Who owns the "wilderness"? - Elyse Cox

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Sigal Tifferet

In 1903, the President of the United States

ב-1903, נשיא ארצות הברית

took a three-day camping trip in California’s Yosemite Valley.

יצא לטיול קמפינג בן שלושה ימים לעמק יוסמיטי בקליפורניה.

President Theodore Roosevelt slept in a grove of towering Sequoia trees,

הנשיא תיאודור רוזוולט ישן בחורשה של עצי סקויה מתנשאים,

camped in a snowstorm, and spent hours talking around the campfire

עשה קמפינג בסופת שלג, ובילה שעות בשיחה סביב מדורה

with his host and guide, conservationist John Muir.

עם המארח והמדריך שלו, ג'ון מוייר, שדגל בשמירה על הטבע.

Roosevelt famously loved the outdoors,

רוזוולט היה מפורסם באהבתו לטבע,

but Muir had invited him there for more than just camping:

אבל מוייר הזמין אותו לשם ליותר מקמפינג:

Yosemite was in danger.

יוסמיטי היה בסכנה.

Though Yosemite became protected land in 1864,

למרות שיוסמיטי הפך לשמורת טבע ב-1864,

the valley was still at risk for overdevelopment in 1903.

העמק עדיין היה בסכנה לפיתוח יתר ב-1903.

It was at the heart of a decades-old struggle to set aside land

זה היה בלב מאבק בן עשור לייעוד קרקע

for both preservation and public use—

גם לשימור וגם לשימוש ציבורי --

two goals that were much easier said than done.

שתי מטרות שקל יותר להציב מאשר לבצע.

The battle over Yosemite began with the 1849 gold rush,

הקרב על יוסמיטי החל בבֶּהָלָה לַזָּהָב של 1849,

when miners surged west, seeking gold in the Sierra Nevada foothills.

כשכורים גאו למערב, בחיפוש אחר זהב למרגלות הרי סיירה נבאדה.

In 1851, a state-sanctioned militia,

ב-1851, מיליציה מטעם המדינה,

drove the Ahwahneechee tribe from Yosemite Valley.

גירשה את שבט האהוונצ'י מעמק יוסמיטי.

Those who managed to return witnessed white settlers claiming the land,

אלה שהצליחו לחזור ראו איך המתיישבים הלבנים תובעים את האדמה לעצמם,

felling giant sequoias, and building hotels and saloons.

כורתים עצי סקוייה עצומים, ובונים מלונות ומסבאות.

In response, a small group of concerned Californians

כתגובה, קבוצה קטנה של אנשי קליפורניה מודאגים

lobbied senator John Conness to protect the valley from private interests.

הפעילו לובי על הסנאטור ג'ון קונס כדי שיגן על העמק מאינטרסים פרטיים.

In 1864, Congress passed Conness’ bill,

ב-1864, הקונגרס העביר את החוק של קונס,

granting the Yosemite Valley to the State of California,

מה שהעביר את עמק יוסמיטי למדינת קליפורניה,

marking the first time the U.S. government brought land under public protection.

וסימן את הפעם הראשונה שממשלת ארצות הברית העניקה הגנה ציבורית לקרקע.

But the management of that land remained an open question,

אבל ניהול הקרקע נותר שאלה פתוחה,

one that would only become more complicated

שבהמשך הפכה למורכבת יותר,

as more lands came under similar protection.

כשקרקעות נוספים זכו להגנה דומה.

Seven years later, geologist Ferdinand Hayden

שבע שנים מאוחר יותר, הגאולוג פרדיננד היידן

led an expedition to the Yellowstone Plateau,

הוביל משלחת לרמת ילוסטון,

which many Native American tribes used for ceremonies, hunting, and trade.

ששבטים אמריקנים-ילידים רבים השתמשו בה לטקסים, צייד, ומסחר.

The expedition’s scientists and artists brought back news

המדענים והאמנים במשלחת חזרו עם סיפורים

of spectacular geysers and hot springs,

על גייזרים יוצאי דופן ומעיינות חמים,

inspiring widespread support to bring Yellowstone under government protection—

ועוררו תמיכה נרחבת לתת לילוסטון הגנה ממשלתית --

and restrict native people’s access to the land.

ולהגביל את הגישה של העמים הילידים לקרקע.

However, unlike Yosemite, Yellowstone couldn’t be granted to a state—

עם זאת, בניגוד ליוסמיטי, אי אפשר היה להעביר את ילוסטון למדינה --

it was part of three U.S. territories that hadn’t become states yet.

כי הוא היה חלק משלוש טריטוריות שעדיין לא הפכו למדינות.

Instead, Congress brought Yellowstone under federal stewardship in 1872,

במקום זאת, הקונגרס הכניס את ילוסטון תחת חסות פדרלית ב-1872,

creating the world’s first true National Park.

ויצר את הפארק הלאומי הראשון באמת בעולם.

During his presidency, Teddy Roosevelt was instrumental

במהלך נשיאותו, טדי רוזוולט היה חיוני

in expanding the lands under public protection.

בהרחבת ההגנה הציבורית על קרקעות.

By 1916, there were fifteen national parks.

עד 1916, היו חמישה עשר פארקים לאומיים.

But the problem of management remained unsolved,

אבל בעיית הניהול נשארה לא פתורה,

and maintenance of the park was handled haphazardly

ואחזקת הפארקים טופלה בחוסר אחריות

over multiple government departments.

בין כמה מחלקות ממשלתיות.

Straightforward tasks like building roads and hiring personnel

משימות ברורות כמו סלילת כבישים ושכירת כוח אדם

required inefficient bureaucratic maneuvering.

דרשו תמרונים ביורוקרטים לא יעילים.

None of the departments had set rules for conduct in the park,

אף אחת מהמחלקות לא קבעה חוקים להתנהגות בפארק,

so hunters killed park wildlife, cattle overgrazed fields,

אז ציידים הרגו חיות בר, רעיית בקר חיסלה את השדות,

and visitors vandalized landmarks.

ומבקרים הרסו את הנוף.

The solution came from Canada,

הפתרון הגיע מקנדה,

which had a highly effective centralized park service.

שלה היה שירות פארקים מאוד ריכוזי ואפקטיבי.

In 1916, the United States established the National Park Service

ב-1916, ארצות הברית הקימה את שירות הפארקים הלאומיים

based on this model.

שהתבסס על המודל הזה.

To this day, the mission for the park service is comprised of two goals

עד היום, המשימה של שירות הפארקים מורכבת משתי מטרות

that sometimes conflict:

שלפעמים מתנגשות זו בזו:

to conserve the parks for the future

לשמר את הפארקים לעתיד

and to allow the public to enjoy them.

ולאפשר לציבור להנות מהם.

That’s a delicate balancing act: roads, trails, and other infrastructure

זו פעולת איזון עדינה: כבישים, שבילים, ותשתיות אחרות

make the parks accessible to visitors, but also alter the landscape,

מנגישים את הפארקים למבקרים, אבל גם משנים את פני השטח,

while visitors themselves can contribute to pollution, erosion,

בעוד המבקרים עצמם יכולים לתרום לזיהום, שחיקה,

and damage of delicate ecosystems.

ונזק למערכות אקולוגיות עדינות.

The very history of preservation can also be at odds with this mission.

היסטוריית השימור יכולה אף היא לפגוע במטרת השימור.

Many parks were not, at the time of their founding,

בזמן היווסדם, פארקים רבים

the uninhabited wilderness that’s become the standard for their preservation.

לא היו נוף פראי ובלתי מיושב שהפך לסְטַנְדַּרְט לשימורם.

Instead, many were homes or places of worship for native peoples,

במקום זאת, רבים מהם היוו בתים או אתרי פולחן לעמים ילידים,

who lost access to these lands in the name of public use.

שאיבדו גישה לאדמות האלו בשם הצורך הציבורי.

Only recently has the National Park Service

רק לאחרונה שירות הפארקים הלאומי

begun to reckon with this legacy and engage Native Americans

החל להתמודד עם המורשת הזו ולערב אמריקנים-ילידים

in park management.

בניהול הפארקים.

Around the world, indigenous communities play crucial roles

מסביב לעולם, קהילות ילידיות משחקות תפקידים חשובים

in land management and preservation.

בניהול ושימור קרקעות.

Today, there are thousands of national parks worldwide,

כיום, יש אלפי פארקים לאומיים בעולם,

and each must balance public use with historical and ecological preservation.

וכל אחד מהם חייב לאזן בין שימוש ציבורי לבין שימור היסטורי ואקולוגי.

Parks in New Zealand, Iceland, Australia, and South Africa

פארקים בניו זילנד, איסלנד, אוסטרליה, ודרום אפריקה

have experienced severe erosion as visitor numbers have skyrocketed.

חוו שחיקה קשה כשמספר המבקרים עלה בחדות.

Some, like Mu Ko Similan National Park in Thailand,

כמה פארקים, כמו הפארק הלאומי מו קו סימיליאן בתאילנד,

have closed sections to tourists entirely to allow the ecosystem to recover.

סגרו כמה חלקים בפני תיירים, כדי לאפשר למערכת האקולוגית להתאושש.

National Parks have preserved irreplaceable landscapes

פארקים לאומיים שימרו לדורות הבאים נופים חד-פעמיים.

for future generations.

They also force us to reckon with hard questions:

הם גם מכריחים אותנו להתמודד עם השאלות הקשות:

what are our responsibilities to this planet, and to each other?

מה האחריות שלנו לכוכב הלכת, וזה לזו?