A lyrical bridge between past, present and future | David Whyte

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

The youthful perspective on the future,

הראייה הצעירה של העתיד,

הראייה העכשווית של העתיד

the present perspective on the future

and the future, mature perspective on the future --

והראיה העתידית, הבוגרת של העתיד --

I'd like to try and bring all those three tenses together

הערב הייתי רוצה לנסות לגבש את שלושת הזמנים האלה

in one identity tonight.

לכלל זהות אחת.

And you could say that the poet, in many ways,

ואפשר לומר שהמשורר, במובנים רבים,

looks at what I call "the conversational nature of reality."

מתייחס למה שאני מכנה "טיבה השיחתי של המציאות".

אתם ודאי תוהים מהי טיבה השיחתי של המציאות.

And you ask yourself:

What is the conversational nature of reality?

The conversational nature of reality is the fact

טיבה השיחתי של המציאות היא העובדה

that whatever you desire of the world --

שמה שאתם רוצים מהעולם --

מה שאתם רוצים מבני הזוג בנישואין או ביחסי אהבה,

whatever you desire of your partner in a marriage or a love relationship,

מה שאתם רוצים מילדיכם,

whatever you desire of your children,

מה שאתם רוצים מהאנשים שעובדים עבורכם או איתכם,

whatever you desire of the people who work for you or with you,

or your world --

או מהעולם שלכם --

will not happen exactly as you would like it to happen.

לא יקרה בדיוק כפי שהייתם רוצים.

But equally,

אבל בה-במידה,

whatever the world desires of us --

מה שהעולם רוצה מאיתנו --

מה שבני זוגנו, ילדינו, עמיתינו, התעשייה שלנו,

whatever our partner, our child, our colleague,

our industry,

our future demands of us,

הדרישות העתידיות שלנו מעצמנו,

גם אלה לא יקרו.

will also not happen.

ומה שקורה בפועל,

And what actually happens

is this frontier between what you think is you

הוא הגבול שבין מה שאתה חושב שאתה

and what you think is not you.

לבין מה שאתה חושב שאינך.

And this frontier of actual meeting

והגבול הזה, של המפגש בפועל

בין מה אנו מכנים "עצמי" לבין "העולם"

between what we call a self and what we call the world

is the only place, actually, where things are real.

הוא בעצם המקום היחיד שבו הדברים הם אמיתיים.

But it's quite astonishing,

אבל מדהים למדי,

כמה מעט זמן אנו מקדישים לגבול השיחתי הזה,

how little time we spend at this conversational frontier,

and not abstracted away from it in one strategy or another.

מבלי להתחמק ממנו בשיטה כזו או אחרת.

I was coming through immigration,

עברתי בביקורת הגבולות,

which is quite a dramatic border at the moment,

גבול די דרמטי כיום בכניסה לארה"ב,

into the US last year,

זה היה בשנה שעברה,

and, you know, you get off an international flight

וכשאתם יורדים מטיסה מחו"ל מעבר לאוקיינוס האטלנטי

across the Atlantic,

אתם לא במיטבכם;

and you're not in the best place;

אתם לא בשיא הבשלות הרוחנית שלכם.

you're not at your most spiritually mature.

You're quite impatient with the rest of humanity, in fact.

ואין לכם הרבה סבלנות כלפי יתר האנושות.

אז כשאתם מגיעים לביקורת הגבולות עם צווארון מקומט וזקן בן יום,

So when you get up to immigration with your shirt collar out

and a day's growth of beard,

and you have very little patience,

ועם מעט מאד סבלנות,

and the immigration officer looked at my passport

ואז פקיד ההגירה הביט בדרכון שלי

and said, "What do you do, Mr. Whyte?"

ושאל, "במה אתה עוסק, מר ווייט?"

I said, "I work with the conversational nature of reality."

עניתי, "אני עובד עם טיבה השיחתי של המציאות."

(Laughter)

(צחוק)

And he leaned forward over his podium

הוא רכן קדימה בעמדה שלו

and he said, "I needed you last night."

ואמר, "הייתי זקוק לך אמש."

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

ואני אמרתי, "מצטער,

And I said, "I'm sorry,

my powers as a poet and philosopher only go so far.

"יש גבול לכוחותי כמשורר ופילוסוף.

I'm not sure I can --"

"אני לא בטוח שאני יכול --"

But before we knew it,

ובבת-אחת שקענו בשיחה אודות נישואיו.

we were into a conversation about his marriage.

Here he was in his uniform,

הוא היה במדים,

and the interesting thing was,

והמעניין היה,

שהוא סקר כל הזמן שורה של קצינים

he was looking up and down the row of officers

to make sure his supervisor didn't see

כדי לוודא שהממונה עליו לא רואה

that we was having a real conversation.

שהוא מנהל שיחה אמיתית.

But all of us live at this conversational frontier

אבל כולנו חיים על הגבול השיחתי הזה

עם העתיד.

with the future.

I'd like to put you in the shoes of my Irish niece,

אני רוצה לשים אתכם בנעליה של אחייניתי האירית,

Marlene McCormack,

מארלין מקורמק,

standing on a cliff edge on the western coast of Spain,

שעומדת על קצה צוק בחופה המערבי של ספרד

שמשקיף אל רחבי האוקיינוס האטלנטי.

overlooking the broad Atlantic.

Twenty-three years old, she's just walked 500 miles

היא בת 23 וזה עתה סיימה צעדה באורך 800 קילומטרים

מסן ז'אן פייד דה פורט שבצד הצרפתי של הרי הפירנאים

from Saint Jean Pied de Port on the French side of the Pyrenees,

all the way across Northern Spain,

לכל אורך צפון-ספרד

on this very famous, old and contemporary pilgrimage

בעלייה לרגל המפורסמת, העתיקה והעכשווית מאד,

called the Camino de Santiago de Compostela --

ה"קמינו דה סנטיאגו דה קומפוסטלה" --

הדרך אל סנטיאגו דה קומפוסטלה.

the Path to Santiago of Compostela.

And when you get to Santiago, actually,

וכשמגיעים לסנטיאגו, למעשה,

it can be something of an anticlimax,

זאת עלולה להיות נפילה רצינית,

because there are 100,000 people living there

כי חיים שם 100,000 בני-אדם

who are not necessarily applauding you as you're coming into town.

שלא ממש מריעים לך בבואך העירה.

(Laughter)

(צחוק)

And 10,000 of them are trying to sell you a memento of your journey.

ו-10,000 מהם מנסים למכור לך מזכרת ממסעך.

But you do have the possibility of going on for three more days

אבל אפשר להמשיך לצעוד עוד שלושה ימים

to this place where Marlene stood, called, in Spanish, Finisterre,

עד למקום בו עמדה מארלין, שקרוי בספרדית "פיניסטרה",

in English, Finisterre,

ובאנגלית "פיניסטר",

from the Latin, meaning "the ends of the earth,"

שבמקור הלטיני פירושו "סוף העולם,"

the place where ground turns to ocean;

המקום בו האדמה הופכת לים;

המקום בו ההווה הופך לעתיד.

the place where your present turns into the future.

And Marlene had walked this way --

ומארלין עשתה את הדרך הזאת --

היא זה עתה סיימה בגיל 23 את אוניברסיטת סלייגו

she just graduated as a 23-year-old from the University of Sligo

with a degree in Irish drama.

עם תואר במחזאות אירית.

And she said to me, "I don't think the major corporations of the world

והיא אמרה לי, "לא נראה לי שתאגידי הענק העולמיים

"יתדפקו על דלתי."

will be knocking on my door."

אמרתי, "תקשיבי. עבדתי בתאגידים בכל העולם

I said, "Listen, I've worked in corporations all over the world

"מזה עשרות שנים.

for decades;

"תואר בדרמה מכין אותך הכי טוב --

a degree in drama is what would most prepare you for the adult --

(צחוק)

(Laughter)

"לעולם התאגידי של המבוגרים."

corporate world."

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But she said, "I'm not interested in that, anyway.

אבל היא ענתה, "ממילא זה לא מעניין אותי.

"אני לא רוצה ללמד דרמה, אלא להיות מחזאית.

I don't want to teach drama, I want to become a dramatist.

I want to write plays.

"אני רוצה לכתוב מחזות.

"אז הלכתי את הקמינו כדי לגייס קצת אומץ

So I walked the Camino in order to give myself some courage,

in order to walk into my future."

"לקראת דרכי אל עתידי."

And I said, "What was the most powerful moment you had on the whole Camino,

ואני שאלתי, "מה היה הרגע הכי חזק עבורך בכל הקמינו,

"הרגע הכי רב-עוצמה?"

the very most powerful moment?"

היא ענתה, "היו לי הרבה רגעים חזקים,

She said, "I had many powerful moments,

but you know, the most powerful moment was post-Camino,

"אבל הרגע הכי חזק היה אחרי הקמינו,

"שלושת ימי ההליכה מסנטיאגו ועד קצה הצוק הזה.

was the three days you go on from Santiago and come to this cliff edge.

And you go through three rituals.

"אתה עובר שלושה טקסים.

The first ritual is to eat a tapas plate of scallops" --

"הטקס הראשון הוא לאכול צלחת טאפאס של צדפות --

or if you're vegetarian,

"ואם אתה צמחוני,

"לבהות בקונכיות שלהן."

to contemplate the scallop shell.

(Laughter)

(צחוק)

כי הקונכיה היתה הסמל והתווית של המסע,

Because the scallop shell has been the icon and badge of your walk,

and every arrow that you have seen along that way

וכל חץ שראית בדרכך

הצביע אל מתחת לקונכיה.

has been pointing underneath a scallop shell.

So really, this first ritual is saying:

אז הטקס הראשון אומר בעצם:

How did you get to this place?

איך הגעת לכאן?

How did you follow the path to get here?

איך נצמדת לשביל כדי להגיע לכאן?

How do you hold the conversation of life when you feel unbesieged,

איך ממשיכים לנהל את שיח החיים כשאינך חש מחוייב לכך,

כשאינך מותקף, כשאתה נעזב לנפשך?

when you're unbullied,

when you're left to yourself?

How do you hold the conversation of life that brings you to this place?

איך אתה מקיים את שיח החיים שמביאך עד הלום?

And the second ritual is that you burn something that you've brought.

הטקס השני הוא לשרוף משהו שהבאת איתך.

שאלתי, "מה שרפת, מארלין?"

I said, "What did you burn, Marlene?"

She said, "I burned a letter and two postcards."

היא ענתה, "שרפתי מכתב ושתי גלויות."

I said, "Astonishing.

אמרתי, "מדהים. בת 23 ויש לך נייר.

Twenty-three years old and you have paper.

I can't believe it."

"לא להאמין."

(צחוק)

(Laughter)

I'm sure there's a Camino app

אני בטוח שיש איזה יישומון קמינו

where you can just delete a traumatic text, you know?

שמאפשר פשוט למחוק איזה טקסט טראומטי --

(Laughter)

(צחוק)

הוא יפעיל את הפנס,

It will engage the flashlight,

יוסיף לו צבע

imbue it with color

and disappear in a firework of flames.

והטקסט ייעלם בפרץ להבות.

אבל צריך להביא מכתב או לכתוב מכתב במקום,

But you either bring a letter or you write one there,

and you burn it.

ולשרוף אותו.

And of course we know intuitively what is on those letters and postcards.

וברור לנו באופן אינטואיטיבי במה עוסקים המכתבים והגלויות האלה:

It's a form of affection and love that is now no longer extant, yeah?

בחיבה ואהבה כלשהן שחדלו מלהתקיים.

והטקס השלישי:

And then the third ritual:

בין כל המדורות האלה יש ערימות בגדים גדולות

between all these fires are large piles of clothes.

And you leave an item of clothing

ואתה צריך להשאיר שם פריט לבוש

that has helped you to get to this place.

שעזר לך להגיע עד לשם.

אמרתי למארלין, "מה השארת על קצה הצוק?"

And I said to Marlene, "What did you leave at the cliff edge?"

היא אמרה, "השארתי את נעלי ההליכה שלי --

She said, "I left my boots --

the very things that I walked in, actually.

"את הפריט עצמו שבו צעדתי.

They were beautiful boots, I loved those boots,

"אלה היו נעליים נהדרות, אהבתי אותן,

but they were finished after seven weeks of walking.

"אבל הן היו גמורות אחרי שבעה שבועות הליכה.

So I walked away in my trainers,

"אז חזרתי בנעלי הספורט שלי,

but I left my boots there."

"והשארתי שם את הנעליים."

היא אמרה, "זה היה ממש מדהים.

She said, "It was really incredible.

The most powerful moment was, the sun was going down,

"הרגע הכי כביר היה כשהשמש שקעה,

but the full moon was coming up behind me.

"אבל הירח המלא זרח מאחורי.

And the full moon was illuminated by the dying sun in such a powerful way

"והירח המלא הואר ע"י השמש הגוועת בעוצמה רבה כל-כך,

that even after the sun had dropped below the horizon,

"שאפילו אחרי שהשמש שקעה ונעלמה מעבר לאופק,

the moon could still see that sun.

"הירח עדיין המשיך לראות את השמש.

And I had a moon shadow,

"והיה לי צל ירח,

"הסתכלתי כיצד צל הירח שלי פוסע על האוקיינוס האטלנטי,

and I was looking at my moon shadow walking across the Atlantic,

"על הים,

across this ocean.

And I thought,

"וחשבתי,

'Oh! That's my new self going into the future.'

"'הנה העצמי החדש שלי הולך לעבר העתיד'.

But suddenly I realized the sun was falling further.

"אבל פתאום הבנתי שהשמש ממשיכה לשקוע,

The moon was losing its reflection,

"הירח מאבד את השתקפותה

and my shadow was disappearing.

"והצל שלי הולך ונעלם.

The most powerful moment I had on the whole Camino

"הרגע הכי חזק שהיה לי בכל הקמינו

was when I realized I myself had to walk across that unknown sea

"היה כשהבנתי שאני עצמי צריכה ללכת על הים הלא-נודע

into my future."

"לעבר העתיד שלי."

Well, I was so taken by this story,

הסיפור הזה כל-כך ריגש אותי,

I wrote this piece for her.

עד שכתבתי את הקטע הזה בשבילה.

היינו אז בנסיעה.

We were driving at the time;

הגענו הביתה, התיישבתי על הספה, כתבתי עד שתיים בלילה --

we got home, I sat on the couch,

I wrote until two in the morning --

כולם כבר ישנו --

everyone had gone to bed --

and I gave it to Marlene at breakfast time.

ונתתי אותו למארלין בארוחת הבוקר.

It's called, "Finisterre," for Marlene McCormack.

הוא קרוי "פיניסטר," למארלין מקורמק.

"The road in the end

the road in the end taking the path the sun had taken

"הדרך, בסופה, נמשכת בנתיבה של השמש,

the road in the end taking the path the sun had taken

"הדרך, בסופה, נמשכת בנתיבה של השמש,

"לתוך ים המערב,

into the western sea

the road in the end taking the path the sun had taken

"הדרך, בסופה, נמשכת בנתיבה של השמש,

into the western sea

"לתוך ים המערב,

and the moon

"והירח,

the moon rising behind you

"הירח זורח מאחורייך

"כשעמדת היכן שהאדמה הפכה לים:

as you stood where ground turned to ocean:

no way to your future now

"כבר אין דרך אל עתידך

no way to your future now

"כבר אין דרך אל עתידך

except the way your shadow could take,

"פרט לדרך בה בחר צילך

walking before you across water, going where shadows go,

"ההולך לפנייך על המים בדרך כל צל,

no way to make sense of a world that wouldn't let you pass

"אין דרך להבין את העולם שלא מניח לך לעבור;

except to call an end to the way you had come,

"רק לשים קץ לדרך בה באת,

to take out each letter you had brought

"לשלוף כל מכתב שהבאת

and light their illumined corners;

"ולהצית את שוליו המוארים

"ולקרוא בו בעודו נסחף בשרידי אור המערב;

and to read them as they drifted on the late western light;

"לרוקן את תרמילייך

to empty your bags

to empty your bags;

"לרוקן את תרמילייך;

to sort this and to leave that

"לשמור על זה, ולהשאיר את זה,

to sort this and to leave that;

"לשמור על זה, ולהשאיר את זה;

"להבטיח מה שהיה עלייך להבטיח תמיד,

to promise what you needed to promise all along

to promise what you needed to promise all along,

"להבטיח מה שהיה עלייך להבטיח תמיד,

"ולנטוש את הנעליים שהביאוך עד הלום

and to abandon the shoes that brought you here

right at the water's edge,

"ממש על קצה הצוק,

not because you had given up

"לא משום שנואשת,

not because you had given up

"לא משום שנואשת,

"אלא כי עכשיו

but because now,

you would find a different way to tread,

"תמצאי דרך אחרת לצעוד בה,

"וכי למרות הכל,

and because, through it all,

part of you would still walk on,

"חלק ממך ימשיך ללכת

no matter how,

"איכשהו,

over the waves."

"מעל לגלים."

"Finisterre."

"פיניסטר."

For Marlene McCormack --

למארלין מקורמק --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

-- שהמחזה השלישי שכתבה כבר הועלה

who has already had her third play performed

in off-off-off-off-Broadway --

הרחק הרחק הרחק הרחק מברודוויי --

בדבלין.

in Dublin.

(צחוק)

(Laughter)

אבל היא כבר יצאה לדרכה.

But she's on her way.

This is the last piece.

וכעת, הקטע האחרון.

This is about the supposed arrival at the sum of all of our endeavors.

הוא עוסק בהגעה-לכאורה לסך כל מאמצינו.

In Santiago itself --

בסנטיאגו עצמה --

it could be Santiago,

זה יכול לקרות בסנטיאגו,

it could be Mecca,

במכה,

it could be Varanasi,

בווראנאסי,

זה יכול להיות בקיוטו,

it could be Kyoto,

it could be that threshold you've set for yourself,

זה יכול להיות הסף שאתה מציב לעצמך,

the disturbing approach to the consummation of all your goals.

ההתקרבות המטרידה להגשמת כל שאיפותיך.

ואחד הקשיים בהגעה לתוך חייך,

And one of the difficulties about walking into your life,

about coming into this body,

בכניסה לתוך הגוף הזה,

לתוך העולם הזה באופן מלא,

into this world fully,

הוא שאתה מתחיל להבין

is you start to realize

שיצרת שלוש אשליות קבועות

that you have manufactured three abiding illusions

that the rest of humanity has shared with you since the beginning of time.

שגם שאר האנושות שותפה להן מאז ראשית הזמן.

And the first illusion is that you can somehow construct a life

האשליה הראשונה היא שאתה יכול איכשהו לייצר חיים

שבהם אינך פגיע.

in which you are not vulnerable.

You can somehow be immune to all of the difficulties

אתה איכשהו יכול להיות חסין לכל הקשיים

and ill health and losses

לכל המחלות והאובדנים

that humanity has been subject to since the beginning of time.

שהאנושות חשופה להם מאז ראשית הזמן.

אם מסתכלים על עולם הטבע,

If we look out at the natural world,

there's no part of that world

אין שום חלק בעולם זה

that doesn't go through cycles of, first, incipience,

שאיננו עובר מחזורים של בצבוץ תחילה,

של חביון,

or hiddenness,

ואחר של צמיחה, מלאוּת,

but then growth, fullness,

but then a beautiful, to begin with, disappearance,

ואחר היעלמות יפהפיה בראשיתה,

ואז היעלמות מלאה, נזירית מלאה.

and then a very austere, full disappearance.

We look at that, we say, "That's beautiful,

אנו רואים זאת ואומרים, "זה נפלא,

but can I just have the first half of the equation, please?

"אבל אפשר בבקשה לקבל רק את החצי הראשון של המשוואה?

And when the disappearance is happening,

"וכשתתרחש ההיעלמות,

I'll close my eyes and wait for the new cycle to come around."

"אעצום את עיני ואחכה לתחילת המחזור הבא."

Which means most human beings are at war with reality

וזה אומר שרוב בני האדם שרויים במלחמה עם המציאות

50 percent of the time.

50 אחוז מהזמן.

The mature identity

הזהות הבוגרת

is able to live in the full cycle.

מסוגלת לחיות את מלוא המחזור.

The second illusion is,

האשליה השניה היא,

I can construct a life in which I will not have my heart broken.

אני יכול לייצר חיים שבהם ליבי לא יישבר.

אנו מתחילים לעשות זאת מהרומנטיקה.

Romance is the first place we start to do it.

When you're at the beginning of a new romance or a new marriage,

בתחילת רומן חדש או נישואין, אתה אומר,

you say, "I have found the person who will not break my heart."

"מצאתי את האדם שלא ישבור את ליבי."

I'm sorry;

מצטער.

בחרת בו באופן לא-מודע בדיוק בשל יכולתו הפנימית לעשות זאת.

you have chosen them out unconsciously for that exact core competency.

(Laughter)

(צחוק)

They will break your heart.

הוא בהחלט ישבור את ליבך.

ומדוע?

Why?

כי הוא חשוב לך.

Because you care about them.

לדוגמא, הורות,

You look at parenting, yeah?

הורות: "נהיה האם והאב המושלמים."

Parenting: "I will be the perfect mother and father."

ילדיכם ישברו את ליבכם.

Your children will break your heart.

And they don't even have to do anything spectacular or dramatic.

והם בכלל לא צריכים לעשות משהו מהמם או דרמטי לשם כך.

אם כי בד"כ הם בהחלט עושים משהו מהמם או דרמטי --

But usually, they do do something spectacular or dramatic --

(צחוק)

(Laughter)

שישבור את ליבכם.

to break your heart.

ואז הם חיים איתכם שנים כמו מרגלים או מחבלים,

And then they live with you as spies and saboteurs for years,

watching your every psychological move,

צופים בכל צעד פסיכולוגי שלכם,

and spotting your every weakness.

ומזהים כל חולשה שלכם.

ויום אחד,

And one day,

when they're about 14 years old,

כשהם בערך בני 14,

with your back turned to them,

כשגבכם מופנה אליהם,

in the kitchen,

במטבח,

while you're making something for them --

כשאתם מבשלים עבורם משהו --

(Laughter)

(צחוק)

the psychological stiletto goes in.

יינעץ בכם הפגיון הפסיכולוגי.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And you say, "How did you know exactly where to place it?"

ואתם תשאלו, "איך ידעת איפה בדיוק לתקוע אותו?"

(Laughter)

(צחוק)

And they say,

והילד או הילדה יאמרו,

"I've been watching you for --

"אני צופה בך כבר --

(Laughter)

(צחוק)

a good few years."

"כמה שנים טובות."

And then we hope that our armored, professional personalities

ואנו גם מקווים שהאישיות המקצועית, המשוריינת שלנו

תמנע מליבנו להישבר בעבודה.

will prevent us from having our heart broken in work.

But if you're sincere about your work,

אבל אם עבודתכם חשובה לכם,

it should break your heart.

היא אמורה לשבור את ליבכם.

כדאי לכם להגיע לסיפּים

You should get to thresholds

where you do not know how to proceed.

שבהם לא תדעו איך להמשיך.

לא תדעו איך להגיע מכאן לשם.

You do not know how to get from here to there.

What does that do?

למה זה גורם?

It puts you into a proper relationship with reality.

זה מכניס אתכם למערכת יחסים מדויקת עם המציאות.

מדוע?

Why?

כי אז עליכם לבקש עזרה.

Because you have to ask for help.

Heartbreak.

שברון-לב.

We don't have a choice about heartbreak,

אין לנו ברירה בעניין שברון הלב

we only have a choice of having our hearts broken

פרט לכך שליבנו יישבר

over people and things and projects that we deeply care about.

בגלל אנשים ודברים ומיזמים שחשובים לנו מאד.

And the last illusion is,

והאשליה האחרונה היא,

I can somehow plan enough and arrange things

שאני איכשהו יכול לתכנן ולארגן דברים במידה כזאת

that I will be able to see the path to the end

שאוכל לראות את כל הדרך כולה

right from where I'm standing,

מהמקום בו אני ניצב

right to the horizon.

ועד לאופק.

But when you think about it,

אבל כשחושבים על זה,

הסביבה היחידה שבה זה יכול לקרות

the only environment in which that would be true

would be a flat desert,

היא מדבר שטוח,

empty of any other life.

ללא שום חיים אחרים.

אבל אפילו במדבר שטוח,

But even in a flat desert,

the curvature of the earth would take the path away from you.

עקמומיות כדור הארץ תעלים מעיניכם את הדרך.

So, no;

אז לא.

אתם רואים את הדרך,

you see the path,

and then you don't

ואז לא,

and then you see it again.

ואז רואים שוב.

So this is "Santiago,"

אז זה "סנטיאגו",

the supposed arrival,

ההגעה-לכאורה,

which is a kind of return to the beginning all at the same time.

שהיא בה-בעת גם מעין חזרה אל הראשית.

We have this experience of the journey,

יש לנו חוויה של מסע בכל המסורות הרוחניות הגדולות שלנו,

which is in all of our great spiritual traditions,

of pilgrimage.

חוויית העליה לרגל.

אבל בעצם ההתייצבות המלאה על אדמת חייכם,

But just by actually standing in the ground of your life fully,

not trying to abstract yourself into a strategic future

מבלי לנסות להתחמק אל איזה עתיד איסטרטגי,

that's actually just an escape from present heartbreak;

שזו בעצם סתם בריחה משברון-לב בהווה;

היכולת להתייצב על אדמת חייכם

the ability to stand in the ground of your life

and to look at the horizon that is pulling you --

ולהביט אל האופק שמושך אתכם --

באותו רגע,

in that moment,

you are the whole journey.

אתם המסע כולו.

אתם השיחה כולה.

You are the whole conversation.

"Santiago."

"סנטיאגו"

"The road seen, then not seen

"הדרך נראית, ואז לא,

the road seen, then not seen

"הדרך נראית, ואז לא,

"צלע הגבעה שמסתיר ואז חושף את הדרך בה עליך ללכת,

the hillside hiding then revealing the way you should take

the road seen, then not seen

"הדרך נראית, ואז לא,

the hillside hiding then revealing the way you should take,

"צלע הגבעה שמסתיר ואז חושף את הדרך בה עליך ללכת,

the road dropping away from you

"הדרך הנמשכת הלאה ממך במדרון

as if leaving you to walk on thin air,

"כמו מותירה אותך מהלך באוויר,

"ואז לוכדת אותך, לוכדת אותך,

then catching you,

catching you,

holding you up, when you thought you would fall,

"מחזיקה אותך, כשחשבת שתיפול,

catching you,

"לוכדת אותך,

"מחזיקה אותך, כשחשבת שתיפול,

holding you up, when you thought you would fall,

and the way forward

"והדרך שלפניך,

the way forward always in the end

"הדרך שלפניך, בסופה היא תמיד

"הדרך בה באת,

the way that you came,

the way forward always in the end

"והדרך שלפניך, בסופה היא תמיד

the way that you came,

"הדרך בה באת,

the way that you followed, the way that carried you into your future,

"הדרך בה הלכת, הדרך שנשאה אותך לעבר עתידך,

"שהביאתך עד הלום,

that brought you to this place,

that brought you to this place,

"שהביאתך עד הלום,

"גם אם לפעמים היה עליה לגזול ממך את הבטחתך,

no matter that it sometimes had to take your promise from you,

no matter that it always had to break your heart along the way:

"גם אם תמיד היה עליה לשבור את ליבך בלכתך:

the sense

"התחושה,

the sense of having walked from deep inside yourself

"התחושה שהלכת ממעמקי עצמך

out into the revelation,

"החוצה, אל ההתגלות,

to have risked yourself

"שסיכנת את עצמך

"למען דבר שבו-בזמן נראה עומד בתוכך וגם הרחק ממך,

for something that seemed to stand both inside you and far beyond you,

"ושלבסוף קרא לך לחזור

and that called you back in the end

to the only road you could follow,

"לדרך היחידה בה יכולת ללכת,

"כפי שהלכת, בבלואי אהבתך,

walking as you did, in your rags of love

walking as you did, in your rags of love

"כפי שהלכת, בבלואי אהבתך,

and speaking in the voice that by night became a prayer for safe arrival,

"ודיברת בקול שהפך בלילה לתפילת הגעה בשלום,

so that one day

"עד שיום אחד,

"יום אחד הבנת

one day you realized

that what you wanted had actually already happened

"שמה שרצית כבר קרה,

"יום אחד הבנת

one day you realized

"שמה שרצית כבר קרה,

that what you wanted had actually already happened

"ומזמן,

and long ago

and in the dwelling place in which you lived before you began,

"ובמעון בו גרת לפני שהתחלת,

and that

"וגם,

and that every step along the way,

"וגם שבכל צעד בדרך,

every step along the way,

"בכל צעד בדרך

"נשאת עימך את הלב, הנפש וההבטחה

you had carried the heart and the mind and the promise

that first set you off and then drew you on,

"ששילחו אותך מלכתחילה לדרך ומשכו אותה במהלכה

and that

"ושגם,

"ושגם היית נפלא יותר

and that you were more marvelous

in your simple wish to find a way

"בבקשתך הפשוטה למצוא דרך,

"היית נפלא יותר בבקשתך הפשוטה למצוא דרך

you were more marvelous in your simple wish to find a way

"מאשר גגות הזהב של כל יעד אליו יכולת להגיע,

than the gilded roofs of any destination you could reach

you were more marvelous in that simple wish to find a way

"היית נפלא יותר בבקשתך הפשוטה למצוא דרך

"מאשר גגות הזהב של כל יעד אליו יכולת להגיע,

than the gilded roofs of any destination you could reach:

"כאילו שכל הזמן

as if, all along,

"חשבת שבקו הסיום ממתינה עיר עם כיפות זהב וקהל מריע,

you had thought the end point might be a city with golden domes,

and cheering crowds,

and turning the corner

"וכשפנית באותו עיקול

at what you thought was the end of the road,

"שמאחוריו חשבת למצוא את סוף הדרך,

"מצאת רק בבואה פשוטה,

you found just a simple reflection,

and a clear revelation beneath the face looking back

"והתגלות בהירה מאחורי הפנים שהחזירו לך מבט,

and beneath it another invitation,

"ומאחוריהם - הזמנה נוספת,

all in one glimpse

"וכל זה במבט חטוף,

all in one glimpse:

"כל זה - במבט חטוף:

"כמו אדם,

like a person

like a person or a place you had sought forever

"כמו אדם או מקום שתמיד חיפשת,

"כמו אדם או מקום שתמיד חיפשת,

like a person or a place you had sought forever,

like a bold field of freedom that beckoned you beyond;

"כשדה נועז של חירות שקרא לך לחצותו;

"כמו חיים אחרים,

like another life

like another life,

"כמו חיים אחרים,

"והדרך,

and the road

the road still stretching on."

"הדרך עודנה פרושה לפניך."

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you very much. Thank you.

תודה רבה לכם. תודה.

נחמד מאד מצידכם. תודה.

You're very kind. Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)