The Chilling Aftershock of a Brush with Death | Jean-Paul Mari | TED Talks

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

It was April 8, 2003.

זה היה ב-8 באפריל 2003

I was in Baghdad, covering the war in Iraq.

והייתי בבגדד מסקר את המלחמה בעירק.

That day, Americans tanks started arriving in Baghdad.

וזה היה הזמן שבו האמריקאים נכנסו עם הטנקים שלהם לבגדד,

והיינו כמה עיתונאים במלון פלסטין,

We were just a few journalists in the Palestine Hotel,

וכפי שקורה במלחמה, הלחימה כבר התקדמה לעברנו

and, as happens in war,

the fighting began to approach outside our windows.

מתחתינו, מחוץ לחלונות שלנו.

Baghdad was covered in black smoke and oil.

בגדד הייתה מלאה בעשן שחור של דלק,

It smelled awful.

זה הצחין, לא יכולנו לראות כלום, אבל ידענו מה קורה,

We couldn't see a thing, but we knew what was happening.

ואני, הצטרכתי לכתוב מאמר, כמובן.

Of course, I was supposed to be writing an article,

זה תמיד היום שבו זה קורה שאתה צריך לכתוב מאמר.

but that's how it always goes --

you're supposed to be writing and something big happens.

אז הייתי אז בחדרי שבקומה ה-16,

So I was in my room on the 16th floor,

במהלך כתיבה, ומפעם לפעם הלכתי אל החלון

writing and looking out the window every now and then

כדי לראות מה קורה.

to see what was happening.

ואז ברגע מסוים היה הלם אלים מאוד

Suddenly, there was a huge explosion.

During the previous three weeks,

מזה שלושה שבועות שמפציצים

there had been shelling with half-ton missiles,

בטילים ובפצצות של חצי טון,

but this time, the shock --

אבל שם, ההלם, הרגשתי אותו בתוכי,

I felt it inside of me,

and I thought, "It's very close.

ואמרתי לעצמי, זה מאוד קרוב מאוד, מאוד קרוב!

It's very, very close."

וכך ירדתי לראות מה קורה,

So I went down to see what was happening.

I went down to the 15th floor

ירדתי לקומה 15, כדי לראות,

to take a look.

וראיתי אנשים צורחים במסדרונות, עיתונאים,

And I saw people, journalists, screaming in the hallways.

I walked into a room

ונכנסתי לחדר

and realized that it had been hit by a missile.

והבנתי שחדר זה נפגע מטיל.

היה מישהו פצוע,

Someone had been wounded.

קרוב יותר לחלון היה אדם

There was a man near the window,

שהיה צלם, שמו היה טאראס פרוטסויק,

a cameraman named Taras Protsyuk,

lying face-down.

ששכב על בטנו.

Having worked in a hospital before, I wanted to help out.

הייתה תקופה שעבדתי בבית חולים, כל שיכולתי לעזור.

So I turned him over.

אז הפכתי אותו; וכאשר הפכתי אותו,

And when I turned him over,

הוא היה פתוח מעצם החזה עד לעצם הבושת אבל לא ראיתי כלום, כלום.

I noticed that he was open from sternum to pubis,

but I couldn't see anything, nothing at all.

All I saw was a white, pearly, shiny spot that blinded me,

ראיתי כתם לבן , מבריק, שסנוור אותי

and I didn't understand what was going on.

ולא הבנתי.

Once the spot disappeared and I could see his wound,

ואז הכתם התפוגג וראיתי את הפציעה שהייתה מאוד קשה.

which was very serious,

בעזרת חברים עטפנו אותו בסדין,

my buddies and I put a sheet underneath him,

and we carried him onto an elevator that stopped at each of the 15 floors.

הורידו אותו במעלית שעצרה בכל קומה, 15 קומות,

הכניסו אותו למכונית שהסיעה אותו לבית חולים;

We put him in a car that took him to the hospital.

He died on the way to the hospital.

הוא מת בדרך לבית החולים, והצלם הספרדי חוזה קוזו,

The Spanish cameraman José Couso, who was on the 14th floor and also hit --

שבעצמו היה בקומה 14 שנפגע גם כן

because the shell had exploded between the two floors --

משום שהפגזים פגעו בשתי הקומות --

מת על שולחן הניתוחים, כשחזרתי,

died on the operating table.

As soon as the car left, I went back.

אחרי שהמכונית עזבה היה לי מאמר לכתוב ,

There was that article I was supposed to write --

which I had to write.

שהייתי צריך לכתוב, וכך, הצגתי את עצמי...

And so --

I returned to the hotel lobby with my arms covered in blood,

חזרתי ללובי של המלון, עם זרוע מלאה בדם,

when one of the hotel gofers stopped me

ושם היה גברתן עיראקי שעצר אותי

and asked me to pay the tax I hadn't paid for 10 days.

כדי לדרוש ממני לשלם מסים שלא שילמתי באיחור של 10 ימים

אז שלחתי אותו לכל הרוחות ואמרתי לעצמי:

I told him to get lost.

And I said to myself: "Clear your head, put it all aside.

"מעל לכל שים את זה בצד. שים את זה בצד!

If you want to write, you need to put it all aside."

אם אתה רוצה לכתוב, שים את זה בצד."

And that's what I did.

זה מה שעשיתי, עליתי, כתבתי מאמר,

I went upstairs, wrote my article and sent it off.

ששלחתי. אבל אחר כך

Later, aside from the feeling of having lost my colleagues,

מחוץ להשפעה של אובדן עמיתים,

something else was bothering me.

היה משהו שהטריד אותי:

I kept seeing that shiny, pearly spot,

שבתי וראיתי שוב את הכתם הזה, המבריק,

and I couldn't understand what it meant.

ולא הבנתי מה זה רוצה לומר.

And then, the war was over.

ואז, המלחמה עברה

Later, I thought: "That's not possible. I can't just not know what happened."

מאוחר יותר, אמרתי לעצמי, זה לא יתכן,

איני יכול לא לדעת מה קרה.

Because it wasn't the first time, and it didn't only happen to me.

כי זו לא הייתה הפעם הראשונה,

זה לא פשוט רק אצלי,

I have seen things like that happen to others

ראיתי אצל האחרים דברים כאלה

ב-20 או 35 שנה של דיווח עיתונאי.

in my 20 to 35 years of reporting.

I have seen things that had an effect on me too.

ראיתי דברים שהשפיעו עלי גם, אבל למשל,

For example, there was this man I knew in Lebanon,

בלבנון, היכרתי אדם,

a 25-year-old veteran who had been fighting for five years --

יוצא צבא, הוא היה בן 25, 5 שנים של מלחמה,

אז זה היה חייל ותיק, שהלכו אחריו לכל מקום!

a real veteran -- who we would follow everywhere.

He would crawl in the dark with confidence --

זה היה מישהו שזחל בלילה בביטחון,

היה חייל מעולה, חייל אמיתי! אז הלכו בעקבותיו

he was a great soldier, a true soldier --

so we would follow him, knowing that we would be safe with him.

כי ידעו שאיתו זה היה בטוח,

יום אחד, סיפרו לי, וראיתי אותו שוב,

And one day, as I was told --

and I've seen him again since --

הוא שיחק קלפים בקסרקטין,

he was back in the camp, playing cards,

when someone came in next door,

וכשמישהו נכנס שפלט יריה,

and discharged their weapon.

As the gun went off,

כשהיריה נורתה , ירי פשוט,

that blast, that one shot, made him duck quickly under the table,

גרם לו להשליך עצמו מתחת לשולחן, כמו ילד!

like a child.

He was shaking, panicking.

הוא רעד, הוא היה מבוהל, וכאילו מעולם לא יכול היה

And since then, he has never been able to get up and fight.

לקום ולהילחם. והוא סיים, מצאתי אותו במקום אחר,

He ended up working as a croupier

קרופייה בקזינו בביירות משום שהוא לא יכל יותר לישון,

in a Beirut casino where I later found him,

because he couldn't sleep, so it was quite a suitable job.

אז זו הייתה עבודה לגמרי מתאימה

So I thought to myself,

אז אמרתי לעצמי, מה זה הדבר הזה

"What is this thing that can kill you

שיכול להרוג אותך ללא פגיעה לכאורה? מה קורה?

without leaving any visible scars?

How does that happen?

מה זה הדבר המוזר הזה?

What is this unknown thing?"

וזה היה נפוץ מכדי שזה יהיה משהו

It was too common to be coincidental.

שהוא מקרי, ולכן, התחלתי לחקור,

So I started to investigate --

that's all I know how to do.

זה כל מה שאני יכול לעשות. התחלתי לחקור

I started to investigate

by looking through books,

ולחפש בספרים, אצל פסיכיאטרים, במוזיאונים, ספריות, וכו'.

reaching out to psychiatrists,

going to museums, libraries, etc.

Finally, I discovered that some people knew about this --

ואז, גיליתי שהיו אנשים שהיכרתי,

often military psychiatrists --

לעתים קרובות פסיכיאטרים צבאיים, שמה שהיה בפנינו

and that what we were dealing with was called trauma.

הוא משהו ... שקוראים לו טראומה,

Americans call it PTSD or traumatic neurosis.

האמריקאים קוראים לזה הפרעת דחק פוסט טראומטית, טראומה, נוירוזה טראומטית,

It was something

שהיה משהו שהיה קיים, אשר מעולם לא דיברנו עליו.

that existed,

but that we never spoke about.

וטראומה זו, מהי?

So, this trauma --

what is it?

Well, it's an encounter with death.

ובכן, זה מפגש עם המוות.

אינני יודע אם ראיתם אי פעם מוות אני לא מדבר על גופות,

I don't know if you've ever had an experience with death --

I'm not talking about dead bodies,

אני לא מדבר על גוף של סבא על מיטת בית חולים, לא!

or someone's grandfather lying in a hospital bed,

or someone who got hit by a car.

או על מישהו שהתהפך על הכביש.

I'm talking about facing the void of death.

אני מדבר על המפגש עם האינות של המוות.

And that is something no one is supposed to see.

ואת זה אין לנו הרשות לראות

People used to say,

הקדמונים אמרו: לא ניתן להביט לא בשמש ולא במוות

"Neither the sun, nor death can be looked at with a steady eye."

A human being should not have to face the void of death.

האדם לא אמור לצפות באינות של המוות.

וכשזה קורה זה יכול להישאר בלתי נראה לזמן מה,

But when that happens,

it can remain invisible for a while --

days, weeks, months, sometimes years.

ימים, שבועות, חודשים, שנים לפעמים.

And then, at some point,

ואז פתאום זה מתפוצץ, כי זה משהו

it explodes,

because it's something that has entered your brain --

שחדר למוח, סוג של חלון כזה,

a sort of window between an image and your mind --

בין דימוי למוח שלו, שהתמקם בתוך המוח,

that has penetrated your brain,

staying there and taking up all the space inside.

שנשאר ושייקח את כל השטח במוחנו,

And there are people -- men, women,

ואז, יש לכם אנשים, גברים, נשים,

who suddenly no longer sleep.

שפתאום לא ישנים יותר,

חווים התקפי חרדה ופאניקה נוראה!

And they experience horrible anxiety attacks --

panic attacks, not just minor fears.

פאניקה, לא פחדים קטנים.

They suddenly don't want to sleep,

שפתאום לא רוצים לישון, כי כשהם ישנים,

because when they do, they have the same nightmare every night.

יש להם כל לילה, כל לילה, אותו סיוט,

They see the same image every night.

כל לילה אותה תמונה, מהי התמונה? ובכן, התמונה,

What type of image?

For example, a soldier who enters a building

זה למשל לוחם

שנכנס לבניין,

ומוצא את עצמו פנים אל פנים מול לוחם אחר שמחפש אותו,

and comes face to face with another soldier aiming at him.

He looks at the gun, straight down the barrel.

הוא רואה את הרובה , העין של הרובה.

And this barrel suddenly becomes enormous, deformed.

והרובה לפתע גדל לממדים עצומים, מתעוות,

מתנפח, בולע הכל, ואז, הוא אומר...

It becomes fluffy, swallowing everything.

And he says --

לאחר מכן הוא יאמר: "ראיתי את המתים, ראיתי את עצמי מת, אני מת."

later he will say, "I saw death.

I saw myself dead, therefore I'm dead."

ומאותו רגע, הוא יודע שהוא מת.

And from then on, he knows he is dead.

זו אינה תחושה, והוא משוכנע שהוא מת.

It is not a perception -- he is convinced that he is dead.

והרובה הזה, באותו רגע, מישהו מגיע, ואחר הולך.

In reality, someone came in, the guy left or didn't shoot, whatever,

and he didn't actually get shot --

לא יורה, לא משנה מה, הוא מת באותו רגע.

but to him, he died in that moment.

זה גם יכול להיות צחנה של גופות.

Or it can be the smell of a mass grave --

ראיתי הרבה ברואנדה.

I saw a lot of that in Rwanda.

זה יכול להיות קול של חבר שקורא,

It can be the voice of a friend calling,

and they're being slaughtered and there's nothing you can do.

תוך כדי שנרצח, ושלא ניתן לעשות עבורו שום דבר.

You hear that voice,

שומעים את הקול הזה. וכך, כל לילה במשך שבועות,

and you wake up every night -- for weeks, months --

חודשים, האיש יתעורר.

in a trance-like state, anxious and terrified,

בטראנס, פאניקה, אימה, כמו ילד קטן,

like a child.

I have seen men cry --

ראיתי אנשים בוכים, אבל כמו ילדים,

just like children --

from seeing the same image.

בראותם את אותה תמונה במוחם

So having that image of horror in your brain,

תמונה זו של אימה,

seeing the void of death --

של אינות המוות,

that analogue of horror which is hiding something --

שזה משהו שקוראים לו אנלוגיה,

כלומר, תמונה שמסתירה משהו,

will completely take over.

תשתלט על הכל.

You cannot do anything, anything at all.

הוא כבר לא יכול לעשות כלום. שום דבר בכלל.

You cannot work anymore,

הוא כבר לא יכול לעבוד, הוא לא יכול לאהוב.

you cannot love anymore.

You go home and don't recognize anyone.

הוא הולך הביתה, הוא לא מזהה אף אחד. הוא אינו מכיר את עצמו.

You don't even recognize yourself.

הוא מסתתר, הוא נשאר בבית, הוא ננעל, נהיה חולה. הכרתי כאלה שהניחו

You hide and don't leave the house, you lock yourself in, you become ill.

I know people who placed small cans outside their house with coins inside,

קופסאות שימורים קטנות בחוץ

עם מטבעות כסף למקרה שמישהו יעבור, יגיע.

in case someone tried to get in.

ופתאום, הוא רוצה למות , הוא רוצה להרוג.

All of a sudden, you feel like you want to die or kill

or hide or run away.

הוא רוצה להסתתר, הוא רוצה לברוח,

You want to be loved, but you hate everyone.

הוא רוצה שיאהבו אותו, הוא שונא גברים,

It's a feeling that seizes you entirely

ומשהו משתלט עליו מבוקר עד ערב,

day in and day out,

and you suffer tremendously.

והוא סובל יסורים.

And no one understands.

והאחרים אינם מבינים!

They say, "There's nothing wrong with you. You seem fine, you have no injuries.

האחרים אומרים לו: "אבל אין לך כלום! אתה בסדר,

אין לך פציעות, יצאת למלחמה, חזרת, אין לך כלום."

You went to war, came back; you're fine."

והאנשים האלה סובלים כמרטירים ואחדים מתאבדים:

These people suffer tremendously.

Some commit suicide.

אחרי הכל, להתאבד זה לשים את על השולחן את סדר היום שלו עד כה,

After all, suicide is like updating your daily planner --

I'm already dead, I might as well commit suicide.

מפני שאני כבר מת,

אם אני מתאבד, טוב. ובנוסף אין יותר כאב

Plus, there is no more pain.

אחדים מתאבדים.

Some commit suicide, others end up under the bridge, drinking.

אחדים מסיימים מתחת לגשר,

מתמכרים לשתייה...

לכולכם יש בזיכרונות שלכם הסיפור של הסבא הזה, של הדוד הזה,

Everyone remembers that grandfather or uncle or neighbor

של השכן ששתה, ולא אמר דבר,

who used to drink, never said a word,

always in a bad mood, beat his wife

שהיה רגזן, שהיכה את אשתו

and who would end up either sinking into alcoholism or dying.

ושחייו הסתיימו בהתמכרות לשתייה או במוות.

And why do we not talk about this?

והם לא מדברים, למה? לא מדברים על זה, למה?

We don't talk about it because it's taboo.

כי זה טאבו! אי אפשר לדבר,

It's not like we don't have the words to express the void of death.

לאדם אין מילים כדי לדבר על האינות של המוות.

But others don't want hear it.

אבל האחרים לא יכולים לשמוע!

The first time I returned from an assignment,

אני, כשחזרתי לאחר סיום הכתבה,

לראשונה שנאמר לי"אה! הוא חזר לדווח! "

They said, "Oh! He's back."

There was a fancy dinner -- white tablecloth, candles, guests.

הייתה ארוחת ערב, מפה לבנה יפה,

נרות, מוזמנים,

"Tell us everything!"

"טוב, ספר לנו, סיפרתי.

Which I did.

לאחר 20 דקות כולם הביטו בי בעיניים עקומות,

After 20 minutes, people were giving me dirty looks,

the hostess had her nose in the ashtray.

המארחת ישבה עם האף במאפרה

It was horrible and I realized I ruined the whole evening.

בסופו של דבר זה היה סיוט,

והבנתי שהרסתי את הערב.

So I don't talk about it anymore.

אז כעת, אני לא מספר יותר, אבל אנחנו לא מוכנים לשמוע את זה,

We're just not ready to listen.

People say outright: "Please, stop."

אומרים, "אה תפסיקI"

Is that a rare occurrence?

האם זה במקרים מסוימים? לא. זה מאוד נפוץ!

No, it's extremely common.

One third of the soldiers who died in Iraq --

שליש מהחיילים מתים בעיראק... אה, מתו, סילחו על המעידה

well, not "died," let me re-phrase that --

one third of the US soldiers who went to Iraq

שליש מהחיילים עיראקים, אמריקנים בעיראק, סובלים מPTSD.

suffer from PTSD.

In 1939, there were still 200,000 soldiers from the First World War

בשנת 1939, היו עדיין בבתי חולים פסיכיאטריים אנגלים

200,000 חיילים ממלחמת העולם הראשונה.

that were being treated in British psychiatric hospitals.

בווייטנאם, היו 54000 מקרי מוות. אמריקאים.

In Vietnam, 54,000 people died --

Americans.

In 1987, the US government identified 102,000 --

בשנת 87, ממשלת ארה"ב ספרו 102,000 - פי שניים.

twice as many --

102,000 veterans who died from committing suicide.

102,000 התאבדויות של יוצאי צבא ותיקים.

Twice as many deaths by suicide than by combat in Vietnam.

פי שניים מתים מאלה שנלחמו בוויטנאם.

So you see, this relates to everything,

אז אתם מבינים שמדובר במשהו שמכסה הכל!

not just modern warfare, but also ancient wars --

לא רק המלחמות המודרניות, המלחמות הישנות,

you can read about it, the evidence is there.

מוצאים אותם בטקסטים עתיקים, מספרים עליהם, זה נאמר,

So why do we not talk about it?

למה אנחנו לא מדברים?

Why have we not talked about it?

למה אנחנו לא מדברים? מכיוון שהבעיה,

The problem is that if you don't talk about it,

היא שאם האיש הזה לא מדבר, זה מוביל לאסון.

you're heading for disaster.

עכשיו, הדרך היחידה לרפא,

The only way to heal --

and the good news here is that this is treatable --

כי החדשות הטובות הן שהדבר ניתן לטיפול:

think Munch's The Scream, Goya, etc. --

הצעקה של מונק, גויה, וכו ' כן, היא ניתנת לטיפול!

it's indeed treatable.

הדרך היחידה לרפא את הטראומה הזאת,

The only way to heal from this trauma,

from this encounter with death that overwhelms, petrifies and kills you

המפגש הזה עם המוות, שמדהים אתכם, שמקפיא , שהורג אותכם,

is to find a way to express it.

זה להגיע לדבר על זה.

People used to say,

מישהו אמר, הקדמונים אמרו"

"Language is the only thing that holds all of us together."

"השפה היא הדבר שמחזיק את כולנו ביחד"

Without language, we're nothing.

בלי שפה אנחנו שום דבר

It's the thing that makes us human.

הודות לכך אנחנו אנושיים.

In the face of such a horrible image --

אל מול תמונה זו של זוועה,

a wordless image of oblivion that obsesses us --

שאין לה מילים,

כי זה דימוי של אינות, שמטריד אותנו,

the only way to cope with it

הדרך היחידה לצאת מזה,

היא לתת לזה מילים אנושיות .

is to put human words to it.

כי אנשים אלה מרגישים מחוץ לאנושות: לא רוצים יותר לראותם

Because these people feel excluded from humanity.

No one wants to see them anymore and they don't want to see anyone.

והם, הם לא רוצים יותר לראות אף אחד.

They feel dirty, defiled, ashamed.

הם מרגישים מלוכלכים, טמאים, מבוישים.

Someone said, "Doctor, I don't use the subway anymore

מישהו אמר: "אני, אתה יודע, רופא,

לא נוסע יותר ברכבת התחתית

because I'm afraid people will see the horror in my eyes."

כי אני פוחד שהאנשים רואים את כל הזוועה שיש לי בתוכי

Another guy thought he had a terrible skin disease

בעיניים שלי."

אחר אמר... --

היתה לו מחלת עור נוראה, הוא בילה 6 חודשים במחלקה דרמטולוגית

and spent six months with dermatologists, going from doctor to doctor.

העבירו אותו מרופא לרופא ולבסוף יום אחד אמרו:

And then one day, they sent him to a psychiatrist.

"שהוא צריך לראות פסיכיאטר."

During his second session, he told the psychiatrist

והוא אמר לפסיכיאטר בפגישה השנייה

(הייתה לו מחלת עור נוראה מכף רגל ועד ראש)

he had a terrible skin disease from head to toe.

The psychiatrist asked, "Why are you in this state?"

הוא אמר: " אבל למה אתה במצב כזה?"

And the man said, "Well, because I'm dead, so I must be rotting away."

והאיש ענה,"בגלל שאני מת אני נרקב."

So you see this is something that has a profound effect on people.

אז אתם רואים, זה משהו שיש לו השפעה קשה מאוד על אנשים.

In order to heal, we need to talk about it.

כדי לרפא, צריך לדבר על זה. צריך לתאר את הזוועה במילים,

The horror needs to be put into words --

מילים אנושיות שיעזרו לשקם, לדבר על זה

human words, so we can organize it and talk about it again.

We have to look death in the face.

צריך להסתכל למוות בפנים.

ואם מצליחים לעשות זאת, אם מדברים על הדברים האלה,

And if we can do that, if we can talk about these things,

then step by step, by working it out verbally,

באותו זמן, טיפין טיפין עם עבודה מילולית,

we can reclaim our place in humanity.

נוכל לשקם את חלקנו באנושות שלנו.

And it is important.

וזה חשוב! השתיקה הורגת אותנו!

Silence kills us.

So what does this mean?

מה זה אומר? זה אומר שאם אחר כך,

It means that after a trauma,

אה, כמובן, איבדנו את הקלות הבלתי נסבלת שלנו להיות,

without question, we lose our "unbearable lightness of being,"

that sense of immortality that keeps us here --

איבדנו את תחושת הנצח שלנו שמחזיקה אותנו כאן

meaning, if we're here, we almost feel like we're immortal, which we're not,

אם אתם נמצאים שם , זה כי אתם מרגישים

משוכנעים שאתם נצחיים! אתם לא

but if we didn't believe that, we'd say, "What's the point of it all?"

אחרת לא הייתם שם, אומרים לעצמכם מה הטעם בכל זה?

והם איבדו את תחושת הנצחיות.

But trauma survivors have lost that feeling of immortality.

They've lost their lightness.

הם איבדו את העליזות שלהם, אבל הם מצאו משהו אחר!

But they have found something else.

זה אומר שאם אנחנו יכולים להסתכל למוות בפנים,

So this means that if we manage to look death in the face,

and actually confront it, rather than keep quiet and hide,

ולהתעמת אתו במקום לשתוק ולהסתתר,

like some of the men or women I know did,

יש גברים ונשים שאני מכיר -- מיכאל מרואנדה,

such as Michael from Rwanda, Carole from Iraq, Philippe from the Congo

קרול מעיראק, פיליפ מקונגו, כל האנשים האלה שהיכרתי,

and other people I know,

like Sorj Chalandon, now a great writer,

סורג' צ'אלנדון, שהו סופר גדול עכשיו

who gave up field assignments after a trauma.

ושעזב את העיתונות לאחר הטראומה.

Five friends of mine committed suicide,

יש לי 4 או 5 חברים שהתאבדו,

they're the ones who did not survive the trauma.

שלא שרדו לאחר הטראומה.

So if we can look death in the face,

ובכן, אם נוכל להתייצב אל מול פני המוות,

if we, mortal humans, human mortals,

אם אנו בני אדם, בני תמותה

understand that we are human and mortal, mortal and human,

יודעים איפוא אנחנו אנושיים ובני תמותה, בני תמותה ואנושיים,

if we can confront death and identify it once again

אם נצליח להתעמת ולשים עליה את הדבר הזה

as the most mysterious place of all mysterious places,

שהוא הארץ הכי לא נודעת מבין הארצות הלא נודעות,

כי אף אחד לא ראה אותה מעולם.

since no one has ever seen it --

אם נוכל להשיב לה את הדברים האלה,

if we can give it back this meaning,

yes, we may die,

כן, אנו יכולים למות, לשרוד ולשוב לחיות.

survive

and come back to life,

but we'll come back stronger than before.

אבל חזקים יותר, חזקים יותר מקודם, הרבה יותר חזקים.

Much stronger.

Thank you.

תודה.

(תשואות)

(Applause)