A letter to all who have lost in this era | Anand Giridharadas

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

June 29, 2016.

29 ביוני, 2016.

עמיתי האזרח,

My dear fellow citizen:

I write to you today,

אני כותב לך היום,

to you who have lost in this era.

לך, הצד המפסיד בעידן זה.

At this moment in our common life,

ברגע זה בחיינו המשותפים,

when the world is full of breaking

כשהעולם מלא בשבר,

and spite

במחלוקות

and fear,

ובפחד,

I address this letter

אני שולח מכתב זה

simply to you,

פשוט אליך,

even though we both know

אף על פי ששנינו יודעים

there are many of you behind this "you,"

שיש עוד רבים מאחורי ה"אליך" הזה

and many of me behind this "I."

ויש עוד רבים מאחורי ה"אני" הזה.

I write to you because at present,

אני כותב לך כי כרגע,

this quaking world we share scares me.

העולם המתערער הזה שאנו חולקים מפחיד אותי.

I gather it scares you, too.

אני מניח שהוא מפחיד גם אותך.

Some of what we fear, I suspect,

חלק מהפחדים שלנו, כך אני משער,

we fear in common.

משותפים.

אבל אנו גם פוחדים הרבה זה מזה.

But much of what we fear seems to be each other.

You fear the world I want to live in,

אתה פוחד מעולם בו אני רוצה לחיות,

and I fear your visions in turn.

ואילו אני פוחד מחזונך.

Do you know that feeling you get when you know it's going to storm

מכיר את ההרגשה כשאתה יודע שבקרוב תתחולל סערה

before it storms?

עוד לפני הסערה?

האם גם אתה מרגיש כך,

Do you also feel that now,

fellow citizen?

עמיתי האזרח,

That malaise and worry

את החולשה והדאגה

that some who know

שמיעוט יודעי דבר

feel reminds them of the 1930s?

מרגישים שהן מזכירות להם את שנות ה-30 של המאה ה-20?

Perhaps you don't,

אולי אינך מרגיש כך,

because our fears of each other

כי הפחדים שלנו זה מזה אינם מקבילים.

are not in sync.

In this round, I sense that your fears of me,

בסיבוב הזה, אני חש שפחדיך מפני,

of the world that I have insisted is right for us both,

מן העולם שהתעקשתי שהוא הנכון עבור שנינו,

has gathered over a generation.

הצטברו במשך שנות דור.

It took time for your fears to trigger my fears,

עבר זמן בטרם פחדיך עוררו את פחדי,

not least because at first,

ולא מעט משום שבתחילה

I never thought I needed to fear you.

כלל לא חשבתי שיש לי סיבה לפחוד ממך.

I heard you

שמעתי אותך

but did not listen,

אך לא הקשבתי,

all these years when you said that this amazing new world

כל השנים האלה, כשאמרת שהעולם החדש והמדהים הזה

wasn't amazing for you,

לא מדהים אותך,

for many of you,

לא מדהים רבים מכם,

across the industrialized world;

בכל רחבי העולם המתועש;

that the open, liquid world I relished,

שהעולם הפתוח והזורם עליו התענגתי,

of people and goods and technologies flowing freely,

של אנשים, טובין וטכנולוגיות שנעים בו בחופשיות

לכל מקום שעולה על רוחם בעולם כולו,

going where they pleased, globally,

איננו מבשר עבורך חירות.

was not, for you, an emancipation.

I have walked through your towns

עברתי בערים שלך

and, while looking, failed to see.

ואף שהסתכלתי, לא הצלחתי לראות.

I did notice in Stephenville, Texas,

אמנם שמתי לב לכך שבסטיבנוויל שבטקסס

that the town square was dominated

השתלטו על כיכר העיר

עוד ועוד משרדי עורכי-דין,

by one lawyer's office after another,

because of all the people rotating in and out of the prison.

בגלל כל האנשים שנכנסו ויצאו בשערי בתי הכלא.

I did notice the barren shops in Wagner, South Dakota,

אמנם שמתי לב לחנויות הריקות בווגנר שבדרום-דקוטה,

and the VFW gathering hall

ואת אולם האסיפות של ותיקי המלחמות

that stood in mockery

שעמד כלועג

of a community's dream to endure.

לחלום הנצח של הקהילה.

I did notice

אמנם שמתי לב לכך

at the Lancaster, Pennsylvania Wal-Mart,

שבמרכול "וול-מארט" בלנקסטר שבפנסילבניה

that far too many people in their 20s and 30s

יותר מדי אנשים בני 20 ו-30

looked a decade or two from death,

נראים כעומדים למות בתוך עשור או שניים

with patchy, flared-up skin

עורם מוכתם ולוהט,

and thinning, stringy hair

שיערם דליל ונשרך,

and browning, ground-down teeth

שיניהם חומות ושחוקות

and a lostness in their eyes.

ואבדון בעיניהם.

I did notice that the young people I encountered in Paris,

שמתי לב לכך שהצעירים שפגשתי בפריז,

in Florence, in Barcelona,

בפירנצה, בברצלונה,

had degrees but no place to take them,

יש תארים, אך לא מקומות עבודה הולמים,

living on internships well into their 30s,

הם מתפרנסים מהתמחות כמעט עד גיל 40,

their lives prevented from launching,

חייהם מנוּעים מלהמריא

because of an economy that creates wealth --

בגלל כלכלה שיוצרת עושר, נכון –

just not jobs.

אבל לא מקומות עבודה.

I did notice the news about those parts of London becoming ghost quarters,

שמעתי אמנם בחדשות על חלקים בלונדון שהופכים לשכונות רפאים,

where the global super-rich turn fishy money into empty apartments

שבהן שועי עולם הפכו כסף מפוקפק לדירות ריקות

and price lifelong residents of a city, young couples starting out,

ומחיריהם גירשו מבתיהם דיירים ותיקים וזוגות צעירים.

out of their own home.

And I heard that the fabric of your life

וגם שמעתי שמרקם החיים שלכם,

was tearing.

הולך ונפרם.

You used to be able to count on work,

פעם יכולתם לסמוך שתמיד תהיה עבודה,

and now you couldn't.

וכעת – כבר לא.

You used to be able to nourish your children,

פעם יכולתם להזין את ילדיכם

and guarantee that they would climb

ולוודא שיוכלו לטפס

a little bit further in life than you had,

מעט יותר גבוה מכם,

וכעת – כבר לא.

and now you couldn't.

You used to be made to feel dignity in your work, and now you didn't.

פעם יכולתם להפיק כבוד מעבודתכם, וכעת – כבר לא.

It used to be normal for people like you to own a home,

פעם היה מקובל שאנשים כמוכם יהיו בעלי בית,

and now it wasn't.

וכעת – כבר לא.

I cannot say

אינני יכול לומר

I didn't know these things,

שלא ידעתי את כל זה,

but I was distracted

אבל דעתי הוסחה

creating a future in which we could live on Mars,

כשיצרתי עתיד שבו נוכל לחיות על מאדים,

even as you struggled down here on Earth.

אפילו בעודכם ממשיכים להיאבק למטה, בכדור הארץ.

I was distracted

דעתי הוסחה

innovating immortality,

כשהתעסקתי בהמצאת האלמוות,

even as many of you began to live shorter lives than your parents had.

כשרבים מכם התחלתם לחיות חיים קצרים משל הוריכם.

I heard all of these things, but I didn't listen.

שמעתי את כל אלה אך לא הקשבתי.

I looked

הסתכלתי

but didn't see.

אך לא ראיתי.

I read, didn't understand.

קראתי ולא הבנתי.

I paid attention

שמתי לב

only when you began to vote and shout,

רק כשהתחלתם להצביע ולצעוק,

and when your voting and shouting, when the substance of it,

וכשהתוכן של הצבעתכם וצעקותיכם

began to threaten me.

החל לאיים עלי.

I listened only when you moved toward shattering continental unions

הקשבתי רק כשעברתם לניפוץ איגודים ארציים

and electing vulgar demagogues.

ולבחירת דמוגגים גסי-רוח.

Only then did your pain become of interest

רק אז הכאב שלכם החל לעניין אותי.

to me.

I know that feeling hurt

אני יודע שתחושת פגיעה

is often prologue to dealing hurt.

היא לעתים קרובות הקדמה ליצירת פגיעה.

I wonder now

אני תוהה עכשיו

if you would be less eager to deal it

אם הייתם משתוקקים פחות להפיצה

if I had stood with you

לו עמדתי לצידכם

when you merely felt it.

כשרק חשתם את הפגיעה.

I ask myself

אני שואל את עצמי

why I didn't stand with you then.

מדוע לא עמדתי לצידכם בעבר.

One reason is that I became entranced

סיבה אחת היא שהוקסמתי

by the gurus of change,

מנביאים של שינוי,

became a worshiper of the religion of the new for novelty's sake,

התחלתי לסגוד לדת של החידוש לשם החידוש,

and of globalization and open borders

הגלובליזציה והגבולות הפתוחים

and kaleidoscopic diversity.

והקליידוסקופ של הרבגוניות האנושית.

Once change became my totalizing faith,

כשהשינוי הפך עבורי לדת ולחזות פני הכל,

I could be blind.

זה הצליח לעוור אותי,

להכשיל אותי מלראות את תוצאות השינוי,

I could fail to see change's consequences.

I could overlook the importance

להתעלם מן החשיבות

of roots, traditions, rituals, stability --

שיש לשורשים, מסורת, טקסים, יציבות –

and belonging.

ולתחושת השייכות.

And the more fundamentalist I became

וככל שנעשיתי קנאי יותר

in my worship of change and openness,

בסגידתי לשינוי ולפתיחות,

the more I drove you towards the other polarity,

כך גם דחקתי אתכם לעבר הקוטב הנגדי,

להיצמד לקיים,

to cling,

to freeze,

לקפוא על השמרים,

to close,

להיסגר,

to belong.

להשתייך.

כיום אני רואה, שלא כבעבר,

I now see as I didn't before

that not having the right skin or right organ

שזה שצבע עורך איננו הנכון או שאינך מצוידת באיבר המתאים

is not the only varietal of disadvantage.

אינם המשתנים היחידים שמגדירים עמדת-נחיתות.

There is a subtler, quieter disadvantage

יש נחיתות מעודנת, שקטה יותר

in having those privileged traits

כשיש לכם את התכונות המועדפות האלה

and yet feeling history to be moving away from you;

אך אתם עדיין חשים שההיסטוריה מתרחקת מכם;

שבעוד העבר הסביר פנים לאנשים כמוך,

that while the past was hospitable to people like you,

the future will be more hospitable

העתיד יהיה יותר מסביר פנים

to others;

לאחרים;

that the world is growing less familiar,

שהעולם הולך ונעשה פחות ופחות מוכר,

less yours day by day.

פחות ופחות שלך יום אחר יום.

I will not concede for a moment that old privileges should not dwindle.

אינני טוען לרגע שפריבילגיות ישנות אינן צריכות לעבור מן העולם.

They cannot dwindle fast enough.

כמה שיותר מהר – יותר טוב.

It is for you to learn to live in a new century in which

אתה הוא זה שעליו נגזר לחיות במאה החדשה

שבה אין הטבות לבעלי העור והאיברים הנכונים.

there are no bonuses for showing up with the right skin and right organs.

If and when your anger turns to hate,

אם וכאשר זעמך יהפוך לשנאה,

please know that there is no space for that in our shared home.

דע לך שאין לכך מקום בביתנו המשותף.

But I will admit, fellow citizen,

אבל עלי להודות, עמיתי האזרח,

that I have discounted the burden of coping with the loss of status.

שהמעטתי בערכו של הנטל של ההתמודדות עם אובדן המעמד.

שכחתי

I have forgotten

that what is socially necessary can also be personally gruelling.

שההכרחי לחברה עלול להיות כבד-מנשוא ליחיד.

A similar thing happened

דבר דומה קרה

with the economy that you and I share.

לכלכלה בה חיים שנינו.

בדיוק כפי שאינני יכול ואינני רוצה

Just as I cannot and don't wish

to turn back to the clock on equality and diversity,

לסובב לאחור את מחוגי שעון השוויון והמגוון,

and yet must understand

ועם זאת נאלץ להבין

the sense of loss they can inspire,

את תחושת האובדן שהם עלולים להשרות,

so, too, I refuse and could not if I wished

כך גם אני מסרב – ולא יכולתי גם אם רציתי –

turn back the clock on an ever more closely knit, interdependent world,

להפוך את כיוון השעון של התעצמות המארג והתלות ההדדית של העולם

and on inventions that won't stop being invented.

ושל ההמצאות שלא מפסיקות לצוץ.

And yet I must understand your experience of these things.

אבל עלי להבין כיצד אתה חווה את כל אלה.

שנים רבות אמרת לי שהחוויה שלך את כל אלה

You have for years been telling me that your experience of these things

is not as good as my theories forecast.

לא תואמת את תחזיות התיאוריות שלי.

Yet before you could finish a complaining sentence

אך בטרם הספקת להשלים משפט תלונה

about the difficulty of living with erratic hours, volatile pay,

על קשיי הפרנסה בשעות מטורפות, שכר הפכפך,

vanishing opportunities,

הזדמנויות מתמעטות,

about the pain of dropping your children off at 24-hour day care

הכאב של הפרידה מהילדים במעון יממה

to make your 3am shift,

כדי שתוכל לעבוד במשמרת שלישית,

I shot back at you -- before you could finish your sentence --

הטחתי בפניך – ואתה טרם השלמת את המשפט –

my dogma,

את הדוֹגמה שלי,

about how what you are actually experiencing was flexibility

שמה שאתה בעצם חווה הוא גמישות

and freedom.

וחופש.

Language is one of the only things that we truly share,

השפה היא מהדברים היחידים שבאמת משותפים לכולנו,

and I sometimes used this joint inheritance

ולפעמים אני מנצל מורשת משותפת זאת

כדי לטשטש,

to obfuscate

and deflect

כדי להסיט האשמות

and justify myself;

וכדי להצדיק את עצמי;

to re-brand what was good for me

כדי לתייג מחדש את מה שטוב בשבילי

as something appearing good for us both,

כמשהו שלכאורה טוב לשנינו,

when I threw around terms like "the sharing economy,"

כשהפרחתי ביטויים כמו "כלכלת השיתוף",

and "disruption"

"ערעור סדרי עולם"

and "global resourcing."

ו"מיקור גלובלי".

I see now that what I was really doing,

עכשיו אני רואה שמה שבאמת עשיתי,

at times,

לפעמים,

was buying your pain on the cheap,

היה לקנות ממך בזול את כאבך,

sprucing it up

לשפר לו את ההופעה

and trying to sell it back to you

ולנסות למכור לך אותו בחזרה

as freedom.

בתור "חופש".

I have wanted to believe and wanted you to believe

תמיד רציתי להאמין, ושגם אתה תאמין,

that the system that has been good to me,

שהמערכת שהיטיבה עימי,

that has made my life ever more seamless,

שעשתה את חיי מושלמים עוד ועוד,

is also the best system for you.

היא גם המערכת הכי טובה בשבילך.

I have condescended to you

טענתי בהתנשאות

with the idea that you are voting against your economic interests --

שאתה מצביע נגד האינטרסים הכלכליים שלך,

voting against your interests,

מצביע בניגוד לאינטרסים שלך,

as if I know your interests.

כאילו שאני יודע מהם.

That is just my dogmatic economism talking.

זאת היתה רק הדוֹגמה הכלכלית שלי.

I have a weakness

יש לי חולשה:

for treating people's economic interests as their only interest,

להתייחס לאינטרסים הכלכליים של אנשים בתור האינטרסים היחידים שלהם,

ignoring things like belonging and pride

ולהתעלם מדברים כמו השתייכות וגאווה

and the desire to send a message to those who ignore you.

ומרצונכם לשגר מסר למי שמתעלמים מכם.

So here we are,

וכך הגענו עד הלום,

in a scary but not inexplicable moment

לרגע מבהיל אך לא נטול-הסבר,

of demagoguery, fracture,

של דמוגוגיה, קרע,

xenophobia, resentment and fear.

שנאת-זרים, תרעומת ופחד.

And I worry for us both if we continue down this road,

ואני דואג לשנינו, אם נמשיך בכיוון הזה,

me not listening,

כשאני איני מקשיב,

you feeling unheard,

ואתה מרגיש שאינך נשמע

you shouting to get me to listen.

וצועק כדי לאלץ אותי להקשיב,

I worry when each of us is seduced by visions of the future

מדאיג אותי כשכל אחד מאיתנו מתפתה לחזון של העתיד

that have no place for the other.

שבו אין מקום לאחר.

If this goes on,

אם זה יימשך כך,

if this goes on,

אם זה יימשך כך,

זה אולי ייגמר בדם.

there may be blood.

There are already hints of this blood

כבר רואים סימנים לדם הזה

in newspapers every day.

מידי יום, בעיתונים.

There may be roundups, raids,

אני מדמיין מצוד, פשיטות,

deportations, camps, secessions.

הגליה, מחנות, עקירה.

And no, I do not think that I exaggerate.

ולא, אינני חושב שאני מגזים.

There may be even talk of war

אולי אפילו ידברו על מלחמה

in places that were certain they were done with it.

במקומות שבהם היינו בטוחים שכבר גמרנו עם זה.

There is always the hope of redemption.

תמיד ישנה תקווה לגאולה.

But it will not be a cheap, shallow redemption

אבל לא גאולה זולה ושטחית

שנובעת מקשקושים מסוג "כולנו יחד בסירה הזאת".

that comes through blather about us all being in it together.

This will take more.

הפעם יידרש יותר.

It will take accepting that we both made choices to be here.

יהיה עלינו לקבל את העובדה ששנינו בחרנו להיות כאן.

We create our "others."

אנו יוצרים את ה"אחר" שלנו.

As parents, as neighbors, as citizens,

כהורים, כשכנים, כאזרחים,

we witness and sometimes ignore each other

אנו עדים זה לזה ולעתים מתעלמים

into being.

זה מקיומו של זה.

You were not born vengeful.

אינך נקמני מלידה.

I have some role

יש לי חלק מסוים

in whatever thirst you now feel for revenge,

בצמא לנקמה שאתה חש כרגע,

and that thirst now tempts me

והצמא הזה מפתה אותי

to plot ever more elaborate escapes

לזמום ולתכנן בריחות עוד יותר מורכבות

from our common life,

מחיינו המשותפים,

from the schools and neighborhoods

מבתי הספר והשכונות

and airports and amusement parks

ומנמלי התעופה וגני השעשועים

that we used to share.

שפעם חלקנו.

We face, then,

הבעיה שלנו היא, איפוא,

a problem not of these large, impersonal forces.

לא של כוחות גדולים, לא-אישיים,

We face a problem of your and my relations.

אלא של היחסים בינך לביני.

We chose ways of relating to each other

שנינו בחרנו דרכים מסוימות להתייחס איש לזולתו

that got us here.

שהביאו אותנו עד הלום.

We can choose ways of relating

באפשרותנו לבחור דרכים של התייחסות

that get us out.

שיוציאו אותנו מזה.

But there are things we might have to let go of,

אבל יש דברים שעליהם אולי ניאלץ לוותר,

fellow citizen,

עמיתי האזרח,

starting with our own cherished versions of reality.

החל בגרסאות ששנינו מקדשים לגבי המציאות.

Imagine if you let go of fantasies

האם תצליח לנטוש פנטזיות

of a society purged of these or those people.

של חברה שנפטרה מאנשים כאלה ואחרים.

Imagine if I let go of my habit

האם אני אצליח לנטוש את הרגלי

of saving the world behind your back,

להציל את העולם מאחורי גבך,

of deliberating on the future

לדון בעתיד עבודתך,

of your work,

your food,

מזונך,

your schools,

בתי הספר שלך,

במקומות שאנשי האבטחה מונעים את כניסתך אליהם.

in places where you couldn't get past security.

We can do this only if we first accept

נוכל לעשות זאת רק אם נקבל מראש את העובדה

that we have neglected each other.

שזנחנו איש את רעהו.

If there is hope to summon

אם אפשר למצוא תקווה

in this ominous hour,

בשעה מבשרת-רעות זאת,

it is this.

זהו מקורה.

We have, for too long,

מזה זמן רב מדי

chased various shimmering dreams

רדפנו אחרי חלומות נוצצים למיניהם

at the cost of attention to the foundational dream of each other,

על חשבון תשומת הלב לחלומות הבסיסיים שלך ושלי,

החלום לדאוג איש לזולתו,

the dream of tending to each other,

of unleashing each other's wonders,

לחשוף איש את פלאי זולתו,

of moving through history together.

לעבור את ההיסטוריה ביחד.

We could dare to commit to the dream of each other

אנו יכולים להעז להתחייב איש לחלומו של זולתו

as the thing that matters before every neon thing.

ולראות בו את העיקר, לפני כל שלט ניאון.

Let us dare.

הבה ונעז.

Sincerely yours,

שלך,

a fellow citizen.

אזרח כמוך.

(Applause)

(מחיאות כפיים)