How racial bias works -- and how to disrupt it | Jennifer L. Eberhardt

תרגום: מיכל סלמן עריכה: Sigal Tifferet

Some years ago,

לפני מספר שנים,

I was on an airplane with my son who was just five years old at the time.

הייתי במטוס עם הבן שלי שהיה אז רק בן חמש.

My son was so excited about being on this airplane with Mommy.

בני כל כך התלהב להיות על המטוס הזה עם אימא.

He's looking all around and he's checking things out

הוא מסתכל מסביב והוא בודק דברים

and he's checking people out.

והוא בוחן אנשים.

And he sees this man, and he says,

והוא רואה את האיש הזה, והוא אומר,

"Hey! That guy looks like Daddy!"

"היי! הבחור הזה נראה כמו אבא!"

And I look at the man,

ואני מסתכלת על האיש,

and he didn't look anything at all like my husband,

והוא בכלל לא נראה כמו בעלי,

nothing at all.

בכלל לא.

And so then I start looking around on the plane,

ואז התחלתי להסתכל סביבי במטוס,

and I notice this man was the only black guy on the plane.

ושמתי לב שהאיש הזה היה הבחור השחור היחיד במטוס.

And I thought,

וחשבתי,

"Alright.

"בסדר.

I'm going to have to have a little talk with my son

אני אצטרך לנהל שיחה קצרה עם בני

about how not all black people look alike."

על זה שלא כל האנשים השחורים נראים אותו דבר. "

My son, he lifts his head up, and he says to me,

בני מרים את הראש למעלה, והוא אומר לי,

"I hope he doesn't rob the plane."

"אני מקווה שהוא לא ישדוד את המטוס".

And I said, "What? What did you say?"

ואני אמרתי, "מה? מה אמרת?"

And he says, "Well, I hope that man doesn't rob the plane."

והוא אומר, "טוב, אני מקווה שהאיש הזה לא ישדוד את המטוס".

And I said, "Well, why would you say that?

ואני אמרתי, "למה אתה אומר דבר כזה?

You know Daddy wouldn't rob a plane."

אתה יודע שאבא לא היה שודד מטוס".

And he says, "Yeah, yeah, yeah, well, I know."

והוא אומר, "כן, כן, כן, אני יודע".

And I said, "Well, why would you say that?"

ואמרתי, "אז למה אתה אומר את זה?".

And he looked at me with this really sad face,

והוא הסתכל עליי עם הפרצוף העצוב הזה,

and he says,

ואמר,

"I don't know why I said that.

"אני לא יודע למה אמרתי את זה.

I don't know why I was thinking that."

אני לא יודע למה חשבתי על זה".

We are living with such severe racial stratification

אנו חיים בריבוד גזעי כה חמור

that even a five-year-old can tell us what's supposed to happen next,

שאפילו ילד בן חמש יכול לומר לנו מה הדבר הבא שאמור לקרות,

even with no evildoer,

אפילו ללא רשע,

even with no explicit hatred.

אפילו ללא שנאה מפורשת.

This association between blackness and crime

הקשר הזה בין צבע עור שחור ובין פשע

made its way into the mind of my five-year-old.

עשה את דרכו אל התודעה של בני בן החמש.

It makes its way into all of our children,

הוא עושה את דרכו אל כל ילדינו,

into all of us.

אל כל אחד מאתנו.

Our minds are shaped by the racial disparities

המוחות שלנו מעוצבים על ידי ההבדלים הגזעיים

we see out in the world

שאנו רואים בעולם

and the narratives that help us to make sense of the disparities we see:

ועל ידי הנרטיבים שעוזרים לנו להבין את ההבדלים שאנו רואים:

"Those people are criminal."

"האנשים האלה פושעים".

"Those people are violent."

"האנשים האלה אלימים".

"Those people are to be feared."

"צריך לחשוש מהאנשים האלה".

When my research team brought people into our lab

כאשר צוות המחקר שלי הביא אנשים אל המעבדה שלנו

and exposed them to faces,

וחשף אותם לפרצופים,

we found that exposure to black faces led them to see blurry images of guns

מצאנו שחשיפה לפרצופים שחורים הובילה אותם לראות תמונות מטושטשות של רובים

with greater clarity and speed.

בבהירות ובמהירות גדולות יותר.

Bias cannot only control what we see,

הטיות לא רק יכולות לשלוט במה שאנחנו רואים,

but where we look.

אלא גם איפה אנחנו מסתכלים.

We found that prompting people to think of violent crime

גילינו שאם מעודדים אנשים לחשוב על פשע אלים

can lead them to direct their eyes onto a black face

הדבר יכול לגרום להם לכוון את עיניהם לעבר פנים שחורות

and away from a white face.

ולהסיט אותן מפנים לבנות.

Prompting police officers to think of capturing and shooting

כאשר מבקשים משוטרים לחשוב על לכידה וירי

and arresting

ומעצר

leads their eyes to settle on black faces, too.

הדבר מוביל את עיניהם להתמקד בפרצופים שחורים גם כן.

Bias can infect every aspect of our criminal justice system.

הטיות עלולות לזהם כל היבט של מערכת המשפט הפלילית שלנו.

In a large data set of death-eligible defendants,

במערכת נתונים גדולה של נאשמים שעלולים לקבל גזר דין מוות,

we found that looking more black more than doubled their chances

מצאנו שצבע עור שחור יותר מגדיל ביותר מפי 2 את הסיכויים שלהם

of receiving a death sentence --

לקבל גזר דין מוות -

at least when their victims were white.

לפחות כשקרבנותיהם היו לבנים.

This effect is significant,

התוצאה הזאת מובהקת סטטיסטית,

even though we controlled for the severity of the crime

למרות שנטרלנו את חומרת הפשע

and the defendant's attractiveness.

ואת מידת האטרקטיביות של הנאשם.

And no matter what we controlled for,

ולא משנה מה נטרלנו,

we found that black people were punished

מצאנו שאנשים שחורים נענשו

in proportion to the blackness of their physical features:

ביחס ישר לגוון השחור של מאפייניהם הפיזיים:

the more black,

יותר שחור,

the more death-worthy.

יותר ראוי למות.

Bias can also influence how teachers discipline students.

הטיה יכולה גם להשפיע על האופן שבו מורים מטילים משמעת על תלמידים.

My colleagues and I have found that teachers express a desire

עמיתיי ואני מצאנו שמורים מביעים רצון

to discipline a black middle school student more harshly

להטיל משמעת על תלמיד שחור בחטיבת הביניים בצורה קשה יותר

than a white student

מאשר על תלמיד לבן

for the same repeated infractions.

עבור אותן עבירות חוזרות ונשנות.

In a recent study,

במחקר שנערך לאחרונה,

we're finding that teachers treat black students as a group

אנו מגלים שהמורים מתייחסים אל תלמידים שחורים כאל קבוצה

but white students as individuals.

אבל אל תלמידים לבנים כאל יחידים.

If, for example, one black student misbehaves

אם, למשל, תלמיד שחור אחד אינו מתנהג כראוי

and then a different black student misbehaves a few days later,

ואז תלמיד שחור אחר אינו מתנהג כראוי כעבור כמה ימים,

the teacher responds to that second black student

המורה מגיב כלפי התלמיד השחור השני

as if he had misbehaved twice.

כאילו הוא התנהג שלא כראוי פעמיים.

It's as though the sins of one child

זה כאילו שחטאיו של ילד אחד

get piled onto the other.

נערמים על אלה של הילד האחר.

We create categories to make sense of the world,

אנו יוצרים קטגוריות במטרה להבין את העולם,

to assert some control and coherence

לקבוע מעט שליטה ולכידות

to the stimuli that we're constantly being bombarded with.

בין הגירויים שאנחנו כל הזמן מופגזים בהם.

Categorization and the bias that it seeds

פעולת הסיווג וההטיות שהיא זורעת

allow our brains to make judgments more quickly and efficiently,

מאפשרות למוחנו לגבש דעות בצורה מהירה ויעילה יותר,

and we do this by instinctively relying on patterns

ואנחנו עושים זאת על ידי הסתמכות אינסטינקטיבית על דפוסים

that seem predictable.

שנראים צפויים.

Yet, just as the categories we create allow us to make quick decisions,

אך כפי שהקטגוריות שאנו יוצרים מאפשרות לנו לקבל החלטות מהירות,

they also reinforce bias.

הן גם מגבירות את ההטיות.

So the very things that help us to see the world

אז בעצם אותם הדברים שעוזרים לנו לראות עולם

also can blind us to it.

יכולים גם לעוור אותנו.

They render our choices effortless,

הם מספקים עבורנו בחירות ללא מאמץ,

friction-free.

ללא התנגדות.

Yet they exact a heavy toll.

אך הם גובים מחיר כבד.

So what can we do?

אז מה אנו יכולים לעשות?

We are all vulnerable to bias,

כולנו חשופים להטיות,

but we don't act on bias all the time.

אבל אנו לא פועלים על פיהן כל הזמן.

There are certain conditions that can bring bias alive

ישנם תנאים מסוימים שיכולים לעורר הטיה

and other conditions that can muffle it.

ותנאים אחרים שיכולים לעמעם אותה.

Let me give you an example.

הרשו לי לתת לכם דוגמה.

Many people are familiar with the tech company Nextdoor.

אנשים רבים מכירים את חברת הטכנולוגיה Nextdoor.

So, their whole purpose is to create stronger, healthier, safer neighborhoods.

כל מטרתם היא ליצור שכונות חזקות, בריאות ובטוחות יותר.

And so they offer this online space

ולשם כך הם מציעים את המרחב המקוון הזה

where neighbors can gather and share information.

שבו שכנים יכולים להתאסף ולשתף מידע.

Yet, Nextdoor soon found that they had a problem

אך נקסטדור גילו מהר מאוד שיש להם בעיה

with racial profiling.

עם יצירת פרופיל גזעי.

In the typical case,

במקרה אופייני,

people would look outside their window

אנשים הסתכלו מחוץ לחלון שלהם

and see a black man in their otherwise white neighborhood

וראו גבר שחור בשכונה הלבנה שלהם

and make the snap judgment that he was up to no good,

ומיד החליטו שיש לו כוונות רעות,

even when there was no evidence of criminal wrongdoing.

אפילו כאשר לא היו לכך עדויות של מעשים פליליים.

In many ways, how we behave online

במובנים רבים, האופן שבו אנו מתנהגים ברשת

is a reflection of how we behave in the world.

מהווה השתקפות של האופן שבו אנחנו מתנהגים בעולם.

But what we don't want to do is create an easy-to-use system

אבל מה שאנחנו לא רוצים לעשות הוא ליצור מערכת קלה לשימוש

that can amplify bias and deepen racial disparities,

שתגביר את ההטיות ותעמיק את הפערים הגזעיים,

rather than dismantling them.

במקום לפרק אותם.

So the cofounder of Nextdoor reached out to me and to others

אז המייסד השותף של Nextdoor פנה אליי ואל אחרים

to try to figure out what to do.

כדי לנסות ולהבין מה לעשות.

And they realized that to curb racial profiling on the platform,

והם הבינו שכדי לרסן את החתך הגזעי בפלטפורמה,

they were going to have to add friction;

הם יצטרכו להוסיף נקודת חיכוך;

that is, they were going to have to slow people down.

כלומר, להאט את תגובתם של האנשים.

So Nextdoor had a choice to make,

אז ל- Nextdoor הייתה ברירה,

and against every impulse,

וכנגד כל דחף,

they decided to add friction.

הם החליטו להוסיף נקודת חיכוך.

And they did this by adding a simple checklist.

והם עשו זאת על ידי הוספת רשימה פשוטה.

There were three items on it.

היו בה שלושה פריטים.

First, they asked users to pause

ראשית, הם ביקשו מהמשתמשים להשתהות

and think, "What was this person doing that made him suspicious?"

ולחשוב, "מה האדם הזה עשה שגרם לו להיראות חשוד?"

The category "black man" is not grounds for suspicion.

הקטגוריה "איש שחור" אינה עילה לחשד.

Second, they asked users to describe the person's physical features,

שנית, הם ביקשו מהמשתמשים לתאר את התכונות הפיזיות של האדם,

not simply their race and gender.

לא רק את הגזע ואת המין שלהם.

Third, they realized that a lot of people

שלישית, הם הבינו שהרבה אנשים

didn't seem to know what racial profiling was,

כנראה אינם יודעים מהי יצירת פרופיל גזעי

nor that they were engaging in it.

או שהם לוקחים בה חלק.

So Nextdoor provided them with a definition

אז Nextdoor סיפקה להם הגדרה

and told them that it was strictly prohibited.

ואמרה להם שהדבר אסור בהחלט.

Most of you have seen those signs in airports

רובכם כבר ראיתם את השלטים האלה בשדות התעופה

and in metro stations, "If you see something, say something."

ובתחנות המטרו, "אם אתם רואים משהו, תגידו משהו".

Nextdoor tried modifying this.

Nextdoor ניסתה להתאים זאת.

"If you see something suspicious,

"אם אתם רואים משהו חשוד,

say something specific."

תגידו משהו ספציפי".

And using this strategy, by simply slowing people down,

ובאמצעות אסטרטגיה זו, פשוט על ידי השהיית אנשים,

Nextdoor was able to curb racial profiling by 75 percent.

Nextdoor הצליחה לרסן את השימוש בחתך גזעי ב 75% .

Now, people often will say to me,

עכשיו, אנשים לעתים קרובות אומרים לי,

"You can't add friction in every situation, in every context,

"את לא יכולה להוסיף נקודת חיכוך בכל סיטואציה, בכל הקשר,

and especially for people who make split-second decisions all the time."

ובעיקר עבור אנשים שמקבלים החלטות בשבריר שנייה כל הזמן".

But it turns out we can add friction

אבל מסתבר שאנו יכולים להוסיף נקודת חיכוך

to more situations than we think.

למצבים רבים יותר ממה שאנחנו חושבים.

Working with the Oakland Police Department

בעבודה עם משטרת אוקלנד

in California,

בקליפורניה,

I and a number of my colleagues were able to help the department

אני וכמה מעמיתיי הצלחנו לעזור להם

to reduce the number of stops they made

לצמצם את מספר המעצרים שביצעו

of people who were not committing any serious crimes.

של אנשים שלא ביצעו פשע חמור כלשהו.

And we did this by pushing officers

ועשינו זאת על ידי עידוד השוטרים

to ask themselves a question before each and every stop they made:

לשאול את עצמם שאלה אחת לפני כל מעצר שביצעו:

"Is this stop intelligence-led,

"האם המעצר הזה מבוסס על מודיעין,

yes or no?"

כן או לא?"

In other words,

במילים אחרות,

do I have prior information to tie this particular person

האם יש לי מידע קודם לקשור את האדם המסוים הזה

to a specific crime?

עם פשע ספציפי?

By adding that question

על ידי הוספת שאלה זו

to the form officers complete during a stop,

לטופס ששוטרים ממלאים במהלך מעצר,

they slow down, they pause,

הם האטו, הם השתהו,

they think, "Why am I considering pulling this person over?"

הם חושבים, "מדוע אני שוקל לעצור את האדם הזה?"

In 2017, before we added that intelligence-led question to the form,

בשנת 2017, לפני שהוספנו את השאלה מבוססת מודיעין לטופס,

officers made about 32,000 stops across the city.

שוטרים ביצעו כ- 32,000 מעצרים ברחבי העיר.

In that next year, with the addition of this question,

בשנה שאחריה, עם תוספת שאלה זו,

that fell to 19,000 stops.

זה ירד ל - 19,000 מעצרים.

African-American stops alone fell by 43 percent.

מעצרים של אפרו-אמריקאיים בלבד ירדו ב- 43%.

And stopping fewer black people did not make the city any more dangerous.

והירידה במעצרים של אנשים שחורים לא הפכה את העיר למסוכנת יותר.

In fact, the crime rate continued to fall,

למעשה, שיעור הפשיעה המשיך לרדת,

and the city became safer for everybody.

והעיר הפכה בטוחה יותר עבור כולם.

So one solution can come from reducing the number of unnecessary stops.

כך שפתרון אחד יכול להגיע מהפחתה במספר המעצרים המיותרים.

Another can come from improving the quality of the stops

פתרון אחר יכול להגיע משיפור איכות המעצרים

officers do make.

ששוטרים מבצעים.

And technology can help us here.

וטכנולוגיה יכולה לעזור לנו כאן.

We all know about George Floyd's death,

כולנו יודעים על מותו של ג'ורג' פלויד,

because those who tried to come to his aid held cell phone cameras

כי אלה שניסו לעזור לו החזיקו מצלמות בטלפון הסלולרי

to record that horrific, fatal encounter with the police.

לתעד את המפגש המחריד והקטלני הזה עם המשטרה.

But we have all sorts of technology that we're not putting to good use.

אבל יש לנו כל מיני טכנולוגיות שאנחנו לא מנצלים לטובה.

Police departments across the country

אנשי משטרה ברחבי הארץ

are now required to wear body-worn cameras

כעת נדרשים ללבוש מצלמות גוף

so we have recordings of not only the most extreme and horrific encounters

כך שיש לנו לא רק הקלטות של המפגשים הקיצוניים והנוראיים ביותר

but of everyday interactions.

אלא גם של אינטראקציות יומיומיות.

With an interdisciplinary team at Stanford,

עם צוות בינתחומי בסטנפורד,

we've begun to use machine learning techniques

התחלנו להשתמש בטכניקות של למידת מכונה

to analyze large numbers of encounters.

לנתח מספר גדול של מפגשים.

This is to better understand what happens in routine traffic stops.

וזאת כדי להבין טוב יותר את מה שקורה במעצרים שגרתיים.

What we found was that

מה שגילינו הוא

even when police officers are behaving professionally,

שאפילו כאשר שוטרים מתנהגים במקצועיות,

they speak to black drivers less respectfully than white drivers.

הם מדברים עם נהגים שחורים בפחות כבוד בהשוואה לנהגים לבנים.

In fact, from the words officers use alone,

למעשה, רק מהמילים שהשוטרים אמרו,

we could predict whether they were talking to a black driver or a white driver.

יכולנו לקבוע אם הם מדברים עם נהג שחור או עם נהג לבן.

The problem is that the vast majority of the footage from these cameras

הבעיה היא שהרוב המכריע של צילומי המצלמות האלה

is not used by police departments

אינו מנוצל על ידי המשטרה

to understand what's going on on the street

להבין את מה שקורה ברחוב

or to train officers.

או להכשיר שוטרים.

And that's a shame.

וחבל.

How does a routine stop turn into a deadly encounter?

איך מעצר שגרתי הופך למפגש קטלני?

How did this happen in George Floyd's case?

איך זה קרה במקרה של ג'ורג' פלויד?

How did it happen in others?

איך זה קרה אצל אחרים?

When my eldest son was 16 years old,

כשבני הבכור היה בן 16,

he discovered that when white people look at him,

הוא גילה שכאשר אנשים לבנים מביטים בו,

they feel fear.

הם חשים פחד.

Elevators are the worst, he said.

המעליות הן הגרועות ביותר, אמר.

When those doors close,

כאשר הדלתות האלה נסגרות,

people are trapped in this tiny space

אנשים לכודים בחלל הזעיר הזה

with someone they have been taught to associate with danger.

עם מישהו שלימדו אותם לקשר עם סכנה.

My son senses their discomfort,

הבן שלי מרגיש את אי הנוחות שלהם,

and he smiles to put them at ease,

והוא מחייך כדי להקל עליהם,

to calm their fears.

להרגיע את הפחדים שלהם.

When he speaks,

כשהוא מדבר,

their bodies relax.

גופם נרגע.

They breathe easier.

הם נושמים יותר בקלות.

They take pleasure in his cadence,

הם נהנים מחיתוך הדיבור שלו,

his diction, his word choice.

מהסגנון שלו, מבחירת המילים שלו.

He sounds like one of them.

הוא נשמע כמו אחד מהם.

I used to think that my son was a natural extrovert like his father.

פעם חשבתי שהבן שלי הוא מוחצן מטבעו כמו אביו.

But I realized at that moment, in that conversation,

אבל באותו רגע הבנתי, בשיחה ההיא,

that his smile was not a sign that he wanted to connect

שהחיוך שלו לא היה סימן לכך שהוא רוצה להתחבר

with would-be strangers.

עם אנשים זרים.

It was a talisman he used to protect himself,

זה היה קמע שהוא השתמש בו להגן על עצמו,

a survival skill he had honed over thousands of elevator rides.

מיומנות הישרדותית שהשחיז במהלך אלפי נסיעות במעלית.

He was learning to accommodate the tension that his skin color generated

הוא למד להכיל את המתח שצבע עורו חולל

and that put his own life at risk.

ושסיכן את חייו שלו.

We know that the brain is wired for bias,

אנו יודעים שהמוח מחווט להטיות,

and one way to interrupt that bias is to pause and to reflect

ואחת הדרכים להפסיק הטיות שכאלה היא לעצור ולהרהר

on the evidence of our assumptions.

על העדויות להנחות שלנו.

So we need to ask ourselves:

לכן עלינו לשאול את עצמנו:

What assumptions do we bring when we step onto an elevator?

אילו הנחות אנו מביאים כשאנחנו נכנסים לתוך מעלית?

Or an airplane?

או מטוס?

How do we make ourselves aware of our own unconscious bias?

כיצד נהיה מודעים להטיות הלא מודעות שלנו?

Who do those assumptions keep safe?

על מי מגנות ההנחות האלה?

Who do they put at risk?

את מי הן מסכנות?

Until we ask these questions

עד שנשאל את השאלות האלה

and insist that our schools and our courts and our police departments

ונתעקש שבתי הספר שלנו ובתי המשפט שלנו והמשטרה שלנו

and every institution do the same,

וכל מוסד יעשה את אותו הדבר,

we will continue to allow bias

אנו נמשיך לאפשר להטיות

to blind us.

לעוור אותנו.

And if we do,

ובמצב כזה,

none of us are truly safe.

אף אחד מאיתנו לא בטוח באמת.

Thank you.

תודה רבה.