Iain Hutchison: Saving faces

מתרגם: Rotem Eitan מבקר: Sigal Tifferet

Our face is hugely important

הפנים שלנו, נורא חשובות

because it's the external, visual part

כי הן החלק הויזואלי החיצוני

that everybody else sees.

שכל האחרים רואים.

Let's not forget it's a functional entity.

בואו לא נשכח את התפקוד הפונקציונלי שלהן.

We have strong skull bones

יש לנו עצמות גולגולת חזקות

that protect the most important organ in our body: the brain.

שמגינות על האיבר החשוב ביותר בגופנו: המוח.

It's where our senses are located, our special senses --

שם ממוקמים כל חושנו, החושים המיוחדים שלנו -

our vision, our speech,

הראיה, הדיבור

our hearing, our smell, our taste.

השמיעה, הריח והטעם.

And this bone

והעצם הזאת

is peppered, as you can see, with the light shining through the skull

זרועה, כפי שאתם יכולים לראות, באמצעות האור שמאיר דרך הגולגולת

with cavities, the sinuses,

בחורים, הסינוסים

which warm and moisten the air we breathe.

שמחממים ומוסיפים לחות לאויר שאנו נושמים.

But also imagine if they were filled with solid bone --

אך גם, דמיינו, אם הם היו מלאים בעצם קשיחה

our head would be dead weight,

הראש שלנו היה כמשקולת כבדה,

we wouldn't be able to hold it erect,

לא היינו מסוגלים להחזיק בו זקוף, ולהביט בעולם סביבנו.

we wouldn't be able to look at the world around us.

--- לתשומת לבכם: הרצאה זאת מכילה תמונות של פנים מעוותים ופצועים קשות---

This woman is slowly dying

האישה הזו, אט אט מתה

because the benign tumors in her facial bones

בגלל שגידולים שפירים בעצמות הפנים שלה

have completely obliterated her mouth and her nose

מחקו לחלוטין את הפה והאף שלה,

so she can't breathe and eat.

כך שהיא לא יכולה לנשום ולאכול.

Attached to the facial bones

אל עצמות הפנים, מחוברים

that define our face's structure

שרירים, שמגדירים את מבנה הפנים שלנו

are the muscles that deliver our facial expression,

ונושאים את הבעות הפנים שלנו

our universal language of expression,

את שפת הביטוי האוניברסלית שלנו,

our social-signaling system.

מערכת הסימנים החברתית שלנו.

And overlying this is the skin drape,

ומעל זה, נמצא כיסוי העור

which is a hugely complex

שהוא מורכב מאוד

three-dimensional structure --

מבנה תלת - מימדי -

taking right-angled bends here and there,

שמתעקל בזוויות חדות פה ושם,

having thin areas like the eyelids,

בעל שטחים דקים כמו העפעפיים

thick areas like the cheek, different colors.

שטחים עבים כמו הלחיים, צבעים שונים,

And then we have the sensual factor of the face.

וגם, יש לנו את הגורם החושי שבפנים.

Where do we like to kiss people?

איפה אנחנו אוהבים לנשק אנשים?

On the lips. Nibble the ears maybe.

על השפתיים. לנגוס באוזניים אולי.

It's the face where we're attracted to with that.

אלה הפנים אליהן אנו נמשכים עם אלה.

But let's not forget the hair.

אך בואו לא נשכח את השיער.

You're looking at the image on your left-hand side --

אתם מסתכלים על תמונה - בצד השמאלי שלכם-

that's my son with his eyebrows present.

זה הבן שלי עם הגבות שלו.

Look how odd he looks with the eyebrows missing.

תראו כמה משונה הוא נראה ללא הגבות.

There's a definite difference.

יש הבדל מוחלט.

And imagine if he had hair sprouting from the middle of his nose,

ודמיינו לו היו צומחות לו שיערות מאמצע האף,

he'd look even odder still.

הוא היה נראה אפילו יותר מוזר.

Dysmorphophobia

דיסמורפופוביה

is an extreme version

היא גרסא קיצונית

of the fact that we don't see ourselves

של העובדה שאנו לא רואים את עצמנו

as others see us.

כפי שאחרים רואים אותנו.

It's a shocking truth

זוהי אמת מזעזעת

that we only see mirror images of ourselves,

שאנו רואים רק תמונות ראי של עצמנו,

and we only see ourselves

ואנו רק רואים את עצמנו

in freeze-frame photographic images

בתמונות קפואות

that capture a mere fraction of the time that we live.

שתופסות רק שבריר מהזמן שאנו חיים.

Dysmorphophobia

דיסמורפופוביה

is a perversion of this

היא סטייה של זה

where people who may be very good looking

בה אנשים שיכולים להראות טוב מאוד

regard themselves as hideously ugly

מחשיבים את עצמם כמכוערים נורא

and are constantly seeking surgery

וכל הזמן מחפשים ניתוחים

to correct their facial appearance.

לתקן את מראה הפנים שלהם

They don't need this. They need psychiatric help.

הם לא זקוקים לכך, הם זקוקים לעזרה פסיכיאטרית.

Max has kindly donated his photograph to me.

מקס, בנדיבותו, תרם לי את התמונה שלו

He doesn't have dysmorphophobia, but I'm using his photograph

לו אין דיסמורפופוביה, אבל אני משתמש בתמונה זו

to illustrate the fact that he looks exactly like a dysmorphophobic.

כדי להדגים שהוא נראה בדיוק כמו אדם עם דיסמורפופוביה.

In other words, he looks entirely normal.

במילים אחרות, הוא נראה לגמרי נורמלי.

Age is another thing

גיל הוא עוד דבר

when our attitude toward our appearance changes.

בו הגישה שלנו כלפי המראה שלנו משתנה.

So children judge themselves, learn to judge themselves,

כך שילדים שופטים את עצמם, לומדים לשפוט את עצמם,

by the behavior of adults around them.

על פי ההתנהגות של המבוגרים הסובבים אותם.

Here's a classic example: Rebecca has a benign blood vessel tumor

הנה דוגמא קלאסית: לרבקה יש גידול שפיר בכלי דם

that's growing out through her skull, has obliterated her nose,

שגודל מחוץ לגולגולת שלה, ומחק לה את האף,

and she's having difficulty seeing.

והיא מתקשה לראות.

As you can see, it's blocking her vision.

כפי שאתם יכולים לראות, הוא חוסם את הראיה שלה.

She's also in danger, when she damages this,

היא גם בסכנה, שכאשר היא תפגע בו

of bleeding profusely.

היא תדמם באופן ניכר.

Our research has shown

המחקר שלנו הראה

that the parents and close loved ones of these children

שהורים ואהובים של הילדים האלה

adore them.

מתים עליהם.

They've grown used to their face; they think they're special.

הם התרגלו לפרצופים שלהם. הם חושבים שהם מיוחדים.

Actually, sometimes the parents argue

למעשה, לפעמים ההורה מתווכח

about whether these children should have the lesion removed.

אם צריך להוריד לילדים את הנגעים האלו.

And occasionally they suffer intense grief reactions

ולפעמים הם סובלים מתגובות אבל חמורות

because the child they've grown to love

בגלל שהילד שהם למדו לאהוב

has changed so dramatically and they don't recognize them.

השתנה באופן כה דרמטי שהם כבר לא מזהים אותו.

But other adults

אבל מבוגרים אחרים

say incredibly painful things.

אומרים דברים נורא מכאיבים.

They say, "How dare you take this child out of the house

הם אומרים, "איך אתה מעז להוציא את הילד הזה מהבית

and terrify other people.

ולהפחיד אנשים אחרים.

Shouldn't you be doing something about this? Why haven't you had it removed?"

אתה לא אמור לעשות משהו לגבי זה? למה לא הסרת את זה?"

And other children in curiosity come up and poke the lesion,

וילדים אחרים מגיעים ונוגעים בנגע בסקרנות,

because -- a natural curiosity.

בגלל - סקרנות טבעית.

And that obviously alerts the child

וזה כמובן, מסמן עבור הילד

to their unusual nature.

את הטבע הלא רגיל שלו.

After surgery, everything normalizes.

אחרי ניתוח, הכל מתנרמל.

The adults behave more naturally,

המבוגרים מתנהגים יותר בטבעיות,

and the children play more readily with other children.

והילדים משחקים בקלות יותר עם ילדים אחרים.

As teenagers --

בתור בני נוער -

just think back to your teenage years --

רק חישבו על שנות הנערות שלכם -

we're going through a dramatic

אנו עוברים שינוי דרמטי

and often disproportionate change

ולעיתים לא פרופורציונלי

in our facial appearance.

במראה הפנים שלנו.

We're trying to struggle to find our identity.

אנו מנסים להאבק למצוא את הזהות שלנו.

We crave the approval of our peers.

אנו חושקים באישור בני קבוצת הגיל שלנו.

So our facial appearance is vital to us

לכן, מראה הפנים שלנו חיוני עבורנו

as we're trying to project ourselves to the world.

כשאנו מנסים להציג את עצמנו בפני העולם.

Just remember that single acne spot

רק הזכרו באותו חצ'קון

that crippled you for several days.

ששיתק אתכם למספר ימים.

How long did you spend looking in the mirror every day,

כמה זמן ביליתם בהתבוננות בעצמכם בכל יום במראה,

practicing your sardonic look, practicing your serious look,

והתאמנתם על המראה הציני שלכם, והמראה הרציני שלכם,

trying to look like Sean Connery, as I did,

וניסיתם להראות כמו שון קונרי, כמו שאני ניסיתי,

trying to raise one eyebrow?

וניסיתם להרים גבה אחת.

It's a crippling time.

זה זמן משתק.

I've chosen to show this profile view of Sue

בחרתי להראות לכם את תמונת הפרופיל הזו של סו,

because what it shows is her lower jaw jutting forward

בגלל מה שהיא מראה, זה את הלסת התחתונה שלה בולטת קדימה

and her lower lip jutting forward.

והשפה התחתונה שלה בולטת קדימה

I'd like you all in the audience now to push your lower jaw forward.

הייתי רוצה שכולכם בקהל כעת תדחפו את הלסת שלכם קדימה

Turn to the person next to you,

פנו אל האדם שלצידכם,

push your lower jaws forward. Turn to the person next to you

דחפו את הלסתות התחתונות שלכם קדימה, פנו אל האדם שלצידכם

and look at them -- they look miserable.

והסתכלו עליהם - הם נראים אומללים.

That's exactly what people used to say to Sue.

זה בדיוק מה שאנשים נהגו להגיד לסו.

She wasn't miserable at all.

היא לא הייתה אומללה בכלל.

But people used to say to her, "Why are you so miserable?"

אבל אנשים נהגו להגיד לה, "למה את כל כך אומללה?"

People were making misjudgments all the time

אנשים הניחו הנחות שגויות כל הזמן

on her mood.

לגבי מצב הרוח שלה.

Teachers and peers were underestimating her; she was teased at school.

מורים ובני כיתתה לא העריכו אותה מספיק, צחקו עליה בבית הספר.

So she chose to have facial surgery.

לכן היא בחרה לעבור ניתוח פנים.

After the facial surgery,

לאחר ניתוח הפנים,

she said, "My face now reflects my personality.

היא אמרה, "כעת הפנים שלי משקפות את האישיות שלי.

People know now that I'm enthusiastic,

אנשים יודעים עכשיו שאני נלהבת,

that I'm a happy person."

שאני אדם שמח".

And that's the change that can be achieved for teenagers.

וזה השינוי שניתן להשיג עבור מתבגרים.

Is this change, though, a real change,

האם השינוי הזה הוא שינוי אמיתי,

or is it a figment of the imagination

או שמא הוא יציר הדימיון

of the patient themselves?

של המטופלים עצמם.

Well we studied teenagers' attitudes

ובכן, אנחנו חקרנו גישות של מתבגרים

to photographs of patients having this corrective facial surgery.

לתמונות של מטופלים שעברו את ניתוח הפנים המתקן הזה.

And what we found was --

ומה שמצאנו היה -

we jumbled up the photographs

עירבבנו את התמונות

so they couldn't recognize the before and after --

כך שהם לא יוכלו לזהות את הלפני והאחרי --

what we found was that the patients were regarded

מה שמצאנו היה שהתייחסו למטופלים

as being more attractive after the surgery.

כאל יותר מושכים לאחר הניתוח.

Well that's not surprising, but we also asked them to judge them

טוב זה לא מפתיע, אבל גם ביקשנו מהם לדרג אותם

on honesty, intelligence,

לגבי כנות, אינטיליגנציה,

friendliness, violence.

ידידותיות, אלימות

They were all perceived as being

והם כולם נתפסו

less than normal in all those characteristics --

כפחות נורמליים בכל התכונות האלה -

more violent, etc. -- before the surgery.

יותר אלימים וכו' - לפני הניתוח.

After the surgery,

לאחר הניתוח,

they were perceived as being more intelligent,

הם נתפסו כיותר אינטיליגנטיים,

more friendly, more honest, less violent --

יותר ידידותיים, יותר כנים, פחות אלימים -

and yet we hadn't operated on their intellect

וזאת למרות שלא ניתחנו את האינטלקט שלהם

or their character.

או את האישיות שלהם.

When people get older,

כשאנשים מתבגרים,

they don't necessarily choose to follow this kind of surgery.

הם לא בהכרח בוחרים לעבור כזה סוג של ניתוח.

Their presence in the consultation suite

ההימצאות שלהם בחדר הייעוץ

is a result of the slings and arrows of outrageous fortune.

היא תוצאה של קליעים וחצים של ביש מזל.

What happens to them

מה שקורה להם

is that they may have suffered cancer or trauma.

זה שהם סבלו מסרטן או מטראומה.

So this is a photograph of Henry,

אז זאת תמונה של הנרי

two weeks after he had a malignant cancer removed

שבועיים לאחר שהסירו לו גידול ממאיר

from the left side of his face -- his cheekbone,

מהחלק השמאלי של הפרצוף שלו - מעצם הלחי,

his upper jaw, his eye-socket.

הלסת העליונה, שקע העין.

He looks pretty good at this stage.

הוא נראה די טוב בשלב הזה.

But over the course of the next 15 years he had 14 more operations,

אך במהלך 15 השנים הבאות, הוא עבר עוד 14 ניתוחים,

as the disease ravaged his face

כאשר המחלה עשתה שמות בפנים שלו

and destroyed my reconstruction regularly.

והרסה את השיקום שלי על דרך קבע

I learned a huge amount from Henry.

למדתי המון מהנרי.

Henry taught me

הנרי לימד אותי

that you can carry on working.

שאתה יכול להמשיך לעבוד.

He worked as an advocate. He continued to play cricket.

הוא עובד כעורך דין. הוא המשיך לשחק קריקט.

He enjoyed life to the full,

הוא נהנה מהחיים עד הקצה.

and this was probably because he had a successful, fulfilling job

וזה כנראה היה בגלל שהייתה לו עבודה מצליחה שמילאה אותו

and a caring family

ומשפחה אוהבת

and was able to participate socially.

והוא היה בעל קשרים חברתיים.

He maintained a calm insouciance.

הוא שמר על שאננות רגועה.

I don't say he overcame this; he didn't overcome it.

אני לא אומר שהוא התגבר על זה. הוא לא התגבר על זה.

This was something more than that. He ignored it.

זה היה יותר מזה. הוא התעלם מכך.

He ignored the disfigurement that was happening in his life

הוא התעלם מהעיוות שהתרחש בחיים שלו

and carried on oblivious to it.

והמשיך כעיוור אליו.

And that's what these people can do.

וזה מה שהאנשים האלה יכולים לעשות.

Henriapi illustrates this phenomenon as well.

הנריאפי גם מדגים את התופעה הזאת.

This is a man in his 20s

זהו אדם בשנות ה-20 לחייו

whose first visit out of Nigeria was with this malignant cancer

שיציאתו הראשונה מחוץ לניגריה הייתה עם הגידול הממאיר הזה

that he came to the United Kingdom to have operated on.

כשהוא הגיע לבריטניה כדי להסירו.

It was my longest operation.

זה היה הניתוח הארוך ביותר שלי.

It took 23 hours. I did it with my neurosurgeon.

הוא לקח 23 שעות. עשיתי אותו עם הנוירוכירורג שלי.

We removed all the bones at the right side of his face --

הסרנו את כל העצמות מהצד הימני של הפרצוף שלו -

his eye, his nose,

את העין שלו, האף שלו,

the skull bones, the facial skin --

עצמות הגולגולת, את עור הפנים -

and reconstructed him with tissue from the back.

ושחזרנו אותו עם רקמות מהגב שלו.

He continued to work as a psychiatric nurse.

הוא המשיך לעבוד כאח פסיכיאטרי.

He got married. He had a son called Jeremiah.

הוא התחתן. נולד לו בן בשם ג'רמיה.

And again, he said,

ושוב, הוא אמר,

"This painting of me with my son Jeremiah

"הציור הזה שלי עם הבן שלי ג'רמיה

shows me as the successful man that I feel that I am."

מראה אותי בתור האדם המצליח שאני מרגיש שאני."

His facial disfigurement

העיוות בפנים שלו

did not affect him

לא השפיע עליו

because he had the support of a family;

בגלל שהייתה לו את תמיכת המשפחה שלו.

he had a successful, fulfilling job.

הייתה לו עבודה מצליחה שמילאה אותו.

So we've seen that we can change people's faces.

אז ראינו שאנו יכולים לשנות פרצופים של אנשים.

But when we change people's faces,

אבל כשאנחנו משנים פרצופים של אנשים,

are we changing their identity --

אנו משנים את הזהות שלהם,

for better or for worse?

לטובה או לרעה?

For instance,

למשל,

there are two different types of facial surgery.

יש שני סוגים שונים של ניתוחי פנים.

We can categorize it like that.

אפשר לחלק אותם כך.

We can say there are patients who choose to have facial surgery --

אפשר לומר שיש מטופלים שבוחרים לעבור את ניתוח הפנים שלהם -

like Sue.

כמו סו.

When they have facial surgery,

כשהם עוברים ניתוח פנים,

they feel their lives have changed

הם מרגישים שחייהם השתנו,

because other people perceive them

בגלל שאנשים אחרים תופסים אותם

as better people.

כאנשים טובים יותר.

They don't feel different.

הם לא מרגישים שונים.

They feel that they've actually gained

הם מרגישים שהם למעשה הרוויחו

what they never had,

את מה שלעולם לא היה להם,

that their face now reflects their personality.

שהפנים שלהם כעת משקפות את האישיות שלהם.

And actually that's probably the difference between cosmetic surgery

ולמעשה זה כנראה ההבדל היחיד בין ניתוח קוסמטי

and this kind of surgery.

וסוג כזה של ניתוח.

Because you might say, "Well, this type of surgery

בגלל שאתם יכולים להגיד, "טוב, סוג כזה של ניתוח

might be regarded as cosmetic."

יכול להחשב קוסמטי."

If you do cosmetic surgery, patients are often less happy.

אם אתה עושה ניתוח קוסמטי, פעמים רבות המטופלים פחות מרוצים.

They're trying to achieve difference in their lives.

הם מנסים להשיג שינוי בחיים שלהם.

Sue wasn't trying to achieve difference in her life.

סו לא ניסתה להשיג שינוי בחיים שלה,

She was just trying to achieve the face

היא ניסתה לקבל את הפנים

that matched her personality.

שהתאימו לאישיות שלה.

But then we have other people

אבל יש לנו גם אנשים אחרים

who don't choose to have facial surgery.

שלא בוחרים לעבור ניתוח פנים.

They're people who have their face shot off.

הם אנשים שירו בפנים שלהם.

I'll move it off, and we'll have a blank slide for those who are squeamish amongst you.

אני אזיז את זה, ותהיה לנו שקופית ריקה עבור מי מבינכם שקשה לו לצפות.

They have it forced upon them.

זה נכפה עליהם.

And again, as I told you,

ושוב, כפי שאמרתי לכם,

if they have a caring family

אם יש להם משפחה תומכת

and good work life,

וחיי עבודה טובים,

then they can lead normal and fulfilled lives.

אז הם יכולים לנהל חיים טובים ומספקים.

Their identity doesn't change.

האישיות שלהם לא משתנה.

Is this business

האם העניין הזה

about appearance and preoccupation with it

של מראה חיצוני והתעסקות בו

a Western phenomenon?

הוא תופעה מערבית?

Muzetta's family give the lie to this.

המשפחה של מוזטה מדגימה את השקר שבזה

This is a little Bangladeshi girl from the east end of London

זוהי ילדה בנגלדשית קטנה ממזרח לונדון

who's got a huge malignant tumor on the right side of her face,

שיש לה גידול ממאיר עצום על הצד הימני של הפנים שלה,

which has already made her blind

שכבר עיוור אותה,

and which is rapidly growing and is going to kill her shortly.

שגדל במהירות ועומד להרוג אותה בקרוב.

After she had surgery to remove the tumor,

אחרי שהיא עברה ניתוח להסרת הגידול,

her parents dressed her in this beautiful green velvet dress,

ההורים שלה הלבישו אותה בשמלת הקטיפה הירוקה היפייפיה הזו

a pink ribbon in her hair,

סרט ורוד בשערה,

and they wanted the painting to be shown around the world,

והם רצו שהציור שלה יופיע בכל העולם,

despite the fact that they were orthodox Muslims

למרות העובדה שהם מוסלמים אורתודוכסיים

and the mother wore a full burqa.

והאמא לובשת בורקה שלמה.

So it's not simply a Western phenomenon.

אז זאת לא רק תופעה מערבית.

We make judgments on people's faces

אנו שופטים על פי פרצופם של אנשים

all the time.

כל הזמן.

It's been going on since we can think of Lombroso

זה נמשך מאז שאנחנו יכולים לחשוב על לומברוסו

and the way he would define criminal faces.

והדרך שבה הוא הגדיר פרצופים קרימינליים.

He said you could see criminal faces,

הוא אמר שניתן לראות פרצוף של פושע

judging them just on the photographs that were showed.

כששופטים אותם רק על סמך תמונות שהוראו.

Good-looking people

אנשים שנראים טוב

are always judged as being more friendly.

תמיד נשפטים כיותר ידידותיים.

We look at O.J. --

אנו מסתכלים על או.ג'יי -

he's a good-looking guy.

הוא בחור שנראה טוב.

We'd like to spend time with him. He looks friendly.

אנחנו רוצים לבלות זמן איתו. הוא נראה ידידותי.

Now we know that he's a convicted wife-batterer,

עכשיו אנחנו יודעים שהוא הורשע בהכאת אישתו,

and actually he's not the good guy.

ולמעשה הוא לא בחור טוב.

And beauty doesn't equate to goodness,

ויופי הוא לא שווה ערך לטיב,

and certainly doesn't equate to contentment.

ובהחלט לא שווה ערך לשביעות רצון.

So we've talked about the static face

אז דיברנו על הפנים הסטטיים

and judging the static face,

ועל שפיטת הפנים הסטטיים,

but actually, we're more comfortable

אך למעשה, יותר נוח לנו

with judging the moving face.

עם שפיטת פנים זזות.

We think we can judge people on their expressions.

אנו חושבים שאנו יכולים לשפוט אנשים לפי הבעות הפנים שלהם.

U.K. jurors in the U.K. justice system

שופטים בריטיים במערכת הצדק הבריטית

like to see a live witness

אוהבים לראות עדות חיה

to see whether they can pick up the telltale signs of mendacity --

לראות האם אם יכולים לגלות את הסימנים המגלים של שקרים -

the blink, the hesitation.

המצמוץ, ההיסוס.

And so they want to see live witnesses.

ולכן הם רוצים לראות עדות חיה.

Todorov tells us that, in a tenth of a second,

טודורוב מספר לנו, שבעשירית השניה,

we can make a judgment on somebody's face.

אנו יכולים לשפוט פנים של מישהו.

Are we uncomfortable with this image? Yes, we are.

האם לא נוח לנו עם התמונה הזאת? כן, לא נוח לנו.

Would we be happy if our doctor's face, our lawyer's face,

האם נהיה שמחים, אם הפרצוף של הרופא שלנו, העורך דין שלנו

our financial adviser's face was covered?

היועץ הכלכלי שלנו, היה מכוסה?

We'd be pretty uncomfortable.

היינו חשים די לא בנוח.

But are we good at making the judgments

אבל האם אנחנו טובים בשפיטה

on facial appearance and movement?

על סמך מראה פנים ותנועה?

The truth is that there's a five-minute rule,

האמת היא שיש כלל של 5 דקות -

not the tenth-of-a-second rule like Todorov, but a five-minute rule.

לא עשירית השניה כמו אצל טודורוב, אבל כלל 5 דקות.

If you spend five minutes with somebody,

אם העברת 5 דקות עם מישהו,

you start looking beyond their facial appearance,

אתה מתחיל לראות מעבר להבעות הפנים שלהם,

and the people who you're initially attracted to

והאנשים אליהם אתה נמשך בתחילה

may seem boring and you lose interest in them,

יכולים להראות משעממים ואתה מאבד בהם עניין,

and the people who you didn't immediately seek out,

והאנשים שלא חיפשת באופן מיידי,

because you didn't find them particularly attractive,

בגלל שלא חשבת שהם מושכים במיוחד,

become attractive people

הופכים להיות אנשים מושכים

because of their personality.

בגלל האישיות שלהם.

So we've talked a lot about facial appearance.

אז דיברנו הרבה על מראה הפנים.

I now want to share

אני כעת רוצה לחלוק

a little bit of the surgery that we do --

קצת לגבי הניתוחים שאנחנו עושים -

where we're at and where we're going.

איפה אנו נמצאים ולאן אנו הולכים.

This is an image of Ann

זוהי תמונה של אן

who's had her right jaw removed and the base of her skull removed.

שהסירו לה את הלסת התחתונה הימנית ואת בסיס הגולגולת.

And you can see in the images afterward,

ואתם יכולים לראות בתמונות שלאחר מכן,

we've managed to reconstruct her successfully.

שהצלחנו לשחזר אותה בהצלחה.

But that's not good enough.

אבל זה לא טוב מספיק.

This is what Ann wants. She wants to be out kayaking,

זה מה שאן רוצה. היא רוצה להיות בחוץ ולשוט בקיאק,

she wants to be out climbing mountains.

היא רוצה להיות בחוץ ולטפס על הרים.

And that's what she achieved, and that's what we have to get to.

וזה מה שהיא השיגה, ולשם אנו חייבים להגיע.

This is a horrific image,

זוהי תמונה נוראית,

so I'm putting my hand up now.

אז אני ארים את היד שלי עכשיו.

This is a photograph of Adi,

זוהי תמונה של עדי,

a Nigerian bank manager who had his face shot off

מנהל בנק ניגרי, שירו בפנים שלו

in an armed robbery.

בשוד מזוין.

And he lost his lower jaw, his lip, his chin

והוא איבד את החלק התחתון של הלסת שלו, את השפתיים שלו, את הסנטר שלו

and his upper jaw and teeth.

ואת החלק העליון של הלסת והשיניים.

This is the bar that he set for us.

זהו הרף שהוא הציב עבורנו.

"I want to look like this. This is how I looked before."

"אני רוצה להראות כך. כך נראתי קודם".

So with modern technology,

אז עם טכנולוגיה מודרנית,

we used computers to make models.

השתמשנו במחשבים על מנת ליצור מודלים.

We made a model of the jaw without bone in it.

יצרנו מודל עבור הלסת שלנו, ללא עצם בתוכה.

We then bent a plate up to it.

ואז עיקמנו פלטה בשביל זה.

We put it in place

הכנסנו אותה למקום

so we knew it was an accurate position.

כך שידענו שהיא במיקום הנכון.

We then put bone and tissue from the back.

אחר כך שמנו עצם ורקמה מהגב.

Here you can see the plate holding it,

כאן אתם יכולים לראות את הפלטה המחזיקה את זה,

and you can see the implants being put in --

ואתם יכולים לראות את השתלים כששמים אותם -

so that in one operation

אז כל זה בניתוח אחד

we achieve this

אנו השגנו את זה

and this.

ואת זה.

So the patient's life is restored.

אז חיי המטופל הוחזרו לו.

That's the good news.

אלה הן החדשות הטובות.

However, his chin skin

לעומת זאת, עור הסנטר שלו

doesn't look the same as it did before.

לא נראה כפי שהוא נראה בעבר.

It's skin from his back.

זה עור מהגב שלו.

It's thicker, it's darker, it's coarser, it doesn't have the contours.

הוא עבה יותר, כהה יותר, גס יותר, אין לו את קווי המתאר.

And that's where we're failing,

ושם אנו נכשלים.

and that's where we need the face transplant.

ושם אנו נזקקים להשתלת הפנים.

The face transplant has a role

להשתלת הפנים יש תפקיד

probably in burns patients to replace the skin.

בטח במטופלי כוויות להחלפת עורם.

We can replace the underlying skeletal structure,

אנו יכולים להחליף את המבנה השלדי התחתון,

but we're still not good at replacing the facial skin.

אך אנחנו עדיין לא מספיק טובים בהחלפת עור הפנים.

So it's very valuable

לכן זה בעל ערך ניכר

to have that tool in our armamentarium.

להיות בעלי הכלי הזה בארסנל שלנו.

But the patients are going to have to take drugs

אך על המטופלים יהיה לקחת תרופות

that suppress their immune system for the rest of their lives.

לדיכוי מערכת החיסון שלהם למשך שארית חייהם.

What does that mean?

מה זה אומר?

They have an increased risk of infection, an increased risk of malignancy.

יש להם סיכון מוגבר לזיהום, סיכון מוגבר לגידולים.

This is not a life-saving transplant --

זוהי לא השתלה מצילת חיים -

like a heart, or liver, or lung transplant --

כמו השתלת לב, כבד או ריאות -

it is a quality-of-life transplant,

זוהי השתלה של איכות חיים,

and as a result,

וכתוצאה,

are the patients going to say, if they get a malignant cancer 10 or 15 years on,

האם המטופלים עומדים להגיד, אם הם יחלו בסרטן ממאיר בעוד 5 או 10 שנים בהמשך הדרך,

"I wish I'd had conventional reconstructive techniques rather than this

"הלוואי והייתי עושה ניתוח שחזור מסורתי ולא את זה,

because I'm now dying of a malignant cancer"? We don't know yet.

בגלל שעכשיו אני גוסס מסרטן ממאיר?" אנחנו לא יודעים עדיין.

We also don't know what they feel

אנחנו גם לא יודעים איך הם מרגישים

about recognition and identity.

לגבי זיהוי וזהות.

Bernard Devauchelle and Sylvie Testelin, who did the first operation,

ברנרד דבושל וסילבי טסטלין שעשו את הניתוח הראשון

are studying that.

חוקרים זאת.

Donors are going to be short on the ground,

יהיו מעט מאוד תורמים,

because how many people want to have their loved one's face

כי כמה אנשים רוצים שהפרצוף של אהוביהם

removed at the point of death?

יוסר ברגע המוות?

So there are going to be problems

אז עומדות להיות בעיות

with face transplantation.

עם השתלות פנים.

So the better news is

אז החדשות הטובות יותר הן

the future's almost here --

שהעתיד כבר כמעט כאן -

and the future is tissue engineering.

והעתיד הוא הנדסת רקמות.

Just imagine,

רק דמיינו,

I can make a biologically-degradable template.

אני יכול להכין תבנית מתכלה ביולוגית

I can put it in place where it's meant to be.

אני יכול להניח אותה איפה שהיא אמורה להיות.

I can sprinkle a few cells,

אני יכול להשפריץ כמה תאים,

stem cells from the patient's own hip,

תאי גזע מהמותן של אותו מטופל,

a little bit of genetically engineered protein,

קצת חלבון מהונדס גנטית,

and lo and behold, leave it for four months and the face is grown.

והביטו וראו, להניח את זה ל-4 חודשים והפנים גדלו.

This is a bit like a Julia Child recipe.

זה קצת כמו מתכון של ג'וליה צ'יילד.

But we've still got problems.

אבל עדיין יש לנו בעיות.

We've got mouth cancer to solve.

אנו צריכים לפתור את בעית סרטן הפה.

We're still not curing enough patients -- it's the most disfiguring cancer.

אנחנו עדיין לא מרפאים מספיק מטופלים - זה הסרטן הכי מעוות.

We're still not reconstructing them well enough.

אנחנו עדיין לא משחזרים אותם מספיק טוב.

In the U.K. we have an epidemic

בבריטניה יש לנו מגיפה

of facial injuries among young people.

של פציעות בפנים בקרב אנשים צעירים.

We still can't get rid of scars.

אנחנו עדיין לא יכולים להיפטר מצלקות.

We need to do research.

אנחנו צריכים לעשות מחקר.

And the best news of all

והחדשות הכי טובות

is that surgeons know

הן שמנתחים יודעים

that we need to do research.

שאנחנו צריכים לעשות מחקר.

And we've set up charities

והקמנו עמותות צדקה

that will help us fund

שיעזרו לנו לממן

the clinical research

את המחקר הקליני

to determine the best treatment practice now

על מנת לקבוע מה הדרך הטיפולית הכי טובה כרגע

and better treatment into the future,

וטיפול טוב יותר בעתיד,

so we don't just sit on our laurels and say, "Okay, we're doing okay.

אז אנחנו לא רק נחים על זרי הדפנה ואומרים, "אוקיי, אנחנו בסדר.

Let's leave it as it is."

בוא נשאיר את זה כמו שזה."

Thank you very much indeed.

תודה רבה לכם באמת.

(Applause)

(מחיאות כפיים)