Why people fall for misinformation - Joseph Isaac

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Sigal Tifferet

In 1901, David Hänig published a paper

ב-1901, דייויד הניג פירסם מאמר

that forever changed our understanding of taste.

ששינה לעד את מה שידענו על טעם.

His research led to what we know today as the taste map:

המחקר שלו הוביל למה שמוכר היום כמפת הטעמים:

an illustration that divides the tongue into four separate areas.

איור שמחלק את הלשון לארבעה אזורים נפרדים.

According to this map,

לפי המפה הזו,

receptors at the tip of our tongues capture sweetness,

קולטנים בקצה הלשון מזהים מתיקות,

bitterness is detected at the tongue’s base,

מרירות מזוהה בבסיס הלשון,

and along the sides, receptors capture salty and sour sensations.

ולאורך הצדדים, קולטנים מזהים מליחות וחמיצות.

Since its invention, the taste map has been published

מאז המצאתה, מפת הטעם פורסמה

in textbooks and newspapers.

בספרי לימוד ועיתונים.

The only problem with this map, is that it’s wrong.

הבעיה היחידה עם המפה היתה שהיא שגויה.

In fact, it’s not even an accurate representation

למעשה, היא אפילו לא ייצוג מדוייק

of what Hänig originally discovered.

של מה שהניג גילה במקור.

The tongue map is a common misconception—

מפת הלשון היא תפיסה מוטעית נפוצה --

something widely believed but largely incorrect.

משהו שרבים מאמינים בו, אבל הוא במידה רבה שגוי.

So where do misconceptions like this come from,

אז מהיכן מגיעות תפיסות מוטעות כאלה,

and what makes a fake fact so easy to believe?

ולמה כל-כך קל להאמין לנתונים שקריים?

It’s true that the tongue map’s journey begins with David Hänig.

זה נכון שסיפור מפת הלשון התחיל עם דייויד הניג.

As part of his dissertation at Leipzig University,

כחלק מהדִּיסֶרְטַצְיָה שלו באוניברסיטת לייפציג,

Hänig analyzed taste sensitivities across the tongue for the four basic flavors.

הניג ניתח את הרגישות בלשון לארבעת הטעמים הבסיסיים.

Using sucrose for sweet, quinine sulfate for bitter,

הוא השתמש בסוכרוז למתוק, כינין גופרתי למר,

hydrochloric acid for sour, and salt for salty,

חומצת מימן כלורי לחמוץ, ומלח למלוח.

Hänig applied these stimuli to compare differences in taste thresholds

הניג השתמש בגירויים האלה כדי לבחון הבדלים בסיפי הטעם

across a subject’s tongue.

באיזורים שונים בלשונו של נבדק.

He hoped to better understand the physiological mechanisms

הוא רצה להבין טוב יותר את המנגנונים הפיזיולוגיים

that affected these four flavors,

שמשפיעים על ארבעת הטעמים האלה,

and his data suggested that sensitivity for each taste

והנתונים שלו הראו שהרגישות לכל טעם

did in fact vary across the tongue.

השתנתה בין איזורים שונים בלשון.

The maximum sensation for sweet was located at the tongue’s tip;

תחושת המתיקות המירבית נמצאה בקצה הלשון;

bitter flavors were strongest at the back; salt was strongest in this area,

טעמים מרים היו הכי חזקים מאחור; מלח הורגש הכי טוב באיזור הזה,

and sour at the middle of the tongue’s sides.

וחמוץ במרכז צידי הלשון.

But Hänig was careful to note that every sensation

אבל הניג ציין בזהירות שניתן לחוש

could also be tasted across the tongue,

כל טעם בכל מקום בלשון,

and that the areas he identified offered very small variations in intensity.

ושבין האיזורים שהוא זיהה היתה שונות קטנה מאוד בעוצמה.

Like so many misconceptions,

כמו תפיסות מוטעות רבות,

the tongue map represents a distortion of its original source,

מפת הלשון מייצגת עיוות של המקור שלה,

however the nature of that distortion can vary.

אך ישנם כמה סוגים של עיוותים.

Some misconceptions are comprised of disinformation—

יש תפיסות מוטעות שמבוססות על דִּיסאִינְפוֹרְמַצְיָה --

false information intentionally designed to mislead people.

מידע כוזב שנועד בכוונה להונות אנשים.

But many misconceptions, including the tongue map,

אבל תפיסות מוטעות רבות, כולל מפת הלשון,

center on misinformation— false or misleading information

מבוססות על מיסאינפורמציה -- מידע כוזב או מטעה

that results from unintentional inaccuracy.

הנובע מאי דיוק לא מכוון.

Misinformation is most often shaped by mistakes and human error,

מיסאינפורמציה נגרמת בדרך-כלל מטעויות אנוש,

but the specific mistakes that lead to a misconception

אבל הטעויות הללו

can be surprisingly varied.

יכולות להיות שונות זו מזו באופן מפתיע.

In the case of the tongue map,

במקרה של מפת הלשון,

Hänig’s dissertation was written in German,

הדיסרטציה של הניג נכתבה בגרמנית,

meaning the paper could only be understood by readers fluent in German

ולכן יכלו להבין אותה רק דוברי גרמנית

and well versed in Hanig’s small corner of academia.

המתמצאים היטב בתחום האקדמי הצר של הניג.

This kicked off a game of telephone that re-shaped Häing’s research

זה גרם לטלפון שבור ששינה את מחקרו של הניג

every time it was shared with outside parties.

בכל פעם שהמידע הועבר.

Less than a decade after his dissertation,

פחות מעשור לאחר הדיסרטציה שלו,

newspapers were falsely insisting that experiments

עיתונים טענו בתוקף מוטעה

could prove sweetness was imperceptible on the back of the tongue.

שניסויים יכולים להוכיח שמתיקות אינה מורגשת באחורי הלשון.

The second culprit behind the tongue map’s spread

הגורם השני להתפשטות מפת הלשון

were the images that Hänig’s work inspired.

היה התמונות שנוצרו בעקבות עבודתו של הניג.

In 1912, a rough version of the map appeared in a newspaper article

ב-1912, הופיעה גרסה כללית של המפה בכתבה בעיתון

that cautiously described some of the mysteries

שתיארה בזהירות כמה מהתעלומות

behind taste and smell research.

במחקר הטעם והריח.

Featuring clear labels across the tongue, the article’s illustration

האיור בכתבה כלל תוויות ברורות על הלשון

simplified Hänig’s more-complicated original diagrams.

ופישט את הדיאגרמה היותר מורכבת של הניג.

Variations of this approachable image became repeatedly cited,

וריאציות של התמונה הנגישה הזו צוטטו שוב ושוב,

often without credit or nuanced consideration for Hänig’s work.

לעיתים קרובות מבלי להזכיר את מחקרו של הניג, או את פרטיו.

Eventually this image spread to textbooks and classrooms

לבסוף התמונה הזו התפשטה והגיעה לספרי לימוד ולבתי ספר

as a purported truth of how we experience taste.

כטענה אמיתית לאיך אנחנו חווים טעם.

But perhaps the factor that most contributed to this misconception

אבל אולי הגורם שהכי תרם לתפיסה המוטעית הזו

was its narrative simplicity.

היה פשטות הנרטיב שלו.

In many ways,

בדרכים רבות,

the map complements our desire for clear stories about the world around us—

המפה מתאימה לאהבתנו לסיפורים ברורים על העולם שסביבנו --

a quality not always present in the sometimes-messy fields of science.

תכונה שלא תמיד קיימת במציאות המדעית שאינה תמיד מסודרת.

For example,

לדוגמה,

even the number of tastes we have is more complicated than Hänig’s work suggests.

אפילו מספר הטעמים שיש לנו יותר מורכב ממה שהניג הציע.

Umami— also known as savory— is now considered the fifth basic taste,

טעם אוממי נחשב כיום לטעם הבסיסי החמישי,

and many still debate the existence of tastes

ורבים עוד דנים על קיומם של טעמים

like fatty, alkaline, metallic, and water-like.

כמו שומני, אַלְקָלִי, מתכתי, ודמוי מים.

Once we hear a good story,

כשאנחנו שומעים סיפור טוב,

it can be difficult to change how we see that information,

יכול להיות לנו קשה לשנות את הדרך בה אנחנו רואים את המידע,

even in the face of new evidence.

אפילו כאשר עולות עדויות חדשות.

So, next time you see a convenient chart or read a surprising anecdote,

אז בפעם הבאה כשאתם רואים טבלה נוחה או קוראים אנקדוטה מפתיעה,

try to maintain a healthy skepticism—

נסו לשמור על ספקנות בריאה --

because misconceptions can leave a bitter taste

כי תפיסות מוטעות עלולות להשאיר טעם מר

on every part of your tongue.

על כל חלק בלשון.