Why did Phillis Wheatley disappear? - Charita Gainey

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

In late 1775, the newly appointed General George Washington

בשלהי 1775, הגנרל שרק מונה ג‘ורג’ וושינגטון

received a poem from one of colonial America’s most famous writers.

קיבל פואמה מאחד מהכותבות הכי מפורסמות באמריקה הקולוניאלית.

Its verses praised the burgeoning revolution,

המשפטים שלה שיבחו את המהפכה המתעוררת,

invoking the goddess of their new nation to aid the general’s righteous cause.

ועוררו את האלה של האומה החדשה שלהם לעזור למטרה הנעלה של הגנרל.

But this ode to liberty wasn’t written by some aloof, aristocratic admirer.

אבל השיר הזה לחרות לא נכתב על ידי מעריץ אריסטוקרטי מרוחק.

Its author was a young Black woman who’d been enslaved for over a decade.

הסופרת שלו היתה אישה שחורה צעירה ששועבדה במשך עשור.

The young girl, who’d been renamed Phillis Wheatley,

הנערה הצעירה, שנקראה פיליס וויטלי,

had arrived in the colonies on a slave ship in 1761.

הגיעה לקולוניות על ספינת עבדים ב 1761.

The ship landed in Boston,

הספינה הגיעה לבוסטון,

where Susanna and John Wheatley purchased Phillis to work in their house.

שם סוסנה וג’ון וויטלי רכשו את פיליס כדי לעבוד בבית שלהם.

However, for reasons that remain unclear, they also taught her to read and write.

עם זאת, מסיבות שנשארו לא ברורות, הם גם לימדו אותה לקרוא ולכתוב.

Over the following decade,

במשך העשורים הבאים,

Wheatley became well versed in poetry and religious texts,

וויטלי הפכה לרהוטה במיוחד בשירה וטקסטים דתיים,

eventually beginning to produce her own poems.

ולבסוף החלה ליצור פואמות משלה.

The family published her work in a local newspaper,

המשפחה פירסמה את העבודה שלה בעיתון מקומי,

and in 1771, her elegy for renowned reverend George Whitefield

וב 1771, הקינה שלה לכומר המפורסם ג‘ורג’ וויטפילד

captured the public’s imagination.

לכדה את דמיון הציבור.

The poem’s repetitive rhythms, dramatic religious references,

הקצב המחזורי של הפואמה, ההקשרים הדתיים הדרמטיים,

and soaring spiritual language

והשפה הרוחנית המתעלה שלה

depicted how Whitefield’s sermons “inflame the soul and captivate the mind.”

תיארו איך הדרשות של וויטפילד “הבעירו את הנשמה ולכדו את התודעה.”

Wheatley ends with an arresting image of life after death,

וויטלי מסיימת עם תמונה לוכדת של חיים אחרי המוות,

trusting that divine forces “will re-animate his dust.”

בוטחת שכוחות אלוהיים “ינפישו מחדש את האפר שלו.”

This moving tribute found an audience in both the US and England.

הלל מרגש זה מצא קהל גם בארצות הברית וגם באנגליה.

And since the piece was published with a note identifying the author

ומאחר והפיסה הזו פורסמה עם פתק שזיהה את הסופרת

as an enslaved woman,

כאישה משועבדת,

many readers were as fascinated with the poet as they were with the poem.

הרבה קוראים הוקסמו מהמשוררת כמו שהוקסמו מהפואמה.

In 1773, Phillis traveled to London,

ב 1773, פיליס נסעה ללונדון,

where her collection of “Poems on Various Subjects, Religious and Moral”

שם האוסף שלה של “פואמות בנושאים שונים, דתיים ומורליים”

became the first book of poetry published by an African-American woman.

הפך לספר הראשון של שירה שפורסם על ידי אישה אפרו אמריקאית.

It was filled with profound meditations on life, death, and religion,

הוא היה מלא במדיטציות עמוקות על החיים, המוות, והדת,

as well as Biblical and classical references.

כמו גם התייחסויות תנכיות וקלאסיות.

In “A Hymn to Humanity,” Wheatley linked these themes to her own creative growth,

ב“המנון לאנושות, ”וויטלי קישרה את הנושאים האלה לצמיחה היצירתית שלה,

portraying herself as a muse smiled upon by heavenly bodies.

מייצגת את עצמה כמוזה שגופים שמיימיים מחייכים אליה.

Unsurprisingly, Wheatley had her critics.

באופן לא מפתיע, לוויטלי היו את המבקרים שלה.

Many white Americans believed Black people were incapable

הרבה אמריקאים לבנים האמינו שאנשים שחורים לא היו מסוגלים

of producing intellectual and creative work.

לייצר עבודה אינטלקטואלית ויצירתית.

Thomas Jefferson wrote that her writing didn't even deserve to be called poetry,

תומאס ג’פרסון כתב שלכתיבה שלהם אפילו לא הגיע להיקרא שירה,

and others dismissed her as a poor imitation of another well-known poet.

ואחרים דחו אותה כחיקוי עלוב של משורר ידוע אחר.

But many readers of the time were enamored with Wheatley's work,

אבל הרבה קוראים בזמנה היו מוקסמים מעבודתה של וויטלי,

including prominent European writers and politicians.

כולל כותבים ופוליטיקאים ארופאים בולטים.

Many modern readers, however,

הרבה קוראים מודרניים, עם זאת,

might expect her work to cover a different topic: slavery.

אולי יצפו שעבודתה תכסה נושא שונה: עבדות.

Wheatley rarely wrote directly about her experiences as an enslaved person.

וויטלי כתבה לעיתים רחוקות על החוויות שלה כאדם משועבד.

And her poem addressing the topic has been criticized

והפואמה שלה שהתייחסה לנושא קיבלה ביקורת

for suggesting she was grateful that enslavement led her to Christianity.

שהציעה שהיא היתה מלאת תודה ששיעבוד הוביל אותה לנצרות.

But it’s incredibly unlikely Wheatley would have been able to publicly condemn

אבל זה מאוד לא סביר שוויטלי היתה מסוגלת לגנות פומבית

slavery without serious consequences.

עבדות בלי תוצאות חמורות.

And many readers have found a more nuanced critique hidden within her work.

והרבה קוראים גילו ביקורת יותר עדינה בתוך עבודתה.

For example, Wheatley was a vocal supporter of American independence,

לדוגמה, וויטלי היתה תומכת גדולה של העצמאות האמריקאית,

writing that her “love of freedom” came from early experiences

וכתבה שה“אהבה לחרות” הגיעה מנסיון מוקדם

of being kidnapped into slavery and separated from her parents.

של להחטף לעבדות ולהיות מופרדת מהוריה.

When disparaging England’s imperial control,

כשהשפילה את השליטה האימפריאלית של אנגליה,

she evokes imagery of an “iron chain.”

היא עוררה תמונות של “שרשרת ברזל.”

And by comparing her lack of freedom to America’s lack of independence,

ועל ידי השוואת חוסר החרות שלה לחוסר העצמאות של אמריקה,

Wheatley subtly laments her own circumstances.

וויטלי התלוננה בעדינות על הנסיבות שלה.

Thankfully, Wheatley secured her freedom after returning from London.

למרבה המזל, וויטלי הבטיחה את חרותה אחרי שחזרה מלונדון.

The reasons for her emancipation aren't entirely clear,

הסיבה לשחרור שלה לא ברורה לגמרי,

as there’s no evidence of the Wheatleys freeing other enslaved people.

ואין עדות שוויטלי שחררה אנשים אחרים.

However, since Phillis could have remained free in London,

עם זאת, מאחר ופיליס היתה יכולה להשאר בלונדון,

some believe she bargained to make emancipation a condition of her return.

כמה האמינו שהיא התמקחה כדי להפוך את השחרור לתנאי לחזרתה.

It’s difficult to know exactly what happened,

זה קשה לדעת בדיוק מה קרה,

both here and throughout the rest of Wheatley’s life.

גם פה וגם לאורך שאר חייה של וויטלי.

Her proposal for a second book was never published.

ההצעה שלה לספר שני מעולם לא פורסמה.

In 1778, she married a free Black man named John Peters.

ב 1778, היא נישאה לאדם שחור חופשי בשם ג’ון פיטרס.

The two are believed to have had three children,

מאמינים שהשניים הביאו שלושה ילדים,

all of whom died in infancy.

כולם מתו בילדות.

Their last child is thought to have died around the same time as Wheatley,

הילד האחרון שלהם נחשב שמת סביב אותו זמן כמו וויטלי,

and the two were buried together in an unmarked grave.

והשניים נקברו יחד בקבר לא מסומן.

While some of Wheatley’s letters survived, she never released an account of her life.

בזמן שכמה מהמכתבים של וויטלי שרדו, היא מעולם לא שחררה תעוד של חייה.

So despite her tenure as perhaps the most famous African on the planet,

אז למרות התקופה שלה כאולי האפריקאית הכי מפורסמת בפלנטה,

Wheatley’s story has been lost to the ravages of history,

הסיפור של וויטלי אבד לשכחון ההסטוריה,

like those of countless other enslaved peoples.

כמו אלו של אין ספור אנשים משועבדים אחרים.

But her poetry lives on today—

אבל השירה שלה חיה עד היום --

celebrating creative growth and offering spiritual sustenance.

חוגגת צמיחה יצירתית ומציעה קיום רוחני.