How do we create a better economy?

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

What does it mean for a country to have a healthy economy?

מה זה אומר למדינה שתהיה לה כלכלה בריאה?

What does a healthy economy even look like?

איך בכלל נראית כלכלה בריאה?

Does it look like this?

היא נראית ככה?

What about like this?

מה בנוגע לזו?

Economist Kate Raworth shared a pretty interesting answer to this question

הכלכלנית קייט רוורת′ חולקת תשובה די מעניינת לשאלה הזו

on the TED Interview podcast.

בפודקאסט הראיונות של TED.

And it challenges an idea that most economists take for granted.

והיא מאתגרת רעיון שרוב הכלכלנים לוקחים כמובן מאליו.

We live— particularly in the West, particularly in the last 150 years—

אנחנו חיים -- בעיקר במערב, בעיקר ב 150 השנים האחרונות --

in a society that has a very strong belief that growth

בחברה שיש לה אמונה חזקה שצמיחה

is the sign of progress.

היא הסימן לקידמה.

And to a certain extent, it’s true.

ובמובן מסויים, זה נכון.

We love to see our kids grow.

אנחנו אוהבים לראות את הילדים שלנו גדלים.

We love to see nature growing in spring.

אנחנו אוהבים לראות את הטבע גדל באביב.

Growth is a wonderful, healthy phase of life.

צמיחה היא שלב נפלא ובריא בחיים.

But in our economies, it’s like we’ve turned to Peter Pan economics—

אבל בכלכלות שלנו, זה כמו שהפכנו לכלכלות פיטר פן --

the economy that never wanted to grow up.

הכלכלה שמעולם לא רצתה לגדול.

It wanted to grow and grow and grow forever.

היא רצתה לגדול ולגדול ולגדול לעד.

And it becomes this permanent phase.

והיא הופכת לשלב הקבוע הזה.

But we already know, in our own bodies, in our own lives,

אבל אנחנו כבר יודעים, בגוף שלנו, בחיים שלנו,

that there’s another side to this metaphor of growth that we love so much.

שיש צד אחר למטאפורה הזו של גדילה שאנחנו אוהבים כל כך.

If I told you, my friend had gone to the doctor,

אם הייתי אומרת לכם, החברה שלי הלכה לרופאה,

and the doctor told her she had a growth,

והרופאה אמרה לה שיש לה גידול,

that already feels completely different.

זה כבר מרגיש אחרת לגמרי.

Because in the space of our own bodies,

בגלל שבתוך הגוף שלנו,

we know that when something tries to grow endlessly

אנחנו יודעים שכשמשהו מנסה לגדול ללא הפסקה

within this healthy, dynamic living whole,

בתוך הכלל הבריא, הדינמי החי הזה,

it is a threat to the health of the whole,

זה איום לבריאות של הכלל,

and we do everything we can to stop it.

ואנחנו עושים ככל יכולתינו לעצור אותו.

But when we step into our economies, for some reason,

אבל כשאנחנו נכנסים לכלכלות, מסיבה כלשהי,

we think that endless growth is progress.

אנחנו חושבים שגדילה אין סופית היא התקדמות.

And we are now running into severe problems

ואנחנו עכשיו רצים לבעיות רציניות

because we are addicted to endless growth.

בגלל שאנחנו מכורים לצמיחה אין סופית.

Simon Kuznets, he was asked in the 1930s by US Congress to come up,

סיימון קוזנץ, הוא התבקש בשנות ה 30 של המאה ה 20 על ידי הקונגרס להגיע,

for the first time, with a single number to measure the output of the economy.

בפעם הראשונה, למספר בודד כדי למדוד את התפוקה של הכלכלה.

America could say we produced so many tons of steel and so many bags of grain—

אמריקה יכלה להגיד שיצרנו כך טונות של פלדה וכך שקים של תבואה --

but can we add it all together?

אבל האם נוכל לחבר הכל יחד?

So they commissioned him to do this and he said,

אז הם הזמינו אותו לעשות זאת והוא אמר,

“Yes, I can. I can add it all together in one number.”

“כן, אני יכול, אני יכול לחבר הכל יחד למספר אחד.”

National income, what we now know as GDP— but he gave it with a caveat.

הכנסה לאומית, מה שאנחנו מכירים עכשיו כתל“ג -- אבל הוא הוסיף הסתייגות.

He said the welfare of a nation can scarcely be known from this number,

הוא אמר שבריאות של אומה לא ממש יכולה להימדד מהמספר הזה,

don’t mix it up with welfare, right?

אל תערבבו את זה עם בריאות, בסדר?

Because it tells us nothing about the unpaid caring work of parents,

בגלל שזה לא אומר לנו כלום בנוגע לעבודת בית ללא תשלום של הורים,

tells us nothing about the value that’s created in communities,

לא אומרת לנו כלום בנוגע לערך שנוצר בקהילות,

because that’s not priced,

בגלל שהוא לא מתומחר,

and it’s a measure of the flow of economic value.

וזה מידה לזרימה של הערך הכלכלי.

It tells us nothing about the living world, the forests, the mines

זה לא אומר לנו כלום בנוגע לעולם החי, היערות, המכרות

that get run down in order to create this value.

ומושמדים כדי ליצור את הערך הזה.

But the convenience, the temptation, of this single number was so great

אבל הנוחות, הפיתוי, של מספר יחיד היה כל כך גדול

that politicians sort of tucked it in their armpit and carried right on.

שפוליטיקאים סוג של דחפו אותו לבית השחי שלהם והמשיכו.

And we ended up in a horse race of pursuing GDP growth.

והגענו למרוץ סוסים של רדיפה אחרי תל“ג.

The dream is that GDP can keep on increasing,

החלום הוא שתל“ג יכול להמשיך לגדול,

we can have increasing financial returns,

יכולים להיות לנו החזרים פיננסיים גדלים,

but that we can decouple from using Earth’s resources.

אבל שאנחנו יכולים להתנתק משימוש במשאבי כדור הארץ.

We can use less carbon and less metals, and minerals and plastics,

אנחנו יכולים להשתמש בפחות פחמן ופחות מתכות, ומינרלים ופלסטיק,

and we can use less of the Earth’s land surface,

ואנחנו יכולים להשתמש בפחות מפני כדור הארץ,

and separate these two: ever rising GDP and falling resource use.

ולהפריד בין השניים: תל“ג עולה בהתמדה ושימוש פוחת במשאבים.

It’s a fabulous dream; would that it would be true.

זה חלום נפלא; אם הוא היה אמיתי.

We are at a time of climate emergency, of ecosystem collapse.

אנחנו בזמן של חרום אקלימי, של התמוטטות סביבות מחיה.

We need to radically reduce our use of Earth’s resources,

אנחנו צריכים להפחית משמעותית את השימוש שלנו במשאבי כדור הארץ,

and we're nowhere close to that.

ואנחנו ממש לא קרובים לזה.

So I offer it as a compass for 21st century prosperity.

אז אני מציעה את זה כמצפן לשגשוג המאה ה 21.

And this compass, silly though it sounds,

והמצפן הזה, כמה שהוא נשמע מטופש,

it looks like a doughnut with the hole in the middle.

זה נראה כמו סופגנייה עם חור באמצע.

So imagine from the center of it, humanity’s use of Earth’s resources

אז דמיינו מהמרכז שלה, השימוש של האנושות במשאבי כדור הארץ

radiating out from the middle of that picture.

קורנים מהמרכז של התמונה ההיא.

So in the hole, in the middle of the doughnut,

אז בחור, במרכז הסופגנייה,

that is the place where people don’t have enough resources

זה המקום בו לאנשים אין מספיק משאבים

to meet the essentials of life.

כדי למלא את תנאי החיים המינימליים.

It’s where people don’t have enough food or health care,

זה המקום בו אין לאנשים מספיק אוכל וטיפול בריאותי,

or education or housing or gender equality or political voice or access to energy.

או חינוך או דיור או שוויון מגדרי או קול פוליטי או גישה לאנרגיה.

And we want to leave nobody in that hole.

ואנחנו לא רוצים להשאיר אף אחד בחור.

We want to get everybody over a social foundation of well-being,

אנחנו רוצים להביא לכולם בסיס חברתי של רווחה,

so all people on this planet can lead lives of dignity

כך שכל האנשים על הפלנטה יוכלו לחיות חיים בכבוד

and opportunity and community.

והזדמנויות וקהילה.

And in low income countries, it absolutely makes sense,

ובמדינות עם הכנסה נמוכה, זה לגמרי הגיוני,

yes, let’s see the economy grow in ways that invest in health and education

כן, בואו נראה את הצמיחה הכלכלית בדרכים שמשקיעות בבריאות וחינוך

and transport for all.

ותחבורה לכולם.

That was a very 20th century project.

זה היה פרוייקט של המאה ה 20.

We're in the 21st century.

אנחנו במאה ה 21.

We have Earth system scientists who started looking at the impact

יש לנו מדעני כדור הארץ שהתחילו להביט בהשפעה

we were having on the climate, and the loss of soils and acid rain,

שיש לנו על האקלים, ואובדן אדמות וגשם חומצי,

and the hole in the ozone layer, and the collapse of species.

והחור באוזן, והתמוטטות המינים.

And they said, hang on.

והם אמרו, רגע.

We’ve been ignoring our planet.

התעלמנו מהפלנטה שלנו.

In the growing to meet human needs, we have ignored the fact

בצמיחה לעמוד בדרישות האדם, התעלמנו מהעובדה

that we are deeply dependent on this delicately balanced living planet.

שאנחנו תלויים מאוד בפלנטה החיה המאוזנת בעדינות הזו.

It’s the only one we know of out there.

היא היחידה שאנחנו מכירים.

And when we use Earth’s resources in such a way

וכשאנחנו משתמשים במשאבי כדור הארץ בדרך כזו

that we begin to push ourselves beyond the living capacities of this planet,

שאנחנו מתחילים לדחוף את עצמנו מעבר ליכולות של הפלנטה הזו,

we are literally undermining the life supporting systems on which we depend.

אנחנו מילולית מחסלים את תומכות החיים עלייהן אנחנו נסמכים.

So, hang on, just as there’s an inner limit of resource use,

אז, רגע, כמו שיש מגבלה פנימית על שימוש במשאבים,

and we call out poverty and deprivation,

ואנחנו יכולים לזהות עוני ואפליה,

there’s an outer limit of humanity’s resource use.

יש סף חיצוני לשימוש במשאבים של האנושות.

That’s ecological degradation.

זו התדרדרות אקולוגית.

And we are breaking down this planet on which we depend.

ואנחנו הורסים את הפלנטה בה אנחנו תלויים.

So there you get the doughnut, you get the inside,

אז שם אתם מקבלים את הסופגנייה, אתם מקבלים את הבפנים,

which is leave nobody behind in the hole.

שזה לא להשאיר אף אחד מאחור בחור.

But don’t overshoot the outer ring either.

אבל גם אל תחרגו מהטבעת החיצונית.

And so the shape of progress is fundamentally changed.

וכך צורת ההתקדמות משתנה באופן בסיסי.

It’s no longer this ever rising line exponential growth,

זה לא עוד הקו העולה של צמיחה מעריכית,

that we hear about in the financial news all the time.

שאנחנו שומעים עליה בחדשות הכלכליות כל הזמן.

It’s balance.

זה איזון.

To me, a source of real hope is that we deeply understand this

בשבילי, מקור לתקווה אמיתית הוא שנבין את זה באופן עמוק

at the level of our body.

ברמה של הגוף שלנו.

You go to the doctor, the doctor will say,

אתם הולכים לרופא, הרופא יגיד,

have enough food, but not too much, enough water, oxygen, exercise, sleep,

תאכלו מספיק, אבל לא יותר מידי, מספיק מים, חמצן, התעמלות, שינה,

anything you like— have enough, but not too much.

כל מה שתרצו -- שיהיה מספיק, אבל לא יותר מדי.

Our health lies in balance.

הבריאות שלנו היא איזון.

And if we can take that metaphor from the human body to the planetary body,

ואם נוכל לקחת את המטאפורה מהגוף האנושי לגוף הפלנטרי,

we give ourselves a cracking chance of understanding

אנחנו נותנים לעצמנו סיכוי טוב להבין

the deep interdependence of our world.

את התלות ההדדית העמוקה של עולמנו.