How to disagree productively and find common ground | Julia Dhar

תרגום: Elazar Raab עריכה: Roni Weisman

Some days, it feels like the only thing we can agree on

יש ימים שמרגישים שהדבר היחיד שניתן להסכים עליו

is that we can't agree on anything.

הוא שאיננו יכולים להסכים על דבר.

Public discourse is broken.

השֹיחַ הציבורי פגום.

And we feel that everywhere --

ואנחנו חשים בזה בכל מקום --

panelists on TV are screaming at each other,

חברי פאנל בטלוויזיה צועקים אחד על השני,

we go online to find community and connection,

אנחנו מתחברים לאינטרנט כדי למצוא קהילה וקשר,

and we end up leaving feeling angry and alienated.

ולבסוף עוזבים בתחושה של כעס וניכור.

In everyday life, probably because everyone else is yelling,

בחיי היום יום, כנראה בגלל שכולם צועקים,

we are so scared to get into an argument

אנחנו כל כך חוששים להיכנס לויכוח

that we're willing not to engage at all.

עד כדי שאנו מעדיפים להימנע לגמרי ממעורבות.

Contempt has replaced conversation.

בוז החליף שֹיחַ.

My mission in life is to help us disagree productively.

המשימה שלי בחיים היא לעזור לנו לא להסכים באופן מועיל.

To find ways to bring truth to light, to bring new ideas to life.

למצוא דרכים להוציא את האמת לאור, להפיח חיים ברעיונות חדשים.

I think -- I hope --

אני חושבת -- אני מקווה --

that there is a model for structured disagreement

שיש דוגמה לאי-הסכמה מובנית

that's kind of mutually respectful

שיש בה סוג של כבוד הדדי

and assumes a genuine desire to persuade and be persuaded.

ומניחה רצון אמיתי לשכנע ולהיות משוכנע.

And to uncover it, let me take you back a little bit.

ועל מנת לגלות אותה, תנו לי לקחת אתכם קצת אחורה בזמן.

So, when I was 10 years old, I loved arguing.

אז, כשהייתי בת 10 אהבתי להתווכֵּחַ.

This, like, tantalizing possibility

זה, כאילו, אפשרות מתעתעת

that you could convince someone of your point of view,

שאת יכולה לשכנע מישהו בהשקפה שלך

just with the power of your words.

רק בכוח המילים שלך.

And perhaps unsurprisingly,

ובאופן לא מפתיע, כנראה,

my parents and teachers loved this somewhat less.

ההורים והמורים שלי אהבו את זה פחות.

(Laughter)

(צחוק)

And in much the same way as they decided

ודי באותו אופן שבו הם החליטו

that four-year-old Julia might benefit from gymnastics to burn off some energy,

שג'וליה בת הארבע תמצא תועלת מהתעמלות כדי להוציא קצת אנרגיה,

they decided that I might benefit from joining a debate team.

הם החליטו שאמצא תועלת מהצטרפות לקבוצת דיבייט.

That is, kind of, go somewhere to argue where they were not.

כלומר, בעצם ללכת להתווכח במקום שהם לא נמצאים בו.

(Laughter)

(צחוק)

For the uninitiated,

עבור מי שאינו מהתחום,

the premises of formal debate are really straightforward:

המתאר של תחרות דיבייט רשמית הוא ממש פשוט:

there's a big idea on the table --

מביאים נושא משמעותי לדיון --

that we support civil disobedience, that we favor free trade --

תמיכה במרי אזרחי, תמיכה בסחר חופשי --

and one group of people who speaks in favor of that idea,

וקבוצה אחת של אנשים מדברת בעד הרעיון המדובר

and one against.

והאחרת נגד.

My first debate

הדיבייט הראשון שלי

in the cavernous auditorium of Canberra Girls Grammar School

באודיטוריום הדומה למערה של "בית הספר היסודי לבָּנות בקנבֵּרָה"

was kind of a bundle of all of the worst mistakes

היה צירוף של כל הטעויות הגרועות ביותר

that you see on cable news.

שרואים בחדשות תחנות הכבלים.

It felt easier to me to attack the person making the argument

זה הרגיש לי קל יותר לתקוף את האדם שמתווכח

rather than the substance of the ideas themselves.

מאשר להתייחס לעצם הרעיונות שנדונו.

When that same person challenged my ideas,

כשאותו אדם איתגר את הרעיונות שלי,

it felt terrible, I felt humiliated and ashamed.

זה הרגיש נורא - הרגשתי השפלה ובושה.

And it felt to me like the sophisticated response to that

וזה הרגיש לי שהתגובה המתוחכּמת לזה

was to be as extreme as possible.

היא להיות קיצונית עד כמה שאפשר.

And despite this very shaky entry into the world of debate, I loved it.

ולמרות ההתחלה המאד צולעת הזו בעולם הדיבייט - אהבתי את זה.

I saw the possibility, and over many years worked really hard at it,

ראיתי את האפשרויות, ובמשך שנים רבות עבדתי ממש קשה על זה,

became really skilled at the technical craft of debate.

הפכתי למאוד מיומנת באמנות הטכנית של הדיבייט.

I went on to win the World Schools Debating Championships three times.

המשכתי עד כדי ניצחון באליפות העולם בדיבייט לבתי ספר, שלוש פעמים.

I know, you're just finding out that this is a thing.

אני יודעת - רק עכשיו גיליתם שזה משהו מיוחד.

(Laughter)

(צחוק)

But it wasn't until I started coaching debaters,

אולם רק כאשר התחלתי לאמן מתמודדי דיבייט -

persuaders who are really at the top of their game,

משכנעים מקצועיים הטובים מסוגם,

that I actually got it.

הבנתי את זה באמת.

The way that you reach people is by finding common ground.

הדרך להגיע לאנשים היא על ידי מציאת מכנה משותף.

It's by separating ideas from identity

זה מושג על ידי הפרדת הרעיונות מזהות המייצג אותם

and being genuinely open to persuasion.

ובפתיחות אמיתית לשיכנוע.

Debate is a way to organize conversations about how the world is, could, should be.

דיבייט הוא דרך לארגן שיחות על כיצד העולם נראה, יכול להיות, צריך להיות.

Or to put it another way,

או במילים אחרות,

I would love to offer you my experience-backed,

אשמח להציע לכם, בהתבסס על נסיוני,

evidence-tested guide to talking to your cousin about politics

מדריך בדוק עובדתית, לשיחה עם בן הדוד שלכם על פוליטיקה

at your next family dinner;

בארוחה המשפחתית הבאה שלכם,

reorganizing the way in which your team debates new proposals;

לאירגון מחדש של האופן שבו הצוות שלכם דן בהצעות חדשות,

thinking about how we change our public conversation.

לחשיבה כיצד אנחנו משנים את השֹיחַ הציבורי.

And so, as an entry point into that:

וכך, כנקודת פתיחה לזה:

debate requires that we engage with the conflicting idea,

דיבייט דורש מאיתנו שנעסוק ברעיון שיש עמו דעות סותרות,

directly, respectfully, face to face.

באופן ישיר, מכבד, פנים אל פנים.

The foundation of debate is rebuttal.

בסיס הדיבייט הוא סתירת טענות.

The idea that you make a claim and I provide a response,

הרעיון הוא שאתה טוען טענה ואני מגיב,

and you respond to my response.

ואתה מגיב לתגובה שלי.

Without rebuttal, it's not debate, it's just pontificating.

ללא סתירת הטענות, זה לא דיבייט - זה רק הטפה.

And I had originally imagined that the most successful debaters,

במקור חשבתי שמתמודדי הדיבייט המוצלחים ביותר,

really excellent persuaders,

המשכנעים המעולים באמת,

must be great at going to extremes.

חייבים להיות טובים בהקצנה.

They must have some magical ability to make the polarizing palatable.

בטח יש להם יכולת קסם להפוך את המקַטֵּב למקובל.

And it took me a really long time to figure out

וזה לקח לי באמת זמן רב להבין

that the opposite is actually true.

שבעצם ההיפך הוא הנכון.

People who disagree the most productively start by finding common ground,

אנשים שלא מסכימים באופן המועיל ביותר, מתחילים במציאת מכנה משותף,

no matter how narrow it is.

לא משנה עד כמה הוא צר.

They identify the thing that we can all agree on

הם מזהים את הדבר שכולנו יכולים להסכים עליו

and go from there:

וממשיכים משם:

the right to an education, equality between all people,

הזכות לחינוך, השיוויון בין כל בני האדם,

the importance of safer communities.

החשיבות של קהילות בטוחות יותר.

What they're doing is inviting us

מה שהם עושים זה להזמין אותנו

into what psychologists call shared reality.

למה שפסיכולוגים מכנים מציאות משותפת.

And shared reality is the antidote to alternative facts.

ומציאות משותפת היא הנוגדן לעובדות אלטרנטיביות

The conflict, of course, is still there.

חוסר ההסכמה עדיין שם, כמובן.

That's why it's a debate.

בגלל זה זהו דיבייט.

Shared reality just gives us a platform to start to talk about it.

מציאות משותפת רק מספקת לנו בסיס להתחיל לדבר על זה.

But the trick of debate is that you end up doing it directly,

אבל התכסיס של הדיבייט הוא שאנחנו עושים את זה ישירות,

face to face, across the table.

פנים אל פנים, משני צידי השולחן.

And research backs up that that really matters.

ומחקרים מראים שזה באמת משנה.

Professor Juliana Schroeder at UC Berkeley and her colleagues

לפרופ' יוליאנה שרודר ועמיתיה מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי

have research that suggests that listening to someone's voice

יש מחקר הטוען שהקשבה לקול של מישהו

as they make a controversial argument

כאשר הוא טוען טענה שנויה במחלוקת

is literally humanizing.

גורמת להתייחס אליו באופן אנושי.

It makes it easier to engage with what that person has to say.

זה יותר קל להיות מעורב במה שאותו אדם אומר.

So, step away from the keyboards, start conversing.

אז, התרחקו מהמקלדות, והתחילו לשֹוחחַ.

And if we are to expand that notion a little bit,

ואם אנו רוצים להרחיב את הרעיון הזה עוד קצת,

nothing is stopping us from pressing pause on a parade of keynote speeches,

דבר לא מונע מאיתנו ללחוץ "השהה" על מצעד של נאומי פתיחה,

the sequence of very polite panel discussions,

רצף של דיוני פאנל מנומסים מאד,

and replacing some of that with a structured debate.

ולהחליף את חלקם בדיבייט מובנה.

All of our conferences could have, at their centerpiece,

כל הכנסים שלנו יכולים לכלול במרכזם,

a debate over the biggest, most controversial ideas in the field.

דיבייט על הרעיונות הגדולים והשנויים ביותר במחלוקת בתחום.

Each of our weekly team meetings could devote 10 minutes

בכל אחת מפגישות הצוות השבועיות שלנו ניתן להקדיש 10 דקות

to a debate about a proposal to change the way in which that team works.

לדיבייט על הצעה לשינוי באופן שבו הצוות עובד.

And as innovative ideas go, this one is both easy and free.

וכפי שקורה עם רעיונות חדשניים, הרעיון הזה הוא גם קל וגם בחינם.

You could start tomorrow.

תוכלו להתחיל כבר מחר.

(Laughter)

(צחוק)

And once we're inside this shared reality,

וברגע שאנו בתוך המציאות המשותפת הזו,

debate also requires that we separate ideas

דיבייט דורש גם שנפריד רעיונות

from the identity of the person discussing them.

מזהות האדם שדן בהן.

So in formal debate, nothing is a topic unless it is controversial:

אז בדיבייט רישמי, אין נושא שאינו שנוי במחלוקת:

that we should raise the voting age, outlaw gambling.

שנעלה את גיל הזכאות להצביע, שנוציא את ההימורים מחוץ לחוק.

But the debaters don't choose their sides.

אבל משתתפי הדיבייט לא בוחרים את הצד שהם מייצגים.

So that's why it makes no sense to do what 10-year-old Julia did.

לכן זה לא הגיוני לעשות את מה שג'וליה בת ה-10 עשתה.

Attacking the identity of the person making the argument is irrelevant,

לתקוף את זהות האדם שמייצג את הטענה זה לא לענין,

because they didn't choose it.

כי הם לא בחרו אותה.

Your only winning strategy

האסטרטגיה היחידה שמנצחת

is to engage with the best, clearest, least personal version of the idea.

היא להפוך מעורב עם הגירסה הטובה ביותר, הברורה ביותר והבלתי-אישית של הרעיון.

And it might sound impossible or naive to imagine

וייתכן שזה יישמע בלתי אפשרי או תמים לחשוב

that you could ever take that notion outside the high school auditorium.

שאפשר לאמץ את הגישה הזו מחוץ לכותלי אודיטוריום בית הספר התיכון.

We spend so much time dismissing ideas as democrat or republican.

אנו נוטים לפסול כל כך הרבה פעמים רעיונות כדמוקרטים או רפובליקנים.

Rejecting proposals because they came from headquarters,

לדחות הצעות כי הן הגיעו ממטה החברה,

or from a region that we think is not like ours.

או ממחוזות שאנו חושבים שהם שונים משלנו.

But it is possible.

אבל זה אפשרי.

When I work with teams, trying to come up with the next big idea,

כאשר אני עובדת עם צוותים המנסים למצוא את הדבר הגדול הבא,

or solve a really complex problem,

או לפתור בעיה ממש סבוכה,

I start by asking them, all of them, to submit ideas anonymously.

אני מתחילה בכך שאני מבקשת מהם, מכולם, להגיש הצעות בעילום שם.

So by way of illustration, two years ago,

אז לשם המחשה, לפני שנתיים,

I was working with multiple government agencies

עבדתי עם מספר סוכנויות ממשלתיות

to generate new solutions to reduce long-term unemployment.

למצוא פתרונות חדשים להפחתת אבטלה ארוכת טווח -

Which is one of those really wicked,

שהיא אחת הבעיות הידועות לשימצה,

sticky, well-studied public policy problems.

הלא מרפּות, שנחקרו רבות, בתחום של מדיניות ציבורית.

So exactly as I described, right at the beginning,

אז בדיוק כפי שתארתי, ממש בהתחלה,

potential solutions were captured from everywhere.

פתרונות אפשריים נאספו מכל מקור אפשרי.

We aggregated them,

איגדנו אותם.

each of them was produced on an identical template.

כל אחד מהם נערך באותה תבנית.

At this point, they all look the same, they have no separate identity.

בשלב הזה, כולם נראים אותו הדבר, ללא הבדל בזהות.

And then, of course, they are discussed, picked over,

ואז, כמובן, דנים בהם, בוחרים את הטובים מתוכם,

refined, finalized.

מסננים עוד ומסכמים.

And at the end of that process, more than 20 of those new ideas

ובסוף התהליך הזה, יותר מ-20 מהרעיונות החדשים הללו

are presented to the cabinet ministers responsible for consideration.

מוצגים לשרי הקבינט האחראי כדי שישקלו אותם.

But more than half of those, the originator of those ideas

אולם יותר ממחצית מהרעיונות הללו הובאו

was someone who might have a hard time getting the ear of a policy advisor.

ע"י אנשים שעלולים היו להתקשות לקבל את תשומת הלב של קובעי המדיניות.

Or who, because of their identity,

או שבגלל זהותם,

might not be taken entirely seriously if they did.

ייתכן שלא היו נלקחים ברצינות.

Folks who answer the phones, assistants who manage calendars,

חבר'ה שעונים לטלפונים, עוזרים שמנהלים יומנים,

representatives from agencies who weren't always trusted.

נציגים של סוכנויות שלא תמיד סמכו עליהן.

Imagine if our news media did the same thing.

תארו לעצמכם שהעיתונות היתה נוהגת באופן דומה.

You can kind of see it now -- a weekly cable news segment

אתם יכולים לדמיין את זה עכשיו -- רצועת שידור שבועית בחדשות בכבלים

with a big policy proposal on the table

עם הצעת מדיניות משמעותית שעולה לדיון

that doesn't call it liberal or conservative.

שלא מתייגים אותה ליברלית או שמרנית.

Or a series of op-eds for and against a big idea

או סדרה של טורי דעה בעד ונגד רעיון משמעותי

that don't tell you where the writers worked.

שלא מגלה לך איפה עבדו הכותבים.

Our public conversations, even our private disagreements,

השֹיחַ הציבורי שלנו, אפילו חילוקי הדעות הפרטיים שלנו,

can be transformed by debating ideas, rather than discussing identity.

יכולים להשתנות אם יבוצע דיבייט על רעיונות, במקום דיון על זהויות.

And then, the thing that debate allows us to do as human beings

ואז, הדבר שדיבייט מאפשר לנו לעשות כבני אדם

is open ourselves, really open ourselves up

הוא להיפתח - באמת להיפתח

to the possibility that we might be wrong.

לאפשרות שייתכן שאנו טועים.

The humility of uncertainty.

הצניעות של הספֵק.

One of the reasons it is so hard to disagree productively

אחת הסיבות לכך שקשה שלא להסכים באופן מועיל

is because we become attached to our ideas.

היא שאנו נקשרים לרעיונות שלנו.

We start to believe that we own them and that by extension, they own us.

אנו מתחילים להאמין שהם בבעלותנו, ובאופן מסויים אנחנו בבעלותם.

But eventually, if you debate long enough,

אבל בסופו של דבר, אם תנהלו דיבייט מספיק זמן,

you will switch sides,

תחליפו צד,

you'll argue for and against the expansion of the welfare state.

תתווכחו בעד ונגד הרחבתה של מדינת הרווחה.

For and against compulsory voting.

בעד ונגד חובת הצבעה.

And that exercise flips a kind of cognitive switch.

והתרגיל הזה מחליף מצב בסוג של מתג הכרתי.

The suspicions that you hold

החשד שלכם

about people who espouse beliefs that you don't have, starts to evaporate.

באנשים בעלי דעות מנוגדות לשלכם, מתחיל להעלם.

Because you can imagine yourself stepping into those shoes.

מכיוון שאתם מתחילים לדמיין את עצמכם בנעליהם.

And as you're stepping into those,

וכאשר אתם נכנסים לאותן נעליים,

you're embracing the humility of uncertainty.

אתם מאמצים לחיקכם את הצניעות של הספֵק.

The possibility of being wrong.

את האפשרות שאתם טועים.

And it's that exact humility that makes us better decision-makers.

וזו בדיוק הצניעות הזו שהופכת אותנו למקבלי החלטות טובים יותר.

Neuroscientist and psychologist Mark Leary at Duke University and his colleagues

מדען המוח והפסיכולוג מארק לירי ועמיתיו מאוניברסיטת "דיוק"

have found that people who are able to practice --

מצאו שאנשים שמסוגלים ליישם --

and it is a skill --

וזו מיומנות --

what those researchers call intellectual humility

את מה שהחוקרים הללו קוראים לו "צניעות אינטלקטואלית"

are more capable of evaluating a broad range of evidence,

הם בעלי מסוגלות גבוהה יותר להעריך מרחב גדול יותר של ראיות,

are more objective when they do so,

הם יותר אובייקטיביים כשהם עושים את זה,

and become less defensive when confronted with conflicting evidence.

והם הופכים פחות מתגוננים כשהם מעומתים עם ראיות סותרות.

All attributes that we want in our bosses,

כל התכונות שאנו מחפשים במנהלים שלנו,

colleagues, discussion partners, decision-makers,

בעמיתים, בשותפים לדיון, ואצל מקבלי ההחלטות שלנו,

all virtues that we would like to claim for ourselves.

כל הסגולות שהיינו מאחלים לעצמנו.

And so, as we're embracing that humility of uncertainty,

וכך, כשאנו מאמצים לחיקנו את הצניעות של הספֵק,

we should be asking each other, all of us, a question.

כולנו צריכים לשאול אחד את השני שאלה.

Our debate moderators, our news anchors should be asking it

מנחי הדיבייטים, קרייני החדשות שלנו צריכים לשאול אותה

of our elective representatives and candidates for office, too.

וגם נבחרי הציבור ומועמדים למשֹרה.

"What is it that you have changed your mind about and why?"

"על איזה נושא שינית את דעתך, ומדוע?"

"What uncertainty are you humble about?"

"בקשר לאיזה ספֵק אתה מביע צניעות?"

And this by the way, isn't some fantasy

ואגב, זו אינה פנטזיה

about how public life and public conversations could work.

בנוגע לדרך לפיה החיים הציבוריים והשיחַ הציבורי יכולים להתקיים.

It has precedent.

יש לכך תקדים.

So, in 1969,

אז, ב-1969,

beloved American children's television presenter Mister Rogers

המנחה האהוב של תוכניות הילדים האמריקאיות - מיסטר רוג'רס

sits impaneled

יושב במסגרת פאנל

before the United States congressional subcommittee on communications,

של ועדת המשנה לתקשורת בקונגרס של ארה"ב

chaired by the seemingly very curmudgeonly John Pastore.

בראשותו של (הסנאטור) הנִרגן ג'ון פּסטורה.

And Mister Rogers is there to make a kind of classic debate case,

ומיסטר רוג'רס נמצא שם כדי לייצג נושא קלאסי עבור דיבייט,

a really bold proposal:

הצעה ממש אמיצה:

an increase in federal funding for public broadcasting.

העלאה במימון הפדראלי לשידור הציבורי.

And at the outset,

וכבר בהתחלה,

committee disciplinarian Senator Pastore is not having it.

רס"ר המשמעת של הועדה, הסנאטור פּסטורה, חסר סבלנות.

This is about to end really poorly for Mister Rogers.

זה עומד להסתיים ממש רע עבור מיסטר רוג'רס.

But patiently, very reasonably, Mister Rogers makes the case

אולם בסבלנות, בהיגיון רב, מיסטר רוג'רס מציג את מכלול הטיעונים

why good quality children's broadcasting,

מדוע שידור באיכות טובה עבור ילדים,

the kinds of television programs that talk about the drama that arises

תוכניות טלוויזיה מהסוג שמדבר על התרחישים

in the most ordinary of families,

שקורים ברוב המשפחות הרגילות,

matters to all of us.

חשוב לכולנו.

Even while it costs us.

אפילו אם זה עולה לנו כסף.

He invites us into a shared reality.

הוא מזמין אותנו למציאות משותפת.

And on the other side of that table,

ובצד השני של המִתרס

Senator Pastore listens, engages and opens his mind.

סנאטור פּסטורה מאזין, הופך מעורב ופותח את הראש.

Out loud, in public, on the record.

בקול רם, בציבור, לפרוטוקול.

And Senator Pastore says to Mister Rogers,

והסנאטור פּסטורה אומר למיסטר רוג'רס,

"You know, I'm supposed to be a pretty tough guy,

"אתה יודע, אני אמור להיות טיפוס די קשוחַ,

and this is the first time I've had goosebumps in two days."

וזו הפעם הראשונה שהיה לי עור ברווז ביומיים האחרונים."

And then, later, "It looks like you just earned the 20 million dollars."

ואז, אח"כ, "זה נראה שזה עתה הרווחת את 20 מיליון הדולר."

We need many more Mister Rogers.

אנחנו צריכים עוד הרבה אנשים כמו מיסטר רוג'רס.

People with the technical skills of debate and persuasion.

אנשים עם המיומנויות הטכניות של דיבייט וכושר שכנוע.

But on the other side of that table,

אבל מצידו השני של המִתרס,

we need many, many, many more Senator Pastores.

אנחנו זקוקים להרבה, הרבה, הרבה יותר אנשים כמו סנאטור פּסטורה.

And the magic of debate is that it lets you, it empowers you

והקסם של הדיבייט זה שהוא מאפשר לך, מעצים אותך,

to be both Mister Rogers and Senator Pastore simultaneously.

להיות גם מיסטר רוג'רס וגם סנאטור פּסטורה בו-זמנית.

When I work with those same teams that we talked about before,

כאשר אני עובדת עם אותם הצוותים שדיברנו עליהם קודם לכן,

I ask them at the outset to pre-commit to the possibility of being wrong.

אני מבקשת מהם בהתחלה להתחייב לאפשרות שייתכן שהם טועים.

To explain to me and to each other what it would take to change their minds.

להסביר לי ולאחרים מה יידרש כדי לשנות את דעתם.

And that's all about the attitude, not the exercise.

וזה הכל קשור לגישה, לא לתרגיל.

Once you start thinking about what it would take to change your mind,

ברגע שאתה מתחיל לחשוב מה יידרש כדי לשנות את דעתך,

you start to wonder why you were quite so sure in the first place.

אתה מתחיל לתהות מדוע היית כל כך בטוח מהתחלה.

There is so much that the practice of debate

יש לפרקטיקה של הדיבייט כל כך הרבה

has to offer us for how to disagree productively.

להציע לנו בנוגע לדרך שבה ניתן לא להסכים באופן מועיל.

And we should bring it to our workplaces,

ועלינו להביא את זה למקומות העבודה שלנו,

our conferences, our city council meetings.

לכנסים שלנו, לישיבות מועצת העיר שלנו.

And the principles of debate can transform the way that we talk to one another,

ועקרונות הדיבייט יכולים לשנות את האופן בו אנו מדברים האחד לשני,

to empower us to stop talking and to start listening.

לתת לנו את הכוחות להפסיק לדבר ולהתחיל להקשיב.

To stop dismissing and to start persuading.

להפסיק לבטל את הזולת, ולהתחיל לשכנע.

To stop shutting down and to start opening our minds.

להפסיק להינעל בדעתנו ולהתחיל לפתוח את הראש.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)