One of the most epic engineering feats in history - Alex Gendler

תרגום: עריכה: Ido Dekkers

In the mid-19th century,

באמצע המאה ה 19,

suspension bridges were collapsing all across Europe.

גשרים תלויים התמוטטו ברחבי אירופה.

Their industrial cables frayed during turbulent weather

הכבלים התעשייתיים נפרמו במהלך מזג אויר סוער

and snapped under the weight of their decks.

ונקרעו תחת משקל המפתחים שלהם.

So when a German-American engineer named John Roebling

אז כשמהנדס גרמני אמריקאי בשם ג'ון רובלינג

proposed building the largest and most expensive suspension bridge

הציע לבנות את הגשר התלוי הכי גדול ויקר

ever conceived over New York’s East River,

שאי פעם נהגה מעל איסט ריבר בניו יורק,

city officials were understandably skeptical.

בכירי העיר היו סקפטיים באופן מובן.

But Manhattan was increasingly overcrowded,

אבל מנהטן היתה עמוסה באופן גובר

and commuters from Brooklyn clogged the river.

ונוסעים מברוקלין חסמו את הנהר.

In February of 1867, the government approved Roebling’s proposal.

בפברואר 1867, הממשלה אישרה את התוכנית של רובלינג.

To avoid the failures of European bridges,

כדי להמנע מהכשלונות של הגשרים הארופאים,

Roebling designed a hybrid bridge model.

רובלינג תכנן מודל גשר היברידי.

From suspension bridges,

מגשרים תלויים,

he incorporated large cables supported by central pillars and anchored at each bank.

הוא שילב כבלים גדולים שנתמכו על ידי עמודים מרכזיים ועוגנו בכל גדה.

This design was ideal for supporting long decks,

התכנון הזה היה אידיאלי לתמיכה במפתחים ארוכים,

which hung from smaller vertical cables.

שניתלו מכבלים אנכיים קטנים יותר.

But Roebling’s model also drew from cable-stayed bridges.

אבל המודל של רובלינג נסמך גם על גשר נתמך כבלים.

These shorter structures held up their decks with diagonal cables

המבנים הקצרים האלה החזיקו את המפתחים עם כבלים אלכסוניים

that ran directly to support towers.

שנמתכו ישירות מהמגדלים.

By adding these additional cables, Roebling improved the bridge’s stability,

על ידי הוספת הכבלים הנוספים האלה, רובלינג שיפר את היציבות של הגשר,

while also reducing the weight on its anchor cables.

בעודו מפחית את המשקל על כבלי העיגון שלו.

Similar designs had been used for some other bridges

עיצובים דומים היו בשימוש בכמה גשרים

but the scope of Roebling’s plan here dwarfed them all.

אבל הגודל של התכנון של רובלינג גימד את כולם.

His new bridge’s deck spanned over 480 meters—

מפתח הגשר החדש שלו נמתח לאורך 480 מטר --

1.5 times longer than any previously built suspension bridge.

פי 1.5 יותר מכל גשר תלוי שנבנה לפני כן.

Since standard hemp rope would tear under the deck’s 14,680 tons,

מאחר שחבלי קנאביס רגילים יקרעו תחת 14,680 הטונות של הגשר,

his proposal called for over 5,600 kilometers of metal wire

ההצעה שלו כללה יותר מ 5600 קילומטר של חוט מתכת

to create the bridge’s cables.

כדי ליצור את הכבלים של הגשר.

To support all this weight,

כדי לתמוך בכל המשקל הזה,

the towers would need to stand over 90 meters above sea level—

המגדלים היו צריכים לעמוד מעל 90 מטר מעל פני הם --

making them the tallest structures in the Western Hemisphere.

מה שהפך אותם למבנים הכי גבוהים בחצי הכדור המערבי.

Roebling was confident his design would work,

רובלינג היה בטוח שהעיצוב שלו יעבוד,

but while surveying the site in 1869,

אבל בעודו סוקר את האתר ב 1869,

an incoming boat crushed his foot against the dock.

סירה מתקרבת ריסקה את רגלו על המזח.

Within a month, tetanus had claimed his life.

תוך חודש, טטנוס תבע את חייו.

Fortunately, John Roebling's son, Washington, was also a trained engineer

למרבה המזל, בנו של ג’ון רובלינג, וושינגטון, גם היה מהנדס מוסמך

and took over his father’s role.

ולקח את תפקידו של אביו.

The following year, construction on the tower foundations finally began.

בשנה הבאה, הבניה של יסודות המגדל החלה לבסוף.

This first step in construction was also the most challenging.

השלב הראשון בבניה היה גם הכי מאתגר.

Building on the rocky river bed involved the use of a largely untested technology:

בניה על קרקעית הנהר הסלעית כללה שימוש בטכנולוגיה לא בדוקה בעיקרה:

pneumatic caissons.

תאי צלילה פנאומטים.

Workers lowered these airtight wooden boxes into the river,

עובדים הורידו קופסאות עץ אטומות לנהר,

where a system of pipes pumped pressurized air in and water out.

שם מערכת של צינורות שאבה אויר דחוס פנימה ומים החוצה.

Once established, air locks allowed workers to enter the chamber

ברגע שהוקמו, תאי אויר איפשרו לעובדים להיכנס לתא

and excavate the river bottom.

ולחפור את קרקעית הנהר.

They placed layers of stone on top of the caisson as they dug.

הם הניחו שכבות של אבן על התאים כשחפרו.

When it finally hit the bedrock, they filled it with concrete,

כשהגיעו לבסוף לסלע היסוד, הם מילאו אותו בבטון,

becoming the tower’s permanent foundation.

והפכו ליסודות הקבועים של המגדלים.

Working conditions in these caissons were dismal and dangerous.

תנאי העבודה בתאים האלה היו עגומים ומסוכנים.

Lit only by candles and gas lamps, the chambers caught fire several times,

הוארו רק על ידי נרות ומנורות גז, התאים נדלקו כמה פעמים,

forcing them to be evacuated and flooded.

מה שגרם לפינויים והצפתם.

Even more dangerous was a mysterious ailment called "the bends."

אפילו יותר מסוכן היתה מחלה מסתורית בשם מחלת האמודאים.

Today, we understand this as decompression sickness,

היום, אנחנו מבינים את זה כמחלת דיקומפרסיה,

but at the time, it appeared to be an unexplainable pain or dizziness

אבל בזמנו, היא נראתה ככאב וסחרחורת לא מוסברים

that killed several workmen.

שהרגו מספר עובדים.

In 1872, it nearly claimed the life of the chief engineer.

ב 1872, היא כמעט תבעה את החיים של המהנדס הראשי.

Washington survived, but was left paralyzed and bedridden.

וושינגטון שרד, אבל נשאר משותק ומרותק למיטה.

Yet once again, the Roeblings proved indomitable.

ועדיין שוב, הרובלינגיים הוכחו כבלתי ניתנים להבסה.

Washington’s wife Emily not only carried communications

אשתו של וושינגטון אמילי לא רק נשאה תקשורת

between her husband and the engineers,

בין בעלה והמהנדסים,

but soon took over day-to-day project management.

אלא לקחה במהרה את ניהול הפרוייקט היום יומי.

Unfortunately, the bridge’s troubles were far from over.

למרבה הצער, הבעיות בגשר היו רחוקות מלהגמר.

By 1877, construction was over budget and behind schedule.

עד 1877, הבניה עברה את התקציב ואיחרה את המועד.

Worse still, it turned out the bridge’s cable contractor

וגרוע מזה, הסתבר שקבלן הכבל של הגשר

had been selling them faulty wires.

מכר להם כבלים פגומים.

This would have been a fatal flaw if not for the abundant failsafes

זה היה כשל קטלני אם לא אמצעי האל כשל המרובים

in John Roebling’s design.

בתכנון של ג'ון רובלינג.

After reinforcing the cables with additional wires,

אחרי חיזוק הכבלים עם חוטים נוספים,

הם תלו את המפתח חלק אחרי חלק.

they suspended the deck piece by piece.

It took 14 years, the modern equivalent of over 400 million dollars,

זה לקח 14 שנים, המקביל המודרני של יותר מ 400 מליון דולר,

and the life’s work of three different Roeblings,

ועבודת חיים של שלושה רובלינגים שונים,

but when the Brooklyn Bridge finally opened on May 24, 1883,

אבל כשגשר ברוקלין נפתח לבסוף ב 24 במאי, 1883,

its splendor was undeniable.

ההדר שלו אל היה נתון לוויכוח.

Today, the Brooklyn Bridge still stands atop its antique caissons,

היום, גשר ברוקלין עדיין עומד על תאי הצלילה העתיקים שלו,

supporting the gothic towers and intersecting cables

שתומכים במגדלים הגותיים ובכבלים המצטלבים

that frame a gateway to New York City.

שממסגרים את השער לעיר ניו יורק.