Can you outsmart the slippery slope fallacy? - Elizabeth Cox

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

On the plains of the Serengeti, a dung beetle

בערבות הסרנגטי, חיפושית זבל

rolls his perfectly sculpted ball of dung away from competitors.

מגלגלת את כדור הצואה המעוצב בשלמות הרחק מהתחרות.

In this Canadian river, a beaver rushes to reinforce her dam

בנהר הקנדי הזה, בונה ממהר לחזק את הסכר

as it threatens to burst.

כשהוא מאיים להתפרץ.

As the snowball thunders down the mountainside,

כשכדור השלג מתגלגל במורד ההר,

gaining momentum, the arctic foxes run for cover—

צובר תאוצה, השועלים הארקטים רצים לתפוס מחסה --

I can't stand these nature programs.

אני לא יכולה לסבול את תוכניות הטבע האלו.

Always the same story, and not a rational actor in sight. What else is on?

תמיד אותו סיפור, ואין שחקן רציונלי באזור. מה עוד יש?

It’s April 1954, and Vietnamese nationalists are on the verge of victory

הזמן הוא אפריל 1954, הלאומנים הויאטנאמים היו על סף ניצחון

against French forces fighting for control of Vietnam.

נגד הכוחות הצרפתים שנלחמו לשליטה בוויאנטם.

Their victory could lead to an independent Vietnam

הניצחון שלהם יכול להוביל לוויאנטנאם עצמאית

under communist leader Ho Chi Minh.

תחת המנהיג הקומוניסטי הו צ’י מין.

The United States President, Dwight D. Eisenhower,

נשיא ארצות הברית, דוויט אייזנהאוור,

is holding a press conference to comment on these developments.

מקיים מסיבת עיתונאים כדי להעיר על ההתפתחויות האלו.

Well, if you really must.

ובכן, אם אתם ממש חייבים.

Eisenhower claims that by virtue of what he calls the “falling domino principle,”

אייזנהאוור טוען שבשל המעלה שהוא קורא לה “עקרון הדומינו הנופל,”

communist control of Vietnam would be the “beginning of a disintegration”

השליטה הקומוניסטית בוויאנטאם תהיה “ההתחלה של ההתדרדרות”

that would be certain to cause “incalculable loss.”

שבטוח תגרום ל“אובדן בלתי ניתן לחישוב.”

The beetles and beavers may be beyond my reach,

החיפושיות והבונים אולי לא ניתנים להגעה,

but surely here's someone I can reason with.

אבל בוודאות הנה מישהו שאני יכול לדבר איתו בהגיון.

Now, Mr. President, let’s take a deep breath, shall we?

עכשיו אדוני הנשיא, בוא ניקח נשימה עמוקה, בסדר?

It’s a big leap—or, one might say, a long slide—

זו קפיצה גדולה -- או, אולי מישהו יגיד, החלקה ארוכה --

from communist governance of Vietnam

משליטה קומוניסטית בוויאטנם

to the global spread of authoritarian communist regimes.

להתפשטות גלובלית של משטרים קומוניסטים אוטוריטרים.

It’s as if we were to say you were clothed,

זה כאילו היינו אומרים שאתה לבוש,

now you’re in your underwear,

עכשיו בתחתונים,

so soon everyone in the world will be completely naked.

אז במהרה כולם בעולם יהיו לגמרי ערומים.

Don’t worry, I may have that power, but I promise not to use it.

אל תדאגו, אולי יש לי את הכוח, אבל אני מבטיח לא להשתמש בו.

Now, as I was saying, this kind of argument,

עכשיו, כמו שאמרתי, סוג זה של טיעון,

where one step, let’s call it A, kicks off a string of events

בו צעד אחד, בואו נקרא לו א’, מתחיל שרשרת של אירועים

that inevitably culminates in an extreme scenario,

שבסופו של דבר מצטברים למצב קיצון,

let’s call it Z, is known as a slippery slope.

בואו נקרא לו ת’, שידוע כמדרון החלקלק.

Many such arguments focus on catastrophe,

הרבה טיעונים כאלה מתמקדים בקטסטרופות,

but the slope to an extreme positive outcome can be just as slippery.

אבל המדרון לקיצון חיובי יכול להיות חלקלק באותה מידה.

The trouble with this kind of argument is that,

הבעיות עם סוג זה של טיעון הן,

in presenting Z is the inevitable outcome of A,

שבהצגת ת′ כתוצאה בלתי נמנעת של א’,

it almost always overstates the likelihood that Z will happen

כמעט תמיד מדגישים את ההסתברות ש ת′ תקרה

if A happens.

אם א′ יקרה.

Why?

למה?

Allow me to trouble you with some math.

תנו לי להטריד אתכם עם מעט מתמטיקה.

Let’s assume for the sake of argument that, taken individually,

בואו נניח לצורך הטיעון שאם, לוקחים אותם עצמאית,

each step between A and Z is independent from the others

כל שלב בין א′ ל ת′ עצמאי מהאחרים

and very likely— 99%.

ובהסתברות גבוהה -- 99%.

So the probability that A causes B, that B causes C,

אז ההסתברות ש א′ יגרום ל ב‘, שב’ יגרום ל ג’,

that C causes D, and so on, is each 99%.

שג′ גורם ל ד′ וכך הלאה, כל אחת היא 99%.

Even so, each additional step adds an opportunity to alter the outcome,

אפילו, כל שלב נוסף מוסיף הזדמנות לשנות את התוצאה,

and A is only 78% likely to lead to Z—

וא′ בהסתברות של 78% בלבד להוביל לת′ --

far from an inevitability.

הרחק מלהיות בלתי נמנע.

If there’s a 95% likelihood of each step,

אם יש סיכוי של 95% לכל שלב,

the chance that A leads to Z plummets to about 28%.

הסיכוי שא′ יוביל לת′ צונח לבערך 28%.

If there’s a 90% likelihood at each step—

אם יש הסתברות של 90% לכל שלב --

still very likely by most standards—

עדיין די סביר בכל הסטנדרטים --

the chance that A leads to Z is only 7%.

הסיכוי שא′ יוביל לת′ הוא רק 7%.

And if 24 of the 25 steps between A and Z are 99% likely,

ואם 24 מתוך 25 הצעדים בין א′ ל ת′ בהסתברות של 99%,

and one is 50% likely,

ואחד בהסתברות של 50%,

the chance that A leads to Z

הסיכוי שא′ יוביל לת′

goes down from 78% to 39%.

יורד מ 78% ל 39%.

Back to your situation.

חזרה למצב שלכם.

I won’t deny you have reason to be concerned.

אני לא אכחיש שיש לכם סיבה להיות מודאגים.

You’re warily watching as powerful authoritarian communist regimes

אתם צופים בדאגה כשמשטרים קומוניסטיים אוטוריטריים חזקים

in the Soviet Union and China try to spread their form of governance.

בברית המועצות וסין מנסים להפיץ אל צורת המשטר שלהם.

But let’s take a look at the chain of events you suggest:

אבל בואו נביט בשרשרת הארועים שאתם מציעים:

You say that the countries surrounding Vietnam

אתם אומרים שהמדינות שמקיפות את ויאטנאם

would all soon fall under communist rule;

יפלו במהרה תחת שלטון קומוניסטי;

that this would result in a loss of essential trade

שהתוצאה תהיה אבדן המסחר החיוני

with these countries for others;

עם המדינות האלו ואחרות;

that with no non-communist nations left to trade with,

שבלי אומות לא קומוניסטיות שנשארו לסחור איתן,

Japan would be pressured towards communism

יפן תילחץ לכיוון הקומוניזם

and that this, in turn, would threaten Australia and New Zealand.

ושזה בתמורה, יאיים על אוסטרליה וניו זילנד.

Your ultimate fear, if I may presume,

הפחד האולטימטיבי שלכם, אם מותר לי להניח,

is that this will in turn threaten the United States.

הוא שזה יאיים בסוף על ארצות הברית.

Is this a possibility? Sure.

האם זו אפשרות? בטח.

Where I take issue is with your comparison to dominos.

המקום בו יש לי בעיה הוא ההשוואה שלכם לדומינו.

These complex real-world events are not, in fact, like dominoes,

הארועים האמיתיים המורכבים האלה הם למעשה לא דומינו,

where when the first one falls,

בהם כשהראשון נופל,

it becomes a certainty that the last will fall.

זה הופך לוודאות שהאחרון יפול.

For any one of these events, a number of possible outcomes could result,

לכל אחד מהארועים האלה, מספר תוצאות אפשריות יכולות להיות התוצאה,

each affecting the other events in different ways.

כל אחד משפיע על ארועים אחרים בדרכים אחרות.

The possibilities are not a chain, they’re a web.

האפשרויות הן לא שרשרת, הן רשת.

It’s 1975, and after 20 years of conflict, and several million lives lost,

השנה היא 1975, ואחרי 20 שנה של קונפליקט, ומספר מיליוני מתים,

North Vietnamese forces have taken control of the capital of South Vietnam.

כוחות צפון ויאטנאמים השתלטו על הבירה של דרום וייטנאם.

The war is over, and all of Vietnam is under communist control.

המלחמה נגמרה, וכל וויטנאם תחת שליטה קומוניסטית.

Communist regimes have come to power in neighboring Laos and Cambodia,

השלטונות הקומוניסטים עלו לשלטון בלאוס וקמבודיה השכנות,

where the regime will be responsible

שם השלטונות יהיו אחראים

for the deaths of an estimated quarter of all Cambodians.

למוות של בערך רבע מהקמבודים.

Wait, there's more.

חכו, יש עוד.

That first step you were trying to avoid happened,

השלב הראשון הזה שניסיתם להמנע ממנו קרה,

but the end result you predicted did not.

אבל התוצאה הסופית שחזיתם לא.

As for the steps between, a few happened; many did not.

ובאשר לשלבים ביניהם, כמה קרו; הרבה לא.

Decades afterward, your fellow humans are still debating

עשורים לאחר מכן, חבריכם האנשים עדיין דנים

why events unfolded the way they did.

למה הארועים התגלגלו בצורה שהתרחשו.

And this is the trouble with slippery slope arguments.

וזו הבעיה עם טיעוני המדרון החלקלק.

They focus exclusively on extreme outcomes,

הם התמקדו אקסקלוסיבית בתוצאות הקיצוניות,

assigning those outcomes a degree of certainty or inevitability

ושייכתם לתוצאות האלו רמה של וודאות או בלתי נמנעות

that rarely corresponds to reality.

שלעיתים נדירות מתאימות למציאות.

They divert attention from other, more likely possibilities,

הן מפנות את תשומת הלב מאפשרויות יותר סבירות,

foreclosing discussions that might be more productive.

סוגרים דיונים שאולי יותר פרודוקטיביים.

And that’s when they’re made in good faith.

וזה כשהם נעשים ברצון טוב.

Slippery slope arguments can also be intentionally structured

טיעוני המדרון החלקלק יכולים להיות גם מובנים בכוונה

to take advantage of people’s fears—

לנצל את הפחדים של אנשים --

whatever your position on an issue,

מה שלא תהיה הדעה שלכם על הנושא,

it’s easy to come up with an extreme outcome that suits your aims.

זה קל להעלות תוצאה קיצונית שמתאימה למטרות שלכם.

Best to avoid them entirely, eh?

הכי טוב להמנע מהן לגמרי, הא?