Everything you need to know to read “The Canterbury Tales” - Iseult Gillespie

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

A portly Miller, barely sober enough to sit on his horse,

טוחן עב בשר, בקושי פיקח מספיק לשבת על סוסו,

rambles on about the flighty wife of a crotchety old carpenter

ממלמל בנוגע שאשתו הלוחמנית של נגר זקן

and the scholar she takes as her lover.

והמלומד שהיא לוקחת כמאהב.

To get some time alone together,

כדי לקבל קצת זמן ביחד,

the scholar and the wife play various tricks

המלומד ואשתו משחקים טריקים שונים

that involve feigning madness,

שכוללים העמדת פנים של שיגעון,

staging a biblical flood,

מדמים שיטפון תנכי,

and exposing themselves in public.

וחושפים את עצמם בפומבי.

But the parish clerk is also lusting after the wife,

אבל כומר הקהילה גם חושק באישה,

and comes by every night to sing outside her house.

ומגיע כל לילה לשיר מחוץ לביתה.

This becomes so tiresome that she tries to scare him away

זה הופך לכל כך מעייף שהיא מנסה לגרש אותו

by hanging her rear end out the window for him to kiss.

בתליית אחוריה מהחלון כדי שינשק אותם.

When this appears not to work,

כשזה לא עובד,

her scholar decides to try farting in the same position,

המלומד שלה מחליט לנסות להפליץ באותו מיקום,

but this time, the clerk is waiting with a red-hot poker.

אבל הפעם הפקיד מחכה עם מוט מלובן.

This might all sound like a bawdy joke,

זה אולי נשמע כמו בדיחה גסה,

but it’s part of one of the most esteemed works of English literature ever created:

אבל זה חלק מאחת מהיצירות הספרותיות הכי מוערכות בספרות האנגלית שאי פעם נוצרו:

The Canterbury Tales,

סיפורי קנטרבורי,

which seamlessly blends the lofty and the lowly.

שמשלבת באופן שקוף את הנעלה עם העניו.

The work consists of 24 stories,

העבודה מכילה 24 סיפורים,

each told by one of Chaucer’s spirited characters.

כל אחד מסופר על ידי אחת הדמויות הרוחניות של צ'וסר.

Narrators include familiar Medieval figures

הסיפור כולל דמויות מוכרות מימי הביניים

such as a Knight,

כמו אביר,

a Clerk,

כומר,

and a Nun,

ונזירה,

and the less recognizable Reeve,

וריב הפחות מוכר,

and Mancible,

ומנסיבל,

and others.

ואחרים.

The Tales are written in Middle English,

הסיפורים כתובית באנגלית ביניים,

which often looks entirely different from the language spoken today.

שהרבה פעמים נראית שונה לגמרי מהשפה המדוברת היום.

It was used between the 12th and 15th centuries,

היא היתה בשימוש בין המאות ה 12 וה 15,

and evolved from Old English

והתפתחה מהאנגלית העתיקה

due to increased contact with European romantic languages

בשל מגע מוגבר עם שפות ארופאיות רומנטיות

after the Norman Conquest of 1066.

אחרי הכיבוש הנורמני של 1066.

Most of the Middle English alphabet is still familiar today,

רוב האלפבית של אנגלית הביניים עדיין מוכר היום,

with the inclusion of a few archaic symbols,

עם ההכללה של כמה סימולים ארכאיים,

such as yogh, which denotes the y,

כמו יוך, שמסמל Y,

j,

J,

or gh sound.

או צליל ח.

The loquacious cast of the Tales first meet at the Tabard Inn in Southwark.

הליהוק הפטפטן של הסיפורים נפגש לראשונה באכסניית טבארד בסאות'וורק.

They have a journey in common:

יש להם מסע משותף:

a pilgrimage to Canterbury to visit the shrine of St. Thomas Beckett,

עליה לרגל לקנטרבורי כדי לבקר את המקדש של תומאס בקט,

a martyred archbishop who was murdered in his own Cathedral.

ארכבישופ מעונה שנרצח בקתדרלה שלו.

Eager and nosy for some personal details,

להוט וחטטן לפרטים אישיים,

the host of the Inn proposes a competition:

המארח של האכסניה מציע תחרות:

whoever tells the best tale will be treated to dinner.

מי שיספר את המעשייה הכי טובה יקבל ארוחת ערב בחינם,

If not for their pilgrimage,

אם זו לא היתה עליה לרגל,

many of these figures would never have had the chance to interact.

להרבה מהדמויות האלו לא היתה הזדמנות להפגש.

This is because Medieval society followed a feudal system

זה בגלל שהחברה הימי ביניימית עמדה בחוקים פאודליים

that divided the clergy and nobility from the working classes,

שהפרידה את הכמורה והאצולה מהמעמד העובד,

made up of peasants and serfs.

שהיה מורכב מאיכרים וצמיתים.

By Chaucer’s time,

בזמנו של צ'וסר,

a professional class of merchants and intellectuals had also emerged.

מעמד מקצועי של סוחרים ואינטלקטואלים צמח גם הוא.

Chaucer spent most of his life as a government official

צ'וסר בילה את רוב חייו כפקיד ממשלתי

during the Hundred Years' War,

במהלך מלחמת מאה השנים,

traveling throughout Italy and France, as well as his native England.

הוא נסע לאיטליה וצרפת, כמו גם למולדתו אנגליה.

This may have influenced the panoramic vision of his work,

זה אולי השפיע על הראיה הפנורמית של עבודתו,

and in the Tales, no level of society is above mockery.

ובסיפורים, אף רמה של חברה לא היתה מוגנת מלעג.

Chaucer uses the quirks of the characters’ language –

צ'וסר השתמש במוזרויות של שפות הדמויות --

the ribald humor of the Cook,

ההומור הגס של הטבח,

the solemn prose of the Parson,

הפרוזה כבדת הראש של הכומר,

and the lofty notions of the Squire –

והכתבים הנשגבים של משורר החצר --

to satirize their worldviews.

כדי להפוך את דעותיו על העולם לסטיריות.

The varied dialects, genres, and literary tropes

הדיאלקטים המגוונים, הג'נרים, ומליצות הספרותיות

also make the work a vivid record

גם הפכו את העבודה לתעוד חי

of the different ways Medieval audiences entertained themselves.

של הדרכים השונות שהקהלים בימי הביניים בידרו את עצמם.

For instance, the Knight’s tale of courtly love,

לדוגמה, סיפור האביר של אהבה בחצר המלוכה,

chivalry,

האבירות,

and destiny

והיעוד

riffs on romance,

צפים על רומנטיות.

while the tales of working-class narrators are generally comedies

בעוד המעללים של המספרים מהמעמד העובד הם בדרך כלל קומדיות

filled with scatological language,

מלאות בשפה סקטולוגית,

sexual deviance,

סטיות מיניות,

and slapstick.

וסלפסטיק.

This variation includes something for everyone,

הוריאציה הזו כוללת משהו לכולם,

and that’s one reason why readers continue to delight in the work

וזו אחת הסיבות שקוראים ממשיכים להתענג מהעבודה הזו

in both Middle English and translation.

גם באנגלית הביניים וגם בתרגומים.

While the narrative runs to over 17,000 lines,

בעוד הנרטיב עובר על 17,000 קוים,

it's apparently unfinished,

מסתבר שהוא לא גמור,

as the prologue ambitiously introduces 29 pilgrims

כשהפרולוג מציג 29 עולים לרגל

and promises four stories apiece,

ומבטיח ארבעה סיפורים לכל אחד,

and the innkeeper never crowns a victor.

ובעל האכסניה לא מכתיר זוכה.

It’s possible that Chaucer was so caught up in his sumptuous creations

זה אפשרי שצ'וסר כל כך נתפס ביצירה המפוארת שלו

that he delayed picking a winner -

שהוא דחה בחירת מנצח -

or perhaps he was so fond of each character

או אולי הוא כל כך אהב כל דמות

that he just couldn’t choose.

שהוא פשוט לא היה יכול לבחור.

Whatever the reason,

לא משנה הסיבה,

this means that every reader is free to judge;

זה אומר שכל קורא רשאי לשפוט;

the question of who wins is up to you.

השאלה של מי ניצח תליה בכם.