Artemisia Gentileschi: The woman behind the paintings - Allison Leigh

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

A woman enters an enemy army camp.

אישה נכנסת למחנה של צבא האויב.

When the watchmen stop her,

כשהשומרים עוצרים אותה,

she says she’s willing to tell her people’s secrets to the ranking general.

היא אומרת שהיא מוכנה לספר את סודות האנשים שלה לגנרל הבכיר.

But she isn’t actually a traitor.

אבל בעצם היא אינה בוגדת.

On her fourth day under the general’s protection,

ביומה הרביעי תחת הגנת הגנרל,

she waits for him to get drunk and beheads him,

היא מחכה שהוא ישתכר ועורפת את ראשו,

saving her people from his tyranny.

ומצילה את אנשיה מעריצותו.

This is the biblical story of how the heroine Judith

זה הסיפור המקראי על איך הגיבורה יהודית

slays the brutal Holofernes.

הורגת את הולופרנס האכזרי.

It features in countless works of art, including the Sistine Chapel.

הוא מופיע באינספור יצירות אמנות, כולל בקפלה הסיסטינית.

But the most iconic depiction of all was painted by an artist

אבל התיאור הכי אייקוני מכל, צויר על ידי אמנית

who tackled this ambitious scene when she was just 19 years old.

שהתמודדה עם הסצנה השאפתנית הזו כשהייתה רק בת 19.

Her name was Artemisia Gentileschi,

שמה היה ארטמיסיה ג’נטילסקי,

though many scholars refer to her simply as Artemisia, like other Italian masters.

אם כי חוקרים רבים מתייחסים אליה בפשטות כארטמיסיה, כמו מאסטרים איטלקיים אחרים.

So who was Artemisia, and what sets her depiction apart from the rest?

אז מי הייתה ארטמיסיה, ומה מייחד את התיאור שלה מכל השאר?

Artemisia received her artistic training from her father Orazio Gentileschi.

ארטמיסיה קיבלה את הכשרתה האמנותית מאביה אורציו ג’נטילסקי.

He tutored her in the dramatic new style of painting pioneered

הוא לימד אותה את הדרמטיות של הסגנון החדש של הציור שסלל

by the artist Caravaggio.

האמן קרוואג’יו.

This style, called the Baroque, built upon earlier Renaissance traditions.

סגנון זה, הנקרא הבארוק, בנוי על מסורות הרנסנס הקודמות.

While Renaissance artists had focused on imitating the classical Greeks,

בעוד שאמני הרנסנס התמקדו על חיקוי היוונים הקלאסיים,

depicting moments of calmness or poise amidst intensity,

כשהם מתארים רגעים של רוגע או שלווה בתוך עוצמה,

Baroque artists emphasized the climactic moment of a story with dynamic action.

אמני הבארוק הדגישו את רגע השיא של סיפור עם פעולה דינמית.

Baroque works also dial up the drama through composition

יצירות הבארוק גם מחייגות את הדרמה באמצעות קומפוזיציה

and extreme contrasts of light and dark, called chiaroscuro or tenebrism.

וניגודים קיצוניים של אור וחושך, שנקראים קיארוסקורו או טנבריזם.

Taken together, the effect is a more direct emotional appeal to viewers.

ביחד, האפקט הוא פנייה רגשית ישירה יותר לצופים.

Though Artemisia drew from Caravaggio’s style,

למרות שארטמיסיה ציירה מהסגנון של קאראווג’יו,

by many accounts,

לפי תיאורים רבים,

her rendering outmatched the older master’s depiction of the same story.

העיבוד שלה עלה על תיאור המאסטר הישן יותר של אותו סיפור.

Like Artemisia, Caravaggio focused on the moment of the beheading,

כמו ארטמיסיה, קאראווג’יו התמקד ברגע עריפת הראש,

dramatically contrasting light and dark and emphasizing the gore.

מנגיד באופן דרמטי בין אור וחושך ומדגיש את הזוועה.

But his painting lacks the visceral impact of Artemisia’s.

אבל הציור שלו חסר את ההשפעה היצרית של ארטמיסיה.

Where Caravaggio’s heroine keeps her distance from the bloody act,

איפה שהגיבורה של קאראווג’יו שומרת על המרחק שלה מהמעשה המדמם,

Artemisia’s Judith pushed up her sleeves and wedged her knee on the bed

ג’ודית של ארטמיסיה הפשילה את שרווליה ותקעה את הברך שלה על המיטה

to counter Holofernes’ resistance.

כדי להתמודד עם התנגדותו של הולופרנס.

Her body has a heft that makes the action believable,

לגוף שלה יש כובד שהופך את הפעולה לאמינה,

and the viscous streams of blood soaking the sheets are highly naturalistic.

וזרמי הדם הצמיגיים הנספגים בסדינים הם טבעיים מאוד.

The blood spraying from the severed artery in Caravaggio’s

הדם הניתז מהעורק הקטוע אצל קאראווג’יו

looks stilted and artificial by comparison.

נראה מעוצב ומלאכותי בהשוואה.

And yet this isn't even her most celebrated painting of the scene.

ועדיין, זה אפילו לא הציור הכי מפורסם שלה של הסצנה.

She finished this painting in 1613,

היא סיימה את הציור הזה בשנת 1613,

shortly after marrying and moving to Florence,

זמן קצר לאחר הנישואין והמעבר לפירנצה,

where she found professional success

שם היא מצאה הצלחה מקצועית

following a very difficult period in her life.

בעקבות תקופה קשה מאוד בחייה.

In 1611, a colleague of her father’s, Agostino Tassi,

בשנת 1611, עמיתו של אביה, אגוסטינו טאסי,

nicknamed “lo Smargiasso,” or “the bully,” raped her.

המכונה “לו סמרגיאסו“, או “הבריון“, אנס אותה.

When Artemisia told her father,

כשארטמיסיה סיפרה לאביה,

he filed charges for the crime of “forcible violation of a virgin”—

הוא הגיש כתב אישום על הפשע “חילול בכפייה של בתולה” –

a designation that meant Tassi had damaged Orazio’s property.

כינוי שפירושו היה שטאסי פגע ברכושו של אורציו.

Rape laws centered almost entirely on young women's bodies

חוקי האונס התרכזו כמעט לחלוטין לגופן של נשים צעירות

as commodities owned by their fathers.

כסחורות שבבעלות אבותיהם.

Tassi’s trial lasted for seven months,

משפטו של טאסי נמשך שבעה חודשים,

during which Artemisia was subjected to interrogation

שבמהלכו ארטמיסיה נחשפה לחקירה

and torture with thumbscrews as she testified against him.

ועינויים עם ברגי אגודל בזמן שהעידה נגדו.

Tassi was ultimately found guilty,

טאסי נמצא בסופו של דבר אשם,

but his powerful patrons managed to have his sentence revoked.

אבל הפטרונים החזקים שלו הצליחו לבטל את עונשו.

Some scholars have suggested that Artemisia started the painting

כמה חוקרים הציעו שארטמיסיה התחילה את הציור

while the trial was still underway.

בזמן שהמשפט עדיין התנהל.

Many have debated whether the rape influenced her work.

רבים התלבטו אם האונס השפיע על עבודתה.

Artemisia revisited the subject of Judith repeatedly.

ארטמיסיה חזרה על הנושא של יהודית שוב ושוב.

One painting shows Judith and her maidservant

ציור אחד מציג את יהודית והמשרתת שלה

trying to leave the enemy encampment.

מנסות לעזוב את מאהל האויב.

Here, Artemisia added a tiny ornament in Judith’s hair,

כאן, ארטמיסיה הוסיפה קישוט זעיר בשיער של יהודית,

possibly referencing David, the protector of Florence,

שאולי מתייחס לדוד, המגן של פירנצה,

with a nod to Michelangelo.

עם הנהון למיכלאנג’לו.

On the sword’s hilt there’s a screaming Gorgon or Medusa—

על ידית החרב מופיעה גורגונה צורחת או מדוזה-

both female archetypes evoking rage and power

שני הארכיטיפים הנשיים מעוררים זעם וכוח

which link the work to Caravaggio.

שמקשרים את העבודה לקאראווג’יו .

ארטמיסיה ציירה את התיאור הכי מפורסם של יהודית שלה בין 1618 ל-1620.

Artemisia painted her most famous portrayal of Judith between 1618 and 1620.

The composition is similar to that of her first painting from 1613,

הקומפוזיציה דומה לציור הראשון שלה משנת 1613,

but has meaningful details for those who look closely.

אבל יש לו פרטים משמעותיים למי שמסתכל מקרוב.

The sword more directly resembles a crucifix,

החרב דומה יותר באופן ישיר לצלב

heightening the sense that Judith's vengeance was a holy act ordained by God.

מה שמגביר את התחושה שנקמת יהודית הייתה מעשה קדוש שהוסמך ע“י אלוהים.

Artemisia also added a bracelet featuring the goddess of the hunt—

ארטמיסיה הוסיפה גם צמיד המציג את אלת הציד--

her namesake, Artemis.

בשם שלה, ארטמיס.

This signature is one of the many ways her art holds true to a sentiment

חתימה זו היא אחת מהדרכים הרבות שהאמנות שלה נאמנה לרגש

that she expressed near the end of her life:

שהיא הביעה לקראת הסוף של חייה:

“The works will speak for themselves.”

“העבודות ידברו בעד עצמן.”