How we experience awe -- and why it matters | Beau Lotto and Cirque du Soleil

תרגום: Yael Ring עריכה: Nurit Noy

Before I get started:

לפני שנתחיל;

I'm really excited to be here

אני ממש מתרגש להיות כאן היום

to just actually watch what's going to happen, from here.

לצפות במה שהולך לקרות, מכאן.

So with that said, we're going to start with:

אז אחרי שאמרתי את זה, אנחנו נתחיל

What is one of our greatest needs,

במה הוא אחד הצרכים הגדולים ביותר שלנו,

one of our greatest needs for our brain?

אחד הצרכים הגדולים ביותר של המוח שלנו?

And instead of telling you, I want to show you.

ובמקום שאספר לכם אני רוצה להראות לכם.

In fact, I want you to feel it.

למעשה, אני רוצה שתרגישו את זה.

There's a lot I want you to feel in the next 14 minutes.

יש הרבה דברים שאני רוצה שתרגישו ב14 הדקות הקרובות.

So, if we could all stand up.

אז, אם כולכם תוכלו לעמוד.

We're all going to conduct a piece of Strauss together.

כולנו הולכים לבצע קטע מיצירה של שטראוס ביחד.

Alright? And you all know it.

מוכנים? וכולכם מכירים אותה.

Alright. Are you ready?

אתם מוכנים?

Audience: Yeah!

הקהל: כן!

Beau Lotto: Alright. Ready, one, two, three!

מוכנים, אחד שתיים שלוש!

It's just the end.

זה רק הסוף.

(Music: Richard Strauss "Also Sprach Zarathustra")

(מוזיקה: ריכרד שטראוס "כה אמר זרתוסטרא")

Right?

מוכנים?

You know where it's going.

אתם יודעים מה עומד לקרות.

(Music)

(מוזיקה)

Oh, it's coming!

הנה זה בא!

(Music stops abruptly)

(המוזיקה עוצרת בפתאומיות)

Oh!

או!

(Laughter)

(צחוק)

Right?

נכון?

Collective coitus interruptus.

הפרעת אורגזמה קולקטיבית.

OK, you can all sit down.

אוקיי, אתם יכולים לשבת.

(Laughter)

(צחוק)

We have a fundamental need for closure.

יש לכולנו צורך בסיסי לסיומים.

(Laughter)

(צחוק)

We love closure.

אנחנו אוהבים לגמור.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I was told the story that Mozart, just before he'd go to bed,

סיפרו לי את הסיפור שמוצרט, ממש לפני שהלך לישון,

he'd go to the piano and go,

היה ניגש לפסנתר ועושה

"da-da-da-da-da."

"דה-דה-דה-דה-דה".

His father, who was already in bed, would think, "Argh."

אבא שלנו שכבר היה במיטה היה חושב לעצמו "אוףףףףף".

He'd have to get up and hit the final note to the chord

והוא היה חייב לקום מהמיטה וללחוץ על התו האחרון של האקורד

before he could go back to sleep.

לפני שהיה יכול לחזור לישון.

(Laughter)

(צחוק)

So the need for closure leads us to thinking about:

אז הצורך בסגירת מעגלים מוביל אותנו לחשוב על:

What is our greatest fear?

מהו הפחד הגדול ביותר שלנו?

Think -- what is our greatest fear growing up, even now?

תחשבו - מהו הפחד הגדול ביותר שהיה לנו בילדות, או אפילו עכשיו?

And it's the fear of the dark.

זהו הפחד מפני החושך.

We hate uncertainty.

אנחנו שונאים חוסר ודאות.

We hate to not know.

אנחנו שונאים לא לדעת.

We hate it.

אנחנו שונאים את זה.

Think about horror films.

תחשבו על סרטי אימה.

Horror films are always shot in the dark,

סרטי אימה תמיד מצולמים בחשיכה,

in the forest,

ביער,

at night,

בלילה,

in the depths of the sea,

במעמקי הים,

the blackness of space.

בתהומות החלל.

And the reason is because dying was easy during evolution.

והסיבה לכך היא בגלל שהמוות היה עניין קל בזמן האבולוציה.

If you weren't sure that was a predator,

אם לא היית בטוח שעומדת לפניך חיה טורפת

it was too late.

זה כבר היה מאוחר מדי.

Your brain evolved to predict.

המוח שלך פיתח את היכולת לחזות.

And if you couldn't predict, you died.

ואם לא יכולת לחזות, היית מת.

And the way your brain predicts is by encoding the bias and assumptions

והדרך בה המוח שלנו חוזה היא באמצעות קידוד הדעות הקדומות וההנחות

that were useful in the past.

שהיו שימושיים בעבר.

But those assumptions just don't stay inside your brain.

אבל אותן הנחות לא רק נשארות בראש שלנו.

You project them out into the world.

אנחנו משליכים אותן על העולם.

There is no bird there.

אין שם שום ציפור.

You're projecting the meaning onto the screen.

אתם משליכים את המשמעות על המסך.

Everything I'm saying to you right now is literally meaningless.

כל מה שאני מספר לכם עכשיו הוא חסר משמעות.

(Laughter)

(צחוק)

You're creating the meaning and projecting it onto me.

אתם יוצרים את המשמעות ומשליכים אותה עלי.

And what's true for objects is true for other people.

ומה שנכון עבור אובייקטים נכון גם לגבי אנשים אחרים.

While you can measure their "what" and their "when,"

בעוד שאנחנו יכולים למדוד את ה"מה" וה"מתי" שלהם,

you can never measure their "why."

אנחנו אף פעם לא יכולים למדוד את ה"למה" שלהם.

So we color other people.

אז אנחנו צובעים אנשים אחרים.

We project a meaning onto them based on our biases and our experience.

אנחנו משליכים עליהם משמעות המבוססת, על הדעות הקדומות והניסיון שלנו.

Which is why the best of design is almost always about decreasing uncertainty.

ולכן העיצוב הטוב ביותר כמעט תמיד עוסק בהפחתת חוסר ודאות.

So when we step into uncertainty,

אז כשאנחנו נכנסים לתוך אי ודאות,

our bodies respond physiologically and mentally.

הגוף שלנו מגיב באופן פיזיולוגי ומנטלי.

Your immune system will start deteriorating.

מערכת החיסון שלנו מתחילה להתדרדר.

Your brain cells wither and even die.

תאי המוח שלנו יחלשו ואפילו ימותו.

Your creativity and intelligence decrease.

היצירתיות והאינטליגנציה שלנו יפחתו.

We often go from fear to anger, almost too often.

אנחנו לרוב עוברים מפחד לכעס, כמעט לעתים קרובות מדי.

Why? Because fear is a state of certainty.

למה? כי הפחד הוא מצב של ודאות.

You become morally judgmental.

אתם הופכים למוסרניים,

You become an extreme version of yourself.

אתם הופכים לגרסה מוקצנת של עצמכם.

If you're a conservative, you become more conservative.

אם הייתם שמרנים אתם הופכים ליותר שמרנים,

If you're a liberal, you become more liberal.

אם הייתם ליברלים אתם הופכים ליותר ליברליים.

Because you go to a place of familiarity.

כי אתם נופלים למקום של המוכר לכם.

The problem is that the world changes.

הבעיה היא שהעולם משתנה.

And we have to adapt or die.

ואנחנו חייבים להתאים את עצמנו או שנמות.

And if you want to shift from A to B,

ואם אתם רוצים לעבור ממצב A ל-B,

the first step is not B.

הצעד הראשון הוא לא B.

The first step is to go from A to not A --

הצעד הראשון הוא לעבור מ-A ללא A --

to let go of your bias and assumptions;

לשחרר את הדעות הקדומות וההנחות;

to step into the very place that our brain evolved to avoid;

לקחת צעד לתוך המקום עצמו שהמוח שלנו אומן להימנע ממנו;

to step into the place of the unknown.

לצעוד לתוך המקום של הלא נודע.

But it's so essential that we go to this place

אבל זה כל כך הכרחי שנגיע למקום הזה

that our brain gave us a solution.

שהמוח שלנו העניק לנו פתרון.

Evolution gave us a solution.

האבולוציה נתנה לנו פתרון.

And it's possibly one of the most profound perceptual experiences.

וזוהי אולי אחת החוויות הנחוות הכי עמוקות.

And it's the experience of awe.

והיא חווית הפלא.

(Music)

(מוזיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Music)

(מוזיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Music)

(מוזיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Music)

(מוזיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Cheers)

(קריאות)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Beau Lotto: Ah, how wonderful, right?

איזה נפלא, נכון?

So right now, you're probably all feeling, at some level or another, awe.

אז כרגע אתם כולכם בטח מרגישים תחושת פליאה ברמה כזו או אחרת.

Right?

נכון?

So what's happening inside your brain right now?

אז מה קורה במוח שלכם כרגע?

And for thousands of years,

ובמשך אלפי שנים,

we've been thinking and writing and experiencing awe,

חשבנו, כתבנו וחווינו תחושת פליאה,

and we know so little about it.

ואנחנו יודעים כל כך מעט אודותיה.

And so to try to understand what is it and what does it do,

וכדי לנסות להבין מה זה ומה זה עושה,

my Lab of Misfits had just the wonderful opportunity and the pleasure

למעבדת החריגים שלי היתה את ההזדמנות הנפלאה והעונג

to work with who are some of the greatest creators of awe that we know:

לעבוד עם חלק מהיוצרים הטובים ביותר של פליאה הידועים לנו:

the writers, the creators, the directors, the accountants,

הכותבים, היוצרים, הבמאים, רואי החשבון,

the people who are Cirque Du Soleil.

האנשים שהם סירק דו סוליי (קרקס ידוע).

And so we went to Las Vegas,

אז נסענו ללאס וגאס,

and we recorded the brain activity of people

והקלטנו את הפעילות המוחית, של אנשים

while they're watching the performance,

בזמן שהם צופים בהופעה,

over 10 performances of "O,"

במשך עשר הופעות של ההצגה "O",

which is iconic Cirque performance.

שהיא הופעה איקונית של הקרקס.

And we also measured the behavior before the performance,

וגם מדדנו את התנהגותם של האנשים לפני ההופעה,

as well as a different group after the performance.

כמו גם כקבוצה אחרת לאחר ההופעה.

And so we had over 200 people involved.

וכך היו מעורבים בעניין מעל 200 איש.

So what is awe?

אז מה זו פליאה?

What is happening inside your brain right now?

מה קורה במוח שלכם כרגע?

It's a brain state. OK?

זהו מצב מוחי, נכון?

The front part of your brain, the prefrontal cortex,

החלק הקדמי של המוח שלכם, קליפת המוח הקדמית,

which is responsible for your executive function,

האחראית לביצוע פעולות,

your attentional control,

השליטה בתשומת הלב שלכם,

is now being downregulated.

כרגע מורידה פעילות.

The part of your brain called the DMN, default mode network,

החלק של המוח שלכם שנקרא ה-DMN, רשת ברירת המחדל,

which is the interaction between multiple areas in your brain,

שהוא האינטרקציה בין החלקים השונים של המוח שלכם,

which is active during, sort of, ideation,

שהוא פעיל במהלך, בערך, העלאת רעיון,

creative thinking in terms of divergent thinking and daydreaming,

או חשיבה יצירתית במונחים של חשיבה מופשטת וחלומות בהקיץ,

is now being upregulated.

כרגע נכנס לפעולה.

And right about now,

ובערך עכשיו,

the activity in your prefrontal cortex is changing.

הפעילות בקליפת המוח הקדמי שלכם משתנה.

It's becoming asymmetrical in its activity,

היא הופכת להיות א-סימטרית בפעילותה,

biased towards the right,

ומוטה לימין,

which is highly correlated when people step forward into the world,

תהליך המקושר מאוד למצבים בהם אנשים יוצאים לעולם,

as opposed to step back.

בניגוד למצבים בהם אנשים מסתגרים.

In fact, the activity across the brains of all these people was so correlated

למעשה, הפעילות במוח כולו של אנשים אלה כל כך תואמת

that we're able to train an artificial neural network

שיכולנו לאמן רשת נוירולוגית מלאכותית

to predict whether or not people are experiencing awe

לחזות האם או אם לא, אנשים חווים חוויה של פליאה,

to an accuracy of 75 percent on average,

בדיוק של 75% בממוצע,

with a maximum of 83 percent.

ובמקסימום של 83 אחוזים.

So what does this brain state do?

אז מה מתרחש במצב המוחי הזה?

Well, others have demonstrated,

ובכן, אחרים כבר הדגימו,

for instance, Professors Haidt and Keltner,

למשל, הפרופסורים היידט וקלטנר,

have told us that people feel small but connected to the world.

סיפרו לנו שאנשים מרגישים קטנים ומקושרים לעולם.

And their prosocial behavior increases,

וההתנהגות הפרו-חברתית שלהם מתגברת,

because they feel an increased affinity towards others.

כיוון שהם מרגישים תחושת זיקה מוגברת לזולת.

And we've also shown in this study

ואנחנו גם הראינו במחקר הזה

that people have less need for cognitive control.

שלאנשים יש פחות צורך בשליטה קוגניטיבית.

They're more comfortable with uncertainty without having closure.

נוח להם יותר במצב של חוסר ודאות ללא סגירת מעגלים.

And their appetite for risk also increases.

והתיאבון שלהם לסכנה גם מתגבר.

They actually seek risk, and they are better able at taking it.

הם בעצם מחפשים את הסכנה, והם טובים יותר בהתמודדות אתה.

And something that was really quite profound

ומשהו שהיה ממש משמעותי

is that when we asked people,

הוא שכששאלנו אנשים,

"Are you someone who has a propensity to experience awe?"

"האם אתה אדם בעל נטיה לחוויית פליאה?"

They were more likely to give a positive response

היתה להם סבירות גבוהה יותר לענות בחיוב

after the performance than they were [before].

אחרי ההופעה מאשר לפניה.

They literally redefined themselves and their history.

הם ממש הגדירו מחדש את עצמם ואת ההיסטוריה שלהם.

So, awe is possibly the perception that is bigger than us.

אז, פליאה היא אולי תפיסה גדולה יותר מעצמנו.

And in the words of Joseph Campbell,

ובמילותיו של ג'וזף קמפבל,

"Awe is what enables us to move forward."

"פליאה היא מה שמאפשר לנו להתקדם."

Or in the words of a dear friend,

או במילותיו של חבר יקר,

probably one of our greatest photographers,

אולי אחד הצלמים הטובים ביותר שלנו,

still living photographers, Duane Michaels,

צלמים החיים כיום, דוואיין מייקלס,

he said to me just the other day

רק אתמול הוא אמר לי

that maybe it gives us the curiosity to overcome our cowardice.

שאולי זה נותן לנו את הסקרנות להתגבר על הפחדנות שלנו.

So who cares? Why should we care?

אז למי אכפת? למה שיהיה לנו אכפת מזה?

Well, consider conflict,

ובכן, תחשבו על מצב של קונפליקט,

which seems to be so omnipresent in our society at the moment.

שנראה שקיים בכל מקום בחברה שלנו כרגע.

If you and I are in conflict,

אם אתם ואני נמצאים בקונפליקט,

it's as if we're at the opposite ends of the same line.

זה כאילו אנחנו עומדים בקצוות הנגדיים של אותו הקו.

And my aim is to prove that you're wrong and to shift you towards me.

והמטרה שלי הוא להוכיח שאתם טועים ולהזיז אתכם לכיווני.

The problem is, you are doing exactly the same.

הבעיה היא, שאתם עושים את אותו הדבר.

You're trying to prove that I'm wrong and shift me towards you.

אתם מנסים להוכיח שאני טועה ולהזיז אותי לכיוונכם.

Notice that conflict is the setup to win but not learn.

שימו לב שקונפליקט הוא ההכוונה לנצח אבל לא ללמוד.

Your brain only learns if we move.

המוח שלכם רק לומד אם אנחנו זזים.

Life is movement.

החיים הם תנועה.

So, what if we could use awe, not to get rid of conflict --

אז, מה אם יכולנו להשתמש בתחושת הפליאה, לא כדי להיפטר מהקונפליקט,

conflict is essential, conflict is how your brain expands,

הקונפליקט הוא הכרחי, הקונפליקט הוא איך שהמוח שלכם מתרחב,

it's how your brain learns --

ככה המוח שלכם לומד --

but rather, to enter conflict in a different way?

במקום זה, להיכנס לקונפליקט באופן אחר?

And what if awe could enable us to enter it

ומה אם תחושת הפליאה תוכל לאפשר לנו להיכנס אליו

in at least two different ways?

בשתי דרכים אחרות לפחות?

One, to give us the humility and courage to not know.

אחת, להעניק לנו את הענווה והאומץ לא לדעת.

Right? To enter conflict with a question instead of an answer.

נכון? להכנס לקונפליקט עם שאלה במקום עם תשובה.

What would happen then?

מה היה קורה אז?

To enter the conflict with uncertainty instead of certainty.

להיכנס לקונפליקט עם חוסר הודאות במקום עם הודאות.

And the second is, in entering conflict that way,

והשני הוא, להיכנס לקונפליקט באופן הזה,

to seek to understand, rather than convince.

לשאוף להבין יותר מאשר לשכנע.

Because everyone makes sense to themselves, right?

בגלל שכולם מבינים את עצמם, נכון?

And to understand another person,

ואבל להבין אדם אחר,

is to understand the biases and assumptions

זה להבין הדעות הקדומות וההנחות

that give rise to their behavior.

שמונחות בבסיס ההתנהגות שלהם.

And we've actually initiated a pilot study

ואנחנו למעשה יזמנו, מחקר ניסיוני,

to look to see whether we could use art-induced awe

ששואף לראות האם נוכל להשתמש בתחושת פליאה באומנות

to facilitate toleration.

כדי להביא לסובלנות.

And the results are actually incredibly positive.

והתוצאות היו ממש חיוביות.

We can mitigate against anger and hate

אנו יכולים להקל על תחושות של כעס ושנאה

through the experience of awe generated by art.

באמצעות חווית הפליאה המונעת על ידי אומנות.

So where can we find awe,

אז היכן נוכל למצוא את הפליאה,

given how important it is?

בהתחשב בכך שהיא כל כך חשובה?

So, what if ...

אז מה אם...

A suggestion:

הצעה:

that awe is not just to be found in the grandeur.

מה אם פליאה לא רק נמצאת בפאר.

Awe is essential.

פליאה הוא הכרחית.

Often, it's scale -- the mountains, the sunscape.

לרוב, היא יחסית, ההרים, שקיעת השמש.

But what if we could actually rescale ourselves

אבל מה אם יכולנו להעניק לעצמנו מדד חדש

and find the impossible in the simple?

ולמצוא את הבלתי אפשרי בפשוט?

And if this is true,

ואם זה נכון,

and our data are right,

והמידע שלנו מדויק,

then endeavors like science,

אז משימות כמו מדע,

adventure, art, ideas, love,

הרפתקה, אומנות, רעיונות, אהבה,

a TED conference, performance,

הופעה במסגרת כנס של TED,

are not only inspired by awe,

אינם רק מונעים על ידי פליאה,

but could actually be our ladders into uncertainty

אבל יכולים למעשה להיuות הסולמות שלנו לחוסר הודאות

to help us expand.

לעזור לנו להתרחב.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Please, come up.

בבקשה, תעלו לבמה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Cheers)

(תרועות)

(Applause)

(מחיאות כפיים)