The man who lost his sense of touch - Antonio Cataldo

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

In 1971, Ian Waterman suddenly collapsed from a severe case

בשנת 1971, איאן ווטרמן התמוטט פתאום עקב מקרה חמור

of what seemed to be gastric flu.

של מה שנראה כמו דלקת קיבה.

His illness passed after a few days,

מחלתו חלפה לאחר מספר ימים,

but a stranger set of symptoms lingered.

אבל סדרה מוזרה יותר של סימפטומים נשארה.

Although his muscles and joints remained healthy,

למרות שהשרירים והמפרקים שלו נשארו בריאים,

Waterman was unable to move.

ווטרמן לא הצליח לזוז.

In fact, he was unable to feel anything from the neck down.

למעשה, הוא לא היה מסוגל להרגיש שום דבר מהצוואר ומטה.

Eventually, he was diagnosed with a rare and extreme form of deafferentation,

בסופו של דבר, אובחנה אצלו מחלה נדירה וצורה קיצונית של דה-אפרנטציה,

a neurological condition in which certain signals

מצב נוירולוגי שבו אותות מסוימים

from the nervous system are interrupted or impaired.

ממערכת העצבים מופרעים או נפגעים.

Without his body's constant feedback on how his limbs were moving,

בלי פידבק מתמיד של הגוף שלו על איך איבריו נעו,

Waterman was unable to sit up, stand, or walk.

ווטרמן לא היה מסוגל לשבת, לעמוד, או ללכת.

But over time, he taught himself to use sight to judge the distance

אבל עם הזמן, הוא לימד את עצמו להשתמש בראייה כדי לשפוט את המרחק

of his limbs from other objects.

של איבריו מחפצים אחרים.

And eventually he regained complete control of his body—

ובסופו של דבר הוא החזיר לעצמו שליטה מלאה בגופו-

so long as he could see it.

כל עוד הוא יכול לראות את זה.

We often don’t think of touch as being a vital part of movement.

לעתים קרובות אנחנו לא חושבים על מגע כעל חלק חיוני של תנועה.

But touch is just one part of the somatosensory system,

אבל מגע הוא רק חלק אחד של המערכת הסומטו-סנסורית,

a network that oversees all the sensations

רשת שמפקחת על כל הסנסציות

arising from the surface and interior of our bodies.

הנובעים מפני השטח והפנים של הגוף שלנו.

Touch, pain, temperature, and our awareness of our bodies in space—

מגע, כאב, טמפרטורה, והמודעות שלנו לגופנו בחלל-

also known as proprioception— are regulated by this system.

שידועה גם בשם פרופריוספציה - מוסדרים על ידי מערכת זו.

And when something goes wrong, the effects can be dramatic.

וכשמשהו משתבש, ההשפעות יכולות להיות דרמטיות.

All these sensations are processed by millions of tiny receptor cells

כל התחושות הללו מעובדות על ידי מיליוני תאי קולטן זעירים

embedded in our skin, muscles, tendons, and organs.

מוטבעים בעור שלנו, בשרירים, גידים ואיברים.

Every square centimeter of our skin is packed with hundreds of these cells,

כל סנטימטר רבוע מהעור שלנו עמוס במאות תאים אלה,

and their shape, size, and depth determine what kind of stimuli they respond to.

וצורתם, גודלם ועומקם קובעים לאיזה סוג של גירויים הם מגיבים.

Mechanoreceptors sense mechanical deformation of the skin.

מכנורצפטורים חשים דפורמציה מכנית של העור.

This could be triggered by low or high frequency vibrations,

זה יכול להיות מופעל על ידי ויברציות נמוכות או בתדר גבוה,

a stretch, or simply light, static pressure.

מתיחה, או פשוט לחץ סטטי קל.

Thermoreceptors respond to temperature changes,

תרמורצפטורים מגיבים לשינויי טמפרטורה,

while nociceptors sense pain.

בעוד שהנוציצפטורים חשים כאב.

And propriocepters sit deep in your muscles and tendons,

ופרופריוצפטרים יושבים עמוק בשרירים ובגידים שלכם,

continually detecting and relaying information

מאתרים ומעבירים ללא הרף מידע

about the position of your body.

לגבי המיקום של הגוף שלכם.

Your brain then combines this information with other sensory data

המוח שלכם משלב את המידע הזה עם נתונים תחושתיים אחרים

to move through space without needing to see your limbs.

לנוע בחלל מבלי שתצטרכו לראות את הגפיים שלכם.

All of these receptors work by sending electrical signals to the brain

כל הקולטנים הללו פועלים באמצעות שליחת אותות חשמליים למוח

through fibers they’re attached to.

דרך סיבים שהם מחוברים אליהם.

And the speed of those signals varies with the fiber’s thickness.

והמהירות של האותות האלה משתנה בהתאם לעובי הסיב.

For example, some nociceptors are attached to fibers

לדוגמה, כמה נוציצפטורים מחוברים לסיבים

with slightly more conductive, fatty myelin than others.

עם מיאלין שומני קצת יותר מוליך, מאחרים.

So when you get hurt, the electrical impulses from thicker nociceptors

אז כשאתה נפגע, הדחפים החשמליים מנוציצפטורים עבים יותר

trigger sharp, intense pain,

מעוררים כאב חד ועז,

while thin, unmyelinated nociceptors are responsible

בעוד נוציצפטורים דקים, ללא מיאלין אחראים

for the dull, aching pain that follows.

לכאב העמום והכואב שאחריו.

And since the fibers carrying tactile information are much thicker

ומאחר שהסיבים נושאים מידע מישוש עבה הרבה יותר

than those carrying nociceptive signals,

מאלה הנושאים אותות נוציצפטיביים,

rubbing an injury can produce temporary relief from the pain

שפשוף פציעה יכול לייצר הקלה זמנית מהכאב

These receptors generate a constant flood of signals

קולטנים אלה יוצרים הצפה מתמדת של אותות

that travel through the nervous system to the brain.

שעוברים דרך מערכת העצבים למוח.

But if this process is disrupted—

אבל אם התהליך הזה מופרע -

either by damage to the skin, the nerves, or the brain—

אם על ידי נזק לעור, לעצבים, או למוח-

the network breaks down.

הרשת מתקלקלת.

And since it underpins so many bodily functions,

ומכיוון שהיא עומדת בבסיס כל כך הרבה מתפקודי הגוף,

damage to the somatosensory system can manifest in a wide variety of ways.

נזק למערכת הסומטוסנסורית יכול לבוא לידי ביטוי במגוון רחב של דרכים.

In Waterman’s case, an autoimmune reaction

במקרה של ווטרמן, תגובה אוטואימונית

attacked a large swath of his nervous system,

תקפה רצועה גדולה של מערכת העצבים שלו,

leaving him with no tactile or proprioceptive sensations

מותירה אותו ללא מישוש או תחושות פרופריוצפטיביות

from the neck down.

מהצוואר ומטה.

But deafferentation is just one of many somatosensory disorders.

אבל דה-אפרנטציה היא רק אחת מהפרעות סומוטוסנסוריות רבות.

Individuals can receive damage to a specific brain area or a section of skin,

יחידים יכולים לקבל נזק לאזור מוח ספציפי או קטע עור,

resulting in the loss of certain sensations in particular locations.

וכתוצאה מכך לאובדן של תחושות מסוימות במקומות מסוימים.

And the impact of this loss can be significant.

וההשפעה של האובדן הזה יכולה להיות משמעותית.

Losing tactile sensations makes it difficult to gauge how much strength

איבוד תחושות מישוש מקשה להעריך בכמה כוח

to use in a situation.

להשתמש במצב.

Without the warning signals provided by thermal and pain stimuli,

ללא אותות האזהרה שסופקו על ידי גירויים תרמיים וכאבים,

we don’t react when our bodies are damaged.

אנחנו לא מגיבים כאשר הגוף שלנו נפגע.

And, being deprived of social touch can cause a condition

וגם, להיות משולל מגע חברתי יכול לגרום למצב

known as touch starvation,

המכונה רעב למגע,

characterized by anxiety, depression,

שמאופיין בחרדה, דיכאון,

high blood pressure, and even a weakened immune system.

לחץ דם גבוה, ואפילו מערכת חיסונית מוחלשת.

Many individuals who face these realities have found innovative ways to adapt.

אנשים רבים המתמודדים עם המציאות הזו מצאו דרכים חדשניות להסתגל.

But it’s undeniable that all these invisible sensations

אבל אין להכחיש שכל התחושות הבלתי נראות האלה

play a vital role in how we navigate the world—

משחקות תפקיד חיוני באופן שבו אנו מנווטים בעולם-

even if they can be difficult to put your finger on.

גם אם הם יכולים להיות קשים לשים עליהן את האצבע.