The sibling rivalry that divided a town - Jay Van Bavel and Dominic Packer

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

In the years before World War Two,

בשנים לפני מלחמת העולם השניה,

a pair of brothers worked together as shoemakers

זוג אחים עבד יחד כסנדלרים

in the German town of Herzogenaurach.

בעיר הגרמנית הרצוגנוראך.

But during the war, the siblings had a terrible argument—

אבל במהלך המלחמה, לאחים היה ויכוח נוראי --

a fight so explosive it split the family business in two.

מאבק כל כך קשה שהוא חילק את העסק המשפחתי לשניים.

At first, the feud only infected their newly competing personnel.

בתחילה, הויכוח רק השפיע על הצוות המתחרה החדש.

But over the coming years,

אבל במהלך השנים הבאות,

this disagreement divided all of Herzogenaurach.

הויכוח חילק את כל הרצוגנוראך.

Residents became fiercely loyal to one brand of shoe.

תושבים הפכו לנאמנים ביותר לסוג אחד של נעליים.

Local businesses chose sides and marriage across lines was discouraged.

עסקים מקומיים בחרו צד והניאו נישואים חוצי קווים.

Herzogenaurach eventually became known as “the town of bent necks”

הרצוגנוראך הפכה לבסוף לידועה כ“עיר עם צווארים מעוקמים”

because its residents looked down to ensure they were interacting

בגלל שהתושבים שלה הסתכלו למטה כדי לוודא שהם תיקשרו

with members of their group.

עם חברים בקבוצה שלהם.

But could such a serious divide really be about shoes?

אבל האם כזו חלוקה רצינית באמת היתה יכולה להיות בגלל נעליים?

Doesn’t it take more significant cultural differences

האם לא נדרש הבדל תרבותי גדול יותר

to produce this degree of conflict?

כדי לייצר כזו רמה של קונפליקט?

To answer this question, we can turn to social psychologist Henri Tajfel

כדי לענות על השאלה, אנחנו יכולים לפנות לפסיכולוג החברתי הנרי טאג’פל

and his collaborators at the University of Bristol.

והעמיתים שלו באוניברסיטת בריסטול.

This team developed the minimal group paradigm,

הצוות הזה פיתח את פרדיגמת הקבוצה המינימלית,

a methodology designed to investigate

מתודולוגיה שתוכננה כדי לחקור

the minimal conditions required to turn people against each other.

את התנאים המינימליים הדרושים כדי להפוך אנשים אחד נגד השני.

Their plan was to gather participants without the usual factors

התוכנית שלהם היתה לאסוף משתתפים בלי הגורמים הרגילים

that lead to hostility,

שמובילים לעויינות,

such as religious, ethnic, gender, or other cultural differences.

כמו הבדלים דתיים, אתניים, מגדריים או חברתיים אחרים.

Then, they would split into groups,

אז, הם היו מחלקים אותם לקבוצות,

and run them through scenarios that added one variable at a time

והעבירו אותם תרחישים שהוסיפו משתנה אחד כל פעם

to see what stirred up conflict.

כדי לראות מה מעורר קונפליקט.

But first, they needed a control condition—

אבל ראשית, הם היו צריכים מצב בסיס --

a pair of groups without any group bias.

זוג קבוצות בלי כל הטיה קבוצתית.

The researchers told participants they were being grouped

החוקרים אמרו למשתתפים שהם קובצו

based on their ability to estimate things correctly or incorrectly;

בהתבסס על היכולת שלהם להעריך דברים בדיוק או בחוסר דיוק;

but in reality, the groups were totally random.

אבל במציאות, הקבוצות היו אקראיות לגמרי.

Since the researchers ensured none of the participants interacted,

מאחר והחוקרים הבטיחו שאף אחד מהמשתתפים לא יתקשר,

no one could form any judgments or personal bonds.

אף אחד לא יכל ליצור שיפוט או קשרים אישיים.

Then everyone was given resources to distribute.

אז לכולם ניתנו משאבים לחלק.

Each participant was free to give resources to members of either group,

כל משתתף היה חופשי לתת משאבים לחברים בכל אחת מהקבוצות,

and importantly, everything was anonymous.

והכי חשוב, הכל היה אנונימי.

So whatever a participant decided,

אז מה שהמשתתפים החליטו,

it had no impact on how many resources they personally would receive.

לא היה לזה השפעה על כמה משאבים הם קיבלו אישית.

With all the ingredients for discrimination removed

עם כל המרכיבים לאפליה שהוסרו

and no reason for competition over resources,

ובלי סיבה לתחרות על משאבים,

the scientists assumed this would make a conflict-free baseline

המדענים הניחו שזה ייצור בסיס נטול קונפליקט

for further research.

למחקר נוסף.

But even in these groups,

אבל אפילו בקבוצות האלו,

where membership was only defined by a perceived similarity

בהן חברות הוגדרה רק על ידי דמיון תפיסתי

in possessing an arbitrary skill,

בבעלות על כישורים שרירותיים,

individuals still showed in-group bias.

אנשים עדיין הראו הטייה קבוצתית.

They consistently gave more to members of their own group than the out-group.

הם נתנו באופן עקבי יותר לחברים בקבוצה שלהם מאשר לאחרים.

Later, research went even further,

מחקרים לאחר מכן הלכו רחוק יותר,

informing participants that the only thing determining their group membership

והודיעו למשתתפים שהדבר היחיד שקובע את החברות בקבוצה

was a coin flip.

היה הטלת מטבע.

But group bias still occurred.

אבל הטיה קבוצתית עדיין התרחשה.

The minimal groups of “us” and “them” were enough.

הקבוצה המינימלית של “אנחנו” ו“הם” היתה מספיקה.

So, in the absence of stereotypes, resource conflicts and status differences,

אז, בהעדר סטראוטיפים, ניגודי משאבים והבדלי מעמד,

what was left?

מה נשאר?

What could possibly account for people showing clear preferences

מה כבר יכל לגרום לאנשים להראות העדפה ברורה

for the most temporary and meaningless of groups?

לקבוצות הכי זמניות וחסרות משמעות?

The answer that came to Tajfel and his colleagues was social identity.

התשובה שהגיעה לטאג’פל והעמיתים שלו היתה זהות חברתית.

People regularly use group membership to help determine their sense of identity.

אנשים באופן שוטף השתמשו בחברות בקבוצה כדי לעזור לקבוע את תחושת השייכות שלהם.

And these minimal group experiments suggested that simply being categorized

וניסויי הקבוצות המינימליות האלה הציעו שפשוט להיות מקוטלג

as part of a group is enough to link that group to a person’s sense of self.

כחלק מקבוצה היה מספיק לקשר את הקבוצה לתחושת העצמי של האדם.

Then, in an effort to create a meaningful identity,

אז, בנסיון ליצור זהות משמעותית,

participants allocated more resources to their in-group than the out-group—

משתתפים העבירו יותר משאבים לתוך קבוצתם מאשר החוצה --

pursuing their group's interests despite no clear benefit to themselves

והלכו אחרי האינטרס של הקבוצה שלהם בלי תועלת ממשית לעצמם

as individuals.

כאנשים פרטיים.

Variants of these experiments have been conducted around the globe,

וריאנטים של הניסויים האלה נערכו מסביב לעולם,

examining how a shared sense of “us” can affect our attention,

ובחנו איך תחושת שייכות של “אנחנו” יכולה להשפיע על תשומת הלב שלנו,

perception, memory, and emotions.

תפיסה, זכרון, ורגשות.

The mental processes behind minimal group distinctions

התהליך המנטלי מאחורי הגדרת הקבוצה המינימלית

appear to be the same as many of those that underlie real group identities.

נראה שהוא זהה כמו הרבה זהויות שבבסיס של קבוצות אמיתיות.

So it is possible that these seemingly insignificant differences can harden

אז זה אפשרי שההבדלים שנראים לא משמעותיים האלה יכולים להתקשות

into much more serious divides.

לפילוגים הרבה יותר רציניים.

That said, minimal groups don't always drive people apart.

עם זאת, קבוצות מינימליות לא תמיד מפרידות אנשים.

Bringing individuals together in a new group

איחוד אנשים בקבוצה חדשה

can temporarily help people overcome entrenched biases.

יכול זמנית לעזור לאנשים להתגבר על ההטיות המוטמעות.

However, these positive effects are easily negated by external factors

עם זאת, ההשפעות החיוביות האלו מנוגדות בקלות על ידי גורמים חיצוניים

that reinforce existing group identities.

שמחזקים זהויות קבוצתיות קיימות.

Ultimately, the psychology of groups is part of the human condition,

בסופו של דבר, הפסיכולוגיה של קבוצות היא חלק מהמצב האנושי,

and our tendency towards in-group bias is an undeniable part of that.

והנטיה שלנו כלפי הטיה תוך קבוצתית היא חלק שלה שאי אפשר להתכחש אליו.

So it's up to all of us to make our groups and ourselves

אז זה תלוי בכולנו להפוך את הקבוצות שלנו ואותנו

as inclusive of others as possible.

למכלילות ככל האפשר לאחרים.