Why glass towers are bad for city life -- and what we need instead | Justin Davidson

מתרגם: Zahi Zilberman מבקר: Ido Dekkers

Imagine that when you walked in here this evening,

דמיינו לעצמכם, שכשנכנסתם לכאן הערב

you discovered that everybody in the room looked almost exactly the same:

גיליתם שכולם בחדר נראים אותו דבר:

ageless, raceless,

אותו הגיל, אותו מוצא,

generically good-looking.

באופן כללי יפה תואר.

That person sitting right next to you

אותו איש שיושב לידכם,

might have the most idiosyncratic inner life,

יכול היה להיות בעל אורח חיים ייחודי,

but you don't have a clue

אבל לא הייתם יכולים לנחש

because we're all wearing the same blank expression all the time.

כי כולנו לובשים את אותה ארשת פנים.

That is the kind of creepy transformation that is taking over cities,

זהו אותו סוג של שינוי צורה מצמרר שקורה גם בערים שלנו,

only it applies to buildings, not people.

במקרה זה חל על בניינים, ולא אנשים.

Cities are full of roughness and shadow,

הערים מלאות בצל וחספוס,

texture and color.

צבע ומרקם.

You can still find architectural surfaces of great individuality and character

עדיין ניתן למצוא משטחי ארכיטקטורה מלאי אישיות ואופי

in apartment buildings in Riga

במבני מגורים בריגה (לטביה)

and Yemen,

ובתימן,

social housing in Vienna,

דיור סוציאלי בוינה,

Hopi villages in Arizona,

כפרים מקומיים באריזונה,

brownstones in New York,

בנייני אבן חומה בניו יורק,

wooden houses in San Francisco.

בתי עץ בסן פרנסיסקו,

These aren't palaces or cathedrals.

אילו אינם ארמונות או קתדרלות,

These are just ordinary residences

אילו רק מבני מגורים

expressing the ordinary splendor of cities.

המבטאים את פאר הנורמה של הערים.

And the reason they're like that is that the need for shelter

הסיבה שהם כאלו, היא שהצורך במקלט

is so bound up with the human desire for beauty.

נקשר לצורך האדם ביופי.

Their rough surfaces give us a touchable city.

המשטחים המחוספסים נותנים לנו עיר "מוחשית".

Right? Streets that you can read

נכון? רחובות שניתן לקרוא

by running your fingers over brick and stone.

ע"י מגע האצבעות על אבן ולבנה

But that's getting harder to do,

אבל זה נהיה יותר ויותר קשה,

because cities are becoming smooth.

בגלל שהערים הופכות לחלקות.

New downtowns sprout towers

במרכזי ערים צצים מגדלים

that are almost always made of concrete and steel

שכמעט תמיד עשויים מלט וברזל

and covered in glass.

ומכוסים זכוכית.

You can look at skylines all over the world --

אפשר לראות גורדי שחקים בכל העולם --

Houston,

יוסטון,

Guangzhou,

גואנגזו,

Frankfurt --

פרנקפורט --

and you see the same army of high-gloss robots

ורואים את אותו צבא-הרובוטים המבריק,

marching over the horizon.

צועד לעבר האופק.

Now, just think of everything we lose

עכשיו, חישבו על כל מה שאנחנו מפסידים

when architects stop using the full range of available materials.

כאשר ארכיטקטים מפסיקים להשתמש בכל מגוון החומרים האפשרי.

When we reject granite and limestone and sandstone

כשאנחנו דוחים גרניט, אבן סיד וחול

and wood and copper and terra-cotta and brick

עץ, נחושת, חרס ולבנים

and wattle and plaster,

סבכה (עור) וטיח,

we simplify architecture

אנחנו מפשטים ארכיטקטורה

and we impoverish cities.

ומרוששים את הערים.

It's as if you reduced all of the world's cuisines

כאילו אם היינו מורידים את רמת הבישול בעולם

down to airline food.

לאוכל המוגש בזמן טיסה.

(Laughter)

(צחוק)

Chicken or pasta?

עוף או פסטה?

But worse still,

אפילו גרוע מזה,

assemblies of glass towers like this one in Moscow

מקבץ של מגדלי זכוכית, כמו זה שבמוסקבה

suggest a disdain for the civic and communal aspects of urban living.

משדר זלזול בערכים העירוניים והקהילתיים בעיר, נכון?

Right? Buildings like these are intended to enrich their owners and tenants,

בניינים כאלו אמורים להעשיר את דיירי ובעלי הדירות,

but not necessarily the lives of the rest of us,

אבל לא בהכרח את החיים של השאר,

those of us who navigate the spaces between the buildings.

עוברי האורח בשבילים שבין הבניינים.

And we expect to do so for free.

ומצופה מאיתנו לעשות זאת בחינם.

Shiny towers are an invasive species

מגדלים נוצצים הם זן פולשני

and they are choking our cities and killing off public space.

הם חונקים את הערים שלנו, והורגים מקומות ציבוריים.

We tend to think of a facade as being like makeup,

אנחנו נוטים לחשוב על המראה החיצוני כמו על איפור,

a decorative layer applied at the end to a building that's effectively complete.

שכבה שמורחים בסוף הבנייה על בניין שלמעשה כבר נבנה.

But just because a facade is superficial

רק בגלל שחזית היא שטחית

doesn't mean it's not also deep.

לא אומר שאינה עמוקה.

Let me give you an example

הרשו לי להדגים

of how a city's surfaces affect the way we live in it.

עד כמה חזית העיר משפיעה על אורח החיים בה.

When I visited Salamanca in Spain,

כשביקרתי בסלמנקה שבספרד

I gravitated to the Plaza Mayor

נמשכתי לפלאסה מאיור

at all hours of the day.

בכל שעות היום.

Early in the morning, sunlight rakes the facades,

מוקדם בבוקר, קרני השמש בוהקות בחזיתות,

sharpening shadows,

מחדדות את הצללים,

and at night, lamplight segments the buildings

בלילה, אורות הרחוב מחלקות את הבניינים

into hundreds of distinct areas,

למאות שטחים ייחודיים,

balconies and windows and arcades,

מרפסות חלונות ושדרות עמודים,

each one a separate pocket of visual activity.

כל אחד מהם ריכוז של פעילות חזותית.

That detail and depth, that glamour

העומק והפירוט, הזוהר

gives the plaza a theatrical quality.

נותנים לפלאזה איכות תיאטרלית.

It becomes a stage where the generations can meet.

היא הופכת לבמה בה כל הדורות נפגשים.

You have teenagers sprawling on the pavers,

בני הנוער שרועים על המרצפות,

seniors monopolizing the benches,

קשישים תפסו בעלות על הספסלים,

and real life starts to look like an opera set.

והמציאות הופכת להיות כמו הצגת אופרה.

The curtain goes up on Salamanca.

המסך עולה בסלמנקה.

So just because I'm talking about the exteriors of buildings,

אפילו שאני מדבר על חזית של בניינים,

not form, not function, not structure,

לא צורה, שימוש או מבנה,

even so those surfaces give texture to our lives,

עדיין, החזות משפיעה על חיינו,

because buildings create the spaces around them,

משום שבניינים מיצרים את החלל מסביבם,

and those spaces can draw people in

וחלל זה יכול למשוך אנשים אליו,

or push them away.

או להרתיע אותם.

And the difference often has to do with the quality of those exteriors.

ולרוב ההבדל קשור לאיכות החזיתות.

So one contemporary equivalent of the Plaza Mayor in Salamanca

אז דוגמא הפוכה לפלאזה מאיור בסלמנקה

is the Place de la Défense in Paris,

היא פלאזת לה דפנס שבפריס,

a windswept, glass-walled open space

מתחם פתוח בעל קירות זכוכית

that office workers hurry through

שעובדי משרד ממהרים דרכו

on the way from the metro to their cubicles

בדרך מהמטרו אל המשרדים

but otherwise spend as little time in as possible.

ולא מבזבזים את זמנם במתחם.

In the early 1980s, the architect Philip Johnson

בתחילת 1980, הארכיטקט פיליפ ג'ונסון

tried to recreate a gracious European plaza in Pittsburgh.

ניסה לשחזר שדרה אירופאית עדינה בפיטסבורג.

This is PPG Place,

הלא היא ה- PPG (פי פי ג'י),

a half acre of open space encircled by commercial buildings

חצי דונם של מרחב פתוח המוקף מבנים מסחריים

made of mirrored glass.

המורכבים ממראות.

And he ornamented those buildings with metal trim and bays

הוא עיטר את המבנים עם עיטורים ודפנות ממתכת

and Gothic turrets

וצריחים בסגנון גותי

which really pop on the skyline.

שממש קופץ בקו השמיים.

But at ground level,

אבל על פני הקרקע,

the plaza feels like a black glass cage.

הפלאזה מרגישה כמו כלא עשוי זכוכית שחורה.

I mean, sure, in summertime

נכון, בימי הקיץ

kids are running back and forth through the fountain

הילדים מתרוצצים בין ודרך המזרקות

and there's ice-skating in the winter,

ובחורף ניתן להחליק על הקרח,

but it lacks the informality of a leisurely hangout.

אבל חסרה בה את חוסר הפורמליות שבבילוי נינוח.

It's just not the sort of place you really want to just hang out and chat.

זה פשוט לא מאותם מקומות שאתם באמת רוצים לצאת ולבלות בהם.

Public spaces thrive or fail for many different reasons.

מקומות ציבוריים קמים ונופלים מהרבה סיבות שונות.

Architecture is only one,

ארכיטקטורה היא רק אחת מהן,

but it's an important one.

אבל אחת מהחשובות.

Some recent plazas

שדרות שהוקמו לאחרונה

like Federation Square in Melbourne

כמו הכיכר הפדרלית במלבורן

or Superkilen in Copenhagen

או סופרקילן בקופנהגן

succeed because they combine old and new,

הצליחו בזכות השילוב בין חדש לישן,

rough and smooth,

בין מחוספס לחלק,

neutral and bright colors,

ובין צבעים בהירים וניטרלים,

and because they don't rely excessively on glass.

ובגלל שאינם עשויים מזכוכית בלבד.

Now, I'm not against glass.

אני לא נגד זכוכית,

It's an ancient and versatile material.

זהו חומר עתיק ועמיד

It's easy to manufacture and transport

שקל לייצר ולהעביר,

and install and replace

להתקין ולהחליף

and clean.

ולנקות.

It comes in everything from enormous, ultraclear sheets

וקיים בכל צורה החל מגליונות שקופים אדירים

to translucent bricks.

ועד לבנים שקופות למחצה.

New coatings make it change mood

ציפויים חדשים גורמים לשינוי מצב רוח

in the shifting light.

באור המשתנה.

In expensive cities like New York, it has the magical power

בערים יקרות כמו ניו יורק, יש לו את היכולת המופלאה

of being able to multiply real estate values by allowing views,

להכפיל ערך נכס ע"י חלונות,

which is really the only commodity that developers have to offer

הרי היא הסחורה היחידה שלמפתחים יש להציע

to justify those surreal prices.

כדי להצדיק את המחירים ההזויים.

In the middle of the 19th century,

באמצע המאה ה-19,

with the construction of the Crystal Palace in London,

במהלך בניית ארמון הבדולח בלונדון,

glass leapt to the top of the list of quintessentially modern substances.

הזכוכית הייתה ברשימה קטנה של חומרים נדירים ומודרניים.

By the mid-20th century,

עד אמצע המאה ה-20,

it had come to dominate the downtowns of some American cities,

כבר שלטה באזורי המסחר של כמה מערי אמריקה,

largely through some really spectacular office buildings

בעיקר בבנייני משרדים מפוארים

like Lever House in midtown Manhattan, designed by Skidmore, Owings and Merrill.

כמו בניין "לבר" במידטאון מנהטן, שתוכנן ע"י זקידמור, אווינגס ומריל.

Eventually, the technology advanced to the point

לבסוף, הטכנולוגיה התקדמה לרמה

where architects could design structures so transparent

שארכיטקטים יכלו לתכנן בניין כה שקוף

they practically disappear.

שכמעט ונעלם.

And along the way,

ולאורך הדרך,

glass became the default material of the high-rise city,

זכוכית הפכה לחומר ברירת המחדל בערים רבי קומות,

and there's a very powerful reason for that.

ויש לכך הצדקה רבה.

Because as the world's populations converge on cities,

בגלל הנהירה של אוכלוסיית העולם לערים,

the least fortunate pack into jerry-built shantytowns.

מעוטי היכולת התרכזו בשכונות עוני.

But hundreds of millions of people need apartments and places to work

אבל מאות מיליוני אנשים נזקקו לדירות ומקומות עבודה

in ever-larger buildings,

בבניינים הולכים וגדלים,

so it makes economic sense to put up towers

כך שיש הגיון כלכלי להשתמש במגדלים

and wrap them in cheap and practical curtain walls.

ולעטוף אותם במעטה פרקטי וזול.

But glass has a limited ability

עם זאת, לזכוכית יש מגבלה

to be expressive.

ביכולת ההבעה.

This is a section of wall framing a plaza

זהו חלק מקיר שעוטף פלאזה

in the pre-Hispanic city of Mitla, in southern Mexico.

בעיר הפרה-היספאנית מיטלה, בדרום מקסיקו.

Those 2,000-year-old carvings

התבליטים בני 2,000 שנה

make it clear that this was a place of high ritual significance.

מראים בבירור שזה היה מקום פולחן בעל חשיבות גבוהה

Today we look at those and we can see a historical and textural continuity

כשאנחנו מסתכלים עליהם היום אפשר לראות המשכיות היסטורית ומרקמית

between those carvings, the mountains all around

בין התבליטים, ההרים מסביב

and that church which is built on top of the ruins

והכנסייה שנבנתה מעל ההריסות

using stone plundered from the site.

באמצעות אבני ההריסות.

In nearby Oaxaca, even ordinary plaster buildings

באואחאקה (מדינה) הקרובה, אפילו מבני טיח רגילים

become canvasses for bright colors, political murals

הופכים לקנבס של צבעים, ציור פוליטי,

and sophisticated graphic arts.

ואומנות גרפית מתוחכמת.

It's an intricate, communicative language

זוהי שפת תקשורת מורכבת

that an epidemic of glass would simply wipe out.

שמגיפת הזכוכית פשוט תמחק.

The good news is that architects and developers

החדשות הטובות הן, שארכיטקטים ומפתחים

have begun to rediscover the joys of texture

החלו לגלות מחדש את האושר במרקם

without backing away from modernity.

מבלי להתרחק ממודרניות.

Some find innovative uses for old materials like brick

חלק מוצאים שימוש יצירתי בחומרים ישנים כמו לבנים

and terra-cotta.

וטֶרָה קוֹטָה

Others invent new products like the molded panels that Snøhetta used

אחרים המציאו מוצרים חדשים כמו לוחות מעוצבים ששימש את סנוחטה

to give the San Francisco Museum of Modern Art

בכדי לתת למוזיאון האומנות המודרנית בסן פרנסיסקו

that crinkly, sculptural quality.

את איכותו המפוסלת והמקומטת.

The architect Stefano Boeri even created living facades.

הארכיטקט סטפנו בוארי יצר חזיתות חיות.

This is his Vertical Forest, a pair of apartment towers in Milan,

זהו היער האנכי, זוג מגדלי דירות במילאנו,

whose most visible feature is greenery.

שהתכונה הכי מובלטת שלו היא יֶרֶק.

And Boeri is designing a version of this for Nanjing in China.

בוארי גם מתכנן גירסא כזו עבור נאנג'ינג בסין.

And imagine if green facades were as ubiquitous as glass ones

ודמיינו לעצמכם אם חזיתות ירוקות היו שכיחות כמו הזכוכית

how much cleaner the air in Chinese cities would become.

כמה נקי יותר האוויר היה הופך בערים הסיניות.

But the truth is that these are mostly one-offs,

אבל האמת היא שלרוב אלו פרוייקטים חד פעמיים ויוקרתיים,

boutique projects,

not easily reproduced at a global scale.

וקשים לייצור המוני.

And that is the point.

וזו בדיוק הנקודה.

When you use materials that have a local significance,

כשמשתמשים בחומרים בעלי חשיבות מקומית,

you prevent cities from all looking the same.

מונעים מהערים להראות דומות אחת לשנייה

Copper has a long history in New York --

לנחושת יש היסטוריה ארוכה בניו יורק --

the Statue of Liberty,

פסל החירות,

the crown of the Woolworth Building --

הכתר בבניין וולוורת' --

but it fell out of fashion for a long time

אבל היא יצאה מהאופנה מזמן

until SHoP Architects used it to cover the American Copper Building,

עד שאדריכלי "SHoP" השתמשו בה לכסות את בניין הנחושת האמריקאי,

a pair of twisting towers on the East River.

זוג מגדלים מפותלים באיסט ריבר.

It's not even finished

בנייתם עוד לא הסתיימה

and you can see the way sunset lights up that metallic facade,

וכבר ניתן לראות את הדרך בה השקיעה מעירה את החזית המתכתית,

which will weather to green as it ages.

שתהפוך לירוקה עם הזמן.

Buildings can be like people.

בניינים יכולים להיות כמו אנשים.

Their faces broadcast their experience.

הפנים שלהם משדרות את ניסיון חייהם.

And that's an important point,

וזוהי נקודה חשובה,

because when glass ages,

כי כשזכוכית מתיישנת,

you just replace it,

פשוט מחליפים אותה,

and the building looks pretty much the same way it did before

והבניין נראה בערך אותו דבר

עד שלבסוף הוא נהרס.

until eventually it's demolished.

Almost all other materials have the ability

כמעט כל יסוד אחר, בעל יכולת

to absorb infusions of history and memory,

לשאוב מההיסטוריה ומהזיכרון,

and project it into the present.

ולהקרין אותם להווה.

The firm Ennead

הפירמה "אניד"

clad the Utah Natural History Museum in Salt Lake City in copper and zinc,

הלבישה את מוזיאון ההיסטוריה של יוטה בסולט לייק סיטי בנחושת ואבץ,

ores that have been mined in the area for 150 years

עפרות שנכרו מזה 150 שנה באזור

and that also camouflage the building against the ochre hills

מה שגם מחביא את המבנה מהגבעות האדומות

so that you have a natural history museum

וקיבלנו מוזיאון היסטורית הטבע

that reflects the region's natural history.

שמשקף את ההיסטוריה הטבעית של המקום.

And when the Chinese Pritzker Prize winner Wang Shu

וכשהזוכה בפרס הפריצקר הסיני וונג שו

was building a history museum in Ningbo,

בנה מוזיאון להיסטוריה בנינגבו,

he didn't just create a wrapper for the past,

הוא לא יצר רק מעטפת לעבר,

he built memory right into the walls

הוא חצב זיכרונות לתוך הקירות

by using brick and stones and shingles

תוך שימוש באבנים וואבנים ורעפים

salvaged from villages that had been demolished.

שניצלו מכפרים שנהרסו.

Now, architects can use glass

ארכיטקטים יכולים להשתמש בזכוכית

in equally lyrical and inventive ways.

באותם דרכים ליריות וחדשניות.

Here in New York, two buildings,

בניו יורק, שני בניינים,

one by Jean Nouvel and this one by Frank Gehry

הראשון ע"י ג'ין נובל והשני ע"י פרנק גרי

face off across West 19th Street,

עומדים אחד מול השני במערב שדרה 19,

and the play of reflections that they toss back and forth

ומשחק ההשתקפויות שהם זורקים קדימה ואחורה

is like a symphony in light.

היא כמו סימפוניה באור.

But when a city defaults to glass

אבל כשעיר עוברת לזכוכית

as it grows,

בתהליך הגדילה,

it becomes a hall of mirrors,

היא הופכת לאולם מראות,

disquieting and cold.

קר ומדאיג.

After all, cities are places of concentrated variety

אחרי הכל, ערים הם מקומות עם מגוון מרוכז

where the world's cultures and languages and lifestyles

היכן שתרבויות העולם שפות ואורח חיים

come together and mingle.

מתקרבים ומתגבשים.

So rather than encase all that variety

אז במקום לעטוף את כל המגוון הזה

and diversity in buildings of crushing sameness,

וגיוון במבנים בעלי דמיון מוחץ

we should have an architecture that honors the full range of the urban experience.

כדאי שתהיה לנו ארכיטקטורה שמכבדת את מירב הגון האורבני

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)