John Hockenberry: We are all designers

Translator: Morton Bast Reviewer: Thu-Huong Ha

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I am no designer, nope, no way.

אינני מעצב, לא, אין סיכוי.

My dad was,

אבי היה מעצב,

which is kind of an interesting way to grow up.

כך שהיה מעניין לגדול בצורה זו.

I had to figure out what it is my dad did

הייתי צריך להבין מהי עבודתו של אבי

and why it was important.

ולמה היא חשובה.

Dad talked a lot about bad design when we were growing up,

בילדותנו, אבא דיבר הרבה על עיצוב גרוע,

you know, "Bad design is just people not thinking, John," he would say

"עיצוב גרוע זה פשוט אנשים שלא חושבים, ג'ון", נהג לומר

whenever a kid would be injured by a rotary lawn mower

בכל פעם שילד היה נפצע ממכסחת דשא

or, say, a typewriter ribbon would get tangled

או כשסרט מכונת הכתיבה היה מסתבך

or an eggbeater would get jammed in the kitchen.

או במטבח, כשמקצף הביצים היה נתקע.

You know, "Design -- bad design, there's just no excuse for it.

"פשוט אין תירוץ לעיצוב גרוע.

It's letting stuff happen without thinking about it.

זה לתת לדברים לקרות מבלי לחשוב על זה.

Every object should be about something, John.

כל פרויקט צריך להיות סביב משהו מסוים, ג'ון.

It should imagine a user.

עליו לדמיין את המשתמש.

It should cast that user in a story starring the user and the object.

עליו ללהק את המשתמש בסיפור שבו מככבים המשתמש והחפץ.

Good design," my dad said, "is about supplying intent."

"עיצוב טוב," אמר אבי, "עוסק בהעברת כוונה."

That's what he said.

זה מה שהוא אמר.

Dad helped design the control panels for the IBM 360 computer.

אבא עזר לעצב את לוחות הבקרה של מחשב האיי-בי-אם 360.

That was a big deal; that was important. He worked for Kodak for a while; that was important.

זה היה משהו חשוב. הוא עבד קצת עבור "קודאק". זה היה חשוב.

He designed chairs and desks and other office equipment for Steelcase; that was important.

הוא עיצב כסאות, שולחנות וציוד משרדי עבור "סטילקייס". זה היה חשוב.

I knew design was important in my house because, for heaven's sake, it put food on our table, right?

בבית, ידעתי שהעיצוב חשוב, כי זה הרי פירנס אותנו, נכון?

And design was in everything my dad did.

והעיצוב היה בכל מה שאבי עשה.

He had a Dixieland jazz band when we were growing up,

בילדותנו, היתה לו להקת ג'ז בסגנון דיקסילנד,

and he would always cover Louis Armstrong tunes.

הוא תמיד היה מבצע גרסאות כיסוי של לואי ארמסטרונג.

And I would ask him every once in a while,

מידי פעם הייתי שואל אותו,

"Dad, do you want it to sound like the record?"

"אבא, אתה רוצה שזה יישמע כמו בתקליט?"

We had lots of old jazz records lying around the house.

היו לנו בבית המון תקליטי ג'אז ישן.

And he said, "No, never, John, never.

הוא אמר, "לא, ג'ון, לעולם לא.

The song is just a given, that's how you have to think about it.

השיר הוא רק נתון. ככה צריך לחשוב עליו.

You gotta make it your own. You gotta design it.

עליך להפוך אותו לשלך. עליך לעצב אותו.

Show everyone what you intend," is what he said.

להראות לכולם את הכוונה שלך," זה מה שהוא אמר.

"Doing that, acting by design, is what we all should be doing.

"לנהוג כך, לפעול בחשיבה עיצובית, זה מה שכולנו צריכים לעשות.

It's where we all belong."

"לדבר הזה כולנו שייכים".

All of us? Designers?

כולנו? מעצבים?

Oh, oh, Dad. Oh, Dad.

רק רגע, אבא,

The song is just a given.

השיר הוא רק נתון.

It's how you cover it that matters.

הגירסה שלך לשיר היא החשובה.

Well, let's hold on to that thought for just a minute.

הבה, נשתהה לרגע על המחשבה הזאת.

It's kind of like this wheelchair I'm in, right?

למשל, כיסא הגלגלים הזה שאני יושב בו, כן?

The original tune? It's a little scary.

מהו השיר המקורי? משהו קצת מפחיד.

"Ooh, what happened to that dude?

"אוי ואבוי, מה קרה לאיש הזה?

He can't walk. Anybody know the story?

הוא לא יכול ללכת. מישהו יודע מה קרה לו?

Anybody?"

מישהו?"

I don't like to talk about this very much, but I'll tell you guys the story today.

אני לא אוהב לדבר על זה, אבל היום אספר לכם את הסיפור.

All right, exactly 36 years ago this week, that's right,

בדיוק לפני 36 שנה, ממש השבוע,

I was in a poorly designed automobile

נסעתי ברכב מעוצב גרוע

that hit a poorly designed guardrail

שפגע בגדר הפרדה מעוצבת גרוע

on a poorly designed road in Pennsylvania,

באיזה כביש מעוצב גרוע בפנסילבניה,

and plummeted down a 200-foot embankment

נפלתי מסוללה בגובה 60 מטר

and killed two people in the car.

והרגתי שני בני-אדם שהיו במכונית.

But ever since then, the wheelchair has been a given in my life.

אבל מאז, כיסא הגלגלים מהווה נתון בחיי.

My life, at the mercy of good design and bad design.

חיי הנתונים לחסדי העיצוב הטוב והרע.

Think about it. Now, in design terms,

חישבו על כך. במונחי עיצוב,

a wheelchair is a very difficult object.

כיסא גלגלים הוא חפץ בעייתי מאד.

It mostly projects tragedy and fear and misfortune,

הוא בעיקרו מקרין טרגדיה, פחד וחוסר-מזל,

and it projects that message, that story, so strongly

והוא מקרין מסר זה, סיפור זה, בעוצמה כה רבה,

that it almost blots out anything else.

שזה כמעט מאפיל על כל היתר.

I roll swiftly through an airport, right?

אני מתגלגל לי במהירות בשדה התעופה, כן?

And moms grab their kids out of the way and say, "Don't stare!"

ואמהות מרחיקות מדרכי את ילדיהן ואומרות, "אל תנעצו מבטים!"

The poor kid, you know, has this terrified look on his face, God knows what they think.

ולילד המסכן יש מבט מבוהל, אלוהים יודע מה עובר לו בראש.

And for decades, I'm going,

וזה נמשך כבר עשרות שנים.

why does this happen? What can I do about it? How can I change this? I mean there must be something.

מדוע זה קורה? מה ביכולתי לעשות? איך לשנות זאת? ודאי יש איזה פתרון.

So I would roll, I'd make no eye contact -- just kinda frown, right?

אז אני ממשיך להתגלגל ללא קשר-עין. סתם מבט זועף.

Or I'd dress up really, really sharply or something.

או שאני מתלבש באופן מאד מהודר.

Or I'd make eye contact with everyone --

או יוצר קשר-עין עם כולם--

that was really creepy; that didn't work at all.

זה היה ממש מפחיד. זה בכלל לא הצליח.

(Laughter)

[צחוק]

You know anything, I'd try. I wouldn't shower for a week -- nothing worked.

ניסיתי הכל. לא התקלחתי שבוע-- כלום לא עבד.

Nothing whatsoever worked until a few years ago,

ממש כלום. עד לפני כמה שנים,

my six-year-old daughters were looking at this wheelchair catalog that I had, and they said,

בנותי בנות ה-6 הסתכלו בקטלוג כסאות הגלגלים שלי ואמרו,

"Oh, Dad! Dad! Look, you gotta get these, these flashy wheels -- you gotta get 'em!"

"אבא! אבא! תראה. אתה חייב כאלה. אלה גלגלים מהבהבים. אתה חייב אותם!"

And I said, "Oh, girls, Dad is a very important journalist,

ואני אמרתי, "נו, בנות. אבא הרי עיתונאי חשוב נורא,

that just wouldn't do at all."

"זה ממש לא מתאים."

And of course, they immediately concluded,

והן כמובן סיכמו מיד:

"Oh, what a bummer, Dad. Journalists aren't allowed to have flashy wheels.

"איזה באסה, אבא. לעיתונאים אסור גלגלים מהבהבים.

I mean, how important could you be then?" they said.

אפשר לחשוב כמה אתה חשוב." הן אמרו.

I went, "Wait a minute, all right, right -- I'll get the wheels." Purely out of protest,

אמרתי, "רגע, בסדר, בסדר,-- אני אקנה אותם." רק מתוך מחאה.

I got the flashy wheels, and I installed them and --

קניתי את הגלגלים המהבהבים, התקנתי אותם, ואז--

check this out. Could I have my special light cue please?

תראו מה זה. אפשר לקבל את התאורה המיוחדת שלי?

(Laughter)

[צחוק]

Look at that!

תראו מה זה!

Now ... look at, look at this! Look at this!

תראו מה זה! תראו מה זה!

So what you are looking at here

מה שאתם רואים כאן

has completely changed my life,

שינה לגמרי את חיי,

I mean totally changed my life.

ממש כך. לגמרי.

Instead of blank stares and awkwardness,

במקום מבטים בוהים ומבוכה,

now it is pointing and smiling!

אנשים כעת מצביעים ומחייכים!

People going, "Awesome wheels, dude! Those are awesome!

הם אומרים, "אחלה גלגלים, חביבי! איזה מעולים!

I mean, I want some of those wheels!" Little kids say,

גם אני רוצה כאלה," אומרים ילדים קטנים.

"Can I have a ride?"

"אפשר סיבוב?"

(Laughter)

[צחוק]

And of course there's the occasional person --

ותמיד מגיע הטיפוס הזה,

usually a middle-aged male who will say,

בד"כ זכר בגיל העמידה שאומר,

"Oh, those wheels are great!

"אה, גלגלים נהדרים!

I guess they're for safety, right?"

זה מטעמי בטיחות, נכון?"

(Laughter)

[צחוק]

No! They're not for safety.

לא! זה לא מטעמי בטיחות!

No, no, no, no, no.

לא, לא, לא, לא, לא!

What's the difference here,

מה כאן ההבדל?

the wheelchair with no lights

כיסא הגלגלים בלי האורות

and the wheelchair with lights?

וכיסא הגלגלים עם האורות?

The difference is intent.

ההבדל הוא הכוונה.

That's right, that's right; I'm no longer a victim.

נכון מאד. נכון מאד: אני כבר לא קורבן.

I chose to change the situation -- I'm the Commander of the Starship Wheelchair with the phaser wheels in the front. Right?

בחרתי לשנות את המצב: אני מפקד החללית "כיסא גלגלים" עם גלגלי פייזר בחזית.

Intent changes the picture completely.

הכוונה משנה לגמרי את התמונה.

I choose to enhance

בחרתי לשדרג

this rolling experience

את חוויית הנסיעה

with a simple design element.

ע"י רכיב עיצובי פשוט.

Acting with intent.

כשפועלים מתוך כוונה

It conveys authorship.

זה משדר שיש מישהו מאחורי זה.

It suggests that someone is driving.

זה אומר שיש מישהו שנוהג.

It's reassuring; people are drawn to it.

זה מרגיע; אנשים נמשכים לזה.

Someone making the experience their own.

מישהו הפך את החוויה לשלו.

Covering the tragic tune

הוא מבצע לשיר הטרגי

with something different,

גירסת כיסוי שונה,

something radically different.

שונה באופן קיצוני.

People respond to that.

אנשים מגיבים לזה.

Now it seems simple, but actually I think

עכשיו זה נראה פשוט, אבל לדעתי,

in our society and culture in general,

בחברה ובתרבות שלנו בכלל,

we have a huge problem with intent.

יש לנו בעיה ענקית עם עניין הכוונה.

Now go with me here. Look at this guy. You know who this is?

כעת תעקבו אחרי. הביטו בבחור הזה. אתם יודעים מי זה?

It's Anders Breivik. Now, if he intended to kill

זהו אנדרס ברייויק. אם היתה לו כוונה לרצוח

in Olso, Norway last year,

באוסלו שבנורבגיה, בשנה שעברה,

dozens and dozens of young people --

עשרות צעירים--

if he intended to do that,

אם הוא התכוון לכך,

he's a vicious criminal. We punish him.

הריהו פושע מרושע. אנו מענישים אותו.

Life in prison. Death penalty in the United States, not so much in Norway.

מאסר עולם. בארה"ב זה היה עונש מוות, אך לא בנורבגיה.

But, if he instead acted out of a delusional fantasy,

אבל אם הוא פעל מתוך איזה חלום בהקיץ,

if he was motivated by some random mental illness,

אם הוא הונע בידי מחלת-נפש מקרית,

he's in a completely different category.

הוא שייך לקטגוריה שונה לגמרי.

We may put him away for life, but

ייתכן שנגזור עליו מאסר עולם,

we watch him clinically.

אבל תחת השגחה רפואית.

It's a completely different domain.

זה כבר עניין אחר לגמרי.

As an intentional murderer,

כרוצח בכוונה-תחילה,

Anders Breivik is merely evil.

אנדרס ברייויק הוא פשוט רשע.

But as a dysfunctional,

אך כאדם בלתי-מתפקד,

as a dysfunctional murderer/psychotic,

כרוצח פסיכוטי בלתי-מתפקד,

he's something much more complicated.

הוא משהו הרבה יותר מסובך:

He's the breath of some

הוא נשימת-אפו של איזה

primitive, ancient chaos.

תוהו פרימיטיבי וקדום.

He's the random state of nature

הוא אותו מצב טבעי אקראי

we emerged from.

שכולנו התפתחנו ממנו.

He's something very, very different.

הוא משהו מאד מאד שונה.

It's as though intent is an essential component for humanity.

כאילו שהכוונה היא מרכיב מהותי באנושיות.

It's what we're supposed to do somehow.

זהו כאילו מה שאנחנו אמורים לעשות.

We're supposed to act with intent.

אנו אמורים לפעול מתוך כוונה.

We're supposed to do things by design.

אנו אמורים לעשות דברים על פי עיצוב.

Intent is a marker for civilization.

הכוונה היא ציון של תרבות.

Now here's an example a little closer to home:

הנה דוגמה קצת יותר קרובה אלי:

My family is all about intent.

במשפחתי הכוונה היא ה-דבר.

You can probably tell there are two sets of twins,

אולי תוכלו להבחין שיש שני זוגות תאומים,

the result of IVF technology, in vitro fertilization technology,

תוצאה של הפריה חוץ-גופית,

due to some physical limitations I won't go into.

בגלל כמה מגבלות גופניות שלא אפרט.

Anyway, in vitro technology, IVF,

על כל פנים, ההפריה החוץ-גופית

is about as intentional as agriculture.

היא דבר מכוון כמו חקלאות.

Let me tell you, some of you may have the experience.

אולי אחדים מכם עברו את החוויה הזו.

In fact, the whole technology of sperm extraction

למעשה, כל טכנולוגיית הוצאת הזרע

for spinal cord-injured males was invented by a veterinarian.

עבור זכרים בעלי פציעת-שדרה הומצאה ע"י וטרינר.

I met the dude. He's a great guy.

פגשתי את הבחור הזה. אדם נהדר.

He carried this big leather bag full of sperm probes for

הוא נושא עימו תרמיל עור גדול מלא בגשושי זרע,

all of the animals that he'd worked with,

עבור כל בעלי החיים שהוא עבד איתם,

all the different animals.

כל מיני בעלי-חיים.

Probes he designed,

גשושים שהוא עיצב,

and in fact, he was really, really proud of these probes.

והוא מאד התגאה בגשושים האלה.

He would say, "You're right between horse and squirrel, John."

הוא נהג לומר, "אתה בדיוק באמצע בין סוס לסנאי, ג'ון."

(Laughter)

[צחוק]

But anyway, so when my wife and I decided

בכל אופן, אשתי ואני החלטנו

to upgrade our early middle age -- we had four kids, after all --

לשדרג את תחילח גיל העמידה שלנו-- הרי כבר היו לנו 4 ילדים--

with a little different technology

בעזרת טכנולוגיה קצת אחרת

that I won't explain in too much detail here --

שלא ארחיב עליה כאן--

my urologist assured me I had nothing whatsoever to worry about.

האורולוג שלי הבטיח לי שאין לי שום סיבה לדאוג.

"No need for birth control, Doc, are you sure about that?"

"לא צריך אמצעי מניעה, ד"ר? אתה בטוח?"

"John, John, I looked at your chart.

"ג'ון, ג'ון, הסתכלתי בתיק הרפואי שלך.

From your sperm tests we can

לפי בדיקות הזרע שלך

confidently say that

אנו יכולים לומר בבטחון

you're basically a form of birth control."

שאתה בעצמך סוג של אמצעי מניעה."

Well!

יפה!!

(Laughter)

[צחוק]

What a liberating thought! Yes!

איזו הקלה!

And after a couple very liberating weekends,

אחרי עוד כמה סופי-שבוע מלאים הקלה,

my wife and I,

אשתי ואני,

utilizing some cutting-edge erectile technology

בעזרת טכנולוגיה חדשנית ליצירת זיקפה

that is certainly worthy of a TEDTalk someday

שבהחלט ראויה מתישהו להרצאת TED,

but I won't get into it now,

אבל לא אכנס לזה,

we noticed some familiar, if unexpected, symptoms.

השגחנו בכמה תסמינים מוכרים, גם אם בלתי-צפויים.

I wasn't exactly a form of birth control.

לא הייתי בדיוק סוג של אמצעי מניעה.

Look at that font there. My wife was so pissed.

הביטו בגופן הזה. אשתי כל-כך כעסה.

I mean, did a designer come up with that?

היה איזה מעצב שהמציא את זה?

No, I don't think a designer did come up with that.

לא נראה לי שאיזה מעצב המציא את זה.

In fact, maybe that's the problem.

בעצם, אולי זו הבעיה.

And so, little Ajax was born.

וכך נולד אג'קס הקטן.

He's like our other children,

הוא דומה לשאר ילדינו,

but the experience is completely different.

אבל זו חוויה שונה לגמרי.

It's something like my accident, right?

זה דומה לתאונה שלי ,נכון?

He came out of nowhere.

הוא הפתיע אותנו.

But we all had to change,

אבל כולנו נאלצנו להשתנות,

but not just react to the given;

ולא סתם להגיב למשהו נתון;

we bend to this new experience with intent.

התגמשנו בהתאם לחוויה הזו עם כוונה.

We're five now. Five.

אנחנו חמישה כעת. חמישה.

Facing the given with intent. Doing things by design.

לקבל את הנתון מתוך כוונה. לעשות דברים מתוך עיצוב.

Hey, the name Ajax -- you can't get much more intentional than that, right?

והשם אג'קס-- מה יותר מכוון מזה, נכון?

We're really hoping he thanks us for that later on.

אנו באמת מקווים שהוא יודה לנו עליו בעתיד.

(Laughter)

[צחוק]

But I never became a designer. No, no, no, no. Never attempted. Never even close.

אך מעולם לא נעשיתי מעצב. לא, לא. לא ניסיתי. אפילו לא קרוב לכך.

I did love some great designs as I was growing up:

אבל בילדותי, אהבתי כמה עיצובים מעולים:

The HP 35S calculator -- God, I loved that thing. Oh God, I wish I had one.

מחשבון אייץ'-פי 35 אס. כמה אהבתי אותו. הלוואי שהיה לי כזה.

Man, I love that thing.

ממש אהבתי את הדבר הזה.

I could afford that.

יכולתי לקנות אותו.

Other designs I really couldn't afford, like the 1974 911 Targa.

היו עיצובים שלא יכולתי לקנות, כמו ה"טרגה 911" מ-1947.

In school, I studied nothing close to design or engineering;

לא למדתי בביה"ס שום דבר שמתקרב לעיצוב או להנדסה;

I studied useless things like the Classics,

למדתי דברים חסרי-תועלת כמו היסטוריה קלסית,

but there were some lessons even there --

אבל אפילו שם היו כמה שיעורים--

this guy, Plato, it turns out he's a designer.

הבחור הזה, אפלטון, מסתבר שהוא היה מעצב.

He designed a state in "The Republic,"

הוא עיצב מדינה, בחיבורו "הרפובליקה",

a design never implemented.

עיצוב שמעולם לא מומש.

Listen to one of the design features

הקשיבו לאחד מהמאפיינים העיצוביים

of Plato's Government 4.0:

של הממשל לפי אפלטון, גירסה 4.0:

"The State in which the rulers are most reluctant to govern

"המדינה שבה השליטים הכי פחות רוצים בשלטון,

is always the best and most quietly governed,

השלטון בה יהיה הטוב והשקט ביותר,

and the State in which they are most eager, the worst."

ואילו המדינה ששליטיה הכי משתוקקים לשלוט - הגרוע ביותר."

Well, got that wrong, didn't we?

עשינו הכל הפוך, לא?

But look at that statement; it's all about intent. That's what I love about it.

ותביטו באמירה הזו: הכל עניין של כוונה. זה מה שאני אוהב בה.

But consider what Plato is doing here. What is he doing?

שאלו את עצמכם, מה אפלטון עושה כאן?

It's a grand idea of design -- a huge idea of design,

זהו רעיון עיצובי נפלא-- רעיון עיצובי ענק,

common to all of the voices of religion and philosophy

והוא משותף לכל הקולות בדת ובפילוסופיה

that emerged in the Classical period.

שהופיעו בתקופה הקלסית.

What was going on then?

מה התרחש אז?

They were trying to answer the question of

הם ניסו לענות על השאלה

what would human beings do now that they were no longer simply trying to survive?

מה על בני האדם לעשות כעת, כשכבר אינם צריכים לדאוג להישרדותם?

As the human race emerged from a prehistoric chaos,

כשהמין האנושי יצא מן התוהו של הפרהיסטוריה,

a confrontation with random, brutal nature,

שהיה מלחמה נגד טבע אקראי ואכזר,

they suddenly had a moment to think -- and there was a lot to think about.

לפתע היה לו זמן לחשוב-- והיה הרבה על מה לחשוב.

All of a sudden, human existence needed an intent.

לפתע-פתאום הקיום האנושי נזקק לכוונה.

Human life needed a reason.

החיים האנושיים נזקקו לסיבה.

Reality itself needed a designer.

המציאות עצמה נזקקה למעצב.

The given was replaced

הנתון התחלף

by various aspects of intent,

בהיבטים שונים של כוונה,

by various designs,

בעיצובים שונים,

by various gods.

באלים שונים.

Gods we're still fighting about. Oh yeah.

אלים שאנחנו עדיין נלחמים בשמם. בהחלט.

Today we don't confront the chaos of nature.

היום אנו כבר לא נלחמים בתוהו של הטבע.

Today it is the chaos of humanity's impact on the Earth itself that we confront.

היום אנו נלחמים נגד התוהו של השפעת האדם על העולם.

This young discipline called design, I think,

התחום הצעיר הקרוי עיצוב, לדעתי,

is in fact the emerging ethos

הוא למעשה תורת המוסר החדשה

formulating and then answering a very new question:

שמעצבת שאלה חדשה לגמרי וגם עונה עליה:

What shall we do now

מה נעשה עכשיו

in the face of the chaos that we have created?

לנוכח התוהו שיצרנו?

What shall we do?

מה עלינו לעשות?

How shall we inscribe intent

איך נשבץ כוונה

on all the objects we create,

בכל החפצים שאנו יוצרים,

on all the circumstances we create,

בכל הנסיבות שאנו יוצרים,

on all the places we change?

בכל המקומות שאנו משנים?

The consequences of a planet with 7 billion people and counting.

ההשלכות של כוכב-לכת עם 7 מיליארד נפש, מספר לא סופי.

That's the tune we're all covering today, all of us.

זה השיר שכולנו יוצרים כיום גירסת כיסוי עבורו. כולנו.

And we can't just imitate the past. No.

ואיננו יכולים סתם לחקות את העבר. לא.

That won't do.

זה לא יילך.

That won't do at all.

זה בכלל לא יילך.

Here's my favorite design moment:

הנה הרגע העיצובי האהוב עלי:

In the city of Kinshasa in Zaire in the 1990s,

בעיר קינשסה שבזאיר, בשנות ה-90,

I was working for ABC News, and I was reporting on

עבדתי עבור "איי-בי-סי ניוז", ודיווחתי אודות

the fall of Mobutu Sese Seko, the dictator, the brutal dictator in Zaire,

נפילתו של מובוטו ססה סקו, הרודן האכזרי של זאיר,

who raped and pillaged that country.

שאנס ובזז את אותה ארץ.

There was rioting in the middle of Kinshasa.

היו מהומות בלב קינשסה.

The place was falling apart; it was a horrible, horrible place,

הכל התפרק לחתיכות. זה היה מקום נורא, נורא.

and I needed to go and explore the center of Kinshasa

והייתי אמור להגיע ללב העיר קינשסה

to report on the rioting and the looting.

כדי לדווח על המהומות והביזה.

People were carrying off vehicles, carrying off pieces of buildings.

אנשים פירקו מכוניות, סחבו חתיכות של בניינים.

Soldiers were in the streets shooting at looters and herding some in mass arrests.

החיילים ברחובות ירו בבוזזים וערכו מעצרים המוניים.

In the middle of this chaos, I'm rolling around in a wheelchair,

בלב כל התוהו, אני מתגלגל לי על כיסא גלגלים,

and I was completely invisible. Completely.

והייתי לגמרי בלתי-נראה. לגמרי.

I was in a wheelchair; I didn't look like a looter.

הייתי בכיסא גלגלים, לא נראיתי כמו בוזז.

I was in a wheelchair; I didn't look like a journalist, particularly, at least from their perspective.

הייתי בכיסא גלגלים, לא נראיתי כעיתונאי, בפרט מנקודת מבטם.

And I didn't look like a soldier, that's for sure.

וגם לא כמו חייל, זה בטוח.

I was part of this sort of background noise of the misery of Zaire, completely invisible.

התמזגתי ברעש הרקע של הסבל בזאיר. לגמרי בלתי-נראה.

And all of a sudden, from around a corner, comes this young man, paralyzed, just like me,

ולפתע מגיח מעבר לפינה צעיר משותק, בדיוק כמוני,

in this metal and wood and leather

במין מתקן עשוי מתכת, עץ ועור,

pedal, three-wheel tricycle-wheelchair device,

משהו בין תלת-אופן וכיסא גלגלים,

and he pedals up to me as fast as he can.

והוא מדווש אלי הכי מהר שהוא מסוגל.

He goes, "Hey, mister! Mister!"

ואומר, "הי, אדון, אדון!"

And I looked at him --

ואני מביט בו--

he didn't know any other English than that, but we didn't need English, no, no, no, no, no.

והוא לא ידע אף מילה נוספת באנגלית, אבל הוא לא זקוק לאנגלית, ממש לא.

We sat there and compared wheels and tires and spokes and tubes.

ישבנו שם ועשינו השוואות בין גלגלים וצמיגים וחישורים וצינורות.

And I looked at his whacky pedal mechanism;

הבטתי במנגנון הדיווש המטורף שלו;

he was full of pride over his design.

הוא היה מלא גאווה בעיצוב שלו.

I wish I could show you that contraption.

הלוואי ויכולתי להראות לכם את השיפצור שלו.

His smile, our glow

את החיוך שלו, את השמחה שלנו

as we talked a universal language

כששוחחנו בשפה אוניברסלית

of design,

של עיצוב,

invisible to the chaos around us.

בלתי-נראים בכל התוהו שמסביבנו.

His machine: homemade, bolted, rusty, comical.

המכשיר שלו: תוצרת-בית, מלא ברגים, חלוד, מצחיק.

My machine: American-made, confident, sleek.

המכשיר שלי: תוצרת אמריקה, משרה בטחון, מושלם.

He was particularly proud of the comfortable seat, really comfortable seat

הוא התגאה במיוחד במושב הנוח, מושב ממש נוח

he had made in his chariot

שהכין עבור הכרכרה שלו

and its beautiful fabric fringe around the edge.

ובציציות הבד היפות סביב שוליו.

Oh, I wish I'd had those sparkly wheels back then to have shown him, man!

חבל שלא יכולתי אז להראות לו את הגלגלים המהבהבים האלה!

He would have loved those! Oh yeah.

הוא היה מת עליהם. בחיי!

He would have understood those;

הוא היה מבין אותם.

a chariot of pure intent -- think about it --

כרכרה של כוונה טהורה -- חישבו על כך --

in a city out of control.

באמצע עיר שיצאה משליטה.

Design blew it all away for a moment.

העיצוב העלים לרגע את הכל.

We spoke for a few minutes and then each of us vanished back into the chaos.

שוחחנו כמה רגעים ואז נעלמנו שנינו בחזרה לתוך התוהו.

He went back to the streets of Kinshasa;

הוא שב לרחובות קינשסה;

I went to my hotel. And I think of him now, now ...

אני שבתי למלון. וכעת אני חושב עליו...

And I pose this question.

ואני מציג שאלה:

An object imbued with intent --

חפץ ספוג כוונה--

it has power,

יש לו עוצמה,

it's treasure, we're drawn to it.

זהו אוצר. אנו נמשכים אליו.

An object devoid of intent --

חפץ נעדר כוונה--

it's random, it's imitative,

הוא אקראי, מזויף,

it repels us. It's like a piece of junk mail to be thrown away.

הוא דוחה אותנו. זה כמו דוא"ל הזבל שאנו מוחקים.

This is what we must demand of our lives,

זה מה שעלינו לדרוש מחיינו,

of our objects, of our things, of our circumstances:

מחפצינו, מהדברים שלנו, מנסיבות חיינו:

living with intent.

לחיות עם כוונה.

And I have to say

ועלי לומר

that on that score, I have a very unfair advantage over all of you.

שבניקוד הסופי יש לי יתרון לא-הוגן על כולכם.

And I want to explain it to you now because this is a very special day.

וברצוני להסביר לכם זאת, כי היום יום מיוחד מאד.

Thirty-six years ago at nearly this moment,

לפני 36 שנה, כמעט בזה הרגע,

a 19-year-old boy awoke from a coma

נער בן 19 התעורר מתרדמת

to ask a nurse a question,

כדי לשאול את האחות שאלה,

but the nurse was already there with an answer.

אבל האחות כבר הכינה לו תשובה:

"You've had a terrible accident, young man. You've broken your back.

"עברת תאונה נוראה, בחור צעיר, שברת את גבך.

You'll never walk again."

לעולם לא תוכל ללכת."

I said, "I know all that -- what day is it?"

אמרתי, "את זה אני כבר יודע-- איזה יום היום?"

You see, I knew that the car had gone over the guardrail on the 28th of February,

כי ידעתי שהמכונית עברה את גדר ההפרדה ב-28 לפברואר,

and I knew that 1976 was a leap year.

וידעתי ש-1976 היא שנה מעוברת.

"Nurse! Is this the 28th or the 29th?"

"אחות, היום זה ה-28 או ה-29?"

And she looked at me and said,

והיא הביטה בי ואמרה,

"It's March 1st."

"היום הראשון למרץ."

And I went, "Oh my God.

ואני אמרתי, "אוי ואבוי.

I've got some catching up to do!"

מה שהפסדתי!"

And from that moment, I knew

ומאותו רגע ידעתי

the given was that accident;

שהתאונה היתה נתון.

I had no option but to make up

לא נותרה לי ברירה אלא ליצור

this new life without walking.

את החיים החדשים האלה, שאין בהם הליכה.

Intent -- a life with intent --

כוונה-- חיים עם כוונה--

lived by design,

לחיות בדרך של עיצוב,

covering the original

לבצע גירסאות כיסוי למקור

with something better.

באמצעות משהו טוב יותר.

It's something for all of us to do or find a way to do in these times.

זה משהו שכולנו צריכים לעשות בזמנים כאלה.

To get back to this,

לחזור לזה,

to get back to design,

לחזור לעיצוב,

and as my daddy suggested a long time ago,

כפי שאבי טען לפני זמן רב,

"Make the song your own, John.

"הפוך את השיר לשלך, ג'ון.

Show everybody what you intend."

"תראה לכולם מה כוונתך."

Daddy,

אבא,

this one's for you.

השיר הזה מוקדש לך.

(Music)

[מוסיקה]

♫ Jo Jo was a man who thought he was a loner ♫

ג'ו ג'ו היה איש שחשב שהוא בודד

♫ but he was another man. ♫

אבל הוא היה מישהו אחר.

♫ Jo Jo left his home in Tucson, Arizona to attend a California bash. ♫

ג'ו ג'ו עזב את ביתו בטוסון, אריזונה, ונסע למסיבה בקליפורניה.

♫ Get back, get back, ♫

חזור, חזור,

♫ get back to where you once belonged. ♫

חזור לאן שאתה שייך.

♫ Get back, get back, ♫

חזור, חזור,

♫ get back to where you once belonged. ♫

חזור לאן שאתה שייך.

(Applause)

[מחיאות כפיים]