The emergence of drama as a literary art - Mindy Ploeckelmann

העליה של דרמה כאמנות ספרותית - מינדי פלוקלמן

Transcriber: Andrea McDonough Reviewer: Jessica Ruby

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Zeeva Livshitz

In the 11th and 12th centuries,

במאות ה- 11 וה- 12,

most English commoners were illiterate.

רוב פשוטי העם האנגלים היו בורים.

Since they had no way to learn the Bible,

מאחר ולא היתה להם דרך ללמוד את התנך,

the clergy came up with an inventive solution:

הכמורה העלתה רעיון חדשני:

they'd create plays out of certain Bible stories

הם יצרו מחזות מחלק מסיפורי התנך

so even people who couldn't read could learn them.

כך שאפילו אנשים שלא יכלו לקרוא יוכלו ללמוד אותם.

These were called mystery plays

אלה נקראו מחזות מיסתורין

because they revealed the mystery of God's word.

מפני שהם גילו את המיסתורין של מילתו של האל.

At about the same time,

בערך באותו הזמן,

the clergy also developed plays

הכמורה פיתחה גם מחזות

about the saints of the church,

על הקדושים של הכנסיה,

called miracle plays.

שנקראו מחזות פלאים.

In the beginning,

בהתחלה,

the clergy members acted out Bible stories

אנשי הכמורה המחיזו סיפורים מהתנך

on the steps outside the cathedral.

על המדרגות מחוץ לקתדרלה.

The audience reacted so well

הקהל הגיב כל כך טוב

that soon they needed to move out to the street

שבמהרה הם היו צריכים לעבור לרחוב

around the town square.

סביב כיכר העיר.

By building moving carts to put on each play

על ידי בניה של עגלות נעות כדי להעלות כל מחזה

and by lining up one after the other,

ועל ידי סידור אחת אחרי השניה,

they could put on cycles of stories,

הם יכלו להעלות מחזורים של סיפורים,

which would take the viewer

שיקחו את הצופה

from Genesis

מ"בראשית"

to Revelation.

עד ל"התגלות" (הספר האחרון של הברית החדשה).

These movable carts, called pageants,

העגלות הניידות האלו, נקראו פג'נטס,

looked like huge boxes on wheels.

ונראו כמו קופסאות גדולות על גלגלים.

Each was two stories tall.

כל אחת היתה בגובה שתי קומות.

The bottom story was curtained off

הקומה התחתונה היתה מכוסה וילון

and was used for costumes, props, and dressing.

ושימשה לתחפושות, אביזרים וחדרי הלבשה.

The top platform was the stage for the performance.

הפלטפורמה העליונה היתה הבמה להופעה.

Spectators assembled in various corners of the town,

הצופים התאספו בפינות שונות של העיר,

and the pageant would move around in the cycle

והפג'נט היה זז סביב במחזור

until the villagers had seen the entire series.

עד שהכפריים היו רואים את כל הסדרה.

Soon, the plays required more actors

מהר מאוד המחזות דרשו יותר שחקנים

than the clergy could supply.

משהכמורה יכלה לספק.

So, by the 13th century,

אז, במאה ה 13,

different guilds were asked to be responsible

גילדות שונות התבקשו לקחת אחריות

for acting out different parts of the cycle.

לשחק חלקים שונים של המחזור.

The assignments were meant to reflect

ההצבות היו אמורות לשקף

the guilds' professions.

את מקצוע הגילדה.

For example, the carpenter's guild might put on

לדוגמה, גילדת הנגרים היתה עשויה להעלות

the story of Noah's Ark,

את הסיפור של תיבת נוח,

and the baker's guild might put on The Last Supper.

וגילדת האופים היתה מציגה את הסעודה האחרונה.

Can you imagine what might happen to the story

אתם יכולים לדמיין מה היה קורה לסיפור

if the butcher's guild put on The Crucifixion of Christ?

אם גילדת הקצבים היתה מעלה את צליבתו של ישו?

Yes, without the clergy,

כן, בלי הכמורה

the plays soon started changing

המחזות התחילו במהרה להשתנות

from their true Bible stories.

מסיפורי התנך האמיתיים.

By the end of the 14th century, a new form of drama,

עד סוף המאה ה 14, סוג חדש של דרמה,

called the morality play, had evolved.

שנקראה מחזות מוסר, התפתחה.

Faith,

אמונה,

truth,

charity,

אמת,

תרומה,

and good deeds

all became characters on the stage.

ומעשים טובים

כולם הפכו למאפיינים על הבמה.

And, at the same time, the opposite virtues

ובאותו הזמן, התכונות ההפוכות

of falsehood,

של שקר,

covetousness,

חמדה,

worldly flesh,

תענוגות הבשר,

and the devil

became the antagonists.

והשטן

הפכו לאנטגוניסטים.

The morality plays were allegorical stories

מחזות המוסר היו סיפורים אלגוריים

in which these characters battled for the control of the soul.

בהם הדמויות האלו נלחמו על שליטה בנפש.

Audiences loved the immoral characters,

הקהלים אהבו את הדמויות הלא מוסריות,

and spectators were encouraged

והצופים עודדו

to interact with the actors.

לתקשר עם השחקנים.

Throwing rotten food

זרקו אוכל רקוב

and even getting into scuffles with other spectators

ואפילו התקוטטויות עם צופים אחרים

became very common.

נהפכו למנהג נפוץ.

The character of the devil

הדמות של השטן

often would roam through the crowds

לרוב היתה מסתובבת בקהל

and pull unsuspecting watchers

ומושכת צופים לא מוכנים

into a hell that was depicted as a dragon's mouth.

לגיהנום שתואר כלוע של דרקון.

The virtuous Biblical stories had morphed

הסיפורים התנכיים המוסריים הפכו

into crude and sometimes comic stories.

לגסים ולפעמים לסיפורים קומיים.

The clergy intended to teach against immorality.

הכמורה התכוונה ללמד נגד חוסר מוסריות.

How ironic, then, that the morality plays

כמה אירוני, אז, שמחזות המוסר

actually encouraged vices as more popular than virtues.

למעשה עודדו מידות מגונות יותר אשר טובות.

By the mid-15th century,

עד אמצע המאה ה 15,

the church started to outlaw these performances.

הכנסיה התחילה להוציא מחוץ לחוק את ההופעות האלו.

Town charters required that any theater

חוקות הערים דרשו שכל תאטרון

must be built outside the city wall.

חייב להבנות מחוץ לכותלי העיר.

One of the first theaters

אחד התאטראות הראשונים

was built like a larger version of a pageant,

נבנה כמו גרסה מוגדלת של הפג'נט,

with tiers of gallery seating

עם מדרגות ומושבי גלריה

encircling a grassy area in front of the stage.

שהקיפו אזור מדושא לפני הבמה.

Sound familiar?

נשמע מוכר?

A young William Shakespeare

וויליאם שייקספיר הצעיר

developed his craft here at the theater

פיתח את האמנות שלו פה בתיאטרון

that was eventually renamed The Globe.

שנודע לבסוף כ"גלוב".

The medieval morality play had led to Renaissance playwrights

מחזות המוסר בימי הביניים הובילו למחזאי הרנסנס

who were inspired by the inner struggles

שקיבלו השראה מהמאבקים הפנימיים

and the conscience of man.

וממצפון האדם.

And that, in essence, is how drama emerged

וזה, בתמציתו, איך שהדרמה הופיעה

as a literary art form.

כצורת אומנות ספרותית.