Bruno Torturra: Got a smartphone? Start broadcasting

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: eviatar edlerman

Has anyone among you ever been exposed to tear gas?

האם מישהו בינכם היה נחשף פעם לגז מדמיע?

Tear gas? Anyone?

גז מדמיע? מישהו?

I'm sorry to hear that, so you might know that it's a very toxic substance,

אני מצטער לשמוע את זה, אז אתה אולי יודע שזה חומר מאוד רעיל,

but you might not know that it's a very simple molecule

אבל אתה אולי לא יודע שזו מולקולה ממש פשוטה

with an unpronouncable name:

עם שם שאי אפשר לבטא:

it's called chlorobenzalmalononitrile.

היא נקראת כלורובנזלמלונוניטריל.

הצלחתי.

It's decades old, but it's becoming very trendy among police forces

היא בת עשרות שנים, אבל היא הופכת למאוד טרנדית בכוחות משטרה

around the planet lately, it seems,

מסביב לכדור לאחרונה, כך נראה,

and according to my experience as a non-voluntary breather of it,

ולפי הנסיון שלי כנושם לא רצוני שלה,

tear gas has two main but quite opposite effects.

לגז מדמיע יש שתי השפעות עיקריות אבל הפוכות.

One, it can really burn your eyes,

אחת, היא באמת יכולה לשרוף לכם את העיניים,

and two, it can also help you to open them.

ושתיים, היא גם יכולה לעזור לכם לפתוח אותן.

Tear gas definitely helped to open mine to something

גז מדמיע בהחלט עזר לי לפתוח את שלי למשהו

that I want to share with you this afternoon:

שרציתי לחלוק איתכם אחר הצהרים הזה:

that livestreaming the power of independent broadcasts through the web

שסטירימינג חי של הכוח של שידור עצמאי דרך האינטרנט

can be a game-changer in journalism,

יכול להיות משנה כללי משחק בעיתונות,

in activism, and as I see it, in the political discourse as well.

באקטיביזם, וכמו שאני רואה את זה, בהתנהגות הפוליטית גם כן.

That idea started to dawn on me in early 2011

הרעיון הזה התחיל להתחוור לי בתחילת 2011

when I was covering a protest in São Paulo.

כשתיעדתי מחאה בסן פאולו.

It was the marijuana march,

זה היה מצעד המריחואנה,

a gathering of people asking for the legalization of cannabis.

התאספות של אנשים שביקשו להפוך את הקנביס לחוקי.

When that group started to move,

כשהקבוצה הזו החלה לנוע,

the riot police came from the back with rubber bullets, bombs,

משטרת המהומות הגיעה מאחור עם כדורי גומי, פצצות,

and then the gas.

ואז הגז.

But to make a long story short,

אבל כדי לקצר את הסיפור,

I had entered that protest as the editor-in-chief

נכנסתי למחאה ההיא כעורך הראשי

of a well-established printed magazine where I'd worked for 11 years,

של מגזין מודפס מבוסס בו עבדתי 11 שנה,

and thanks to this unsolicited effects of tear gas,

ותודות להשפעות הלא מוזמנות של גז מדמיע,

I left it as a journalist that was now committed to new ways

עזבתי אותה כעיתונאי שעכשיו היה מחוייב לחלוק דרכים חדשות

of sharing the raw experience of what it's like to be there, actually.

של שיתוף חוויות גולמיות של איך זה להיות שם, למעשה.

So in the following week, I was back in the streets,

אז בשבוע לאחר מכן, חזרתי לרחובות,

but that time, I wasn't a member of any media outlet anymore.

אבל הפעם, לא הייתי חבר במדיה מסודרת יותר.

I was there as an independent livestreamer, and all I had with me

הייתי שם כסטירימר חי עצמאי, וכל מה שהיה איתי

was basically borrowed equipment.

הי בעיקרון ציוד מושאל.

I had a very simple camera and a backpack with 3G modems.

היתה לי מצלמה מאוד פשוטה ותיק גב עם מודמי 3G.

And I had this weblink that could be shared through social media,

והיה לי חיבור לאינטרנט שיכל להיות משותף דרך מדיה חברתית,

could be put in any website,

היה אפשר לשים אותו בכל אתר,

and that time, the protest went along fine.

ובפעם הזו, המחאה התקדמה בסדר.

There was no violence.

לא היתה אלימות.

There was no action scenes.

לא היו סצנות אקשן.

But there was something really exciting,

אבל היה משהו ממש מרגש,

because I could see at a distance the TV channels covering it,

מפני שיכולתי לראות במרחק ערוצי טלוויזיה מסקרים את זה,

and they had these big vans and the teams and the cameras,

והיו להם ואנים גדולים והצוותים והמצלמות,

and I was basically doing the same thing

ובעיקרון עשיתי את אותו הדבר

and all I had was a backpack.

וכל מה שהיה לי זה תרמיל.

And that was really exciting to a journalist,

וזה היה באמת מרגש לעיתונאי,

but the most interesting part was when I got back home, actually,

אבל החלק הכי מעניין היה כשחזרתי הביתה, למעשה,

because I learned that I had been watched

מפני שגיליתי שצפו בי

by more than 90,000 people,

יותר מ 90,000 אנשים,

and I got hundreds of emails and messages of people asking me, basically,

וקיבלתי מאות אימיילים והודעות מאנשים ששאלו אותי בעיקרון,

how did I do it,

איך עשיתי את זה,

how it was possible to do such a thing.

איך היה אפשרי לעשות כזה דבר.

And I learned something else, that that was actually the first time

ולמדתי משהו נוסף, שזו היתה למעשה הפעם הראשונה

that somebody had ever done a livestreaming in a street protest

שמישהו אי פעם עשה שידור ישיר בהפגנת רחוב

in the country.

במדינה.

And that really shocked me,

וזה באמת הדהים אותי,

because I was no geek, I was no technology guy,

מפני שלא הייתי גיק, לא הייתי איש טכנולוגי,

and all the equipment needed was already there,

וכל הציוד שדרוש היה כבר שם,

was easily available.

והיה קל להשגה.

And I realized that we had a frontier here,

והבנתי שהיתה לנו חזית פה,

a very important one,

אחת מאוד חשובה,

that it was just a matter of changing the perspective,

שזה היה רק עניין של לשנות נקודת מבט,

and the web could be actually used,

והרשת יכלה למעשה לשמש,

already used, as a colossal and uncontrollable

כבר היתה בשימוש, כרשת טלויזיה

and highly anarchical TV channel, TV network,

אנרכית עצומה וללא שליטה, ערוץ טלוויזיוני,

and anyone with very basic skills and very basic equipment,

וכל אחד עם כשרון בסיסי וציוד בסיסי,

even someone like me who had this little stuttering issue,

אפילו מישהו כמוני שהיתה לו בעיה גמגום קלה,

so if it happens, bear with me please,

אז אם זה קורה, תשארו איתי בבקשה,

even someone like me could become a broadcaster.

אפילו מישהו כמוני יכול להפוך למשדר.

And that sounded revolutionary in my mind.

וזה נשמע מהפכני בשבילי.

So for the next couple of years,

אז בכמה שנים הבאות,

I started to experiment with livestreaming in different ways,

התחלתי להתנסות עם שידורים חיים בדרכים שונות,

not only in the streets but mostly in studios and in homes,

לא רק ברחובות אלא בעיקר באולפנים ובבתים,

until the beginning of 2013, last year,

עד תחילת 2013, בשנה שעברה,

when I became the cofounder of a group called Mídia NINJA.

כשהפכתי למייסד השותף של קבוצה שנקראת מדיה נינג'ה,

NINJA is an acronym

נינג'ה הם ראשי תיבות

that stands for Narrativas Independentes Jornalismo e Ação,

של נרטיבס אינדיפנדנטס ג'ורנליזמו אה אסאו,

or in English, independent narratives, journalism, and action.

או באנגלית, נרטיבים עצמאיים, עיתונות ופעולה.

It was a media group that had little media plan.

זו היתה קבוצת מדיה שהיתה לה תוכנית מדיה קטנה.

We didn't have any financial structure.

לא היה לנו מבנה פיננסי.

We were not planning to make money out of this,

לא תכננו לעשות כסף מזה,

which was wise, because you shouldn't try to make money out of journalism now.

מה שהיה חכם, מפני שאתם לא צריכים לנסות לעשות כסף מעיתונות עכשיו.

But we had a very solid and clear conviction,

אבל היתה לנו אמונה מאוד מוצקה,

that we knew that the hyperconnected environment of social media

שידענו שהסביבה ההיפר מחוברת של מדיה חברתית

could maybe allow us to consolidate

יכולה אולי לאפשר לנו לגבש

a network of experimental journalists throughout the country.

רשת של עיתונאים נסיוניים ברחבי המדינה.

So we launched a Facebook page first, and then a manifesto,

אז ראשית השקנו דף פייסבוק, ואז מניפסט,

and started to cover the streets in a very simple way.

והתחלנו לכסות את הרחובות בדרך מאוד פשוטה.

But then something happened, something that wasn't predicted,

אבל אז משהו קרה, משהו לא צפוי,

that no one could have anticipated.

שאף אחד לא היה יכול לצפות.

Street protests started to erupt in São Paulo.

מחאות רחוב החלו להתפרץ בסן פאולו.

They began as very local and specific.

הן התחילו מאוד מקומיות וספציפיות.

They were against the bus fare hike that had just happened in the city.

הן היו נגד עליית מחירי האוטובוסים שקרו בעיר.

This is a bus.

זה אוטובוס.

It's written there, "Theft."

כתוב פה, "גנבה."

But those kind of manifestations started to grow,

אבל סוגים כאלה של מחאות התחילו לגדול,

and they kept happening.

והן המשיכו לקרות.

So the police violence against them started to grow as well.

אז אלימות המשטרה נגדם התחילה גם לגדול.

But there was another conflict,

אבל היה עוד קונפליקט,

the one I believe that's more important here

זה שאני מאמין שיותר חשוב פה

to make my point that it was a narrative conflict.

כדי להעביר את הנקודה שזה היה קונפליקט נרטיבי.

There was this mainstream media version of the facts

היתה את גרסת המדיה המרכזית של העובדות

that anyone who was on the streets could easily challenge

שכל מי שהיה ברחובות יכל לאתגר בקלות

if they presented their own vision of what was actually happening there.

אם הם הציגו את החזון שלהם של מה שלמעשה קרה שם.

And it was this clash of visions, this clash of narratives,

וזו היתה ההתנגשות הזו של חזון, ההתנגשות של נרטיבים,

that I think turned those protests

שאני חושב שהפנו את ההפגנות האלו

into a long period in the country of political reckoning

לתקופה ארוכה של חשיבה מחדש פוליטית במדינה

where hundreds of thousands of people,

בה מאות אלפי אנשים,

probably more than a million people

כנראה יותר ממליון אנשים

took to the streets in the whole country.

יצאו לרחובות בכל המדינה.

But it wasn't about the bus fare hike anymore.

אבל זה לא נגע לעליית מחירי האוטובוסים יותר,

It was about everything.

זה נגע להכל.

The people's demands, their expectations,

הדרישות של האנשים, הציפיות שלהם,

the reasons why they were on the streets

הסיבות שהם היו ברחובות

could be as diverse as they could be contradictory in many cases.

יכולות להיות מגוונות כמו שהן יכולות להיות מנוגדות בדרכים רבות.

If you could read it, you would understand me.

אם תוכלו לקרוא את זה, תוכלו להבין אותי.

But it was in this environment of political catharsis

אבל זה היה בסביבה הזו של קטרזיס פוליטי

that the country was going through

שהמדינה עברה

that it had to do with politics, indeed,

שזה נגע לפוליטיקה, באמת,

but it had to do also with a new way of organizing,

אבל זה נגע גם לדרך הארגון החדשה,

through a new way of communicating.

עם דרך חדשה של תקשורת.

It was in that environment that Mídia NINJA emerged

זה היה בסביבה הזו שמדיה נינג'ה עלתה

from almost anonymity to become a national phenomenon,

מכמעט אנונימיות להפוך לתופעה לאומית,

because we did have the right equipment.

מפני שהיה לנו את הציוד המתאים.

We are not using big cameras.

אנחנו לא משתמשים במצלמות גדולות.

We are using basically this.

אנחנו משתמשים בעיקרון בזה.

We are using smartphones.

אנחנו משתמשים בסמרטפונים.

And that, actually, allowed us to become invisible in the middle of the protests,

וזה, למעשה, מאפשר לנו להפוך לבלתי נראים באמצע המחאות,

but it allowed us to do something else:

אבל זה מאפשר לנו לעשות משהו אחר:

to show what it was like to be in the protests,

להראות איך זה היה להיות במחאות,

to present to people at home a subjective perspective.

כדי להציג לאנשים בבית נקודת מבט סובייקטיבית.

But there was something that is more important,

אבל היה משהו שיותר חשוב,

I think, than the equipment.

אני חושב, מהציוד.

It was our mindset,

זה היה צורת החשיבה,

because we are not behaving as a media outlet.

מפני שאנחנו לא מתנהגים כמו חברת מדיה.

We are not competing for news.

אנחנו לא מתחרים על החדשות.

We are trying to encourage people,

אנחנו מנסים לעודד אנשים,

to invite people, and to actually teach people

להזמין אנשים, ולמעשה ללמד אנשים

how to do this, how they also could become broadcasters.

איך לעשות את זה, איך הם גם יכולים להפוך לשדרנים.

And that was crucial to turn Mídia NINJA from a small group of people,

וזה היה חיוני כדי להפוך את מדיה נינג'ה מקבוצה קטנה של אנשים,

and in a matter of weeks,

ותוך כמה שבועות,

we multiplied and we grew exponentially throughout the country.

התרבנו וגדלנו אקספוננציאלית ברחבי המדינה.

So in a matter of a week or two, as the protests kept happening,

אז תוך כמה שבוע או שבועיים, כשהמחאה המשיכה להתרחש,

we were hundreds of young people

היינו מאות אנשים צעירים

connected in this network throughout the country.

מחוברים ברשת הזו ברחבי המדינה.

We were covering more than 50 cities at the same time.

כיסינו יותר מ 50 ערים באותו הזמן.

That's something that no TV channel could ever do.

זה משהו שאף ערוץ טלויזיה לא יוכל לעשות לעולם.

That was responsible for turning us suddenly, actually,

זה גרם להפיכתנו פתאום, למעשה,

into kind of the mainstream media of social media.

לסוג של מדייה מהזרם המרכזי של המדיה החברתית.

So we had a couple of thousands of followers on our Facebook page,

אז היו לנו כמה אלפי עוקבים בדף הפייסבוק,

and soon we had a quarter of a million followers.

ומהר מאוד היו לנו רבע מליון עוקבים.

Our posts and our videos

הפוסטים שלנו והסרטונים שלנו

were being seen by more than 11 million timelines a week.

נראו על ידי יותר מ 11 מיליון קוי זמן בשבוע.

It was way more than any newspaper or any magazine could ever do.

זה היה יותר מכל מה שכל עיתון או כל מגזין היה יכול לעשות.

And that turned Mídia NINJA into something else,

וזה הפך את מדיה נינג'ה למשהו אחר,

more than a media outlet, than a media project.

יותר מחברת מדיה, מפרוייקט מדיה.

It became almost like a public service

זה הפך כמעט לשרות ציבורי

to the citizen, to the protester,

לאזרחים, לאנשי המחאה.

to the activist,

לאקטיביסטים,

because they had a very simple and efficient and peaceful tool

מפני שהיה להם כלי מאוד פשוט ויעיל ושליו

to confront both police and media authority.

להתעמת גם עם המשטרה וגם עם רשויות המדיה.

Many of our images started to be used in regular TV channels.

רבות מהתמונות שלנו התחילו להיות בשימוש בערוצי טלויזיה רגילים.

Our livestreams started to be broadcast even in regular televisions

השידורים הישירים שלנו התחילו להיות משודרים אפילו בטלויזיה הרגילה

when things got really rough.

כשדברים נעשו ממש קשים.

Some our images were responsible to take some people out of jail,

כמה מהתמונות שלנו היו אחראיות להוצאת כמה אנשים מהכלא,

people who were being arrested unfairly

אנשים שנעצרו באופן לא חוקי

under false accusations, and we could prove them innocent.

תחת האשמות שווא, ויכולנו להוכיח שהם חפים מפשע.

And that also turned Mídia NINJA very soon

וזה גם הפך את מדיה נינג'ה במהרה

to be seen as almost an enemy of cops, unfortunately,

להראות כמעט כאוייב של השוטרים, למרבה הצער,

and we started to be severely beaten, and eventually arrested on the streets.

והתחלנו להיות מוכים קשות, ולבסוך להעצר ברחובות.

It happened in many cases.

זה קרה בהרבה מקרים.

But that was also useful, because we were still at the web,

אבל זה היה גם יעיל, מפני שעדיין היו ברשת,

so that helped to trigger an important debate in the country

אז זה עזר להצית דיון חשוב במדינה

on the role of the media itself

על תפקיד המדיה עצמה

and the state of the freedom of the press in the country.

והמצב של חופש העיתונות במדינה.

So Mídia NINJA now evolved

אז מדיה נינג'ה עכשיו התפתחה

and finally consolidated itself in what we hoped it would become:

ולבסוך גיבשה את עצמה למה שאני קיוויתי שהיא תהיה:

a national network of hundreds of young people,

רשת מדיה של אלפי אנשים צעירים,

self-organizing themselves locally

שמארגנים את עצמם מקומית

to cover social, human rights issues,

כדי לכסות נושאים חברתיים, של זכויות אדם.

and expressing themselves not only politically

ולהביע את עצמם לא רק פוליטית

but journalistically.

אלא עיתונאית.

What I started to do in the beginning of this year,

מה שהתחלתי לעשות בהתחלת השנה,

as Mídia NINJA is already a self-organizing network,

מאחר ומדיה נינג'ה היא כבר רשת מאורגנת עצמאית,

I'm dedicating myself to another project.

אני מקדיש את עצמי לפרוייקט אחר.

It's called Fluxo, which is Portuguese for "stream."

הוא נקרא פלוקסו, שפרושו בפורטוגזית "זרם."

It's a journalism studio in São Paulo downtown,

זה סטודיו עיתונאי במרכז סן פאולו,

where I used livestream to experiment

בו השתמשתי בניסיון בסטרימינג חי

with what I call post-television formats.

עם מה שאני קורא לו פורמטים פוסט טלויזיוניים.

But I'm also trying to come up with ways to finance independent journalism

אבל אני גם מנסה להעלות דרכים לממן עיתונאות עצמאית

through a direct relationship with an audience,

דרך יחסים ישירים עם הקהל,

with an active audience,

עם קהל אקטיבי,

because now I really want to try to make a living

מפני שעכשיו אני באמת רוצה לנסות להתפרנס

out of my tear gas resolution back then.

מההחלטה שלי שנבעה מגז העצבים בזמנו.

But there's something more significant here,

אבל יש משהו יותר משמעותי פה,

something that I believe is more important and more crucial than my personal example.

משהו שאני מאמין שיותר חשוב ויותר חיוני מהדוגמה האישית שלי.

I said that livestream could turn the web into a colossal TV network,

אמרתי שסטרימינג חי יכול לשנות את הרשת לרשת טלויזיה קולוסלית,

but I believe it does something else,

אבל אני מאמין שזה עושה משהו אחר,

because after watching people using it,

מפני שאחרי שצפיתי באנשים משתמשים בה,

not only to cover things but to express, to organize themselves politically,

לא רק לכסות דברים אלא גם כדי להביע, לארגן את עצמם פוליטית,

I believe livestream can turn cyberspace into a global political arena

אני מאמין שסטרימינג חי יכול להפוך את המרחב הוירטואלי לזירה פוליטית גלובלית

where everyone might have a voice,

בה לכולם יכול להיות קול,

a proper voice,

קול מתאים,

because livestream takes the monopoly of the broadcast political discourse,

מפני שסטרימינג חי לוקח את המונופול של השיח הפוליטי מהשדרנים,

of the verbal aspect of the political dialogue

של האספקט המילולי של הדיאלוג הפוליטי

out of the mouths of just politicians and political pundits alone,

מחוץ לפיות הפוליטיקאים והפעילים הפולטים לבדם,

and it empowers the citizen through this direct and non-mediated power

ומעניק כוח לאזרח דרך כוח המדיה הישירה וללא תיווך

of exchanging experiences and dialogue,

להחליף חוויות ודיאלוג,

empowers them to question and to influence authorities

נותן כוח לשאול ולהשפיע על רשויות

in ways in which we are about to see.

בדרכים שאותן אנחנו עומדים לראות.

And I believe it does something else that might be even more important,

ואני מאמין שזה עושה משהו אחר שאולי יהיה אפילו יותר חשוב,

that the simplicity of the technology can merge objectivity and subjectivity

שהפשטות של הטכנולוגיה יכולה למזג אובייקטיביות וסובייקטיביות

in a very political way, as I see it,

בדרך מאוד פוליטית, כמו שאני רואה,

because it really helps the audience,

מפני שזה באמת עוזר לקהל,

the citizen, to see the world through somebody else's eye,

האזרח, לראות את העולם דרך עיניים של מישהו אחר,

so it helps the citizen to put him- or herself

אז זה עוזר לאזרח לשים את עצמו

in other people's place.

בנעליים של מישהו אחר.

And that idea, I think, should be the intention,

והרעיון הזה, אני חושב צריך להיות הכוונה,

should be the goal of any good journalism, any good activism,

צריך להיות המטרה של כל עיתונאות טובה, ואקטיביזם טוב,

but most of all, any good politics.

אבל יותר מכל, כל פוליטיקה טובה.

Thank you very much. It was an honor.

תודה רבה לכם, זה היה כבוד גדול.

(Applause)

(מחיאות כפיים)