Why teens confess to crimes they didn't commit | Lindsay Malloy

תרגום: Or Sternberg עריכה: Ido Dekkers

Tyler Edmonds,

טיילור אדמונדס,

Bobby Johnson,

בובי ג'ונסון,

Davontae Sanford,

דבונטה סנפורד,

Marty Tankleff,

מרטי טאנקלף,

Jeffrey Deskovic,

ג'פרי דסקוביק,

Anthony Caravella

אנטוני קראבלה

and Travis Hayes.

וטראביס הייס.

You probably don't recognize their faces.

אתם בטח לא מזהים את הפנים שלהם.

Together, they served 89 years for murders that they didn't commit;

ביחד, הם ישבו בכלא 89 שנים על מקרי רצח שהם כלל לא ביצעו.

murders that they falsely confessed to committing when they were teenagers.

כשהם היו צעירים, הם מסרו הודאת שווא לפיה ביצעו את מקרי הרצח האלה.

I'm a forensic developmental psychologist,

אני פסיכולוגית משפטית של מתבגרים,

and I study these types of cases.

ואני חוקרת מקרים מסוג זה.

As a researcher,

כחוקרת,

a professor

פרופסורית

and a new parent,

ואמא טרייה,

my goal is to conduct scientific research that helps us understand

המטרה שלי היא לערוך מחקרים מדעיים שיסייעו לנו להבין

כיצד ילדים מתפקדים במסגרת מערכת משפטית שבנויה עבור מבוגרים.

how kids function in a legal system that was designed for adults.

In March of 2006,

במרץ 2006,

police interrogated Brendan Dassey,

המשטרה חקרה את ברנדון דסי.

a 16-year-old high school student with an IQ around 70,

תלמיד בי"ס בן 16, בעל מנת משכל של כ-70.

putting him in the range of intellectual disability.

כלומר, הוא מוגדר כבעל מוגבלות שכלית.

So here's just a brief snippet of his four-hour interrogation.

אז הנה קטע קצר מהחקירה שלו שנמשכה 4 שעות.

(Video) Police 1: Brendan, be honest.

(וידאו) שוטר 1: ברנדון, תהיה כן.

I told you before that's the only thing that's going to help you here.

כבר אמרתי לך שזה הדבר היחיד שהולך לעזור לך פה.

אנחנו כבר יודעים מה קרה, הבנת?

We already know what happened, OK?

Police 2: If we don't get honesty here --

שוטר 2: אם אתה לא תדבר איתנו בכנות --

I'm your friend right now,

אני חבר שלך עכשיו,

but I've got to believe in you,

אבל אני חייב להאמין לך,

and if I don't believe in you,

ואם אני לא אאמין לך,

I can't go to bat for you.

אני לא אוכל לעזור לך.

OK? You're nodding.

בסדר? הנה, אתה מהנהן.

Tell us what happened.

עכשיו, תגיד לנו מה קרה.

P1: Your mom said you'd be honest with us.

שוטר 1: אמא שלך אמרה שאתה תהיה כן איתנו.

P2: And she's behind you 100 percent no matter what happens here.

שוטר 2: והיא תומכת בך ב-100%, לא משנה מה יקרה פה.

P1: That's what she said, because she thinks you know more, too.

שוטר 1: זה מה שהיא אמרה, כי גם היא חושבת שאתה יודע יותר.

P2: We're in your corner.

שוטר 2: אנחנו בצד שלך.

P1: We already know what happened, now tell us exactly. Don't lie.

שוטר 1: אנחנו כבר יודעים מה קרה. תגיד לנו עכשיו בדיוק מה קרה, אל תשקר.

Lindsay Malloy: They told Brendan that honesty would "set him free,"

לינדסי מאלווי: הם אמרו לברנדון שאם הוא יהיה כן, אז הוא ישוחרר.

but they were completely convinced of his guilt at that point.

אבל בשלב הזה הם כבר היו משוכנעים לגמרי שהוא אשם.

So by honesty, they meant a confession,

אז למעשה ב"כנות" הם התכוונו להודאה,

and his confession would definitely not end up setting him free.

והודאה מטעמו לחלוטין לא תגרום לשחרורו.

They eventually got a confession from Brendan

בסוף הם השיגו מברנדון הודאה.

that didn't really make sense,

היא לא הייתה מאוד הגיונית,

didn't match much of the physical evidence of the crime

לא ממש התאימה לרוב הראיות הפיזיות בזירת הפשע,

and is widely believed to be false.

ונחשבת בעיני רבים כהודאת שווא.

Still, it was enough to convict Brendan and sentence him to life in prison

ועדיין, זה היה מספיק כדי להרשיע את ברנדון ולהטיל עליו מאסר עולם

for murder and sexual assault in 2007.

בגין רצח ותקיפה מינית ב-2007.

There was no physical evidence against Brendan at all.

לא הייתה אף ראייה פיזית שמרשיעה את ברנדון.

It was nothing more than his own words

אלה היו דבריו בלבד

that sent him to prison for nearly a decade,

שהכניסו אותו לכלא למשך קרוב לעשור.

until a judge overturned his conviction just a few months ago.

עד ששופט אחר זיכה אותו לפני מספר חודשים.

The Dassey case is unique because it made its way into a Netflix series,

התיק של דסי ייחודי, כי עשו עליו סדרה בנטפליקס,

called "Making a Murderer,"

שנקראת "לעשות רוצח".

which I'm sure many of you saw,

שאני בטוחה שרבים מכם ראו,

and if you haven't, you should definitely watch it.

ואם עוד לא ראיתם, אתם חייבים לראות.

The Dassey case is also unique

התיק של דסי ייחודי במיוחד

because it led to such intense public outrage.

כי הוא גם גרם למחאה ציבורית גדולה.

People were very angry about how Brendan was questioned,

אנשים כעסו מאוד על האופן שבו ברנדון נחקר,

and many assumed that his interrogation had to have been illegal.

ורבים חשבו שהאופן שבו הוא נחקר היה בלתי חוקי.

It wasn't illegal.

אבל זה לא היה בלתי חוקי.

As someone who's a researcher in this area

כמו שאחד החוקרים בתחום,

and is familiar with police interrogation training manuals,

שמכיר את ספרי הלימוד שמכשירים לחקירות במשטרה,

I wasn't really surprised by what I saw.

אמר: "לא הופתעתי ממה שראיתי".

The fact is, Dassey's interrogation itself is actually not all that unique,

מסתבר שהחקירה של דסי עצמה לא הייתה עד כדי כך ייחודית.

and to be honest with you, I've seen worse.

ולמען האמת, ראיתי גרועות ממנה.

So I understand the public outcry about injustice

לכן אני מבינה למה הציבור מחה נגד אי-הצדק

in Brendan Dassey's individual case.

בתיק הספציפי של ברנדון דסי.

But let's not forget that approximately one million or so of his peers

אבל בואו לא נשכח שבערך מיליון נערים כמותו

are arrested every year in the United States

נעצרים מדי שנה בארה"ב

and may be subjected to similar interrogation techniques,

ועלולים להיתקל בטכניקות חקירה דומות,

techniques that we know increase the risk for false confession.

טכניקות שאנחנו יודעים שמגדילות את הסיכוי להודאת שווא.

And I know many people are going to struggle with that term,

אני יודעת שרבים יתקשו עם המונח הזה -

"false confession,"

"הודאת שווא",

and with believing that false confessions actually occur.

ואף יתקשו להאמין שהודאות שווא אכן מתרחשות.

And I get that.

ואני מבינה אותם.

It's very shocking and counterintuitive:

זה מפתיע ולא הגיוני:

Why would someone confess and even give gruesome details

למה שמישהו יודה, ואף ימסור פרטים מזעזעים

about a horrifying crime like rape or murder

על פשע איום כמו רצח או אונס,

if they hadn't actually done it?

אם הוא לא באמת ביצע אותו?

It makes no sense.

זה לא הגיוני.

And the fact is, we can never know precisely

והאמת היא שאנחנו אף פעם לא נוכל לדעת בדיוק

how often false confessions occur.

באיזה מידה נמסרות הודאות שווא.

But what we do know is that false confessions or admissions were present

אבל מה שאנחנו כן יודעים זה שהודאות שווא התרחשו

in approximately 25 percent of wrongful convictions

בכ-25% מהרשעות השווא

of people later exonerated by DNA evidence.

של אנשים שזוכו לאחר מכן ע"י ראיית DNA.

Turns out, they were innocent.

התברר שהם היו חפים מפשע.

These cases are crystal clear because we have the DNA.

התיקים האלה ברורים כשמש כי יש לנו את ה-DNA.

So they didn't do the crime,

אז הם לא ביצעו את הפשע,

and yet one-quarter of them confessed to it anyway.

אבל עדיין רבע מהם הודו שביצעו אותו בכל מקרה.

And at this point, from countless research studies,

ובשלב הזה, לאחר אינספור מחקרים,

we have a pretty good sense of why people falsely confess,

יש לנו מושג טוב מדוע אנשים מוסרים הודאת שווא,

and why some people,

ולמה אנשים מסוימים,

like Brendan Dassey,

כמו ברנדון דסי,

are at greater risk for doing so.

נמצאים בסיכון גדול יותר לעשות זאת.

We know that youth are especially vulnerable to providing false confessions.

אנחנו יודעים שבני נוער פגיעים במיוחד בכל הנוגע למסירת הודאות שווא.

In one study of exonerations, for example,

באחד מהמחקרים שבדק זיכויים, התברר למשל,

only eight percent of adults had falsely confessed,

שרק 8% מהבגירים מסרו הודאת שווא,

but 42 percent of juveniles had done so.

ולעומת זאת 42% מהקטינים עשו זאת.

Of course, if we're just looking at wrongful convictions and exonerations,

מובן שאם בודקים רק הרשעות שווא וזיכויים,

we're only getting part of the story.

אז מקבלים תמונה חלקית בלבד.

Left out, for instance, are the many cases that are resolved by guilty pleas,

למשל, אנחנו מפספסים תיקים רבים שמסתיימים בעסקאות טיעון,

not trials.

ולא בבית משפט.

From TV and news headlines,

מצפייה בטלוויזיה ובכותרות בחדשות,

you may think that trials are the norm in our legal system,

אנו עלולים לחשוב שעריכת משפט זו הנורמה במערכת המשפט שלנו,

but the reality is that 97 percent of legal cases in the US

אך למעשה 97% מהתיקים בארה"ב

are resolved by pleas, not trials.

נסגרים בעסקת טיעון, לא במשפט.

Ninety-seven percent.

מדובר ב-97%.

Also left out will be confessions to more minor types of crimes

ואפילו לא התייחסנו בכלל להודאות בדבר עבירות קלות יותר

that don't typically involve DNA evidence

שבד"כ לא כוללות ראיות DNA

and aren't usually reviewed or appealed following a conviction.

ושבד"כ לא בוחנים אותן שוב או מערערים עליהן לאחר הרשעה.

So for this reason,

ומהסיבה הזאת,

many refer to the false confessions we actually do know about

רבים מתייחסים להודאות שווא שאנחנו יודעים עליהן

as the tip of a much larger iceberg.

כקצה הקרחון בלבד.

In our research, we found alarming rates of false confession among teenagers.

במחקר שלנו, מצאנו שיעורים מדאיגים של הודאות שווא בקרב בני נוער.

We interviewed almost 200 incarcerated 14-to-17-year-olds,

ראיינו כמעט 200 בני נוער בני 14 עד 17 שיושבים בכלא,

and 17 percent of them reported

ו-17% מהם דיווחו

that they'd made at least one false confession to police.

שהם מסרו לפחות הודאת שווא אחת למשטרה.

What's also shocking to most is that,

מה שגם מפתיע את רובנו היא העובדה

in interrogations in the US,

שבחקירה שנערכת בארה"ב,

police are allowed to interrogate juveniles just like adults.

המשטרה יכולה לחקור קטינים בדיוק כמו בגירים.

So they can lie to them --

לפיכך, ניתן לשקר להם --

blatant lies like, "We have your fingerprints,

שקרים בוטים כמו למשל: "יש לנו את טביעות האצבע שלך",

we have your DNA;

"יש לנו את ה-DNA שלך",

your friend is down the hall saying that this was all your idea."

"חבר שלך נחקר בהמשך המסדרון ואומר שהכל היה רעיון שלך".

Lying to suspects is banned in the UK, for example,

בבריטניה אסור לשקר לחשוד, למשל,

but legal here in the US,

אבל זה חוקי כאן בארה"ב,

even with intellectually impaired teens like Brendan Dassey.

אף כשמדובר בנער עם מוגבלות שכלית כמו ברנדון דסי.

In our research, most of the incarcerated teens that we interviewed

במחקר שלנו, מרבית בני הנוער שיושבים בכלא שראיינו אותם

reported experiencing high-pressure police interrogations

דיווחו שהמשטרה הפעילה עליהם לחץ רב במהלך החקירה,

without lawyers or parents present.

בלי נוכחות של עו"ד או של הוריהם.

More than 80 percent described having been threatened by the police,

יותר מ-80% סיפרו שהחוקרים איימו עליהם,

including with the possibility of being raped or killed in jail

כולל איומים בדבר הסיכוי להיאנס או להירצח בכלא,

or being tried as an adult.

או להישפט כבגיר.

These maximization strategies are designed

"אסטרטגיות המקסימזציה" האלה מעוצבות

to make suspects feel like denials are pointless

כך שהן גורמות לחשוד להרגיש שהכחשות הינן חסרות טעם,

and confession is the only option.

ושהודאה היא האופציה היחידה.

So you may have heard of playing the role of "good cop/bad cop," right?

בטח שמעתם פעם על שיטת "השוטר הטוב והשוטר הרע", נכון?

Well, this is bad cop.

ובכן, זה שוטר רע.

Juveniles are more suggestible and susceptible to social influence,

קל יותר להשפיע על קטינים, והם פגיעים יותר ללחץ חברתי,

like the intense pressure accusations and suggestions

כמו למשל הטחת האשמות שיוצרות לחץ מאסיבי

coming from authority figures in interrogations.

ורמיזות של דמויות בעלות סמכות במהלך חקירות.

More than 70 percent of the teens in our study said

יותר מ-70% מבני הנוער במחקר שלנו אמרו

that the police had tried to "befriend" them

שהחוקרים ניסו "להתיידד" איתם

or indicate a desire to help them out during the interrogation.

או שהביעו רצון לעזור להם במהלך החקירה.

These are referred to as "minimization strategies,"

אסטרטגיות אלה נקראות "אסטרטגיות מינימליזציה",

and they're designed to convey sympathy and understanding to the suspect,

והן מעוצבות כך שהחשוד חש סימפתיה והבנה מצד החוקרים,

and they imply that a confession will result in more lenient treatment.

ומטרתן להשיג הודאה בעזרת אמצעים סבלניים יותר.

So in the classic good-cop-bad-cop oversimplification

בדוגמה הפשוטה והקלאסית הזאת של "השוטר הטוב והשוטר הרע"

of police interrogations,

במהלך חקירות המשטרה,

this is "good cop."

זה נקרא "שוטר טוב".

(Video) P1: Honesty here, Brendan, is the thing that's going to help you, OK?

(וידאו) שוטר 1: בכנות, ברנדון, זה יעזור לך, הבנת?

No matter what you did,

לא משנה מה עשית,

we can work through that, OK?

אנחנו נתמודד עם זה ביחד, הבנת?

We can't make any promises,

אנחנו לא יכולים להבטיח כלום,

but we'll stand behind you no matter what you did, OK?

אבל אנחנו נתמוך בך לא משנה מה עשית, הבנת?

LM: "No matter what you did, we can work through that."

לנדסי: "לא משנה מה עשית, אנחנו נתמודד עם זה ביחד".

Hints of leniency like you just saw with Brendan

התבטאויות כאלה של חמלה שעכשיו שמענו אצל ברנדון

are especially powerful among adolescents,

משפיעות במיוחד על בני נוער,

in part because they evaluate reward and risk differently than adults do.

אחת הסיבות לכך היא שהם מעריכים גמול וסיכון בצורה שונה מאשר מבוגרים.

Confessing brings an immediate reward to the suspect, right?

הודאה מביאה גמול מידי לחשוד, נכון?

Now the stressful, unpleasant interrogation is over.

כעת החקירה המלחיצה והלא נעימה נגמרה.

So confessing may seem like the best option to most teens,

לכן, הודאה עלולה להיראות כמו האפשרות הטובה ביותר עבור רוב בני הנוער

who are less focused on that long-term risk of conviction and punishment

שפחות ממוקדים בסיכוי להרשעה בטווח הארוך, או בעונש,

down the road

שצפויים בהמשך הדרך

as a result of that confession.

כתוצאה מההודאה שלהם.

I think we can all agree that thoughtful, long-term planning

אני חושבת שכולנו נסכים שתכנון מחושב לטווח הארוך

is not a strength of most teenagers that we know.

זאת לא התכונה החזקה ביותר בקרב בני נוער.

And by and large, the legal system seems to get

באופן כללי, נראה שהמערכת המשפטית

that young victims and witnesses should be treated differently than adults.

מבינה שקורבנות ועדי ראייה צעירים צריכים לקבל יחס שונה ממבוגרים.

But when it comes to young suspects, it's like the kid gloves come off.

אבל כשמדובר בחשוד צעיר, נראה שעובדת היותו ילד לא רלוונטית יותר.

And treating juveniles as though they're adults in interrogations

ולהתייחס לקטינים כאילו הם בגירים במהלך חקירה

זאת בעיה,

is a problem,

מכיוון שלמעשה מאות

because literally hundreds

מחקרים פסיכולוגיים ונוירו מדעיים

of psychological and neuroscientific studies

מגלים לנו שקטינים לא חושבים כמו בגירים,

tell us that juveniles do not think like adults,

they do not behave like adults,

הם לא מתנהגים כמו בגירים,

and they're not built like adults.

ולא עשויים מהחומר של בגירים.

Adolescent brains are different from adult brains --

המוח של נער שונה ממוח של בגיר --

even anatomically.

אפילו מבחינה אנטומית.

So there are important changes happening

יש שינויים חשובים שמתרחשים

in the structure and function of the brain during adolescence,

במבנה ובתפקוד של המוח במהלך תקופת ההתבגרות,

especially in the prefrontal cortex and the limbic system,

במיוחד בקליפת המוח הקדם מצחית ובמערכת הלימבית,

and these are areas that are crucial for things like self-control,

ומדובר באזורים קריטיים עבור דברים כמו שליטה עצמית,

decision-making,

קבלת החלטות,

emotion processing and regulation

ויסות ועיבוד רגשות,

and sensitivity to reward and risk,

ורגישות לגמול ולסיכון.

all of which can affect how you function in a stressful circumstance,

כל אלה עשויים להשפיע על התפקוד במצבי לחץ,

like a police interrogation.

כמו חקירת משטרה.

We need to educate law enforcement,

אנחנו צריך ללמד את רשויות אכיפת החוק,

attorneys, judges and jurors

תובעים, שופטים ומושבעים,

on juveniles' developmental limitations

על המגבלות שיש לקטינים במהלך התבגרותם,

and how they can play out in a high-stakes interrogation.

ועל ההשלכות של מגבלות אלה במסגרת חקירה כבדת משקל.

In one national survey of police officers,

באחד מהסקרים הארציים של קציני המשטרה,

75 percent of them actually requested specialized training

75% מהם למעשה ביקשו הכשרה מיוחדת

in how to talk to children and adolescents --

לגבי איך לדבר עם ילדים ובני נוער --

most of them had had none.

רובם לא עברו מעולם הכשרה כזאת.

We also need to consider having special protections in place for juveniles.

אנחנו צריכים גם לשקול שימוש באמצעי זהירות מיוחדים עבור קטינים.

In his 91-page decision to overturn Dassey's conviction earlier this year,

ב-91 העמודים של פסק דינו שהפך את הרשעתו של דסי מוקדם יותר השנה,

the judge made a big deal about the fact that Dassey had no parent

השופט ייחס משקל רב לעובדה שלדסי לא היו הורים

or other allied adult

או מבוגר אחר שידאג לו

in the interrogation room with him.

בחדר החקירה ביחד איתו.

So here's a clip of Brendan talking to his mom after he confessed,

הנה סרטון של ברנדון מדבר עם אמו לאחר ההודאה שלו.

when it was obviously far too late for him.

כמובן, לאחר שזה מאוחר מדי עבורו.

(Video) Mom: What do you mean?

(וידאו) אמא: למה אתה מתכוון?

Brendan: Like, if his story is, like, different,

ברנדון: כאילו הסיפור שלו שונה,

like I never did nothing or something.

כלומר, אני לעולם לא עשיתי שום דבר.

M: Did you?

אמא: באמת לא עשית?

Huh?

אה?

B: Not really.

ברנדון: לא ממש.

M: What do you mean, "Not really"?

אמא: למה אתה מתכוון ב"לא ממש"?

B: They got into my head.

ברנדון: הם נכנסו לי לראש.

LM: So he sums it up pretty beautifully there:

לנדסי: ובכן, הוא סיכם את זה די יפה בסרטון:

"They got into my head."

"הם נכנסו לי לראש".

We don't know if the outcome would have been different for Brendan

אנחנו לא יודעים אם ההשלכות היו יכולות להיות שונות עבור ברנדון

if his mom had been in the interrogation room with him.

אילו אמא שלו הייתה שם איתו בחדר החקירה.

But it's certainly possible.

אבל זה בהחלט ייתכן.

In our research, only seven percent of incarcerated teens,

במחקר שלנו מצאנו שרק ל-7% מבני הנוער שיושבים בכלא,

most of whom had had numerous encounters with police,

ועבור רבים מהם זאת לא הפעם הראשונה שבה הם נתקלים במשטרה,

had ever had a parent or attorney in the room with them

היה הורה או עו"ד שנכח בחדר ביחד איתם

when they were questioned as a suspect.

כשהם תושאלו כחשודים.

Few had ever asked for a parent or attorney to be present.

חלקם אפילו לא ביקשו שתהיה נוכחות של הורה או עו"ד.

And you see this in lower-stake situations, too.

וניתן לראות זאת גם במצבים פחות כבדי משקל.

We did a mock interrogation experiment in our lab here at FIU --

ערכנו ניסוי המדמה חקירה במעבדה שלנו באוניברסיטת FIU --

with parent permission for all minors, of course,

בהסכמת ההורים של כל הקטינים, כמובן,

and all the appropriate ethical approvals.

ובקבלת כל הההיתרים האתיים הנדרשים.

We falsely accused teens and adults of cheating on a study task --

האשמנו האשמת שווא בני נוער ומבוגרים שלפיה רימו באחת המשימות במחקר --

an academic dishonesty offense --

מדובר בעבירת מרמה באוניברסיטה

that we told them was as serious as cheating in a class.

שטענו בפניהם שהיא חמורה כמו העתקה במבחן.

In reality, participants had witnessed a peer cheat,

למעשה, המשתתפים היו עדים לאחד מחבריהם לניסוי מעתיק,

someone who was actually part of our research team

מדובר במישהו שהיה בפועל חלק מצוות המחקר שלנו,

and was allegedly on academic probation.

ושלכאורה היה תחת תקופת מבחן באוניברסיטה.

And we gave everyone a tough choice:

והצגנו בפני כולם בחירה קשה:

you can lose your extra credit for participating in the study

תוכלו לוותר על הניקוד האקדמי הנוסף שתקבלו עבור השתתפות בניסוי,

or accuse your peer,

או שתאשימו את חברכם לניסוי,

who will probably be expelled because of his academic probation status.

שכנראה יסולק מהאוניברסיטה בגלל שהוא בתקופת מבחן.

Of course, in reality, none of these consequences would have panned out,

כמובן, במציאות, אף אחת מההשלכות הללו לא היו יוצאות אל הפועל,

and we fully debriefed all of the participants afterward.

ולאחר הניסוי סיפרנו זאת לכל משתתפים.

But most teenagers -- 59 percent of them --

אבל רוב בני הנוער, 59% מהם,

signed the confession statement,

חתמו על כתב הודאה,

falsely taking responsibility for the cheating.

ולקחו על עצמם לשווא אחריות על ההעתקה.

Only three teens out of 74,

רק 3 בני נוער מתוך 74,

or about four percent of them,

כלומר, בערך 4% מהם,

asked to talk to a parent when we accused them of cheating,

ביקשו לדבר עם אחד ההורים כשהאשמנו אותם בהעתקה.

despite the fact that for most of them,

זאת, למרות העובדה שאצל רובם

their parent was literally sitting in the next room during the study.

אחד ההורים ישב בחדר הסמוך במהלך המחקר.

Of course, cheating is far from murder,

כמובן, העתקה אינה חמורה כמו רצח,

and I know that.

ואני יודעת את זה.

But it's interesting that so many teens, significantly more teens than adults,

אבל זה מסקרן שכל כך הרבה בני נוער, ובאופן דרמטי - יותר בני נוער ממבוגרים,

signed the confession saying that they cheated.

חתמו על ההודאה שלפיה הם אלה שהעתיקו.

They hadn't cheated,

הם לא העתיקו,

but they signed this form anyway saying that they had,

אבל הם בכל זאת חתמו על המסמך שלפיו הם עשו זאת,

rarely attempting to involve a parent in the situation.

כשרק לעתים נדירות הם מנסים לערב את אחד ההורים בסיטואציה.

Other studies tell the same story.

גם מחקרים אחרים מספרים את אותו הסיפור.

Over 90 percent of juveniles waive their Miranda rights

יותר מ-90% מהקטינים ויתרו על זכויות המירנדה שלהם

and submit to police questioning without lawyers or parents present.

והיו נתונים לתשאול של המשטרה ללא נוכחות של עו"ד או של אחד ההורים.

In England and Wales, interrogations of juveniles must be conducted

באנגליה ובווילס, חקירות של קטינים חייבות להיערך

in the presence of an "appropriate adult,"

בנוכחות של "מבוגר אחראי",

like a parent, guardian or social worker.

כמו הורה, אפוטרופוס או עובד סוציאלי.

And this isn't something youth have to ask for --

וזה לא משהו שבני הנוער צריכים לבקש --

which is great, because research shows that they won't --

שזה נהדר, כי מחקרים מראים שהם לא מבקשים --

it's automatic.

זה אוטומטי.

Now, having an appropriate adult safeguard for juveniles here in the US

נוכחות של מבוגר אחראי שישמור על קטינים כאן בארה"ב

would not be a cure-all for improving police questioning of youth.

לא מהווה תרופת פלא לשיפור אופן החקירה של קטינים ע"י המשטרה.

Unfortunately, parents often lack the knowledge and legal sophistication

לצערי, לפעמים להורים אין את הידע ואת התחכום המשפטי

to appropriately advise their children.

לייעץ לילדיהם כנדרש.

You can just look at the case of the Central Park Five:

אפשר פשוט להסתכל על המקרה של חמשת הנערים בסנטרל פארק:

five teenagers who falsely confessed to a brutal gang rape in 1989,

5 נערים שמסרו הודאת שווא בדבר ביצוע אונס קבוצתי מזעזע ב-1989,

with their parents by their sides.

כשהוריהם נמצאים לצדם.

And it took over a decade to clear their names.

לקח יותר מעשור לנקות את שמם.

So the appropriate adult really should be an attorney

לפיכך, המבוגר האחראי צריך להיות עו"ד,

or perhaps a trained child advocate.

או אולי סנגור שמוכשר לעבודה עם ילדים.

Overturning Dassey's conviction, the judge pointed out that there's no federal law

בעודו הופך את הרשעתו של דסי, השופט הדגיש שאין שום חוק פדרלי

requiring that the police even inform a juvenile's parent

שדורש מהמשטרה אפילו ליידע את הורי הקטין

that the juvenile is being questioned

שהקטין נמצא בחקירה

or honor that juvenile's request to have a parent in the room.

או לכבד את בקשת הקטין שאחד מהוריו ינכח בחדר.

So if you think about all of this together for a second:

אז אם נחשוב על כל זה רגע אחד:

as a country, we've decided that juveniles cannot be trusted

כמדינה, החלטנו שלא ניתן לסמוך על קטינים

with things like voting,

בכל הנוגע לזכות לבחור,

buying cigarettes,

לקנות סיגריות,

attending an R-rated movie

לצפות בסרט שהצפייה מותרת בו מגיל 17,

or driving,

או לנהוג.

but they can make the judgment call to waive their Miranda rights,

אבל הם כן יכולים לבחור אם לוותר על זכויות המירנדה שלהם,

rights that we know from research, most teens don't understand or appreciate.

זכויות, שלפי מחקרים, רוב בני הנוער כלל לא מבינים כראוי.

And parents in the room: depending on the state that you live in,

אני פונה להורים שבחדר: תלוי במדינה שבה אתם חיים,

your child can potentially waive these rights without your knowledge

פוטנציאלית הילד שלכם יכול לוותר על הזכויות האלה בלי ידיעתכם

and without consulting any adult first.

ובלי להתייעץ עם אף מבוגר לפני.

Now, no one -- and certainly not me -- wants to prevent police

אף אחד - ובמיוחד אני - לא רוצה למנוע מהמשטרה

from doing the very important investigative work

לעשות את עבודת החקירה החשובה

that they do every day.

שהיא עושה כל יום ביומו.

But we need to make sure that they have appropriate training for talking to youth.

אבל אנחנו צריכים להבטיח שהשוטרים יוכשרו כראוי לחקירה של בני נוער.

As a parent and as a researcher,

כהורה וכחוקרת אקדמאית,

I think we can do better.

אני חושבת שאפשר לעשות יותר.

I think we can take steps to prevent another Brendan Dassey,

אנחנו יכולים לנקוט צעדים מסוימים כדי למנוע ברנדון דסי נוסף,

while still getting the crucial information that we need

ועדיין להשיג את המידע ההכרחי שאנחנו צריכים

from children and teens

מילדים ומבני נוער

to solve crimes.

כדי לפצח פשעים.

Thank you.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)