Alison Jackson: A surprising look at celebrity

מתרגם: Amit segal מבקר: Etai Yaffe

I'm a contemporary artist and I show in art galleries and museums.

אני אומנית מודרנית, ועבודותיי מוצגות בגלריות לאומנות ובמוזיאונים.

I show a number of photographs and films,

אני מציגה מספר תמונות וסרטים,

but I also make television programs, books and some advertising,

אבל אני עושה גם תכניות טלוויזיה, ספרים וקצת פרסום.

all with the same concept.

כולם עם אותו הקונספט.

And it's about our fixation with celebrity and celebrity culture,

והוא הקיבעון שלנו בנוגע לידוענים ותרבות הסלבס,

and the importance of the image:

וחשיבותה של התמונה.

celebrity is born of photography.

סלבריטאים נולדים מתוך צילום.

I'm going to start with how I started with this concept seven years ago,

אז אני הולכת להתחיל עם איך התחלתי עם הקונספט הזה לפני שבע שנים,

when Princess Diana died.

כשהנסיכה דיאנה מתה.

There was a sort of a standstill in Britain

בריטניה כמו עמדה מלכת באותו היום,

the moment of her death,

או באותו הרגע של מותה,

and people decided to mourn her death in a sort of mass way.

ואנשים החליטו להתאבל על מותה בצורה המונית.

I was fascinated by this phenomenon,

תופעה הזו ריתקה אותי.

so I wondered:

אז תהיתי:

could one erase the image of Diana, actually quite crudely and physically?

האם מישהו למעשה יכול למחוק את הדמות של דיאנה באופן גס ובאורח פיסי?

So, I got a gun and started to shoot at the image of Diana,

אז השגתי רובה והתחלתי לירות בדמותה של דיאנה.

but I couldn't erase this from my memory

אבל לא יכולתי למחוק זאת מהזיכרון שלי,

and certainly it was not being erased from the public psyche.

ובטח ובטח לא מנשמתו של הציבור.

Momentum was being built.

המומנטום נבנה.

The press wrote about her death in rather, I felt, pornographic ways --

התקשורת כתבה על מותה, לדעתי, בצורות מאוד חודרניות,

like, "Which bit of artery left which bit of body?"

כמו איזה עורק בדיוק נקרע מאיזה חלק בגוף,

and "How did she die in the back of the car?" --

ואיך היא מתה במושב האחורי של המכונית.

and I was intrigued by this sort of mass voyeurism,

והמציצנות ההמונית הזו סיקרנה אותי.

so I made these rather gory images.

אז עשיתי את דמויות מכוסות הדם הללו.

I then went on wondering whether I could actually replace her image,

ואז המשכתי לתהות האם למעשה אוכל להחליף את דמותה.

so I got a look-alike of Diana

אז השגתי כפילה של דיאנה,

and posed her in the right positions and angles

והעמדתי אותה בדיוק בתנוחות ובזוויות המתאימות,

and created something that was in, or existed in, the public imagination.

ויצרתי משהו שהיה בתוך, או קיים, בתוך דמיון הציבור.

So people were wondering: was she going to marry Dodi?

ואנשים תהו, האם היא עמדה להנשא לדודי?

Was she in love with him?

האם היא היתה מאוהבת בו?

Was she pregnant? Did she want his baby?

האם היא הייתה בהריון? האם היא רצתה ממנו תינוק?

Was she pregnant when she died?

האם היא הייתה בהריון כשהיא מתה?

So I created this image of Diana, Dodi and their imaginary mixed-race child

אז יצרתי את התמונה הדימיונית הזו של דיאנה, דודי והילד המעורב שלהם.

and this image came out, which caused a huge public outcry at the time.

בזמנו, כשהתמונה התפרסמה היא יצרה מחאה ציבורית מאוד גדולה.

I then went on to make more comments on the media and press imagery,

וכך המשכתי לבצע יותר הערות על התקשורת ויצירת דימויים.

so I started making reference to media imagery --

אז התחלתי להתייחס לדימויי תקשורת --

made it grainy, shot through doorways and so on and so forth --

צילמתי תמונות מגורענות, צילמתי דרך חורים של דלתות וכן הלאה,

to titillate the public or the viewer further

על מנת לגרות את הציבור או את הצופה הלאה,

in terms of trying to make the viewer more aware of their own voyeurism.

ובכך לנסות ולהעלות את מודעות הצופה למציצנות שלו.

So, this is an image of Diana looking at Camilla kissing her husband,

אז זו תמונה של דיאנה צופה בקמילה מנשקת את בעלה.

and this was a sequence of images.

ואלה היו רצף של תמונות.

And this gets shown in art galleries like this, as a sequence.

וזה מוצג כך כרצף, בגלריות לאומנות,

And similarly with the Di-Dodian baby imagery --

ובאופן דומה עם התמונה של התינוק של דודי.

this is another art gallery installation.

זו תצוגה נוספת בגלריה לאומנות.

I'm particularly interested in how you can't rely on your own perception.

מעניין אותי במיוחד כיצד אדם לא יכול לסמוך על התפיסה שלו.

This is Jane Smith and Jo Bloggs, for instance,

הנה לדוגמא, ג'יין סמית'ס וג'ו בלוגס,

but you think it's Camilla and the Queen,

אבל אתם חושבים שזו קמילה והמלכה.

and I'm fascinated how what you think is real isn't necessarily real.

ואני מרותקת ממה שאתם חושבים כאמיתי הוא לא בהכרח אמיתי,

And the camera can lie,

והמצלמה יכולה לשקר.

and it makes it very, very easy

וזה הופך למאוד קל,

with the mass bombardment of imagery to tell untruths.

להפציץ בדימויים ולספר שקרים.

So, I continued to work on this project of how photography seduces us

אז המשכתי לעבוד על הפרוייקט הזה, על איך צילום מפתה אותנו,

and is more interesting to look at than the actual real subject matter.

ויותר מעניין להסתכל עליו מאשר על הנושא האמיתי הממשי.

And at the same time, it removes us from the real subject matter,

ובאותו הזמן, זה מסיט אותנו מהנושא האמיתי.

and this acts as a sort of titillating thing.

ודבר זה מתפקד כמשהו מגרה.

So, the photograph becomes this teaser and incites desire and voyeurism;

אז הצילום הופך למעין גירוי, ומעורר רצון ומציצנות.

what you can't have, you want more.

ממה שאינך יכול לקבל, אתה רוצה יותר.

In the photograph, the real subject doesn't exist

כך שבתמונה, הנושא האמיתי לא קיים.

so it makes you want that person more.

אז זה גורם לך לרצות את הבן אדם הזה עוד.

And that is the way, I think, that celebrity magazines work now:

וזו הדרך, לדעתי, שמגזינים של סלבריטאים עובדים כעת.

the more pictures you see of these celebrities,

ככל שאתם רואים יותר תמונות של הסלבריטאים,

the more you feel you know them,

כך אתם מרגישים שאתם מכירים אותם יותר,

but you don't know them

אבל אתם לא מכירים אותם,

and you want to know them further.

ואתם רוצים להמשיך ולהכיר אותם.

Of course, the Queen goes to her stud often to watch her horses ...

בוודאי המלכה הולכת לצפות לעיתים קרובות בסוסי ההרבעה שלה...

watch her horses. (Laughter).

להתסכל על הסוסים שלה. (צחוק).

And then I was sort of making imagery.

ואז עשיתי הדמייה.

In England there's an expression: "you can't imagine the Queen on the loo."

באנגליה יש ביטוי: "אתה לא יכול לדמיין את המלכה בשירותים."

So I'm trying to penetrate that.

אז אני מנסה לחדור לזה.

Well, here is the image.

טוב, הנה התמונה.

All this imagery was creating a lot of fuss

כל הדימויים הללו יצרו הרבה מהומה.

and I was cited as a disgusting artist. The press were writing about this,

והוצגתי כאומנית מגעילה. העיתונות כתבה על זה,

giving full pages about how terrible this was.

על גבי דפים שלמים, עד כמה זה נורא.

Which I found very interesting that it was going full cycle:

בעיני זה היה מעניין כל המחזור הזה.

I was making comments about the press

אני הערתי הערות על העיתונות,

and about how we know facts and information only by media --

על זה שאנחנו יודעים עובדות ומידע רק מהתקשורת

because we don't know the real people;

בגלל שאנחנו לא מכירים באמת את האנשים עצמם.

very few of us know the real people --

מעטים מביננו מכירים את האנשים עצמם.

but it was going back into the press

אבל זה חזר לתוך העיתונות,

and they were publicizing, effectively, my filthy work.

והם פירסמו, בצורה יעילה, את עבודתי הטמאה.

So, these are broadsheets, tabloids, debates were being had all about this work,

אז הצהובונים, הדיונים, כולם היו על העבודה הזו.

films were being banned before people had actually had the look at the work,

סרטי צילום נאסרו עוד לפני בכלל שאנשים ראו את העבודה.

politicians were getting involved --

פוליטיקאים התערבו.

all sorts of things -- great headlines.

כל מיני דברים, אחלה כותרות.

Then suddenly, it started to get on front pages.

ואז לפתע זה התחיל לקבל סקירה בעמודים הראשיים.

I was being asked and paid to do front covers.

נתבקשתי ושילמו לי כדי לעבוד על עמודי השער.

Suddenly I was becoming sort of acceptable,

פתאום הפכתי למעיין מקובלת,

which I found also fascinating.

דבר ש.. אתם יודעים, גם אותו מצאתי מרתק.

How one moment -- it was disgusting --

איך ברגע אחד זה היה מגעיל --

journalists would lie to me to get a story or a photograph of me,

עיתונאים היו משקרים לי כדי לקבל סיפור או תמונה שלי,

saying my work was wonderful,

אמרו שהעבודה שלי מקסימה,

and the next minute there were terrible headlines about me.

ומיד לאחר מכן היו כותרות נוראיות עליי.

But then this changed suddenly.

ואז זה השתנה, לפתע.

I then started to work for magazines and newspapers.

כך שהתחלתי לעבוד עבור מגזינים ועיתונים.

This was, for example, an image that went into Tatler.

זו לדוגמא, תמונה שהלכה ל"טאטלר" (מגזין אופנה).

This was another newspaper image.

זו היתה עוד תמונה לעיתון.

It was an April fool actually, and to this day some people think it's real.

למעשה, זו היתה תמונה של אחד באפריל, ועד היום, אנשים חושבים שזה אמיתי.

I was sitting next to someone at dinner the other day,

באחד מהימים ישבתי ליד מישהו בארוחת ערב,

and they were saying there's this great image of the Queen

ודיברו על כך שיש איזו תמונה גדולה של המלכה

sitting outside William Hill.

יושבת מחוץ ל"וויליאם היל" (מקום הימורים).

They thought it was real.

הם חשבו שזה היה אמיתי.

I was exploring, at the time, the hyperbole of icons --

אז חקרתי, בשעתו, את ההגזמה של אישיים,

and Diana and Marilyn -- and the importance of celebrity in our lives.

ודיאנה ומרילין, ואת חשיבותם של הסלבריטאים בחיינו.

How they wheedle their way into the collective psyche

איך הם משיגים את דרכם לתוך הקולקטיב המחשבתי שלנו.

without us even knowing,

מבלי שאפילו נדע,

and how that should happen.

ואיך זה קורה.

I explored with actually dressing up as the celebrities myself.

חקרתי אפילו כשאני בעצמי מחופשת לידוענים.

There's me as Diana --

זו אני כדיאנה.

I look like the mass murderer Myra Hindley, I think, in this one. (Laughter).

בזו אני נראית כמו רוצחת ההמונים מיירה הנלי, אני חושבת (צחוק).

And me as the Queen.

ואני בתור המלכה.

I then continued on to make a whole body of work about Marilyn --

ואז המשכתי לעשות עבודה שלמה על מרילין,

the biggest icon of all --

האישיות הגדולה מכולם.

and trying to titillate by shooting through doorways and shutters and so on and so forth,

וניסיתי לגרות על ידי צילומים דרך חורי מנעול, תריסים מוגפים וכן הלאה וכן הלאה.

and only showing certain angles to create a reality that, obviously,

והראיתי זוויות מסויימות רק בכדי ליצור מציאות, שברור,

is completely constructed.

שהיא לגמרי מבויימת.

This is the look-alike, so the crafting elements of this is completely enormous.

זו כפילה, כך שעבודת האומנות על זה היא עצומה.

She looks nothing like Marilyn,

היא לא דומה בכלל למרילין.

but by the time we've made her up and put wigs and makeup on,

אבל ברגע ששמנו עליה את הפאה והאיפור,

she looks exactly like Marilyn,

היא נראתה בדיוק כמו מרילין,

to the extent that her husband couldn't recognize her --

עד כדי כך שבעלה לא זיהה אותה,

or recognize this look-alike -- in these photographs,

או זיהה שזו כפילה, בתמונות אלו,

which I find quite interesting.

דבר שמצאתי כמעניין למדי.

So, all this work is getting shown in art galleries.

אם כן כל העבודות הללו מוצגות בגלריות לאומנות.

Then I made a book.

ואז עשיתי ספר.

I was also making a TV series for the BBC at the time.

בזמנו גם יצרתי סדרה עבור ה-BBC.

Stills from the TV series went into this book.

צילומי סטילס מתוך הסדרה הוכנסו לתוך הספר הזה.

But there was a real legal problem because it looks real,

מכיוון שזה נראה אמיתי זה יצר בעיה חוקית,

but how do you get over that?

ואיך התגברנו על זה?

Because obviously it's making a comment about our culture right now:

הרי בבירור זה מעיד על מה שקורה בחברה שלנו עכשיו,

that we can't tell what's real.

שאנחנו לא יכולים להבחין מה אמיתי.

How do we know when we're looking at something whether it's real or not?

איך אנחנו יודעים כשאנו מביטים במשהו, אם הוא אמיתי או לא?

So, from my point of view, it's important to publish it,

אז מבחינתי, זה חשוב לפרסם את זה,

but at the same time it does cause a confusion --

אבל בכל זאת זה גורם לבלבול --

intentional on my behalf,

מכוון מצידי --

but problematic for any outlet that I'm working with.

אבל בעייתי עבור כל מי שאני עובדת איתו.

So a big disclaimer is put on everything that I do,

אז ישנו כיתוב המצהיר שזה לא אמיתי בכל העבודות שלי,

and I made narratives about all the European or Brit celebrities

אז עשיתי מעין סיפור על כל הסלבריטאים האירופאים והבריטים

and comments about our public figures.

והערות על אישי הציבור שלנו.

You know, what does Tony Blair get up to in private with his fashion guru?

אתם יודעים, מה קורה בפרטיות שבין טוני בלייר לבין גורו האופנה שלו?

And also dealing with the perceptions that are put about

התעסקתי גם עם התפיסות לגבי

Bin Laden, Saddam Hussein, the links that were put about pre-Iraq war.

בין לאדן, סאדם חוסיין, הקישורים שהיו לפני מלחמת עירק.

And what is going to happen to the monarchy?

ומה עומד לקרות למונרכיה

Because obviously the British public,

כי הרי ברור שהציבור הבריטי,

I think, would prefer William to Charles on the throne.

אני חושבת, יעדיף על הכס את ויליאם על צ'ארלס.

And it's that wish, or that desire, that I suppose I'm dealing with in my work.

ועם משאלה זו, או יותר נכון רצון זה, אני מניחה שאני מתמודדת בעבודתי.

I'm not really interested in the celebrity themselves.

אני לא ממש מתעניינת בסלבריטאים עצמם.

I'm interested in the perception of the celebrity.

אני מתעניינת בתפיסה של הסלבריטי.

And with some look-alikes, they are so good

ועם כמה כפילים, הם כל כך טובים.

you don't know whether they're real or not.

אתם לא יודעים אם הם אמיתיים או לא.

I did an advertising campaign for Schweppes, which is Coca-Cola,

עשיתי פרסומת לשוופס, שהיא קוקה קולה,

and so that was very interesting in terms of the legalities.

וזה היה מעניין מאוד מבחינה חוקיות.

It's highly commercial.

זה במידה רבה מסחרי.

But it was a difficulty for me -- because this is my artwork;

והיה לי קושי עם זה משום שזו האומנות שלי.

should I do advertising? -- at the time.

האם בזמנו היה עליי לעשות פרסום?

So I made sure the work was not compromised in any way

אז וידאתי שלא נעשו פשרות בבכל הנוגע לעבודות,

and that the integrity of the work remained the same.

ושיושר עבודתי ישאר.

But the meanings changed in the sense that with the logo on,

אבל המשמעות השתנתה, ז"א עם הלוגו שהיה שם,

you're closing all the lines of interpretation down to selling a product

אתה מצר כל אפשרות לפירוש אישי ונשאר עם מכירת מוצר --

and that's all you're doing.

וזה למעשה כל מה שאתה עושה.

When you take the logo off, you're opening up the interpretations

כשמורידים את הלוגו, נפתחות האפשרויות לפרשנויות

and making the work inconclusive,

והעבודה נהיית לא חד משמעית.

opposed to conclusive when you are advertising.

בניגוד לחד משמעית, כשאתה מפרסם.

This image is quite interesting, actually,

תמונה זו די מעניינת, למעשה,

because I think we made it three years ago.

כי אני חושבת שיצרנו אותה לפני 3 שנים,

And it's Camilla in her wedding dress, which, again,

וזו קמילה בשמלת כלולותיה, ששוב, כמובן,

nearly got re-used now, recently prior to her wedding.

כמעט שוב השתמשו בה, לאחרונה לפני נישואיה.

Tony Blair and Cherie. And again, the legalities -- we had to be very careful.

טוני ובלייר ושרי. ושוב היינו צריכים להזהר -- עם כל עניין החוקיות.

It's obviously a very big commercial company, and so this little,

זו פרסומת לחברה מוכרת אז עשינו כזה

"Shh -- it's not really them,"

"ששש.. אתם יודעים שזה לא באמת הם,"

was put on the side of the imagery.

שנכתב בצד התמונה.

And Margaret Thatcher visiting Jeffery Archer in jail.

ומרגרט תאצ'ר מבקרת את ג'פרי ארצ'ר בכלא. (חבר פרלמנט שנדון למאסר על שבועת שקר).

I then was asked by Selfridges to do a series of windows for them,

ואז נתבקשנו ע"י סלפרידג' (רשת חנויות) לעשות עבורם סדרת חלונות ראווה.

so I built a sauna bath in one of their windows and created little scenes --

אז בניתי סאונה באחד החלונות שלהם ויצרתי סצנות קטנות --

live scenes with look-alikes inside the windows,

סצנות חיות עם כפילים בתוך החלונות,

and the windows were all steamed up.

והחלונות היו מכוסים באדים.

So, it's Tony Blair reading and practicing his speech;

אז זה היה טוני בלייר קורא ומתאמן על נאומו.

I've got them doing yoga inside there with Carole Caplin;

גרמתי להם לעשות יוגה עם קרול קפלין (מדריכת כושר של שרי בלייר),

Sven making out with Ulrika Jonsson, who he was having an affair with at that time.

סוון ואולריקה (האח הגדול בריטניה) מתמזמזים, בזמנו היה בינהם רומן.

This was a huge success for them

זו היתה הצלחה כבירה עבורם

because the imagery got shown in the press the day after

כי התמונות הוצגו בעיתונות יום למחרת

in every single newspaper, broadsheets and tabloids.

בכל עיתון, דפי פרסומת וצהובונים.

It was a bit of a road stopper, which was problematic

זה גרם לעיכובי תנועה, מה שהיה בעייתי

because the police kept on trying to clear away the crowds,

כי המשטרה ניסתה לפזר את הקהל שנעמד וצפה.

but huge fun -- it was great for me to do a performance.

אבל כיף גדול -- זה היה מדהים עבורי לעשות הופעה.

Also, people were taking photographs of this,

בנוסף, אנשים צילמו את זה,

so it was being texted around the world extremely quickly, all this imagery.

כך שכל התמונות הללו, הועברו במהירות ברחבי העולם.

And the press were interviewing, and I was signing my book. (Laughter).

והעיתונות ראיינה , ואני חתמתי על הספר שלי. (צחוק).

Further imagery. I'm making a new book now with Taschen

התמונה הבאה: אני מכינה ספר חדש עם טאשן (מו"ל),

that I'm working on really for a sort of global market --

שמיועד לשוק הגלובלי.

my previous book was only for the U.K. market --

הספר הקודם יועד לשוק הבריטי בלבד.

that I suppose it could be called humorous.

אני אני מניחה שהוא יכול להקרא היתולי.

I suppose I come from a sort of non-humorous background

אני מניחה שאני מגיעה מרקע לא הומוריסטי,

with serious intent,

אתם יודעים, עם כוונה רצינית.

and then suddenly my work is funny.

ופתאום העבודה שלי מצחיקה.

And I think it doesn't really matter that my work is considered humorous, in a way;

ואני חושבת שבצורה מסויימת, זה לא משנה עם העבודה שלי נחשבת הומוריסטית,

I think it's a way in for me to deal with the importance of imagery

אני חושבת שזו הדרך שלי להתמודד עם חשיבות התמונה,

and how we read all our information through imagery.

ואיך אנו קוראים את כל המידע שלנו דרך דימויים.

It's an extremely fast way of getting information.

זו דרך ממש מהירה לקבלת מידע.

It's extremely difficult if it's constructed correctly,

זה מאוד קשה אם זה נבנה נכון,

and there are techniques of constructing iconic imagery.

וישנן טכניקות לבנות דימויים איקוניים.

This image, for example, is sort of spot-on

אני מתכוונת התמונה הזאת, למשל, היא סוג של זרקור

because it exactly sums up what Elton may be doing in private,

כי היא מסכמת מה אלטון אולי עושה בפרטיות,

and also what might be happening with Saddam Hussein, and George Bush

וגם מה אולי קורה עם סאדאם חוסיין וג'ורג' בוש

reading the Koran upside-down.

שקורא את הקוראן הפוך.

For example, George Bush target practice --

לדוגמא, מטרת האימונים של ג'ורג' בוש,

shooting at Bin Laden and Michael Moore.

יורה בבין לאדן ובמייקל מור (יוצר הסרט 9/11).

And then you change the photograph he's shooting at,

ואז אתה משנה את התמונה עליה הוא יורה,

and it suddenly becomes rather grim and maybe less accessible. (Laughter).

וזה פתאום נעשה מאוד מפחיד, ואולי פחות נגיש. (צחוק ).

Tony Blair being used as a mounting block,

טוני בלייר כדרגש לסוס.

and Rumsfeld and Bush laughing with some Abu Ghraib photos behind,

ורמספלד ובוש צוחקים עם תמונות של אבו גריב (כלא שהתעללו שם באסירים) מאחוריהם,

and the seriousness, or the intellect, of Bush.

והרצינות, או האינטלקט, של בוש.

And also, commenting on the behind the scenes --

וגם בהתיחסות למאחורי הקלעים,

well, as we know now -- what goes on in prisons.

נו, אחרי שאנחנו יודעים מה קורה בבתי כלא.

And in fact, George Bush and Tony Blair

ולמעשה ג'רוג' בוש וטוני בליר

are having great fun during all of this.

מאוד נהנים במהלך כל זה.

And really commenting, you know,

ובאמת לפרש, אתם יודעים,

based on the perception we have of the celebrities.

בהנחת התפיסה שלנו על הסלבריטאים,

What Jack Nicholson might be up to in his celebrity life,

מה ג'ק ניקולסון אולי עושה בחייו כידוען.

and the fact that he tried to ... he had a bit of road rage

והעובדה שהוא ניסה, הוא קיבל קצת זעם דרכים,

and golf-clubbed a driver the other day.

והיכה במקל גולף נהג באחד מהימים.

I mean, it's extremely difficult to find these look-alikes,

אני מתכוונת, זה ממש קשה למצוא את הכפילים הלאה,

so I'm constantly going up to people in the street

אני כל הזמן ניגשת לאנשים ברחוב

and trying to ask people to come

ומנסה לגרום להם לבוא

and be in one of my photographs or films.

ולהיות חלק מהתמונות שלי או הסרטים.

And sometimes asking the real celebrity,

ולפעמים שואלת את הסלבס עצמם,

mistaking them for someone who just looks like the real person,

כשלמעשה אני מתבלבלת וחושבת שהם כפילים של עצמם,

which is highly embarrassing. (Laughter).

שזה ממש מביך. (צחוק).

I've also been working with The Guardian on a topical basis --

עבדתי גם עם הגארדיאן על בסיס ענייני היום --

a page a week in their newspaper --

דף בשבוע בעיתון --

which has been very interesting, working topically.

דבר שהיה מעניין, לעבוד לפי נושאים.

So, Jamie Oliver and school dinners;

ג'יימי אוליבר וארוחות בית ספר;

Bush and Blair having difficulty getting alongside Muslim culture;

בוש ובלייר מתקשים עם התרבות האיסלמית;

the whole of the hunting issue,

כל נושא הציד,

and the royal family refusing to stop hunting;

ומשפחת המלוכה שמסרבת להפסיק לצוד.

and the tsunami issues; and obviously Harry;

בעיות הצונאמי. והארי כמובן.

Blair's views on Gordon Brown, which I find very interesting;

דעותיו של בלייר על גורדון בראון (רה"מ בריטניה), דבר שמצאתי מאוד מעניין.

Condi and Bush.

קונדי ובוש.

This image I've decided to show having a reservation about it.

את התמונה הזו החלטתי להראות, בהסתייגות.

I made it a year ago. And just how meanings change,

הכנתי את זה לפני שנה -- ואיך בדיוק המשמעות משתנה,

and there were a terrible thing that has happened,

ודבר נורא שקרה.

but the fear is lurking around in our minds prior to that.

אבל הפחד אורב סביב במוחנו לפני זה.

That's why this image was made one year ago,

זו הסיבה מדוע צילם זה נעשה לפני שנה.

and what it means today.

ומה משמעותו היום.

So, I'll leave you with these clips to have a look. (Music)

אז אני אשאיר אתכם לראות את הקליפים הבאים.

Chris Anderson: Thank you.

כריס אנדרסון: תודה רבה.