, like it is now,

זה לא היה כמו שהוא כעת,

an entire line of "#blessed" home goods.

קו שלם של מוצרים לבית עם הכיתוב "blessed#".

It was not yet a flood of "#blessed" vanity license plates and T-shirts

עוד לא היה מבול של לוחיות רישוי וחולצות עם הכיתוב "blessed#"

and neon wall art.

ויצירות אומנות לקיר מניאון.

I had no idea that "blessed" would become one of the most common cultural cliches,

לא היה לי שום מושג ש"מבורך" יהפוך לאחת הקלישאות התרבותיות הכי רווחות,

one of the most used hashtags on Instagram,

אחד ההאשטגים הכי פופולריים באינסטגרם,

to celebrate barely there bikini shots,

שיככב על תמונות של ביקיני זעיר

as if to say, "I am so blessed.

כאילו הבחורה אומרת, "אני כל כך מבורכת,

Thank you, Jesus, for this body."

תודה רבה ישו על הגוף הזה".

(Laughter)

(צחוק)

I had not yet fully grasped the way that the prosperity gospel

עוד לא הבנתי לעומק את הדרך בה בשורת ההצלחה

had become the great civil religion,

תהפוך לדת האזרחית הגדולה

offering another transcendent account

שתציע עוד גרסה נשגבת

of the core of the American Dream.

לגרעין החלום האמריקאי.

Rather than worshipping the founding of America itself,

במקום להלל את הקמתה של אמריקה עצמה,

the prosperity gospel worshipped Americans.

בשורת ההצלחה מהללת את האמריקאים.

It deifies and ritualizes their hungers,

היא מאלילה ויוצרת מנהגים מרצונות שלהם,

their hard work and moral fiber.

העבודה הקשה והמוסר שלהם.

Americans believe in a gospel of optimism,

אמריקאים מאמינים בבשורה של אופטימיות,

and they are their own proof.

והם עצמם ההוכחה שלהם.

But despite telling myself,

אבל למרות שאמרתי לעצמי,

"I'm just studying this stuff, I'm nothing like them,"

"אני רק חוקרת את הדבר הזה, אני ממש לא דומה להם,"

when I got my diagnosis,

כשקיבלתי את האבחנה שלי,

I suddenly understood how deeply invested I was

פתאום הבנתי עד כמה הייתי שקועה בזה

in my own Horatio Alger theology.

בתיאולוגית הורשיו אלג'ר משל עצמי.

If you live in this culture, whether you are religious or not,

אם אתם חיים בתרבות הזאת, בין אם אתם דתיים או לא,

it is extremely difficult to avoid falling into the trap

זה ממש קשה להימנע מליפול למלכודת הזו

of believing that virtue and success go hand in hand.

של אמונה בכך שמידות טובות והצלחה הולכות יד ביד.

The more I stared down my diagnosis,

ככל שהסתכלתי על האבחנה שלי יותר ויותר,

the more I recognized that I had my own quiet version

ככה זיהיתי יותר ויותר שהיתה לי את הגרסה השקטה משל עצמי

of the idea that good things happen to good people.

של הרעיון שדברים טובים קורים לאנשים טובים.

Aren't I good?

נכון שאני טובה?

Aren't I special somehow?

נכון שאני מיוחדת?

I have committed zero homicides

לא רצחתי אף אחד

to date.

עד כה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So why is this happening to me?

אז למה זה קורה לי?

I wanted God to make me good

רציתי שאלוהים יתן לי כגמולי

and to reward my faith with just a few shining awards along the way.

וישלם לי על האמונה שלי בכמה פרסים נוצצים לאורך הדרך.

OK, like, a lot of shining awards.

טוב, נו, הרבה פרסים נוצצים.

(Laughter)

(צחוק)

I believed that hardships were only detours

האמנתי שצרות היו רק מכשולים

on what I was certain would be my long, long life.

שהיו חלק ממה שהייתי בטוחה שיהיו החיים הארוכים מאוד שלי.

As is this case with many of us, it's a mindset that served me well.

וכמו רבים מאתנו, זאת היתה תפיסה ששימשה אותי היטב.

The gospel of success drove me to achieve,

בשורת ההצלחה דחפה אותי להשיג,

to dream big,

לחשוב בגדול,

to abandon fear.

לזנוח את הפחד.

It was a mindset that served me well

זאת היתה תפיסה ששימשה אותי היטב

until it didn't,

עד שכבר לא.

until I was confronted with something I couldn't manage my way out of;

עד שעמדתי מול משהו שלא יכולתי לפתור;

until I found myself saying into the phone,

עד שמצאתי את עצמי עונה בפלאפון,

"But I have a son,"

"אבל יש לי בן".

because it was all I could think of to say.

כי זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו.

That was the most difficult moment to accept:

זה היה הרגע הכי קשה לקבל:

the phone call, the walk to the hospital,

שיחת הטלפון, ההליכה לבית החולים,

when I realized that my own personal prosperity gospel

כשהבנתי שבשורת ההצלחה האישית שלי

had failed me.

אכזבה אותי.

Anything I thought was good or special about me could not save me --

כל מה שחשבתי שהוא טוב או מיוחד בי לא יכל להציל אותי --

my hard work, my personality,

העבודה הקשה שהשקעתי, האישיות שלי,

my humor, my perspective.

חוש ההומור שלי, תפיסות העולם שלי,

I had to face the fact that my life is built with paper walls,

הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שהחיים שלי בנויים מקירות של נייר,

and so is everyone else's.

וכך גם אלה של כולם.

It is a hard thought to accept that we are all a breath away

זאת מחשבה שקשה לקבל אותה שכולנו נמצאים במרחק נשימה

from a problem that could destroy something irreplaceable

מבעיה שיכולה להרוס משהו בלתי ניתן להחלפה

or alter our lives completely.

או לשנות את החיים שלנו לחלוטין.

We know that in life there are befores and afters.

אנחנו יודעים שבחיים יש לפני ואחרי.

I am asked all the time to say that I would never go back,

מבקשים ממני כל הזמן לומר שלעולם לא אחזור אחורה,

or that I've gained so much in perspective.

או שבראיה לאחור קיבלתי כל כך הרבה.

And I tell them no,

ואני אומרת להם לא,

before was better.

לפני היה יותר טוב,

A few months after I got sick, I wrote about this

כמה חודשים אחרי שחליתי, כתבתי על זה

and then I sent it off to an editor at the "New York Times."

ואז שלחתי את זה לעורך בניו יורק טיימס.

In retrospect, taking one of the most vulnerable moments of your life

בראיה לאחור, הרעיון של לקחת את אחד הרגעים הכי פגיעים של החיים שלי

and turning into an op-ed

ולהפוך אותו למאמר מערכת

is not an amazing way to feel less vulnerable.

היא לא דרך מדהימה להרגיש פחות פגיעה.

(Laughter)

(צחוק)

I got thousands of letters and emails.

קיבלתי אלפי מכתבים ואימיילים.

I still get them every day.

אני עדיין מקבלת מדי יום.

I think it is because of the questions I asked.

אני חושבת שזה בגלל השאלות ששאלתי.

I asked: How do you live without quite so many reasons

שאלתי: איך אפשר לחיות בלי כל כך הרבה סיבות

for the bad things that happen?

לדברים הרעים שקורים?

I asked: Would it be better to live without outrageous formulas

שאלתי: האם לא עדיף לחיות בלי נוסחאות מוגזמות

for why people deserve what they get?

לשאלה למה מה שאנשים מקבלים מגיע להם?

And what was so funny and so terrible was, of course,

ומה שהיה כל כך מצחיק וכל כך נורא היה, כמובן,

I thought I asked people to simmer down

שחשבתי שביקשתי מאנשים להירגע

on needing an explanation for the bad things that happened.

בצורך לקבל הסבר לדברים הרעים שקורים.

So what did thousands of readers do?

אז מה אלפי קוראים עשו?

Yeah, they wrote to defend the idea that there had to be a reason

כן, הם כתבו לי כתבי הגנה על הרעיון לפיו חייבת להיות סיבה

for what happened to me.

למה שקורה לי.

And they really want me to understand the reason.

והם ממש רצו שאני אבין את הסיבה.

People want me to reassure them that my cancer is all part of a plan.

אנשים רצו שאאשר להם שהסרטן שלי היה חלק מתכנית.

A few letters even suggested it was God's plan that I get cancer

כמה מכתבים אפילו רמזו שהסרטן היה חלק מתכנית אלוהית

so I could help people by writing about it.

כדי שאוכל לעזור לאנשים באמצעות הכתיבה על החוויה.

People are certain it is a test of my character

אנשים בטוחים שזה מבחן לאופי שלי

or proof of something terrible I've done.

או עדות למשהו נורא שביצעתי.

They want me to know without a doubt

הם רצו שאדע ללא ספק

that there is a hidden logic to this seeming chaos.

שישנו הסבר לוגי חבוי לכאוס לכאורה הזה.

They tell my husband,

הם אמרו לבעלי,

while I'm still in the hospital,

בזמן שעדיין הייתי בבית החולים,

that everything happens for a reason,

שלכל דבר יש סיבה,

and then stammer awkwardly when he says,

ואז גמגמו באי נעימות כשהוא אמר,

"I'd love to hear it.

"הייתי שמח לשמוע את הסיבה.

I'd love to hear the reason my wife is dying."

הייתי שמח לשמוע את הסיבה שאשתי גוססת".

And I get it.

ואני מבינה את זה.

We all want reasons.

כולנו רוצים סיבות.

We want formulas

אנחנו רוצים נוסחאות

to predict whether our hard work will pay off,

לחזות האם העבודה הקשה שלנו תשתלם בסופו של דבר,

whether our love and support will always make our partners happy

האם האהבה והתמיכה שלנו תמיד תשמח את בני הזוג שלנו

and our kids love us.

ותגרום לילדים שלנו לאהוב אותנו.

We want to live in a world in which not one ounce

אנחנו רוצים לחיות בעולם בו אין גרם אחד

of our hard work or our pain or our deepest hopes will be for nothing.

של העבודה הקשה שלנו או הכאב שלנו או התקוות הכמוסות ביותר שלנו לא ילך לחינם.

We want to live in a world in which nothing is lost.

אנחנו רוצים לחיות בעולם בו דבר אינו אובד.

But what I have learned in living with stage IV cancer

אבל מה שלמדתי באמצעות החיים עם סרטן שלב 4

is that there is no easy correlation

הוא שאין התאמה קלה

between how hard I try

בין כמה קשה ניסיתי

and the length of my life.

ואורך חיי.

In the last three years, I've experienced more pain and trauma

בשלוש השנים האחרונות, חוויתי יותר כאב וטראומה

than I ever thought I could survive.

שמעולם לא הייתי חושבת שאוכל לשרוד.

I realized the other day that I've had so many abdominal surgeries

הבנתי לפני כמה ימים שעברתי כל כך הרבה ניתוחי בטן

that I'm on my fifth belly button,

שכרגע אני בגרסה החמישית של הטבור שלי,

and this last one is my least favorite.

וזה האחרון הוא הכי פחות אהוב עלי.

(Laughter)

(צחוק)

But at the same time, I've experienced love,

אבל במקביל חוויתי אהבה,

so much love,

כל כך הרבה אהבה,

love I find hard to explain.

אהבה שקשה לי להסביר אותה.

The other day, I was reading the findings

לפני כמה ימים, קראתי את הממצאים

of the Near Death Experience Research Foundation,

של קרן המחקר לחוויית כמעט מוות,

and yes, there is such a thing.

וכן, יש דבר כזה.

People were interviewed about their brushes with death

אנשים רואיינו על חוויותיהם הקרובות למוות

in all kinds of circumstances:

בכל מיני נסיבות:

car accidents, labor and delivery,

תאונות דרכים, לידה,

suicides.

התאבדויות,

And many reported the same odd thing:

ורבים מהם דיווחו את אותה חוויה משונה:

love.

אהבה.

I'm sure I would have ignored it if it hadn't reminded me

אני בטוחה שהייתי מתעלמת מזה אם זה לא היה מזכיר לי

of something I had experienced,

משהו שאני חוויתי,

something I felt uncomfortable telling anyone:

משהו שהרגשתי חוסר נוחות לשתף עם אחרים:

that when I was sure that I was going to die,

שכשהייתי בטוחה שאני עומדת למות,

I didn't feel angry.

לא הרגשתי כעס,

I felt loved.

הרגשתי אהובה.

It was one of the most surreal things I have experienced.

זאת היתה אחת החוויות הכי סוריאליסטיות שחוויתי.

In a time in which I should have felt abandoned by God,

בתקופה בה הייתי צריכה לחוש שהאל נטש אותי,

I was not reduced to ashes.

לא התפרקתי לחתיכות,

I felt like I was floating,

הרגשתי שאני מרחפת,

floating on the love and prayers

מרחפת על האהבה והתפילות

of all those who hummed around me like worker bees,

שכל אלה שזמזמו סביבי כמו דבורים,

bringing me notes and socks and flowers

והביאו לי פתקים וגרביים ופרחים

and quilts embroidered with words of encouragement.

ושמיכות רקומות במילים של עידוד.

But when they sat beside me,

אבל כשהם ישבו לצידי,

my hand in their hands,

ידי בידיהם,

my own suffering began to feel like it had revealed to me

התחלתי להרגיש כאילו הסבל האישי שלי חושף לי

the suffering of others.

את סבלם של אחרים.

I was entering a world of people just like me,

נכנסתי לעולם של אנשים בדיוק כמוני.

people stumbling around in the debris

אנשים המועדים בין ההריסות

of dreams they thought they were entitled to

של החלומות שהם חשבו שמגיעים להם

and plans they didn't realize they had made.

ותכניות שהם לא הבינו שהם עשו.

It was a feeling of being more connected, somehow, with other people,

זאת היתה תחושה של חיבור יותר חזק, איכשהו, עם אנשים אחרים,

experiencing the same situation.

החווים את אותה המציאות.

And that feeling stayed with me for months.

והתחושה הזאת נשארה איתי במשך חודשים.

In fact, I'd grown so accustomed to it

למעשה, כל כך התרגלתי אליה

that I started to panic at the prospect of losing it.

שהתחלתי להיכנס לפניקה במחשבה שאאבד אותה.

So I began to ask friends, theologians, historians, nuns I liked,

אז התחלתי לשאול חברים, תיאולוגים, היסטוריונים, נזירות שחיבבתי,

"What I am I going to do when that loving feeling is gone?"

"מה אעשה כשתחושת האהבה תעלם?"

And they knew exactly what I was talking about,

והם ידעו בדיוק על מה אני מדברת,

because they had either experienced it themselves

כי או שהם חוו את החוויה הזו בעצמם

or they'd read about it in great works of Christian theology.

או שהם קראו עליה ביצירות המופת של התיאולוגיה הנוצרית.

And they said,

והם אמרו:

"Yeah, it'll go.

"כן, היא תיעלם.

The feelings will go.

התחושות יעלמו.

And there will be no formula for how to get it back."

ולא תהיה שום נוסחה להחזיר אותן."

But they offered me this little piece of reassurance,

אבל הם הציעו לי פיסה קטנה של נחמה,

and I clung to it.

להיצמד אליה.

They said,

הם אמרו,

"When the feelings recede like the tides,

"כשהתחושות יסוגו כמו השפל,

they will leave an imprint."

הן ישאירו חותם".

And they do.

והם אכן השאירו.

And it is not proof of anything,

ואין בזה הוכחה לשום דבר,

and it is nothing to boast about.

ואין כאן שום דבר להתפאר בו.

It was just a gift.

זאת פשוט היתה מתנה.

So I can't respond to the thousands of emails I get

אז אני לא יכולה להגיב לאלפי האימיילים שאני מקבלת

with my own five-step plan to divine health

בתכנית חמשת הצעדים שלי לבריאות נשגבת

and magical floating feelings.

ותחושות ריחוף קסומות.

I see that the world is jolted by events that are wonderful and terrible,

אני רואה שהעולם מזועזע מאירועים שהנם נפלאים ונוראיים,

gorgeous and tragic.

יפיפיים וטראגיים.

I can't reconcile the contradiction,

אני לא יכולה לגשר בין הניגודים,

except that I am beginning to believe that these opposites

למעט העובדה שאני מתחילה להאמין שהניגודים האלה

do not cancel each other out.

לא מבטלים זה את זה.

Life is so beautiful,

החיים כל כך יפים,

and life is so hard.

והחיים כל כך קשים.

Today, I am doing quite well.

היום, אני במצב טוב.

The immunotherapy drugs appear to be working,

נראה שתרופות האימונולוגיה פועלות,

and we are watching and waiting with scans.

ואנחנו מחכים לתוצאות הסריקות.

I hope I will live a long time.

אני מקווה שאחיה במשך זמן רב.

I hope I will live long enough to embarrass my son

אני מקווה שאחיה מספיק זמן לבייש את הבן שלי

and to watch my husband lose his beautiful hair.

ולראות את בעלי מאבד את שיערו היפה.

And I think I might.

ואני חושבת שאצליח.

But I am learning to live

אבל אני לומדת לחיות

and to love

ולאהוב

without counting the cost,

בלי לחשב את העלות,

without reasons and assurances that nothing will be lost.

בלי סיבות והבטחות ששום דבר לא יאבד.

Life will break your heart,

החיים ישברו לכם את הלב,

and life may take everything you have

והחיים יקחו מכם את כל מה שיש לכם

and everything you hope for.

וכל מה שאתם מקווים לו.

But there is one kind of prosperity gospel that I believe in.

אבל יש סוג אחד של בשורת הצלחה שאני מאמינה בו.

I believe that in the darkness,

אני מאמינה שבחשיכה,

even there,

אפילו שם,

there will be beauty,

יהיה יופי,

and there will be love.

ותהיה אהבה.

And every now and then,

ומדי פעם,

it will feel like more than enough.

זה ירגיש כאילו זה יותר ממספיק.

Thank you.

תודה רבה

(Applause)

(מחיאות כפיים)