Will there ever be a mile-high skyscraper? - Stefan Al

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Sigal Tifferet

In 1956,

ב 1956,

architect Frank Lloyd Wright

הארכיטקט פרנק לויד רייט

proposed a mile-high skyscraper.

הציע גורד שחקים בגובה קילומטר וחצי.

It was going to be the world’s tallest building,

הוא היה מיועד להיות הבניין הגבוה בעולם.

by a lot —

בהרבה --

five times as high as the Eiffel Tower.

פי חמשה ממגדל אייפל.

But many critics laughed at the architect,

אבל הרבה מבקרים צחקו על הארכיטקט,

arguing that people would have to wait hours for an elevator,

וטענו שאנשים יצטרכו לחכות שעות למעלית,

or worse, that the tower would collapse under its own weight.

או גרוע יותר, שהמגדל יקרוס תחת משקלו.

Most engineers agreed,

רוב המהנדסים הסכימו,

and despite the publicity around the proposal,

ולמרות הפרסום סביב ההצעה,

the titanic tower was never built.

המגדל הטיטאני מעולם לא נבנה.

But today,

אבל היום,

bigger and bigger buildings are going up around the world.

בניינים גדולים יותר ויותר נבנים מסביב לעולם.

Firms are even planning skyscrapers more than a kilometer tall,

חברות אפילו מתכננות גורדי שחקים בגובה של מעל קילומטר,

like the Jeddah Tower in Saudi Arabia,

כמו מגדל ג'דה בערב הסעודית,

three times the size of the Eiffel Tower.

פי שלושה מגובה מגדל אייפל.

Very soon,

בקרוב,

Wright’s mile-high miracle may be a reality.

הנס בגובה קילומטר וחצי של רייט אולי יהפוך למציאות.

So what exactly was stopping us

אז מה בדיוק עצר בעדנו

from building these megastructures 70 years ago,

מלבנות את מבני הענק האלו לפני 70 שנה,

and how do we build something a mile high today?

ואיך אנחנו בונים משהו בגובה קילומטר וחצי היום?

In any construction project,

בהרבה פרוייקטי בניה,

each story of the structure needs to be able to support the stories on top of it.

כל קומה של המבנה צריכה להיות מסוגלת לתמוך בקומות מעליה.

The higher we build,

ככל שנבנה גבוה יותר,

the higher the gravitational pressure from the upper stories on the lower ones.

הלחץ הכבידתי של הקומות העליונות על התחתונות גדל.

This principle has long dictated the shape of our buildings,

העקרון הזה הכתיב במשך זמן רב את צורת הבניינים שלנו,

leading ancient architects to favor pyramids with wide foundations

מה שגרם לארכיטקטים עתיקים להעדיף פירמידות עם יסודות רחבים

that support lighter upper levels.

שתומכים בקומות הגבוהות הקלות יותר.

But this solution doesn’t quite translate to a city skyline–

אבל הפתרון הזה לא ממש מתרגם לקו הרקיע של העיר --

a pyramid that tall would be roughly one-and-a-half miles wide,

פירמידה בגודל כזה תהיה ברוחב של בערך שניים וחצי קילומטרים,

tough to squeeze into a city center.

מה שקשה להכניס למרכז העיר.

Fortunately, strong materials like concrete can avoid this impractical shape.

למרבה המזל, חומרים חזקים כמו בטון יכולים למנוע את הצורה הלא פרקטית הזו.

And modern concrete blends are reinforced with steel-fibers for strength

ותערובות בטון מודרניות מחוזקות בסיבי פלדה לחוזק

and water-reducing polymers to prevent cracking.

ופולימרים מפחיתי לחות כדי למנוע הסדקות.

The concrete in the world’s tallest tower, Dubai’s Burj Khalifa,

הבטון בבניין הגבוה בעולם, בורג' חליפה בדובאי,

can withstand about 8,000 tons of pressure per square meter–

יכול לעמוד בלחץ של 8000 טון למטר מרובע --

the weight of over 1,200 African elephants!

המשקל של יותר מ 1200 פילים אפריקאים!

Of course, even if a building supports itself,

כמובן, אפילו אם בניין תומך בעצמו,

it still needs support from the ground.

הוא עדיין צריך תמיכה מהקרקע.

Without a foundation,

בלי יסודות,

buildings this heavy would sink, fall, or lean over.

בניינים כאלה כבדים ישקעו, יפלו או יטו.

To prevent the roughly half a million ton tower from sinking,

כדי למנוע משקיעת הבניין בן חצי מליון הטון,

192 concrete and steel supports called piles were buried over 50 meters deep.

192 תומכות בטון ופלדה שנקראות עמודים נקברות בעומק של מעל 50 מטר.

The friction between the piles and the ground

החיכוך בין העמודים והקרקע

keeps this sizable structure standing.

שומר על המבנה הגדול הזה עומד.

Besides defeating gravity,

חוץ מלהתנגד לכבידה,

which pushes the building down,

שדוחפת את הבניין למטה,

a skyscraper also needs to overcome the blowing wind,

גורד שחקים צריך לגבור גם על הרוח הנושבת,

which pushes from the side.

שדוחפת מהצדדים.

On average days,

ביום ממוצע,

wind can exert up to 17 pounds of force per square meter on a high-rise building–

הרוח יכולה להפעיל כוח של עד 5 קילו למטר מרובע על גורד שחקים --

as heavy as a gust of bowling balls.

כמו משב של כדורי באולינג.

Designing structures to be aerodynamic,

תכנון מבנים אוירודינמיים,

like China’s sleek Shanghai Tower,

כמו מגדל שנגחאי החלקלק,

can reduce that force by up to a quarter.

יכול להפחית את הכוח הזה בעד רבע.

And wind-bearing frames inside or outside the building

ומסגרות עמידות רוח בתוך או מחוץ לבניין

can absorb the remaining wind force,

יכולות לספוג את שאר כוח הרוח,

such as in Seoul’s Lotte Tower.

כמו במגדל לוטה בסיאול.

But even after all these measures,

אבל אפילו אחרי כל הפעולות האלו,

you could still find yourself swaying back and forth

עדיין תוכלו למצוא את עצמכם מתנדנדים קדימה ואחורה

more than a meter on top floors during a hurricane.

יותר ממטר בקומות העליונות במהלך הוריקן.

To prevent the wind from rocking tower tops,

כדי למנוע מהרוח לנענע את פסגות הבניינים,

many skyscrapers employ a counterweight weighing hundreds of tons

הרבה גורדי שחקים משתמשים במשקולות איזון במשקל מאות טונות

called a “tuned mass damper.”

שנקראות "משככי מאסה מכווננים."

The Taipei 101, for instance,

בטאייפי 101 למשל,

has suspended a giant metal orb above the 87th floor.

יש כדור מתכת עצום תלוי מעל הקומה ה 87.

When wind moves the building,

כשהרוח מניעה את הבניין,

this orb sways into action,

הכדור מתנודד לפעולה,

absorbing the building’s kinetic energy.

סופג את האנרגיה הקינטית של הבניין.

As its movements trail the tower’s,

כשהתנועה שלו עוקבת אחרי המגדל,

hydraulic cylinders between the ball and the building

צילינדרים הידראוליים בין הכדור והבניין

convert that kinetic energy into heat,

ממירים את האנרגיה הקינטית לחום,

and stabilize the swaying structure.

ומייצבים את המבנה המתנודד.

With all these technologies in place,

עם כל הטכנולוגיות האלו,

our mega-structures can stay standing and stable.

מבני הענק שלנו יכולים להשאר עומדים ויציבים.

But quickly traveling through buildings this large is a challenge in itself.

אבל מעבר מהיר בתוך הבניינים האלו זה אתגר בפני עצמו.

In Wright’s age,

בזמנו של רייט,

the fastest elevators moved a mere 22 kilometers per hour.

המעליות המהירות ביותר נעו במהירות של 22 קילומטר לשעה.

Thankfully, today’s elevators are much faster, traveling over 70 km per hour

למרבה המזל, היום מעליות הרבה יותר מהירות, נעות ביותר מ 70 קמ"'ש

with future cabins potentially using frictionless magnetic rails

עם תאים עתידיים שישתמשו פוטנציאלית במסילות מגנטיות חסרות חיכוך

for even higher speeds.

למהירויות גבוהות אף יותר.

And traffic management algorithms group riders by destination

ואלגוריתמי ניהול תנועה מקבצים נוסעים לפי יעד

to get passengers and empty cabins where they need to be.

כדי להביא נוסעים ותאים ריקים למקום בו הם צריכים להיות.

Skyscrapers have come a long way since Wright proposed his mile-high tower.

גורדי שחקים עברו דרך ארוכה מאז ההצעה של רייט למגדל בגובה קילומטר וחצי.

What were once considered impossible ideas

מה שפעם נחשב לרעיון בלתי אפשרי

have become architectural opportunities.

הפך להזדמנויות ארכיטקטוניות.

Today it may just be a matter of time

היום זה יכול להיות רק עניין של זמן

until one building goes the extra mile.

עד שבניין אחד יגיע לגובה מייל.