Ken Goldberg: 4 lessons from robots about being human

Translator: Morton Bast Reviewer: Thu-Huong Ha

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I know this is going to sound strange,

אני יודע שזה ישמע לכם מוזר,

but I think robots can inspire us to be better humans.

אבל לדעתי רובוטים יכולים להשפיע עלינו

להיות בני-אדם טובים יותר.

גדלתי בבית-לחם שבפנסילבניה,

See, I grew up in Bethlehem, Pennsylvania,

the home of Bethlehem Steel.

ביתה של "פלדת בית-לחם".

My father was an engineer,

אבי היה מהנדס,

ובילדותי הוא לימד אותי

and when I was growing up, he would teach me how things worked.

איך הדברים עובדים.

היינו בונים ביחד מיזמים,

We would build projects together,

like model rockets and slot cars.

כמו דגמים של טילים ומכוניות מסלול.

Here's the go-kart that we built together.

הנה העגלה שבנינו ביחד.

זה אני, מאחורי ההגה,

That's me behind the wheel,

with my sister and my best friend at the time.

עם אחותי ועם החבר הכי טוב שלי אז,

And one day,

ויום אחד,

he came home, when I was about 10 years old,

הוא בא הביתה, כשהייתי בן 10,

and at the dinner table, he announced

ובזמן ארוחת הערב הוא הכריז

that for our next project, we were going to build ...

שעבור המיזם החדש שלנו אנו נבנה רובוט.

a robot.

A robot.

רובוט.

אני נורא התרגשתי,

Now, I was thrilled about this,

because at school, there was a bully named Kevin,

כי בבית הספר

היה בריון בשם קווין,

שהיה נטפל אלי

and he was picking on me,

because I was the only Jewish kid in class.

כי הייתי הילד היהודי היחיד בכיתה.

So I couldn't wait to get started to work on this,

אז חיכיתי בקוצר-רוח להתחיל לעבוד על זה

so I could introduce Kevin to my robot.

כדי שאוכל להראות לקווין את הרובוט שלי. [צחוק]

(Laughter)

(Robot noises)

[רעשי רובוט]

(Laughter)

But that wasn't the kind of robot my dad had in mind.

אבל לא על רובוט כזה אבי חשב.

(Laughter)

See, he owned a chromium-plating company,

תבינו, היתה לו חברה לציפויי כרום,

and they had to move heavy steel parts between tanks of chemicals.

והיה עליהם להעביר

חלקי פלדה כבדים בין מיכלים של כימיקלים,

כך שהוא נזקק לרובוט תעשייתי כמו זה

And so he needed an industrial robot like this,

that could basically do the heavy lifting.

שיכול לבצע את ההרמה הקשה.

But my dad didn't get the kind of robot he wanted, either.

אבל גם אבי לא קיבל את הרובוט בו רצה.

He and I worked on it for several years,

הוא ואני עבדנו על זה במשך כמה שנים,

but it was the 1970s, and the technology that was available to amateurs

אבל זה היה בשנות ה-70,

והטכנולוגיה שחובבים יכולים להשיג

עוד לא היתה קיימת.

just wasn't there yet.

So Dad continued to do this kind of work by hand.

אז אבא המשיך לעשות ידנית את העבודה ההיא,

And a few years later,

ואחרי כמה שנים,

he was diagnosed with cancer.

הוא אובחן כחולה סרטן.

You see,

אתם מבינים, הלקח שלו מן הרובוט שניסינו לבנות

what the robot we were trying to build was telling him

לא היה קשור בהרמת דברים כבדים.

was not about doing the heavy lifting.

It was a warning

אלא אזהרה מפני החשיפה לכימיקלים הרעילים.

about his exposure to the toxic chemicals.

הוא לא חשב על כך בזמנו,

He didn't recognize that at the time,

and he contracted leukemia.

והוא חלה בסרטן-דם,

And he died at the age of 45.

ונפטר בגיל 45.

הייתי מוכה-צער,

I was devastated by this.

And I never forgot the robot that he and I tried to build.

ומעולם לא שכחתי את הרובוט שהוא ואני ניסינו לבנות.

When I was at college, I decided to study engineering, like him.

כשהייתי בקולג', החלטתי ללמוד הנדסה, כמוהו.

הלכתי לאונ' "קרגני מלון" ועשיתי דוקטורט ברובוטיקה.

And I went to Carnegie Mellon, and I earned my PhD in robotics.

I've been studying robots ever since.

ומאז ועד היום אני חוקר את נושא הרובוטים.

So what I'd like to tell you about are four robot projects,

אז אני רוצה לספר לכם

על ארבעה מיזמי רובוטיקה

ואיך הם נתנו לי השראה להיות אדם טוב יותר.

and how they've inspired me to be a better human.

By 1993, I was a young professor at USC,

ב-1993 כבר הייתי מרצה צעיר באוניברסיטת דרום-קליפורניה,

and I was just building up my own robotics lab,

ובדיוק אז הקמתי מעבדת רובוטיקה משלי,

and this was the year the World Wide Web came out.

ובאותה השנה הופיעה רשת האינטרנט.

And I remember my students were the ones who told me about it,

ואני זוכר שהסטודנטים שלי היו אלה

שסיפרו לי על כך.

and we would -- we were just amazed.

והיינו -- היינו מלאי פליאה.

We started playing with this, and that afternoon,

התחלנו להשתעשע עם זה, ובאותו ערב,

we realized that we could use this new, universal interface

הבנו שאנו יכולים להשתמש בממשק החדש והאוניברסלי הזה

to allow anyone in the world to operate the robot in our lab.

לאפשר לכל אדם בעולם

להפעיל את הרובוט שבמעבדה שלנו.

אז במקום רובוט לוחם או רובוט תעשייתי,

So, rather than have it fight or do industrial work,

we decided to build a planter,

החלטנו לבנות גנן,

put the robot into the center of it,

הצבנו את הרובוט באמצע,

and we called it the Telegarden.

קראנו לזה "טל-גן".

And we had put a camera in the gripper of the hand of the robot,

הנחנו מצלמה במלפת של ידו

של הרובוט, וכתבנו כמה קבצי-פקודות מיוחדים

and we wrote some special scripts and software,

וקצת תוכנה, כך שכל אחד בעולם יכול לגשת

so that anyone in the world could come in,

וע"י קליק על המסך

and by clicking on the screen,

they could move the robot around and visit the garden.

להניע את הרובוט במרחב

ולבקר בגינה.

But we also set up some other software

אבל פרט לכך, בעזרת תוכנה נוספת,

that lets you participate and help us water the garden, remotely.

איפשרנו לכם להשתתף ולעזור לנו להשקות את הגן

מרחוק, ומי שהשקה כמה פעמים,

And if you watered it a few times,

we'd give you your own seed to plant.

זכה לשתול זרע משלו.

Now, this was an engineering project,

זה היה מיזם, מיזם הנדסי,

and we published some papers on the system design of it,

ופירסמנו כמה מאמרים לגבי התכנון,

תכנון המערכות שלו, אבל ראינו בו גם

but we also thought of it as an art installation.

מיצב אמנותי.

It was invited, after the first year,

הוא הוזמן, אחרי השנה הראשונה,

by the Ars Electronica Museum in Austria,

ע"י ה"ארס אלקטרוניקה מוזיאום" האוסטרי

to have it installed in their lobby.

להיות מותקן אצלם בכניסה,

ואני שמח לומר שהוא נותר שם, מקוון,

And I'm happy to say, it remained online there, 24 hours a day,

24 שעות ביממה, במשך כמעט תשע שנים.

for almost nine years.

That robot was operated by more people

הרובוט הזה הופעל ע"י יותר אנשים

than any other robot in history.

מכל רובוט אחר בהיסטוריה.

Now, one day,

ויום אחד

I got a call out of the blue from a student,

קיבלתי שיחת טלפון בלתי-צפויה

מסטודנט אחד,

who asked a very simple but profound question.

שהציג לי שאלה פשוטה מאד אך מעמיקה.

הוא שאל, "האם הרובוט אמיתי?"

He said, "Is the robot real?"

Now, everyone else had assumed it was,

כל היתר הניחו שכן.

and we knew it was, because we were working with it.

ואנו ידענו זאת כי עבדנו איתו.

But I knew what he meant,

אבל אני הבנתי את כוונתו,

because it would be possible

כי אפשר בהחלט לצלם כמה תמונות

to take a bunch of pictures of flowers in a garden

של פרחים בגינה ולארגן אותם

and then, basically, index them in a computer system,

במערכת מיחשוב באופן שייראה

such that it would appear that there was a real robot,

כאילו שעושה זאת רובוט אמיתי, בשעה שבעצם אין כזה.

when there wasn't.

And the more I thought about it,

וככל שחשבתי על כך, לא עלתה בדעתי

I couldn't think of a good answer for how he could tell the difference.

תשובה טובה, איך הוא יכול לזהות את ההבדל.

בערך אז הוצעה לי משרה

This was right about the time that I was offered a position

כאן בברקלי.

here at Berkeley.

And when I got here,

כשהגעתי לכאן, חיפשתי את יוברט דרייפוס,

I looked up Hubert Dreyfus,

who's a world-renowned professor of philosophy,

פרופסור לפילוסופיה בעל פרסום עולמי,

And I talked with him about this and he said,

ושחחתי איתו על כך, והוא אמר,

"זו אחת הבעיות הכי ותיקות ומרכזיות בפילוסופיה.

"This is one of the oldest and most central problems in philosophy.

היא הוצגה כבר ע"י "אגודת הספקנים"

It goes back to the Skeptics and up through Descartes.

ועד לדקארט.

It's the issue of epistemology,

זו סוגיה מתחום האפיסטמולוגיה,

the study of how do we know that something is true."

שחוקרת איך אנו יודעים שמשהו הינו אמיתי."

So he and I started working together,

אז הוא ואני התחלנו לעבוד ביחד,

and we coined a new term: "telepistemology,"

וטבענו מושג חדש: "טל-פיסטמולוגיה",

חקר הידיעה מרחוק.

the study of knowledge at a distance.

We invited leading artists, engineers and philosophers

הזמנו סטודנטים, מהנדסים ופילוסופים בולטים

לכתוב על כך מאמרים,

to write essays about this,

and the results are collected in this book from MIT Press.

והתוצאות נאספו בספר

שהוצא לאור ע"י "אם-איי-טי פרס".

So thanks to this student,

אז הודות לאותו סטודנט שהטיל ספק

who questioned what everyone else had assumed to be true,

במה שכולם קיבלו כמובן מאליו,

this project taught me an important lesson about life,

מיזם זה לימד אותי לקח חשוב בנוגע לחיים,

which is to always question assumptions.

שהוא תמיד לפקפק בהנחות-יסוד.

Now, the second project I'll tell you about

המיזם השני עליו אספר לכם

grew out of the Telegarden.

צמח מה"טל-גן"

As it was operating, my students and I were very interested

במהלך הפעילות שלו, הסטודנטים ואני התעניינו מאד

in how people were interacting with each other,

לראות איך אנשים יצרו אינטראקציות ביניהם

and what they were doing with the garden.

ומה הם עשו בגן.

אז התחלנו לחשוב, מה אם הרובוט

So we started thinking:

what if the robot could leave the garden

ייצא מהגן ויילך

and go out into some other interesting environment?

לאיזו סביבה מעניינת אחרת?

Like, for example, what if it could go to a dinner party

למשל, יבוא לסעודה חגיגית

בבית הלבן? [צחוק]

at the White House?

(Laughter)

So, because we were interested more in the system design

אז בגלל שהתעניינו יותר בתכנון המערכת

and the user interface than in the hardware,

ובממשק המשתמש מאשר בחומרה,

we decided that,

החלטנו שבמקום

rather than have a robot replace the human to go to the party,

שרובוט יילך לאירוע במקום בן-אדם,

we'd have a human replace the robot.

יהיה אדם שיחליף את הרובוט.

We called it the Tele-Actor.

קראנו לו "טל-שחקן".

We got a human,

השגנו בן-אדם,

someone who's very outgoing and gregarious,

מישהי מוחצנת וחברותית מאד,

and she was outfitted with a helmet with various equipment,

התאימו לה קסדה

עם כל מיני פריטי ציוד, מצלמות ומיקרופונים,

cameras and microphones,

and then a backpack with wireless Internet connection.

ותרמיל-גב עם חיבור אינטרנט אלחוטי,

And the idea was that she could go

והרעיון היה שהיא תוכל ללכת לאיזו סביבה מרוחקת

into a remote and interesting environment,

ומעניינת, ודרך האינטרנט,

and then over the Internet,

people could experience what she was experiencing.

אנשים יוכלו לחוות את החוויות שלה,

So they could see what she was seeing,

לראות את מה שהיא רואה,

but then, more importantly, they could participate,

ויותר חשוב, יוכלו להשתתף,

by interacting with each other and coming up with ideas

ע"י אינטראקציות ביניהם,

ולהעלות רעיונות לגבי מה שהיא תעשה בהמשך

about what she should do next and where she should go,

ולאן כדאי שתלך,

and then conveying those to the Tele-Actor.

והם יעבירו אותם לטל-שחקנית.

So we got a chance to take the Tele-Actor

נפלה לידינו הזדמנות לקחת את הטל-שחקנית

to the Webby Awards in San Francisco.

לטקס פרסי "וובי" בסן-פרנציסקו,

And that year, Sam Donaldson was the host.

ובאותה שנה, סם דונלדסון היה המנחה.

ממש לפני שהמסך עלה, היו לי כ-30 שניות

Just before the curtain went up, I had about 30 seconds

להסביר למר דונלדסון מה אנו עומדים לעשות,

to explain to Mr. Donaldson what we were going to do.

ואמרתי, "הטל-שחקנית

And I said, "The Tele-Actor is going to be joining you onstage.

תצטרף אליך על הבמה,

This is a new experimental project,

זהו מיזם נסיוני חדש,

אנשים יצפו בה על המסכים שלהם,

and people are watching her on their screens,

there's cameras involved and there's microphones

ויש לה-- יש בעסק כל מיני מצלמות ומיקרופונים

ויש לה אוזניה,

and she's got an earbud in her ear,

and people over the network are giving her advice

ואנשים מהאינטרנט יתנו לה עצות

מה לעשות הלאה."

about what to do next."

והוא אמר, "רק רגע,

And he said, "Wait a second.

That's what I do."

זו העבודה שלי." [צחוק]

(Laughter)

So he loved the concept,

הרעיון מצא חן בעיניו,

and when the Tele-Actor walked onstage, she walked right up to him,

וכשהטל-שחקנית עלתה לבמה,

היא ניגשה ישר אליו, והעניקה לו נשיקה גדולה

and she gave him a big kiss right on the lips.

על השפתיים. [צחוק]

(Laughter)

We were totally surprised -- we had no idea that would happen.

היינו מופתעים לגמרי.

לא היה לנו מושג שזה הולך לקרות.

And he was great, he just gave her a big hug in return,

והוא התנהג למופת. הוא פשוט החזיר לה בחיבוק גדול,

and it worked out great.

והכל עבד מעולה.

But that night, as we were packing up,

אבל באותו לילה, כשארזנו,

I asked the Tele-Actor, how did the Tele-Directors decide

שאלתי את הטל-שחקנית איך הטל-במאים

החליטו על נשיקה לסם דונלדסון?

that they would give a kiss to Sam Donaldson?

And she said they hadn't.

היא ענתה שהם לא,

She said, when she was just about to walk onstage,

שכאשר היא עמדה לצאת לבמה,

the Tele-Directors still were trying to agree on what to do,

הטל-במאים עדיין ניסו להגיע להסכמה מה עושים,

and so she just walked onstage and did what felt most natural.

אז היא פשוט יצאה לבמה

ועשתה מה שנראה לה הכי טבעי. [צחוק]

(Laughter)

So, the success of the Tele-Actor that night

כך שההצלחה של הטל-שחקנית באותו ערב,

was due to the fact that she was a wonderful actor.

נבעה מכך שהיא היתה שחקנית מעולה

She knew when to trust her instincts.

היא ידעה מתי לבטוח בחושים שלה,

And so that project taught me another lesson about life,

וכך המיזם הזה לימד אותי לקח נוסף על החיים,

which is that, when in doubt, improvise.

והוא: כשאתה בספק, תאלתר. [צחוק]

(Laughter)

Now, the third project grew out of my experience

המיזם השלישי התפתח

מחוויותי כשאבי היה בבית-חולים.

when my father was in the hospital.

הוא עבר טיפולים,

He was undergoing a treatment -- chemotherapy treatments --

טיפולי כימותרפיה, ואחד הטיפולים

and there's a related treatment called brachytherapy,

קרוי "ברכיתרפיה", ובו זרעים זעירים ורדיואקטיביים

where tiny, radioactive seeds are placed into the body

מוכנסים לגוף כדי לטפל בגידולים סרטניים.

to treat cancerous tumors.

And the way it's done, as you can see here,

וזה נעשה כך, כפי שאתם רואים כאן,

is that surgeons insert needles into the body

שהמנתחים מחדירים לגוף מחטים

to deliver the seeds.

כדי להכניס את הזרעים, וכל זה,

And all these needles are inserted in parallel.

כל המחטים מוחדרות במקביל,

So it's very common that some of the needles penetrate sensitive organs.

כך שקורה הרבה שכמה מהמחטים

פוגעות באברים רגישים, וכתוצאה מכך

And as a result, the needles damage these organs, cause damage,

המחטים גורמות נזק לאברים אלה,

which leads to trauma and side effects.

שמביא לפציעה ולתופעות לוואי.

So my students and I wondered:

אז הסטודנטים שלי ואני תהינו האם אנו יכולים

what if we could modify the system,

לשנות את המערכת

so that the needles could come in at different angles?

כך שהמחטים יוחדרו בזוויות שונות?

So we simulated this;

ביצענו הדמיה, ופיתחנו

we developed some optimization algorithms and we simulated this.

כמה אלגוריתמים של מיטוב והרצנו הדמיה של זה,

And we were able to show

והצלחנו להוכיח שאנו יכולים להימנע

that we are able to avoid the delicate organs,

מלפגוע באברים עדינים ועדיין להשיג את מלוא הכיסוי

and yet still achieve the coverage of the tumors with the radiation.

של הגידולים בעזרת ההקרנה.

So now, we're working with doctors at UCSF

אז כעת אנו עובדים עם רופאים באוניברסיטת קליפורניה

and engineers at Johns Hopkins,

ומהנדסים ב"ג'ון הופקינס"

and we're building a robot that has a number of --

על בניה של רובוט שיש לו כמה--

it's a specialized design with different joints

זהו עיצוב ייעודי בעל מיפרקים שונים שיכולים לאפשר

that can allow the needles to come in at an infinite variety of angles.

למחטים לחדור במגוון אינסופי של זוויות,

And as you can see here, they can avoid delicate organs

וכפי שאתם רואים כאן, הן יכולות להימנע מפגיעה באברים עדינים

ועדיין להגיע למטרותיהן.

and still reach the targets they're aiming for.

אז בכך שהטלנו ספק בהנחת היסוד שכל המחטים

So, by questioning this assumption that all the needles have to be parallel,

צריכות להיות מקבילות, גם המיזם הזה לימד אותי

this project also taught me an important lesson:

לקח חשוב: כשאתה בספק --

When in doubt, when your path is blocked, pivot.

כשהדרך שלך חסומה, עשה תפנית.

And the last project also has to do with medical robotics.

והמיזם האחרון קשור גם הוא לרובוטיקה רפואית.

And this is something that's grown out of a system

והפעם מדובר במשהו שצמח מתוך מערכת בשם

called the da Vinci surgical robot.

הרובוט הכירורגי "דה-וינצ'י",

And this is a commercially available device.

שהוא מתקן זמין מסחרית,

It's being used in over 2,000 hospitals around the world.

משתמשים בו ביותר מ-2,000 בתי-חולים בעולם,

והרעיון הוא לאפשר למנתח

The idea is it allows the surgeon to operate comfortably

לפעול בנוחות בגבולות הקואורדינציה שלו,

in his own coordinate frame.

אך רבות ממטלות המשנה בכירורגיה

Many of the subtasks in surgery are very routine and tedious, like suturing,

הן מאד שגרתיות ומשעממות, כמו התפירה,

and currently, all of these are performed

ולפי שעה, כולן מבוצעות

under the specific and immediate control of the surgeon.

תחת פיקוחו הספציפי והמיידי של המנתח,

So the surgeon becomes fatigued over time.

כך שעם הזמן, המנתח מתעייף.

ואנחנו תהינו

And we've been wondering,

what if we could program the robot to perform some of these subtasks,

אם נוכל לתכנת את הרובוט

לבצע כמה ממטלות-משנה אלה,

and thereby free the surgeon

ובכך לשחרר את המנתח, והוא יוכל להתמקד

to focus on the more complicated parts of the surgery,

בחלקים המסובכים יותר של הניתוח,

and also cut down on the time that the surgery would take

וגם להפחית את משך הניתוח

if we could get the robot to do them a little bit faster?

אם נוכל לגרום לרובוט לבצע אותם מעט יותר מהר.

Now, it's hard to program a robot to do delicate things like this.

קשה לתכנת רובוט לבצע פעולות עדינות כאלה,

אבל התברר שעמיתי, פיטר אביל,

But it turns out my colleague Pieter Abbeel, who's here at Berkeley,

שעובד כאן בברקלי, פיתח

has developed a new set of techniques for teaching robots from example.

מערך חדש של טכניקות להדרכת רובוטים לפי דוגמה.

So he's gotten robots to fly helicopters,

וכך הוא גרם לרובוטים להטיס מסוקים,

do incredibly interesting, beautiful acrobatics,

לבצע אקרובטיקה מעניינת ויפה להפליא,

by watching human experts fly them.

מתוך צפיה במומחים אנושיים שמטיסים אותם.

השגנו את אחד הרובוטים האלה.

So we got one of these robots.

We started working with Pieter and his students.

התחלנו לעבוד עם פיטר והסטודנטים שלו

And we asked a surgeon to perform a task --

וביקשנו ממנתח אחד לבצע

מטלה מסוימת, ומה שעשינו, עם הרובוט,

with the robot.

So what we're doing is asking the surgeon to perform the task,

אנו מבקשים מהרובוט--

המנתח מבצע את המטלה,

and we record the motions of the robot.

ואנו מקליטים את תנועות הרובוט.

So here's an example.

הנה דוגמה. אשתמש בצורת הספרה 8,

I'll use tracing out a figure eight as an example.

ואעקוב אחרי צורת ה-8 כדוגמה.

כך זה נראה כשהרובוט--

So here's what it looks like when the robot --

this is what the robot's path looks like, those three examples.

כך נראה התוואי של הרובוט,

אלו הן 3 דוגמאות.

Now, those are much better than what a novice like me could do,

הן טובות בהרבה ממה שחובבן כמוני

היה יכול לעשות, אך הן עדיין קופצניות ולא מדויקות.

but they're still jerky and imprecise.

So we record all these examples, the data,

אז אנו מתעדים את כל הדוגמאות האלה, את כל הנתונים,

ואז מבצעים סדרה של שלבים.

and then go through a sequence of steps.

ראשית אנו משתמשים בטכניקה שקרויה "פיתול זמן דינמי",

First, we use a technique called dynamic time warping

from speech recognition.

שקשורה בזיהוי דיבור, וזה מאפשר לנו

And this allows us to temporally align all of the examples.

לארגן את כל הדוגמאות מבחינת הזמנים,

And then we apply Kalman filtering, a technique from control theory,

ואז אנו מיישמים את "סינון קלמן",

טכניקה מתיאוריית השליטה, שמאפשרת לנו

that allows us to statistically analyze all the noise

לנתח באופן סטטיסטי את כל הרעש

ולחלץ מתוכו את המסלול הרצוי.

and extract the desired trajectory that underlies them.

Now we take those human demonstrations --

אז כעת אנו לוקחים

they're all noisy and imperfect --

את ההדגמות האנושיות האלה, שכולן רועשות ובלתי-מושלמות,

and we extract from them an inferred task trajectory

ומחלצים מהן מסלול מטלה משוער

and control sequence for the robot.

ורצף בקרה עבור הרובוט.

We then execute that on the robot,

לאחר מכן אנו מריצים זאת על הרובוט,

we observe what happens,

צופים במה שקורה,

then we adjust the controls,

ואחר מכווננים את הבקרות בעזרת רצף טכניקות

using a sequence of techniques called iterative learning.

הקרוי "לימוד דרך הישנות".

Then what we do is we increase the velocity a little bit.

בשלב הבא אנו מעלים מעט את המהירות.

We observe the results, adjust the controls again,

צופים בתוצאות, מכווננים שוב את הבקרות,

וצופים במה שקורה.

and observe what happens.

And we go through this several rounds.

אנו מבצעים זאת במשך מספר מחזורים.

And here's the result.

והנה התוצאה.

That's the inferred task trajectory,

זהו מסלול המטלה המשוער,

and here's the robot moving at the speed of the human.

והנה הרובוט נע במהירות אדם.

Here's four times the speed of the human.

כאן זה פי 4 מהירות אדם.

Here's seven times.

כאן - פי 7.

And here's the robot operating at 10 times the speed of the human.

וכאן הרובוט פועל במהירות גדולה פי 10

ממהירות האדם.

So we're able to get a robot to perform a delicate task

כך שאנו יכולים לגרום לרובוט לבצע מטלה עדינה

like a surgical subtask,

כמו מטלה כירורגית משנית,

at 10 times the speed of a human.

במהירות גבוהה פי 10 ממהירות אנושית.

So this project also,

אז גם המיזם הזה, בגלל התרגול והלמידה

because of its involved practicing and learning,

המעורבים בו, ביצוע של משהו שוב ושוב,

doing something over and over again,

this project also has a lesson, which is:

גם במיזם הזה טמון לקח, והוא,

if you want to do something well,

אם רוצים לעשות משהו היטב,

אין תחליף לתרגול, תרגול, תרגול.

there's no substitute for practice, practice, practice.

ואלה ארבעה מהלקחים שלמדתי

So these are four of the lessons that I've learned from robots

מהרובוטים במרוצת השנים,

over the years.

והרובוטיקה, תחום הרובוטיקה, השתפר בהרבה

And the field of robotics has gotten much better over time.

עם הזמן.

Nowadays, high school students can build robots,

כיום תלמידי תיכון יכולים לבנות רובוטים

like the industrial robot my dad and I tried to build.

כמו הרובוטים התעשייתיים שאבי ואני ניסינו לבנות.

But, it's very -- now ...

והיום יש לי בת,

And now, I have a daughter,

named Odessa.

בשם אודסה.

She's eight years old.

היא בת שמונה.

And she likes robots, too.

וגם היא אוהבת רובוטים.

Maybe it runs in the family.

אולי זה גנטי. [צחוק]

(Laughter)

I wish she could meet my dad.

הלוואי ויכלה לפגוש את אבי.

And now I get to teach her how things work,

וכעת תורי ללמד אותה איך הדברים פועלים,

and we get to build projects together.

ואנו זוכים לבנות מיזמים ביחד, ואני תוהה

And I wonder what kind of lessons she'll learn from them.

מהם הלקחים שהיא עתידה ללמוד מהם.

Robots are the most human of our machines.

הרובוטים הם הכי אנושיים

מכל המכונות שלנו.

They can't solve all of the world's problems,

הם לא יכולים לפתור את כל בעיות העולם,

but I think they have something important to teach us.

אך לדעתי יש להם משהו חשוב ללמד אותנו.

I invite all of you

אני מזמין את כולכם לחשוב על החידושים

to think about the innovations that you're interested in,

שמעניינים אתכם,

the machines that you wish for.

על המכונות שהייתם רוצים לראות,

And think about what they might be telling you.

ולחשוב על מה עשוי להיות המסר שלהן עבורכם,

כי יש לי הרגשה

Because I have a hunch that many of our technological innovations,

שרבים מהחידושים הטכנולוגיים שלנו,

the devices we dream about,

מהמכשירים שאנו חולמים עליהם,

יכולים לתת לנו השראה להיות יצורי-אנוש טובים יותר.

can inspire us to be better humans.

Thank you.

תודה לכם. [מחיאות כפיים]

(Applause)