3 secrets of resilient people | Lucy Hone

Transcriber: Ivana Korom Reviewer: Joanna Pietrulewicz

תרגום: Michal Salman עריכה: Alsa Saal

So I'd like to start, if I may, by asking you some questions.

אז אני רוצה להתחיל, אם יורשה לי, בכך שאשאל אתכם כמה שאלות.

If you've ever lost someone you truly love,

אם אי פעם איבדתם מישהו שאתם באמת אוהבים,

ever had your heart broken,

אי פעם הלב שלכם נשבר,

ever struggled through an acrimonious divorce,

אי פעם נאבקתם במהלך גירושין ארסיים,

or been the victim of infidelity,

או הייתם קורבן לבגידה,

please stand up.

בבקשה, תעמדו.

If standing up isn't accessible to you, you can put your hand up.

אם עמידה אינה אפשרות עבורכם, אתם יכולים להרים את היד.

Please, stay standing,

בבקשה, הישארו עומדים,

and keep your hand up there.

והשאירו את היד שלכם שם למעלה.

If you've ever lived through a natural disaster,

אם שרדתם אי פעם אסון טבע,

been bullied or been made redundant,

התעמרו בכם או גרמו לכם להרגיש מיותרים,

stand on up.

בבקשה, תעמדו.

If you've ever had a miscarriage,

אם אי פעם עברתן הפלה,

if you've ever had an abortion

אם אי פעם ביצעתן הפלה

or struggled through infertility,

או נאבקתן בעקרות,

please stand up.

בבקשה, תעמדו.

Finally, if you, or anyone you love,

לבסוף, אם אתם, או מישהו שאתם אוהבים,

has had to cope with mental illness, dementia,

נאלץ להתמודד עם מחלות נפש, דמנציה,

some form of physical impairment,

צורה כלשהי של לקות פיזית,

or cope with suicide,

או להתמודד עם התאבדות,

please stand up.

בבקשה, תעמדו.

Look around you.

הביטו סביבכם.

Adversity doesn't discriminate.

מצוקה לא מפלה.

If you are alive,

אם אתם חיים,

you are going to have to, or you've already had to,

אתם תצטרכו, או שכבר הייתם צריכים,

deal with some tough times.

להתמודד עם כמה רגעים קשים.

Thank you, everyone, take a seat.

תודה לכולכם, נא לשבת.

I started studying resilience research a decade ago,

התחלתי ללמוד מחקר חוסן נפשי לפני עשור,

at the University of Pennsylvania in Philadelphia.

באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה.

It was an amazing time to be there,

זו הייתה תקופה מדהימה להיות שם,

because the professors who trained me

מפני שהפרופסורים שהכשירו אותי

had just picked up the contract to train all 1.1 million American soldiers

בדיוק קיבלו חוזה לאמן את כל 1.1 מיליון החיילים האמריקאים,

to be as mentally fit as they always have been physically fit.

להיות כשירים נפשית כפי שהם היו מאז ומתמיד בכושר גופני.

As you can imagine,

כמו שאתם יכולים לדמיין,

you don't get a much more skeptical discerning audience

אי אפשר לקבל קהל יותר סקפטי ובעל כושר הבחנה

than the American drill sergeants returning from Afganistan.

ממפקדי משמעת אמריקאיים שחוזרים מאפגניסטן.

So for someone like me,

לכן למישהי כמוני,

whose main quest in life is trying to work out

שהמטרה העיקרית שלה בחיים היא לנסות להבין

how we take the best of scientific findings out of academia

איך לקחת את הממצאים המדעיים הטובים ביותר מחוץ לאקדמיה

and bring them to people in their everyday lives,

ולהביא אותם אל חיי האנשים ביומיום שלהם,

it was a pretty inspiring place to be.

זה היה מקום די מעורר השראה להיות בו.

I finished my studies in America,

סיימתי את לימודיי באמריקה,

and I returned home here to Christchurch

וחזרתי הביתה לכאן לכרייסטצ'רץ'

to start my doctoral research.

כדי להתחיל במחקר הדוקטורט שלי.

I'd just begun that study

בדיוק התחלתי את המחקר הזה

when the Christchurch earthquakes hit.

כאשר היכתה רעידת האדמה של כרייסטצ'רץ'.

So I put my research on hold,

אז עצרתי את המחקר שלי,

and I started working with my home community

והתחלתי לעבוד עם קהילת הבית שלי

to help them through that terrible post-quake period.

לעזור להם לעבור את התקופה הנוראה הזאת שלאחר רעידת האדמה.

I worked with all sorts of organizations

עבדתי עם כל מיני ארגונים

from government departments to building companies,

ממחלקות ממשלתיות עד לחברות בנייה,

and all sorts of community groups,

וכל מיני קבוצות קהילתיות,

teaching them the ways of thinking and acting

כשאני מלמדת אותם דרכי חשיבה ומשחק

that we know boost resilience.

שאנחנו יודעים כי הן מעודדות חוסן.

I thought that was my calling.

חשבתי שזה הייעוד שלי.

My moment to put all of that research to good use.

הרגע שלי לנצל את כל המחקר הזה למטרה טובה.

But sadly, I was wrong.

אבל לצערי טעיתי.

For my own true test came in 2014

שכן המבחן האמיתי שלי הגיע בשנת 2014

on Queen's Birthday weekend.

בסוף השבוע של יום הולדת המלכה.

We and two other families had decided

אנחנו ועוד שתי משפחות החלטנו

to go down to Lake Ohau and bike the outs to ocean.

לרדת לאגם אוהאו ולרכוב על אופניים עד לאוקיינוס.

At the last minute,

בדקה האחרונה,

my beautiful 12-year-old daughter Abi

הבת היפה שלי בת 12, אבי,

decided to hop in the car with her best friend, Ella, also 12,

החליטה לקפוץ לתוך הרכב עם החברה הכי טובה שלה, אלה, גם היא בת 12,

and Ella's mom, Sally, a dear, dear friend of mine.

ואימא של אלה, סאלי, חברה יקרה יקרה שלי.

On the way down, as they traveled through Rakaia

בירידה, כשנסעו דרך רקאיאה

on Thompsons Track,

במסלול תומפסון,

a car sped through a stop sign,

מכונית האיצה מבעד לתמרור עצור,

crashing into them

התרסקה בהן,

and killing all three of them instantly.

והרגה את שלושתן במקום.

In the blink of an eye,

כהרף עין,

I find myself flung to the other side of the equation,

מצאתי את עצמי מושלכת לצד השני של המשוואה,

waking up with a whole new identity.

מתעוררת עם זהות חדשה לגמרי.

Instead of being the resilience expert,

במקום להיות מומחית לחוסן,

suddenly, I'm the grieving mother.

פתאום, אני האם האבלה.

Waking up not knowing who I am,

שמתעוררת ולא יודעת מי אני,

trying to wrap my head around unthinkable news,

שמנסה לעבור עם הראש על חדשות בלתי נתפסות,

my world smashed to smithereens.

עולמי התנפץ לרסיסים.

Suddenly, I'm the one on the end of all this expert advice.

פתאום, אני זו שבצד הזה של הייעוץ המקצועי.

And I can tell you,

ואני יכולה לומר לכם,

I didn't like what I heard one little bit.

שלא אהבתי את מה ששמעתי כלל וכלל.

In the days after Abi died,

בימים אחרי שאבי מתה,

we were told we were now prime candidates for family estrangement.

נאמר לנו שאנחנו עכשיו מועמדים להתנכרות משפחתית.

That we were likely to get divorced

שסביר להניח שנתגרש,

and we were at high risk of mental illness.

ושאנו נמצאים בסיכון גבוה ללקות במחלת נפש.

"Wow," I remember thinking,

"ואו," אני זוכרת שחשבתי לעצמי,

"Thanks for that, I though my life was already pretty shit."

"תודה רבה לכם, ואני חשבתי שהחיים שלי כבר די מחורבנים"

(Laughter)

(צחוק)

Leaflets described the five stages of grief:

עלונים תיארו את חמשת שלבי האבל:

anger, bargaining, denial, depression, acceptance.

כעס, מיקוח, הכחשה, דיכאון, קבלה.

Victim support arrived at our door

נציגי ארגון תמיכה בקורבנות הגיעו

and told us that we could expect to write off the next five years to grief.

ואמרו לנו שאנחנו יכולים לצפות שחמש השנים הבאות יוקדשו לאבל.

I know the leaflets and the resources meant well.

אני יודעת שכוונת העלונים והמשאבים הייתה טובה.

But in all of that advice,

אבל עם כל העצות האלה,

they left us feeling like victims.

הם השאירו אותנו בתחושה שאנחנו קורבנות.

Totally overwhelmed by the journey ahead,

המומים לחלוטין מהמסע שמצפה לנו,

and powerless to exert any influence over our grieving whatsoever.

וחסרי אונים להשפיע באופן כלשהו על האבל שלנו.

I didn't need to be told how bad things were.

לא הייתי צריכה שיגידו לי כמה רע היה.

Believe me, I already knew things were truly terrible.

תאמינו לי, כבר ידעתי שדברים היו באמת נוראים.

What I needed most was hope.

מה שהייתי זקוקה לו הכי הרבה הייתה, תקווה.

I needed a journey through all that anguish,

הייתי צריכה לעבור את כל הייסורים,

pain and longing.

היגון והגעגועים האלה.

Most of all,

יותר מהכול,

I wanted to be an active participant in my grief process.

רציתי להשתתף באופן פעיל בתהליך האבל שלי.

So I decided to turn my back on their advice

אז החלטתי להפנות עורף לעצתם

and decided instead to conduct something of a self-experiment.

והחלטתי במקום זאת לערוך סוג של ניסוי עצמי.

I'd done the research, I had the tools,

כבר עשיתי את המחקר, היו לי הכלים,

I wanted to know how useful they would be to me now

רציתי לדעת כמה מועילים הם יהיו עבורי עכשיו

in the face of such an enormous mountain to climb.

לנוכח הר בסדר גודל עצום כזה שעליי לטפס.

Now, I have to confess at this point,

עכשיו, אני חייבת להתוודות בשלב זה,

I didn't really know that any of this was going to work.

לא ממש ידעתי אם משהו מזה הולך לעבוד.

Parental bereavement is widely acknowledged

ידוע כי שכול של הורים

as the hardest of losses to bear.

הוא האבדן הקשה ביותר.

But I can tell you now, five years on,

אבל אני יכולה לומר לכם עכשיו, אחרי חמש שנים,

what I already knew from the research.

מה שכבר ידעתי מהמחקר.

That you can rise up from adversity,

שאתם יכולים להזדקף ממקום של מצוקה,

that there are strategies that work,

שישנן אסטרטגיות שעובדות,

that it is utterly possible

שזה לחלוטין אפשרי

to make yourself think and act in certain ways

לגרום לעצמכם לחשוב ולפעול בדרכים מסוימות

that help you navigate tough times.

שעוזרות לכם לנווט בזמנים קשים.

There is a monumental body of research on how to do this stuff.

יש כמות מחקר ענקית איך לעשות את הדברים האלה.

Today, I'm just going to share with you three strategies.

היום, אני אשתף אתכם רק בשלוש דרכים.

These are my go-to strategies that I relied upon

אלה האסטרטגיות הטובות ביותר עבורי שעליהן סמכתי

and saved me in my darkest days.

והצילו אותי בימיי החשוכים ביותר.

They're three strategies that underpin all of my work,

אלה שלוש האסטרטגיות שבבסיסה כל העבודה שלי,

and they're pretty readily available to us all,

והן זמינות עבור כולנו בקלות יחסית,

anyone can learn them,

כל אחד יכול ללמוד אותן,

you can learn them right here today.

אתם יכולים ללמוד אותן ממש כאן היום.

So number one,

אז מספר אחת,

resilient people get that shit happens.

אנשים בעלי כושר התאוששות מבינים שדברים רעים קורים.

They know that suffering is part of life.

הם יודעים שסבל הוא חלק מהחיים.

This doesn't mean they actually welcome it in,

זה לא אומר שהם מקבלים את זה בברכה,

they're not actually delusional.

הם לא באמת הזויים.

Just that when the tough times come,

אלא שכשמגיעות התקופות הקשות,

they seem to know

נראה שהם יודעים

that suffering is part of every human existence.

שהסבל הזה הוא חלק מכל קיום אנושי.

And knowing this stops you from feeling discriminated against

והידיעה הזאת מונעת תחושות של אפליה

when the tough times come.

כשמגיעות התקופות הקשות.

Never once did I find myself thinking,

אף פעם לא מצאתי את עצמי חושבת,

"Why me?"

"למה אני?"

In fact, I remember thinking,

למעשה, אני זוכרת שחשבתי,

"Why not me?

"למה לא אני?

Terrible things happen to you,

דברים איומים קורים לך,

just like they do everybody else.

בדיוק כמו לכל אחד אחר.

That's your life now,

אלה החיים שלך עכשיו,

time to sink or swim."

זה הזמן לטבוע או לשחות. "

The real tragedy

הטרגדיה האמתית היא

is that not enough of us seem to know this any longer.

שאין כבר מספיק אנשים שיודעים זאת כמונו.

We seem to live in an age

נדמה כי אנחנו חיים בעידן

where we're entitled to a perfect life,

שבו אנו זכאים לחיים מושלמים,

where shiny, happy photos on Instagram are the norm,

שבהם תמונות נוצצות ושמחות באינסטגרם הם הנורמה,

when actually,

בעוד שלמעשה,

as you all demonstrated at the start of my talk,

כפי שכולכם הדגמתם בתחילת השיחה שלי,

the very opposite is true.

ההפך הגמור הוא הנכון.

Number two,

מספר שתיים,

resilient people

אנשים בעלי כושר התאוששות,

are really good at choosing carefully where they select their attention.

ממש טובים בבחירה זהירה היכן למקד את תשומת ליבם.

They have a habit of realistically appraising situations,

יש להם הרגל להעריך מצבים באופן מציאותי,

and typically, managing to focus on the things that they can change,

ובדרך כלל, הם מצליחים להתמקד בדברים שהם יכולים לשנות,

and somehow accept the things that they can't.

ואיכשהו לקבל את הדברים שהם לא יכולים.

This is a vital, learnable skill for resilience.

זאת מיומנות חיונית לצורך התאוששות שניתן ללמוד אותה.

As humans, we are really good

כבני אדם, אנחנו באמת טובים

at noticing threats and weaknesses.

בזיהוי איומים וחולשות.

We are hardwired for that negative.

אנחנו מחווטים לחשיבה שלילית.

We're really, really good at noticing them.

אנחנו ממש ממש טובים בלשים לב אליהם.

Negative emotions stick to us like Velcro,

רגשות שליליים נדבקים אלינו כמו סקוטש,

whereas positive emotions and experiences seems to bounce off like Teflon.

ואילו רגשות וחוויות חיוביים נראה שקופצות חזרה כמו מטפלון.

Being wired in this way is actually really good for us,

להיות מחווטים באופן הזה הוא דבר ממש טוב עבורנו,

and served us well from an evolutionary perspective.

ושירת אותנו היטב מנקודת מבט אבולוציונית.

So imagine for a moment I'm a cavewoman,

תארו לעצמכם לרגע שאני אשת מערות,

and I'm coming out of my cave in the morning,

ואני יוצאת מהמערה שלי בבוקר,

and there's a saber-toothed tiger on one side

ויש נמר בעל ניבי חרב בצד אחד

and a beautiful rainbow on the other.

וקשת יפיפיה בצד שני.

It kind of pays for my survival for me to notice this tiger.

זה ישתלם לצורך ההישרדות שלי אם אשים לב לנמר הזה.

The problem is,

הבעיה היא,

we now live in an era where we are constantly bombarded

אנו חיים כעת בעידן שבו אנו מופגזים ללא הרף

by threats all day long,

באיומים לאורך כל היום,

and our poor brains treat every single one of those threats

והמוח המסכן שלנו מתייחס לכל אחד מהאיומים האלה

as though they were a tiger.

כאילו הוא נמר.

Our threat focus, our stress response,

ההתמקדות שלנו באיומים, התגובות שלנו ללחץ,

is permanently dialed up.

במצב "היכון" קבוע.

Resilient people don't diminish the negative,

אנשים בעלי יכולת התאוששות אינם ממעיטים מערכו של מצב שלילי,

but they also have worked out a way

אבל הם גם הצליחו למצוא דרך

of tuning into the good.

להתכוונן לעבר הטוב.

One day, when doubts were threatening to overwhelm me,

יום אחד, כאשר ספקות איימו להציף אותי,

I distinctly remember thinking,

אני זוכרת בבירור שחשבתי,

"No, you do not get to get swallowed up by this.

"לא, את לא הולכת להיבלע בתוך זה.

You have to survive.

את צריכה לשרוד.

You've got so much to live for.

יש לך כל כך הרבה לחיות למענו.

Choose life, not death.

בחרי בחיים, לא במוות.

Don't lose what you have

אל תאבדי את מה שיש לך

to what you have lost."

כדי לכבד את מה שאיבדת. "

In psychology, we call this benefit finding.

בפסיכולוגיה, אנו מכנים זאת מציאת תועלת.

In my brave new world,

בעולם החדש האמיץ שלי,

it involved trying to find things to be grateful for.

זה היה לנסות למצוא דברים שאוכל להיות אסירת תודה עליהם.

At least our wee girl

לפחות הילדה הקטנה שלנו

hadn't died of some terrible, long, drawn-out illness.

לא מתה מאיזה מחלה נוראה וממושכת.

She died suddenly, instantly,

היא מתה לפתע, בן רגע,

sparing us and her that pain.

וכך חסכה מאיתנו וממנה את הכאב הזה.

We had a huge amount of social support from family and friends

הייתה לנו כמות עצומה של תמיכה חברתית מהמשפחה ומהחברים

to help us through.

כדי לעזור לנו להתמודד.

And most of all,

ובעיקר,

we still had two beautiful boys to live for,

עדיין היו לנו שני בנים יפים לחיות למענם,

who needed us now,

שהיו זקוקים לנו עכשיו,

and deserved to have as normal a life as we could possibly give them.

והגיע להם לחיות חיים נורמליים עד כמה שהדבר היה ביכולתנו לתת להם.

Being able to switch the focus of your attention

היכולת לשנות את המיקוד של תשומת הלב שלך

to also include the good

לכלול גם את הטוב

has been shown by science to be a really powerful strategy.

הוכח באופן מדעי כאסטרטגיה ממש חזקה.

So in 2005, Martin Seligman and colleagues conducted an experiment.

בשנת 2005 מרטין זליגמן ועמיתיו ערכו ניסוי.

And they asked people, all they asked people to do,

והם שאלו אנשים, כל מה שהם ביקשו מאנשים לעשות,

was think of three good things that had happened to them each day.

הוא לחשוב על שלושה דברים טובים שקרו להם בכל יום.

What they found, over the six months course of this study,

מה שהם מצאו במהלך ששת חודשי המחקר הזה,

was that those people showed higher levels of gratitude,

זה שהאנשים האלה הראו רמות גבוהות יותר של הכרת תודה,

higher levels of happiness

רמות גבוהות יותר של אושר

and less depression over the course of the six-month study.

ופחות דיכאון במהלך ששת חודשי המחקר.

When you're going through grief,

כשאתם חווים יגון,

you might need a reminder,

יתכן שתזדקקו לתזכורת,

or you might need permission to feel grateful.

או יתכן שתצטרכו אישור להרגיש אסיר תודה.

In our kitchen, we've got a bright pink neon poster

יש לנו במטבח שלנו כרזת ניאון ורודה בהירה

that reminds us to "accept" the good.

שמזכירה לנו "לקבל" את הטוב.

In the American army,

בצבא האמריקני,

they framed it a little bit differently.

חושבים על זה קצת אחרת.

They talked to the army about hunting the good stuff.

הם מדברים עם הצבא על לצוד את הדברים הטובים.

Find the language that works for you,

מצאו את השפה שמתאימה לכם,

but whatever you do,

אבל מה שלא תעשו,

make an intentional, deliberate, ongoing effort

עשו מאמץ מכוון ומתמשך

to tune into what's good in your world.

להתכוונן אל מה שטוב בעולמכם.

Number three,

מספר שלוש,

resilient people ask themselves,

אנשים עם יכולת התאוששות שואלים את עצמם,

"Is what I'm doing helping or harming me?"

"האם מה שאני עושה עוזר לי או פוגע בי?"

This is a question that's used a lot in good therapy.

זו שאלה שמשתמשים בה הרבה בטיפול טוב.

And boy, is it powerful.

ואוי, כמה שזה חזק.

This was my go-to question

זו הייתה שאלת החובה שלי

in the days after the girls died.

בימים אחרי שהבנות נהרגו.

I would ask it again and again.

הייתי שואלת את זה שוב ושוב.

"Should I go to the trial and see the driver?

"האם עליי ללכת למשפט ולראות את הנהג?

Would that help me or would it harm me?"

האם זה יעזור לי או שזה יזיק לי?"

Well, that was a no-brainer for me,

ובכן, זה היה לא מוחלט בשבילי,

I chose to stay away.

בחרתי להתרחק.

But Trevor, my husband, decided to meet with the driver

אבל טרבור, בעלי, החליט להיפגש עם הנהג

at a later time.

במועד מאוחר יותר.

Late at night, I'd find myself sometimes poring over old photos of Abi,

בשעת לילה מאוחרת, אני מוצאת את עצמי לפעמים בוחנת תמונות ישנות של אבי,

getting more and more upset.

מתעצבנת יותר ויותר.

I'd ask myself,

ואז אני שואלת את עצמי,

"Really? Is this helping you or is it harming you?

"באמת? זה עוזר לך או שזה פוגע בך?

Put away the photos,

שימי את התמונות בצד,

go to bed for the night,

לכי לישון למשך הלילה,

be kind to yourself."

היי טובה לעצמך."

This question can be applied to so many different contexts.

ניתן ליישם את השאלה הזו בכל כך הרבה הקשרים שונים.

Is the way I'm thinking and acting helping or harming you,

האם הדרך שבה אני חושבת ופועלת עוזרת לך או פוגעת בך,

in your bid to get that promotion,

ברצון שלך לקבל את הקידום הזה,

to pass that exam,

לעבור את הבחינה ההיא,

to recover from a heart attack?

להחלים מהתקף לב?

So many different ways.

כל כך הרבה דרכים שונות.

I write a lot about resilience,

אני כותבת הרבה על חוסן,

and over the years, this one strategy

ובמשך שנים אסטרטגיה אחת זו

has prompted more positive feedback than any other.

עוררה משוב חיובי יותר מכל האחרות.

I get scores of letters and emails and things

יש לי עשרות מכתבים ודוא"ל ודברים

from all over the place of people saying

מכל מיני מקומות בהם אנשים אומרים

what a huge impact it's had on their lives.

איזו השפעה עצומה הייתה לכך בחייהם.

Whether it is forgiving family ancient transgressions, arguments

בין אם זו משפחה שסולחת על פגיעות קדומות, ויכוחים

from Christmases past,

מחגיגות חג המולד בעבר,

or whether it is just trolling through social media,

ובין אם זאת רק הטרלה במדיה החברתית,

whether it is asking yourself

בין אם זה לשאול את עצמך

whether you really need that extra glass of wine.

אם אתה באמת צריך את כוס היין הנוספת הזו.

Asking yourself whether what you're doing, the way you're thinking,

לשאול את עצמך אם מה שאתה עושה, הדרך שבה אתה חושב,

the way you're acting

הדרך שבה אתה מתנהג

is helping or harming you,

עוזרת לך או פוגעת בך,

puts you back in the driver's seat.

מחזירה אותך למושב הנהג.

It gives you some control over your decision-making.

זה נותן לך שליטה מסוימת על קבלת ההחלטות שלך.

Three strategies.

שלוש אסטרטגיות.

Pretty simple.

די פשוטות.

They're readily available to us all,

הן זמינות לכולנו,

anytime, anywhere.

בכל זמן בכל מקום.

They don't require rocket science.

הן אינן דורשות מדע טילים.

Resilience isn't some fixed trait.

חוסן אינו תכונה קבועה.

It's not elusive,

זה לא משהו חמקמק,

that some people have and some people don't.

שיש לאנשים מסוימים ולאחרים אין.

It actually requires very ordinary processes.

למעשה זה דורש תהליכים רגילים למדי.

Just the willingness to give them a go.

רק הנכונות לנסות אותן.

I think we all have moments in life

אני חושבת שלכולנו יש רגעים בחיים

where our life path splits

שבהם נתיב החיים שלנו מתפצל

and the journey we thought we were going down

והמסע שחשבנו שאנחנו עושים

veers off to some terrible direction

סוטה לכיוון איום ונורא

that we never anticipated,

שמעולם לא ציפינו,

and we certainly didn't want.

ובוודאי שלא רצינו.

It happened to me.

זה קרה לי.

It was awful beyond imagining.

זה היה נורא מעבר לכל דמיון.

If you ever find yourselves in a situation where you think

אם אי פעם תמצאו את עצמכם במצב שבו אתם חושבים

"There's no way I'm coming back from this,"

"אין סיכוי שאני אצא מזה,"

I urge you to lean into these strategies

אני מפצירה בכם להישען על האסטרטגיות האלה

and think again.

ולחשוב שוב.

I won't pretend

אני לא אעמיד פנים

that thinking this way is easy.

שחשיבה כזו היא קלה.

And it doesn't remove all the pain.

והיא לא מסירה את כל הכאב.

But if I've learned anything over the last five years,

אבל אם למדתי משהו בחמש השנים האחרונות,

it is that thinking this way really does help.

זה שחשיבה כזאת באמת עוזרת.

More than anything,

יותר מהכול,

it has shown me that it is possible

זה הראה לי שזה אפשרי

to live and grieve at the same time.

לחיות ולהתאבל באותו זמן.

And for that, I would be always grateful.

ועל כך, אני תמיד אהיה אסירת תודה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)