Dean Kamen: The emotion behind invention

מתרגם: Nimrod Drori מבקר: Ido Dekkers

It's not about technology,

זה לא על טכנולוגיה.

it's about people and stories.

זה על אנשים וסיפורים.

I could show you

אני יכול להראות לכם

what recently was on television

מה שהיה לאחרונה בטלוויזיה

as a high quality video:

כווידאו באיכות גבוהה

60 Minutes, many of you may have seen it.

60 דקות, שלרבים מכם אולי כבר יצא לראות.

And it was the now director of the entire piece

וזה היה על מי שעכשיו מנהל את כל המבצע

of the veteran's administration --

של אדמיניסטרציה של יוצאי הצבא

who, himself, had lost an arm 39 years ago

שבעצמו, איבד יד לפני כ- 39 שנים

in Vietnam --

בוויאטנם,

who was adamantly opposed to these crazy devices

שהיה מתנגד מובהק להתקנים המשוגעים האלו

that don't work.

שלא עובדים.

And it turns out that with 60 Minutes cameras rolling in the background,

ומתברר שתוך 60 דקות של מצלמות שמצלמות ברקע

after he pretty much made his position clear on this --

לאחר שהוא הביע את עמדתו באופן די נחרץ על הנושא,

he had his hook and he had his --

הוא לבש את הוו שלו והיה לו את--

he wore this arm for less than two hours

הוא לבש את הזרוע הזו למשך של פחות משעתיים

and was able to pour himself a drink and got quite emotional over the fact

והיה מסוגל למזוג לעצמו משקה, והיה די נרגש לגבי העובדה

that, quote -- his quote --

ש, ציטוט, ציטוט שלו,

it's the first time he's felt like he's had an arm in 39 years.

זו הפעם הראשונה שהוא הרגיש שיש לו יד מזה 39 שנים.

But that would sort of be jumping to the middle of the story,

אבל זו למעשה תהיה קפיצה לאמצע הסיפור.

and I'm not going to show you that polished video.

ואני לא עומד להראות לכם את הווידאו המלוטש הזה.

I'm going to, instead, in a minute or two,

אני עומד, במקום, תוך דקה או שתיים

show you an early, crude video

להראות לכם, ווידאו גס ומוקדם,

because I think it's

בגלל שאני חושב שזו

a better way to tell a story.

דרך טובה יותר לספר סיפור.

A few years ago I was visited by

לפני מספר שנים ביקר אותי

the guy that runs DARPA,

הבחור שמנהל את DARPA,

the people that fund all the advanced technologies

האנשים שמממנים את כל הטכנולוגיות המתקדמות

that businesses and universities probably wouldn't take the risk of doing.

שעסקים ואוניברסיטאות כפי הנראה לא יקחו את הסיכון לעשות.

They have a particular interest in ones that will help our soldiers.

יש להם עניין מיוחד בכאלו שיעזרו לחיילים שלנו.

I get this sort of unrequested -- by me anyway -- visit,

אני מקבל איזה מן ביקור בלתי-רצוי, מבחינתי בכל-מקרה.

and sitting in my conference room is a very senior surgeon

ויושבים בחדר הישיבות שלי מנתח בכיר מאוד

from the military

מהצבא

and the guy that runs DARPA.

והבחור שמנהל את DARPA.

They proceed to tell me a story which comes down

הם ממשיכים לספר לי סיפור שממשיך

to basically the following. We have used such advanced technologies

ככה למעשה; השתמשנו בטכנולוגיות מאוד מתקדמות

now and made them available

עכשיו, והפכנו אותן לזמינות

in the most remote places that we put soldiers:

במקומות הכי נידחים שאנחנו שמים את החיילים שלנו,

hills of Afghanistan, Iraq ...

הגבעות של אפגניסטן, עירק.

They were quite proud of the fact that

הם היו די-גאים בעובדה ש...

you know, before the dust clears,

אתם יודעים, לפני שהאבק מתפנה בכלל

if some soldier has been hurt

אם חייל נפגע,

they will have collected him or her, they will have brought him back,

הם יאספו אותו או אותה, הם יחזירו אותו.

they will be getting world-class triage emergency care

הם יקבלו טיפול חירום ראשוני ברמה-עולמית

faster than you and I would be getting it if we were hurt

מהר יותר מאשר אתם או אני היינו מקבלים אם היינו נפגעים

in a car accident in a major city in the United States.

בתאונת דרכים בעיר מרכזית בארצות-הברית.

That's the good news.

אלו החדשות הטובות.

The bad news is if they've collected this person

החדשות הרעות הן, אם הם אספו את האדם הזה

and he or she is missing an arm or leg,

וחסרה לו או לה יד או רגל,

part of the face, it's probably not coming back.

חלק מהפנים, זה כנראה לא יחזור.

So, they started giving me the statistics on how many of these kids had lost an arm.

אז, הם התחילו לתת לי את הסטטיסטיקות על כמה מהילדים האלו איבדו יד.

And then the surgeon pointed out, with a lot of anger,

ואז המנתח ציין, בהרבה זעם,

he said, "Why is it? At the end of the Civil War,

הוא אמר, "עוד בסוף מלחמת האזרחים

they were shooting each other with muskets. If somebody lost an arm,

כשהיו יורים אחד בשני עם מוסקטים, אם מישהו איבד יד

we gave them a wooden stick with a hook on it.

נתנו לו מקל מעץ עם וו עליו.

Now we've got F18s and F22s,

עכשיו, יש לנו F-18 ו- F22,

and if somebody loses an arm,

ואם מישהו מאבד יד

we give them a plastic stick with a hook on it."

אנחנו נותנים לו מקל פלסטיק עם וו עליו. "

And they basically said, "This is unacceptable,"

והם למעשה אמרו שזה לא מקובל עליהם.

and then the punchline: "So, Dean,

ואז שורת המחץ הגיעה, " אז, דין,

we're here because you make medical stuff.

אנחנו כאן בגלל שאתה עושה דברים רפואיים.

You're going to give us an arm."

אתה הולך לתת לנו יד.

And I was waiting for the 500 pages of bureaucracy,

ואני חיכיתי ל- 500 עמודים של בירוקרטיה

paperwork and DODs.

וניירת ו DODs.

No, the guy says,

לא, אומר הבחור,

"We're going to bring a guy into this conference room,

" אנחנו עומדים להביא בחור אל חדר הישיבות הזה

and wearing the arm you're going to give us,

וכשהוא לובש את היד שאתה עומד לתת לנו

he or she is going to pick up a raisin or a grape

הוא או היא הולכים להרים צימוק או ענב

off this table.

מהשולחן הזה.

If it's the grape, they won't break it."

אם זה הענב, הם לא ימחצו אותו. "

Great he needs efferent, afferent, haptic response sensors.

נהדר הוא צריך אפרנטי ואה-פרנטי, חיישני תגובה למישוש.

"If it's the raisin, they won't drop it."

"אם זה הצימוק, הם לא יפילו אותו. "

So he wants fine motor control: flex at the wrist,

אז, הוא רוצה שליטה מוטורית עדינה, גמישות בפרק כף היד,

flex at the elbow, abduct and flex at the shoulder.

גמישות במרפק, חטיפה וגמישות בכתף.

Either way they were going to eat it.

בכל מקרה הם עומדים לאכול את זה.

"Oh, by the way Dean. It's going to fit on a 50th percentile female frame --

"או, דרך -אגב דין, זה עומד להתאים על האחוזון ה-50 של נשים,

namely 32 inches from the long finger --

דהיינו 82 סנטימטר מהאצבע הארוכה,

and weigh less than nine pounds."

ולשקול פחות מארבעה קילוגרמים.

50th percentile female frame.

האחוזון ה-50 של מבנה נשי.

"And it's going to be completely self contained including all its power."

וזה עומד להיות יחידה עצמאית לחלוטין כולל כל הכח שלה. "

So, they finished that. And I, as you can tell,

אז, הם סיימו. ואני, כפי שאתם יכולים לנחש,

am a bashful guy.

בחור ביישן.

I told them they're nuts.

אמרתי להם שהם משוגעים.

(Laughter)

(צחוק)

They've been watching too much "Terminator."

הם צפו בסרט שליחות קטלנית יותר מדי.

(Laughter)

(צחוק)

Then, the surgeon says to me,

אז, המנתח אומר לי,

"Dean, you need to know

" דין, אתה צריך לדעת

more than two dozen of these kids have come back

יותר משני תריסרים מהילדים האלו חזרו

bilateral."

בי-ליטרליים. "

Now, I cannot imagine --

עכשיו, אני לא יכול לדמיין,

I'm sorry, you may have a better

אני מצטער אולי יש לכם

imagination than I do --

דמיון יותר טוב משלי.

I can't imagine losing my arm,

אני לא יכול לדמיין לאבד את היד שלי,

and typically at 22 years old.

ובאופן טיפוסי בגיל 22.

But compared to that, losing two?

אבל בהשוואה לזה, לאבד שתיים,

Seems like that would be an inconvenience.

נראה כאילו זו רק אי-נוחות.

Anyway, I went home that night. I thought about it.

בכל-מקרה, הלכתי הבייתה באותו הלילה, חשבתי על זה.

I literally could not sleep

לא יכלתי לישון, פשוטו-כמשמעו,

thinking about, "I wonder how you'd roll over

כשאני חושב על, תהיתי איך אתה מתגלגל

with no shoulders."

בלי כתפיים.

So, I decided we've got to do this.

אז, החלטתי שאנחנו חייבם לעשות את זה.

And trust me, I've got a day job, I've got a lot of day jobs.

ותסמכו עלי, יש לי עבודה קבועה, יש לי הרבה עבודות קבועות.

Most of my day job keeps me busy

רובה של העבודה הקבועה שלי משאיר אותי עסוק

funding my fantasies like FIRST and water and power ....

לממן את הפנטזיות שלי כמו "First" ומים וכח.

And I've got a lot of day jobs.

ויש לי הרבה עבודות קבועות.

But I figured I gotta do this.

אבל אמרתי לעצמי, " אני חייב לעשות את זה. "

Did a little investigation,

ערכתי מחקר קטן,

went down to Washington, told them

ירדתי לוושינגטון, אמרתי להם

I still think they're nuts but we're going to do it.

אני עדין חושב שאתם משוגעים, אבל אנחנו הולכים על זה.

And I told them I'd build them an arm.

ואמרתי להם שאני אבנה להם יד.

I told them it would probably take five years to get through the FDA,

אמרתי להם שזה בטח יקח חמש שנים לעבור את האישורים של ה- FDA,

and probably 10 years to be reasonably functional.

ובטח עוד 10 שנים עד שהיא תתפקד באופן סביר.

Look what it takes to make things like iPods.

תראו מה צריך בשביל לעשות דברים כמו האיי-פוד.

"Great," he said, "You got two years."

" נהדר, " הוא אמר, " יש לך שנתיים."

(Laughter)

(צחוק)

I said, "I'll tell you what. I'll build you an arm

אמרתי, " אני אגיד לך מה, אני אבנה לכם יד

that's under nine pounds

ששוקלת מתחת לארבעה קילוגרמים,

that has all that capability in one year.

שיש לה את כל היכולות האלו, בשנה אחת.

It will take the other nine to make it functional and useful."

זה יקח תשע נותרות לעשות אותה תפקודית ושימושית. "

We sort of agreed to disagree.

הסכמנו לא להסכים בערך.

I went back and I started putting a team together,

חזרתי והתחלתי להרכיב את הצוות,

the best guys I could find with a passion to do this.

החברה הכי טובים שיכלתי למצוא, עם תשוקה לעשות את זה.

At the end of exactly one year

בסיום שנה בדיוק

we had a device with 14 degrees of freedom,

היה לנו מכשיר בעל 14 דרגות של חופש,

all the sensors, all the microprocessors,

כל החיישנים, כל המיקרו-פרוססורים,

all the stuff inside.

כל הדברים בפנים.

I could show you it with a cosmesis on it

יכלתי להראות לכם את זה עם כיסוי קוסמטי עליה

that's so real it's eerie, but then you wouldn't see

שהוא כל-כך אמיתי שזה מפחיד, אבל אז אתם לא תראו

all this cool stuff.

את כל הדברים המגניבים האלו.

I then thought it would be years

בזמנו חשבתי שזה יקח שנים

before we'd be able to make it really, really useful.

לפני שנהיה מסוגלים לגרום לזה להיות באמת, באמת שימושי.

It turned out, as I think you could see

מסתבר ש, כמו שאני חושב שאתם יכולים לראות,

in Aimee's capabilities and attitudes,

ביכולות של איימי ובגישה,

people with a desire to do something

אנשים בעלי רצון עז לעשות משהו

are quite remarkable and nature is quite adaptable.

הם די יוצאי-דופן, והטבע הוא די סתגלתני.

Anyway, with less than 10 hours of use,

בכל-מקרה, בפחות מ-10 שעות של שימוש,

two guys -- one that's bilateral.

שני בחורים, שאחד מהם הוא בי-ליטרלי,

He's literally, he's got no shoulder on one side,

הוא למעשה, אין לו כתף בצד אחד,

and he's high trans-humeral on the other.

והוא קטוע גבוה מעל המרפק בצד השני.

And that's Chuck and Randy together,

ואלו הם צ'אק ורנדי ביחד,

after 10 hours -- were playing in our office.

אחרי 10 שעות משחקים במשרד שלנו.

And we took some pretty cruddy home movies.

וצילמנו כמה סרטים ביתיים בלתי מלוטשים.

At the end of the one I'm going to show, it's only about a minute

ובסופו של האחד שאני עומד להראות, הוא אורך רק כדקה

and a couple of seconds long,

ומספר שניות,

Chuck does something that to this day I'm jealous of,

צ'אק עושה משהו שעד היום אני מקנא בו עליו,

I can't do it.

אני לא יכול לעשות אותו.

He picks up a spoon, picks it up,

הוא מרים כף, מרים אותה,

scoops out some Shredded Wheat and milk,

לוקח דגנים, (חיטה קצוצה) וחלב,

holds the spoon level

מחזיק את הכף,

as he translates it, moving all these joints simultaneously,

כשהוא מתרגם את זה, מזיז את כל המפרקים האלו סימולטנית,

to his mouth, and he doesn't drop any milk.

אל הפה שלו, והוא לא שופך חלב.

(Laughter)

(צחוק)

I cannot do that.

אני לא יכול לעשות את זה.

(Laughter)

(צחוק)

His wife was standing behind me.

אשתו עמדה מאחורי.

She's standing behind me at the time

היא עומדת מאחורי באותו הזמן

and she says, "Dean,

והיא אומרת, "דין,

Chuck hasn't fed himself in 19 years.

צ'אק לא האכיל את עצמו במשך 19 שנים.

So, you've got a choice:

אז, יש לך ברירה:

We keep the arm, or you keep Chuck."

אנחנו משאירים את היד אצלנו, או שאתה משאיר את צ'אק אצלך. "

(Laughter) (Applause)

(צחוק)

So, can we see that?

אז, אנחנו יכולים לראות את זה?

This is Chuck showing simultaneous control

זה צ'אק מדגים שליטה סימולטנית

of all the joints.

בכל המפרקים.

He's punching our controls guy. The guy behind him

הוא מכה את הבחור שאחראי על הבקרה. הבחור שמאחוריו

is our engineer/surgeon,

הוא המהנדס/מנתח שלנו.

which is a convenient guy to have around.

הוא בחור מאוד נוח להמצא בסביבתו.

There's Randy, these guys are passing a rubber

הנה רנדי, החברה האלו מעבירים

little puck between them.

ביניהם דיסקית גומי קטנה.

And just as in the spirit of FIRST,

ובדיוק כמו הרוח שבראשון,

gracious professionalism, they are quite proud of this,

במקצועיות אדיבה, הם די-גאים בזה,

so they decide to share a drink.

אז הם החליטו לחלוק משקה.

This is a non-trivial thing to do, by the way.

זה דבר לא טריוויאלי לעשות, דרך-אגב.

Imagine doing that with a wooden stick and a hook on the end of it,

דמיינו את עצמכם עושים את זה עם מקל מעץ ו-וו בקצה,

doing either of those.

עושים את אחד מאלו.

Now Chuck is doing something quite extraordinary,

עכשיו צ'אק עושה משהו די-יוצא מגדר-הרגיל,

at least for my limited physical skill.

לפחות ליכולות הפיסיות המוגבלות שלי.

And now he's going to do what DARPA asked me for.

ועכשיו הוא עומד לעשות את מה שביקשו ממני ב-DARPA,

He's going to pick up a grape -- he didn't drop it,

הוא עומד להרים ענב, הוא לא הפיל אותו,

he didn't break it --

הוא לא מחץ אותו.

and he's going to eat it.

והוא עומד לאכול אותו.

So, that's where we were

אז, זה איפה שהיינו

at the end of about 15 months.

בסופם של 15 החודשים בערך.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But, as I've learned from Richard,

אבל, כפי שלמדתי מריצ'ארד,

the technology, the processors, the sensors, the motors,

הטכנולוגיה, המעבדים, החיישנים, המנועים,

is not the story.

הם לא הסיפור.

I hadn't dealt with this kind of problem

לא התמודדתי עם סוג כזה של בעיה

or frankly, this whole segment

או בכנות, עם כל המגזר הזה

of the medical world.

של העולם הרפואי.

I'll give you some astounding things that have happened

אני אתן לכם כמה דברים יוצאים מן-הכלל שקרו

as we started this.

כשהתחלנו את זה.

After we were pretty much convinced we had a good design,

לאחר שהיינו די-משוכנעים שיש לנו עיצוב טוב,

and we'd have to make all the standard engineering trade-offs you always make --

והיינו צריכים לעשות את כל החילופים ההנדסיים הסטנדרטיים שאתה תמיד עושה,

you can always get three out of four of anything you want;

אתה תמיד יכול להשיג שלוש מתוך ארבע מכל-דבר שאתה רוצה,

the weight, the size, the cost, the functionality --

המשקל, הגודל, העלות, הפונקציונליות.

I put a bunch of guys in my plane

שמתי כמה חברה במטוס שלי,

and I said, "We're flying down to Walter Reed, and we're going talk to these kids,

ואמרתי שאנחנו טסים לוולטר-ריד, ואנחנו הולכים לדבר עם הילדים האלו.

because frankly it doesn't matter whether we like this arm.

בגלל שבכנות זה לא משנה אם אנחנו אוהבים את הזרוע הזו.

It doesn't matter whether the

זה לא משנה אם

Department of Defense likes this arm."

מחלקת ההגנה אוהבת את הזרוע הזו.

When I told them that they weren't entirely enthusiastic,

כשאמרתי להם הם לא בדיוק התלהבו.

but I told them, "It really doesn't matter what their opinion is.

אבל אמרתי להם, שזה לא באמת משנה מה הדעה שלהם.

There is only one opinion that matters,

יש רק דעה אחת שמשנה,

the kids that are either going to use it or not."

הילדים שעומדים להשתמש בזה או לא.

I told a bunch of my engineers, "Look we're going to walk into Walter Reed,

אמרתי לכמה מהמהנדסים שלי, " תראו אנחנו עומדים להכנס לוולטר-ריד,

and you're going to see people, lots of them,

ואתם עומדים לראות אנשים, הרבה מהם,

missing major body parts.

שחסרים להם חלקים עיקריים מהגוף.

They're probably going to be angry, depressed, frustrated.

כפי הנראה הם עומדים להיות כעוסים , מדוכאים, מתוסכלים.

We're probably going to have to give them support, encouragement.

כנראה שנצטרך לתת להם תמיכה, עידוד,

But we've got to extract from them

אבל אנחנו צריכים להוציא מהם

enough information to make sure we're doing the right thing."

מספיק מידע בשביל לוודא שאנחנו עושים את הדבר הנכון.

We walked into Walter Reed and I could not have been more wrong.

נכנסנו לוולטר-ריד ולא יכלתי לטעות יותר.

We did see a bunch of people,

כן ראינו חבורה של אנשים,

a lot of them missing a lot of body parts,

הרבה מהם, ללא הרבה חלקים מהגוף,

and parts they had left were burned;

וחלקים שנותרו להם היו שרופים,

half a face gone, an ear burned off.

ללא חצאי פנים, אוזן שרופה.

They were sitting at a table. They were brought together for us.

הם ישבו בשולחן, הם התקבצו לכבודנו.

And we started asking them all questions.

והתחלנו לשאול את כולם שאלות.

"Look," I'd say to them, "We're not quite as good as nature yet.

"תביטו ", אמרתי להם, "אנחנו לא בדיוק טובים כמו הטבע עדיין.

I could give you fine motor control,

אני יכול לתת לכם שליטה מוטורית עדינה,

or I could let you curl 40 pounds;

או שאני יכול לתת לכם להרים 18 קילוגרמים,

I probably can't do both.

אני כנראה לא יכול את שניהם.

I can give you fast control

אני יכול לתת לכם שליטה מהירה

with low reduction ratios in these gears,

עם עם יחס מופחת נמוך בציוד הזה,

or I can give you power;

או שאני יכול לתת לכם כוח,

I can't give you both.

אני לא יכול לתת לכם את שניהם.

And we were trying to get them to all help us

ואנחנ ניסינו לגרום לכולם לעזור לנו

know what to give them.

לדעת מה לתת להם.

Not only were they enthusiastic, they kept thinking

לא רק שהם היו נלהבים, הם המשיכו לחשוב

they're there to help us.

שהם שם בשביל לעזור לנו.

"Well, would it help if I ..."

" ובכן, זה יעזור אם אני -- "

"Guys, and woman,

בחורים, ונשים,

you've given enough.

נתתם מספיק.

We're here to help you. We need data. We need to know

אנחנו כאן בכדי לעזור לכם. אנחנו צריכים נתונים. אנחנו צריכים לדעת

what you need."

מה אתם צריכים.

After a half an hour, maybe, there was one guy at the far end of the table

לאחר חצי שעה, אולי, היה בחור אחד בקצה הרחוק של השולחן

who wasn't saying much.

שלא דיבר כל-כך.

You could see he was missing an arm.

יכלת לראות שחסרה לו יד.

He was leaning on his other arm.

הוא נשען על היד השניה שלו.

I called down to the end, "Hey, you haven't said much.

קראתי לסוף השולחן, " היי, אתה לא אמרת הרבה,

If we needed this or this, what would you want?"

אם היית צריך את זה או את זה מה היית רוצה? "

And he said, "You know,

והוא אמר, " אתה יודע...

I'm the lucky guy at this table.

אני בר-המזל בשולחן הזה.

I lost my right arm,

איבדתי את היד הימנית שלי,

but I'm a lefty."

אבל אני שמאלי. "

(Laughter)

(צחוק)

So, he wouldn't say much.

אז, הוא לא אמר הרבה.

He had a great spirit, like all the rest of them had great spirits.

הייתה לו רוח לחימה-נהדרת, כמו כל-השאר שהייתה להם רוח-לחימה נהדרת.

And he made a few comments.

והוא העיר מספר הערות.

And then the meeting ended. We said goodbye to all these guys.

והפגישה הסתיימה. אמרנו שלום לכל החברה האלו.

And that guy pushed himself back from the table ...

והבחור הזה דחף את עצמו מהשולחן,

he has no legs.

אין לו רגליים.

So, we left.

אז, עזבנו.

And I was thinking,

ואני חשבתי לעצמי

"We didn't give them support and encouragement;

אנחנו לא נתנו להם תמיכה ועידוד,

they gave it to us.

הם נתנו אותה לנו.

They're not finished giving yet."

הם עדיין לא סיימו לתת.

It was astounding.

זה היה מדהים.

So, we went back.

אז, חזרנו חזרה.

And I started working harder, faster.

והתחלתי לעבוד קשה יותר, מהר יותר.

Then we went out to Brooke Army Medical Center.

אז הלכנו למרכז הרפואי הצבאי Brooke.

And we saw lots of these kids, lots of them.

וראינו הרבה מהילדים האלו, הרבה מהם.

And it was astounding

וזה היה מדהים

how positive they are.

כמה חיוביים הם היו.

So, we went back,

אז, חזרנו.

and we've been working harder yet.

ועדיין עבדנו יותר קשה.

We're in clinical trials,

אנחנו בניסויים קליניים,

we've got five of them on people.

יש לנו חמישה מהם על אנשים.

We're screaming along.

אנחנו מתגלגלים.

And I get a call and we go back

ואני מקבל שיחת טלפון ואנחנו חוזרים חזרה

to Washington.

לוושינגטון.

We go back to Walter Reed,

אנחנו חוזרים לוולטר-ריד.

and a kid, literally,

וילד, פשוטו-כמשמעו

20 some-odd days before that

עשרים ימים מוזרים לפני-כן

was blown up.

התפוצץ.

And they shipped him to Germany

והם שלחו אותו לגרמניה

and 24 hours later they shipped him from Germany

ועשרים וארבע שעות מאוחר יותר הם שלחו אותו מגרמניה

to Walter Reed.

לוולטר-ריד.

And he was there,

והוא היה שם.

and they said we needed to come.

והם אמרו שאנחנו צריכים לבוא.

And I went down

וירדתי למטה,

and they rolled him into a room.

והם גלגלו אותו לחדר.

He's got no legs.

אין לו רגליים.

He's got no arms.

אין לו ידיים.

He's got a small residual limb on one side.

יש לו שארית קטנה של גף בצד אחד,

Half of his face is gone,

חצי מהפנים שלו לא שם,

but they said his vision is coming back.

אבל הם אמרו שהראיה שלו חוזרת.

He had one good eye.

הייתה לו עין אחת טובה.

His name is Brandon Marrocco.

השם שלו הוא ברנדון מורוקו.

And he said,

והוא אמר,

"I need your arms,

" אני צריך את הידיים שלך,

but I need two of them."

אבל אני צריך שתיים מהן. "

"You'll get them."

אתה תקבל אותן.

This kid was from Staten Island.

הילד הזה היה מסטאטן-איילנד.

And he said, "I had a truck,

והוא אמר, " הייתה לי משאית,

before I went over there,

לפני שהלכתי לשם,

and it had a stick.

והיה לה מקל הילוכים,

You think I'll be able to drive it?"

אתה חושב שאני אוכל לנהוג בה? "

"Sure."

בטח.

And I turned around and went, "How are we going to do this?"

והסתובבתי והלכתי, "איך אנחנו עומדים לעשות את זה? "

(Laughter)

(צחוק)

Anyway, he was just like all the rest of them.

בכל מקרה, הוא היה בדיוק כמו כל השאר.

He doesn't really want a lot.

הוא באמת לא מבקש הרבה.

He wants to help. He told me that

הוא רוצה לעזור. הוא אמר לי את זה

he wanted to go back

הוא רצה לחזור חזרה

to help his buddies.

לעזור לחברים שלו.

So, I was on my way out here.

אז, הייתי בדרכי לכאן.

I was asked to stop at Texas.

נתבקשתי לעצור בטקסס.

There were 3,500 people,

היו שם 3,500 אנשים,

the Veteran's Administration,

האדמיניסטרציה של יוצאי הצבא,

U.S. ... just 3,500 at this huge event

ארצות הברית, היו שם רק 3,500 באירוע הענק הזה

to help the families

לעזור למשפחות

of all the kids --

של כל הילדים,

some that have died, some that are

חלק שנהרגו, חלק ש... ,

like Brandon --

כמו ברנדון.

and they wanted me to speak.

והם רצו שאני אנאם.

I said, "What am I going to say?

אמרתי, " מה אני הולך להגיד?

This is not a happy thing. Look, if this happens to you,

זה לא דבר משמח. תראו, אם זה קורה לכם

I can give you ... This stuff is

אני יכול לתת לכם -- הדבר הזה הוא

still not as good at the original equipment."

עדיין לא טוב כמו הציוד המקורי. "

"You need to come."

" אתה צריך לבוא. "

So, I went.

אז, הלכתי.

And, as I think you get the point,

ו, אני חושב שאתם מבינים את הנקודה,

there were a lot people there recovering.

היו שם הרבה אנשים שמתאוששים.

Some further along than others.

חלקם התקדמו יותר מאחרים.

But universally, these people that had been through this

אבל באופן אוניברסלי, אותם אנשים שעברו את זה

had astounding attitudes,

היו בעלי גישה מדהימה.

and just the fact that people care

ורק העובדה שלאנשים אכפת

makes a huge difference to them.

עושה הבדל ענק בשבילם.

I'll shut up, except one message

אני אשתוק, מעבר למסר אחד...

or concern I have.

או דאגה שיש לי.

I don't think anybody does it intentionally,

אני לא חושב שמישהו עושה את זה בכוונה,

but there were people there literally talking about,

אבל היו שם אנשים שדיברו, באופן מילולי

"Well, how much will they get?"

ובכן, כמה הם יקבלו?

You know, this country is involved as we've all heard,

אתם יודעים, הארץ הזו מעורבת כפי שכולנו שמענו,

in this great healthcare debate.

בוויכוח גדול סביב שירותי הבריאות.

"Who is entitled to what?

מי זכאי למה?

Who is entitled to how much?

מי זכאי לכמה?

Who is going to pay for it?"

מי עומד לשלם על זה?

Those are tough questions.

אלו הן שאלות קשות.

I don't have an answer to that. Not everybody

אין לי תשובה לזה. לא כולם

can be entitled to everything simply because you were born here.

יהיו זכאים להכל פשוט בגלל שנולדת כאן.

It's not possible. It would be nice

זה לא אפשרי. זה יהיה נחמד

but let's be realistic.

אבל בואו נהיה מציאותיים.

They were tough questions. There's polarized groups down there.

אלו שאלות קשות. יש שם קבוצות מקוטבות.

I don't know the answers.

אני לא יודע את התשובות.

There are other questions that are tough.

ישנן שאלות אחרות שהן קשות.

"Should we be there?

האם אנחנו צריכים להיות שם?

How do we get out?

איך אנחנו יוצאים?

What do we need to do?" There's very polarized

מה אנחנו צריכים לעשות? יש תשובות מאוד קוטביות

answers to that question too,

לשאלות האלו גם-כן.

and I don't have any answers to that.

ואין לי תשובות.

Those are political questions, economic questions,

אלו הן שאלות פוליטיות, שאלות כלכליות,

strategic questions.

שאלות אסטרטגיות.

I don't have the answer. But let me give you a simple

אין לי את התשובה. אבל תנו לי לתת לכם

concern or maybe statement, then.

דאגה פשוטה או אולי הצהרה, אז.

It is an easy answer.

זו תשובה קלה.

I know what these kids deserve

אני יודע מה מגיע לילדים האלו

on the healthcare side.

בצד של מערכת הבריאות.

I was talking to one of them,

דיברתי עם אחד מהם,

and he was really liking this arm --

והוא ממש אהב את הזרוע הזו,

it's way, way, way better than a plastic

זה הרבה הרבה הרבה יותר טוב

stick with a hook on it --

ממקל פלסטיק עם וו עליו.

but there's nobody in this room that would rather have that

אבל אין כאן אף-אחד בחדר הזה שהיה מעדיף את זה

than the one you got.

מזו שיש לו.

But I was saying to him, "You know,

אבל אמרתי לו, " אתה יודע,

the first airplane

המטוס הראשון

went 100 feet in 1903.

טס 30 מטר ב- 1903.

Wilbur and Orville.

וילבר ואורוויל.

But you know what? It wouldn't have made an old pigeon jealous.

אבל הוא לא היה גורם ליונה זקנה לקנא.

But now we got Eagles out there,

אבל עכשיו יש לנו עייטים,

F15s, even that Bald Eagle.

F-15, אפילו העיט הקרח.

I've never seen a bird flying around at Mach 2.

אף-פעם לא ראיתי ציפור עפה במהירות סביב מאך II.

I think eventually we'll make these things extraordinary."

אני חושב שבסופו של דבר נעשה את הדברים האלו יוצאים מן-הכלל. "

And I said to that kid,

ואמרתי לילד הזה,

"I'll stop when your buddies

" אני אעצור, כשהחברים שלך

are envious of your Luke arm

יקנאו בזרוע ה-Luke שלך,

because of what it can do, and how it does it.

בזכות מה שהיא יכולה לעשות, ואיך שהיא עושה את זה.

And we'll keep working. And I'm not going to stop working

ואני אמשיך לעבוד. ואני לא עומד להפסיק לעבוד

until we do that."

עד שנעשה את זה. "

And I think this country

ואני חושב שהארץ הזו

ought to continue its great debate,

צריכה להמשיך את הדיון הגדול שלה,

whining and complaining, "I'm entitled." "You're a victim."

להתבכיין ולהתלונן, "מגיע לי. אתה קורבן. "

And whining and complaining about what our foreign policy ought to be.

ולהתבכיין ולהתלונן על מה שמדיניות החוץ שלנו צריכה להיות.

But while we have the luxury of whining and complaining about

אבל בזמן שיש לנו את המותרות של להתבכיין ולהתלונן על

who's paying for what and how much we get,

מי משלם על מה, וכמה אנחנו מקבלים,

the people that are out there

האנשים שנמצאים שם בחוץ

giving us that great privilege of whining and complaining,

נותנים לנו את הפריווילגיה הגדולה של להתבכיין ולהתלונן,

I know what they deserve:

אני יודע מה מגיע להם,

everything humanly possible.

כל מה שאפשרי הומאנית.

And we ought to give it to them.

ואנחנו חייבים לתת להם את זה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)