Vik Muniz: Art with wire, sugar, chocolate and string

מתרגם: Dorit Rieur מבקר: Ido Dekkers

I was asked to come here and speak about creation.

נתבקשתי להגיע לכאן ולדבר על יצירה.

And I only have 15 minutes, and I see they're counting already.

ויש לי רק 15 דקות, שאני רואה שכבר החלו.

And I can -- in 15 minutes, I think I can touch only a very rather janitorial branch of creation,

וב-15 דקות, אני חושב שאני יכול לגעת רק בחלק בתפעולי של היצירתיות,

which I call "creativity."

אני קורא לזה יצירתיות.

Creativity is how we cope with creation.

יצירתיות היא הדרך בה אנו מתמודדים עם יצירה.

While creation sometimes seems a bit un-graspable, or even pointless,

בעוד שיצירה לעיתים נראית מעט בלתי נתפסת, או חסרת טעם,

creativity is always meaningful.

יצירתיות תמיד בעלת משמעות.

See, for instance, in this picture.

תראו, למשל בתמונה הזו.

You know, creation is what put that dog in that picture,

אתם יודעים, יצירתיות היא מה שגרם לשים את הכלב בתמונה,

and creativity is what makes us see a chicken on his hindquarters.

ויצירתיות היא מה שגורם לנו לראות תרנגולת בחלק האחורי שלו.

When you think about -- you know, creativity has a lot to do with causality too.

כשחושבים על זה,היצירתיות מושפעת מתהליך ההתבגרות.

You know, when I was a teenager, I was a creator.

כשהייתי בגיל העשרה, הייתי יוצר.

I just did things.

פשוט יצרתי דברים.

Then I became an adult and started knowing who I was,

ואז נעשיתי מבוגר והתחלתי להבין מי אני,

and tried to maintain that persona -- I became creative.

וניסיתי לשמר את האדם שאני -- נעשיתי יצירתי.

It wasn't until I actually did a book and a retrospective exhibition, that I could track exactly --

ורק כאשר הוצאתי ספר וערכתי תערוכה מיצירותי, הצלחתי בדיוק להבחין--

looks like all the craziest things that I had done, all my drinking, all my parties --

שנראה כי כל הדברים המשוגעים שעשיתי, השתייה, המסיבות --

they followed a straight line that brings me to the point

הביאו אותי עד לנקודה הזאת

that actually I'm talking to you at this moment.

שבה בעצם אני כרגע מדבר אליכם.

Though it's actually true, you know,

למרות שלמעשה זה נכון,

the reason I'm talking to you right now is because I was born in Brazil.

הסיבה שבגללה אני כרגע מדבר אליכם היא מפני שנולדתי בברזיל.

If I was born in Monterey, probably would be in Brazil.

אם הייתי נולד במונטריי, בטח הייתי בברזיל.

You know, I was born in Brazil and grew up in the '70s

נולדתי בברזיל, וגדלתי בשנות ה-70,

under a climate of political distress,

באקלים פוליטי סוער,

and I was forced to learn to communicate in a very specific way --

הייתי צריך ללמוד לתקשר בדרך ייחודית מאוד --

in a sort of a semiotic black market.

מעין שוק שחור של סמלים.

You couldn't really say what you wanted to say;

לא באמת יכולת להגיד את מה שרצית,

you had to invent ways of doing it.

היית צריך להמציא דרכים להגיד זאת.

You didn't trust information very much.

מידע לא היה משהו שבטחת בו.

That led me to another step of why I'm here today,

העובדה הובילה אותי לעוד צעד, שבגללו אני פה היום,

is because I really liked media of all kinds.

מפני שאהבתי מדיה מכל הסוגים.

I was a media junkie, and eventually got involved with advertising.

הייתי מכור למדיה, מה שהוביל אותי לעסוק בפרסום.

My first job in Brazil

העבודה הראשונה שלי בברזיל

was actually to develop a way to improve the readability of billboards,

היתה, למעשה, למצוא דרך לשפר את הקריאות של לוחות המודעות,

and based on speed, angle of approach and actually blocks of text.

ובהתבסס על מהירות, זווית הצפייה והטקסט הנכתב.

It was very -- actually, it was a very good study,

זה היה, למעשה, מחקר טוב מאוד,

and got me a job in an ad agency.

בזכותו השגתי עבודה בסוכנות פרסום.

And they also decided that I had to --

ובמשרד החליטו גם שאני צריך --

to give me a very ugly Plexiglas trophy for it.

לקבל פסלון מכוער מפרספקס עבור זה.

And another point -- why I'm here --

ועוד סיבה -- בזכותה אני כאן --

is that the day I went to pick up the Plexiglas trophy,

היא שביום שבו הלכתי לאסוף את הפסלון,

I rented a tuxedo for the first time in my life,

שכרתי טוקסידו בפעם הראשונה בחיי,

picked the thing -- didn't have any friends.

לקחתי את הפסלון -- לא היו לי חברים.

On my way out, I had to break a fight apart.

בדרכי החוצה, הייתי צריך להפריד בריב.

Somebody was hitting somebody else with brass knuckles.

מישהו היכה מישהו אחר בעזרת אגרופנים.

They were in tuxedos, and fighting. It was very ugly.

הם לבשו טוקסידו, והלכו מכות.זה היה מראה לא נעים.

And also -- advertising people do that all the time -- (Laughter) --

וגם -- אנשי פרסום עושים זאת כל הזמן -- (צחוק) --

and I -- well, what happened is when I went back, it was on the way back to my car,

ואני - ובכן, הייתי בדרך חזרה למכונית,

the guy who got hit decided to grab a gun --

הבחור שהוכה החליט להוציא אקדח --

I don't know why he had a gun --

אין לי מושג למה היה לו אקדח --

and shoot the first person he decided to be his aggressor.

וירה באדם הראשון שחשב שהיה התוקף שלו.

The first person was wearing a black tie, a tuxedo. It was me.

האדם הראשון שלבש עניבה שחורה וטוקסידו. זה הייתי אני.

Luckily, it wasn't fatal, as you can all see.

למזלי, זה לא היה קטלני, כמו שכולכם יכולים להיווכח.

And, even more luckily, the guy said that he was sorry

ועוד יותר, הבחור אמר שהוא מצטער

and I bribed him for compensation money, otherwise I press charges.

ושיחדתי אותו בכספי פיצויים, כדי לוותר על הגשת כתב אשמה.

And that's how -- with this money I paid for a ticket to come to the United States in 1983,

וככה -- עם הכסף שקיבלתי הגעתי לארצות הברית בשנת 1983,

and that's very -- the basic reason I'm talking to you here today:

וזוהי - הסיבה האמיתית בגללה אני מדבר אליכם היום.

because I got shot. (Laughter) (Applause)

מפני שנוריתי. (צחוק) (מחיאות כפיים)

Well, when I started working with my own work, I decided that I shouldn't do images.

ובכן, כשהתחלתי לבצע עבודות משלי, החלטתי שלא אצור דמויות.

You know, I became -- I took this very iconoclastic approach.

אתם יודעים, בחרתי בדרך של מכובדות.

Because when I decided to go into advertising, I wanted to do --

מפני שכאשר רציתי להיכנס לעולם הפרסום, מה שרציתי לעשות --

I wanted to airbrush naked people on ice, for whiskey commercials,

רציתי לצייר דמויות של אנשים ערומים בקרח, לפרסומת לויסקי,

that's what I really wanted to do. (Laughter)

זה מה שבאמת רציתי לעשות.

But I -- they didn't let me do it, so I just -- you know,

אבל - לא נתנו לי לעשות זאת, אז אני רק -- אתם יודעים,

they would only let me do other things.

הם נתנו לי לעשות דברים אחרים.

But I wasn't into selling whiskey; I was into selling ice.

ואני רציתי בכלל למכור קרח, לא וויסקי.

The first works were actually objects.

העבודות הראשונות היו למעשה עצמים.

It was kind of a mixture of found object, product design and advertising.

הן היו שילוב של עצמים, עיצוב מוצר ופרסום.

And I called them relics.

אני כיניתי אותן שרידים.

They were displayed first at Stux Gallery in 1983.

בתחילה הוצגו בגלריית Stux ב-1983.

This is the clown skull.

לדוגמא גולגולת הליצן.

Is a remnant of a race of -- a very evolved race of entertainers.

זהו שריד של גזע מפותח מאוד של בדרנים.

They lived in Brazil, long time ago. (Laughter)

אשר חיו בברזיל, לפני הרבה זמן. (צחוק)

This is the Ashanti joystick.

והנה מעין סוג של ג'ויסטיק.

Unfortunately, it has become obsolete because it was designed for Atari platform.

לצערי, הוא כבר לא קיים יותר מפני שעוצב לפלטפורמת "אטארי".

A Playstation II is in the works, maybe for the next TED I'll bring it.

ישנה גרסה ל"פלייסטשיין 2" עכשיו בעבודה, אולי אביא אותה ל-TED הבא.

The rocking podium. (Laughter)

הפודיום המתנודד.

This is the pre-Columbian coffeemaker. (Laughter)

זהו מכשיר לייצור קפה מהתקופה הפרה-קולומביאנית.

Actually, the idea came out of an argument that I had at Starbucks,

למעשה, רעיון זה הגיע מויכוח שהיה לי ב"סטארבקס",

that I insisted that I wasn't having Colombian coffee;

אני התעקשתי שלא הגישו לי קפה קולומביאני,

the coffee was actually pre-Columbian.

הקפה היה למעשה פרה-קולומביאני.

The Bonsai table.

זהו שולחן בונסאי.

The entire Encyclopedia Britannica bound in a single volume, for travel purposes.

זוהי אנציקלופדיה בריטניקה בכרך אחד, אפשר לקחת לטיול.

And the half tombstone, for people who are not dead yet.

וחצי מצבה, לאנשים שעדיין לא מתו.

I wanted to take that into the realm of images,

רציתי לקחת את המידע לתחום התמונות,

and I decided to make things that had the same identity conflicts.

והחלטתי לעשות יצירות בעלות קונפליקט בתדמית.

So I decided to do work with clouds.

אז החלטתי לעבוד עם עננים.

Because clouds can mean anything you want.

כי את צורות העננים אפשר לפרש בדרך שרוצים.

But now I wanted to work in a very low-tech way,

ועכשיו החלטתי לעבוד בדרך מאוד "לואו-טק",

so something that would mean at the same time

הנה משהו שיכול להיות בו זמנית

a lump of cotton, a cloud and Durer's praying hands --

גוש כותנה, ענן וידי אדם מתפלל --

although this looks a lot more like Mickey Mouse's praying hands.

למרות שזה נראה יותר כמו הידיים של מיקי מאוס מתפלל.

But I was still, you know -- this is a kitty cloud.

אבל עדיין, אתם יודעים -- הנה ענן בצורת חתלתול.

They're called "Equivalents," after Alfred Stieglitz's work.

הם נקראים "שוויונים", על שם עבודותיו של אלפרד שטיגליץ.

"The Snail."

"החלזון".

But I was still working with sculpture,

למרות הכל, עדיין עבדתי עם פסלים,

and I was really trying to go flatter and flatter.

ואני ניסיתי להגיע לייצוג שטוח יותר.

"The Teapot."

"קנקן התה".

I had a chance to go to Florence, in -- I think it was '94,

היתה לי הזדמנות להגיע לפירנצה, נדמה לי בשנת 94',

and I saw Ghiberti's "Door of Paradise."

ראיתי את "דלת גן העדן" של גיברטי.

And he did something that was very tricky.

הוא עשה שם דבר מה מחוכם מאוד.

He put together two different media from different periods of time.

הוא השתמש בשני סוגי מדיה, מתקופות זמן שונות.

First, he got an age-old way of making it, which was relief,

בתחילה, יצר בטכנולוגיה ישנה ,

and he worked this with three-point perspective, which was brand-new technology at the time.

ואז הוסיף נקודת מבט תלת-מימדית, שהיתה בזמנו טכנולוגיה חדישה.

And it's totally overkill.

וזה לחלוטין נראה מוגזם.

And your eye doesn't know which level to read.

העין שלך לא יודעת על איזו רמה להביט.

And you become trapped into this kind of representation.

ואתה נלכד בתצוגה.

So I decided to make these very simple renderings,

אז החלטתי ליצור את העצמים הפשוטים האלה,

that at first they are taken as a line drawing --

בתחילה הם נראים כמו ציור של קו.

you know, something that's very -- and then I did it with wire.

ואז יצרתי אותם מתיל.

The idea was to -- because everybody overlooks white -- like pencil drawings, you know?

הרעיון היה -- מכיוון שבדרך כלל אנחנו מתעלמים מצבע לבן -- הם נראו כמו ציור בעפרון, הבנתם?

And they would look at it -- "Ah, it's a pencil drawing."

ואנשים היו מביטים בהם -- הא, זה ציור עפרון.

Then you have this double take and see that it's actually something that existed in time.

ואז, במבט שני, אתה רואה שזה בעצם משהו אחר.

It had a physicality,

יש לזה מימד פיזי,

and you start going deeper and deeper into sort of narrative

ואתה מתחיל להיכנס עמוק יותר לעניין

that goes this way, towards the image. So this is "Monkey with Leica."

והולך לכיוון היצירה. אז זה "קוף עם לייקה".

"Relaxation."

"הירגעות".

"Fiat Lux."

"פיאט לוקס".

And the same way the history of representation

באותה דרך ההסטוריה של התצוגה

evolved from line drawings to shaded drawings.

התפתחה מציורי קו, לציורים בעלי צללים.

And I wanted to deal with other subjects.

אבל אני רציתי לעסוק בעצמים אחרים.

I started taking that into the realm of landscape,

אז התחלתי לקחת את היצירות למרחב אחר,

which is something that's almost a picture of nothing.

שהוא כמעט תמונה של כלום.

I made these pictures called "Pictures of Thread,"

עשיתי את התמונות האלה, שנקראות תמונות חוט.

and I named them after the amount of yards that I used to represent each picture.

קראתי להן על שם הכמות המטרים שהשתמשתי בהם על מנת ליצור אותן.

These always end up being a photograph at the end,

בסופו של דבר, כולן הופכות לתצלומים,

or more like an etching in this case.

או, כמו במקרה הזה, לתחריט.

So this is a lighthouse.

וזהו מגדלור.

This is "6,500 Yards," after Corot. "9,000 Yards," after Gerhard Richter.

זהו "6,500 יארד", על-פי קורוט. "9,000 יארד" על-פי גרהארד ריכטר.

And I don't know how many yards, after John Constable.

ואני לא יודע כמה יארד, על-פי ג'ון קונסטבל.

Departing from the lines, I decided to tackle the idea of points,

כשמיציתי את רעיון הקווים, החלטתי לנסות את רעיון הנקודות,

like which is more similar to the type of representation that we find in photographs themselves.

שזה דומה יותר לסוג הייצוג שאנו מוצאים בתמונות עצמן.

I had met a group of children in the Caribbean island of Saint Kitts,

פגשתי קבוצה של ילדים באי הקאריבי סיינט-קיטס,

and I did work and play with them.

עבדתי ושיחקתי איתם.

I got some photographs from them.

יש לי כמה תצלומים מהם.

Upon my arrival in New York, I decided --

כאשר הגעתי לניו יורק, החלטתי --

they were children of sugar plantation workers.

הם היו ילדים של עובדים במטעי קנה הסוכר.

And by manipulating sugar over a black paper, I made portraits of them.

ואפשר, בעזרת סוכר על גבי נייר שחור, ליצור פורטרטים שלהם.

These are -- (Applause) --

הנה לדוגמה -- (תשואות) --

Thank you. This is "Valentina, the Fastest."

תודה. זוהי "ולנטינה, הזריזה ביותר."

It was just the name of the child,

זהו רק שם הילד,

with the little thing you get to know of somebody that you meet very briefly.

ואותו משהו קטן שלומדים להכיר, כאשר פוגשים לזמן קצר.

"Valicia."

"ולישיה"

"Jacynthe."

"ג'סינת'"

But another layer of representation was still introduced.

אבל שכבה נוספת של הייצוג קיימת.

Because I was doing this while I was making these pictures,

מפני שעשיתי זאת בזמן יצירת התמונות,

I realized that I could add still another thing

נוכחתי לדעת כי ניתן להוסיף דבר מה

I was trying to make a subject --

ניסיתי ליצור נושא --

something that would interfere with the themes,

משהו שיתנגש עם הנושאים,

so chocolate is very good, because it has --

למקרה זה שוקולד הוא מצויין, כי יש לו

it brings to mind ideas that go from scatology to romance.

-- מביא רעיונות שנעים מזיהוי פרצופים לרומנטיקה.

And so I decided to make these pictures,

וכך החלטתי ליצור את התמונות האלו,

and they were very large, so you had to walk away from it to be able to see them.

והן היו מאוד גדולות, היית חייב להתרחק מהן על מנת לראות אותן.

So they're called "Pictures of Chocolate."

הן נקראות תמונות של שוקולד.

Freud probably could explain chocolate better than I. He was the first subject.

פרויד בטח יוכל להסביר שוקולד טוב ממני. הוא עשה זאת ראשון.

And Jackson Pollock also.

וכך גם ג'קסון פולוק.

Pictures of crowds are particularly interesting,

תמונות של קהל אנשים הן מעניינות במיוחד,

because, you know, you go to that --

מפני ש, אתם יודעים, אתה מגיע לתמונה --

you try to figure out the threshold with something you can define very easily,

ומנסה להבין מהו הגבול בעזרת משהו שניתן להגדרה בצורה קלה,

like a face, goes into becoming just a texture.

כמו פנים, הופך להיות רק מרקם.

"Paparazzi."

"פפראצי"

I used the dust at the Whitney Museum to render some pieces of their collection.

במוזיאון "וויטני" השתמשתי באבק בכדי להדגים כמה מן המוצגים באוסף שלהם.

And I picked minimalist pieces because they're about specificity.

אספתי חתיכות מינימליסטיות, מפני שמדובר פה על ספציפיות.

And you render this with the most non-specific material,

ואתה עושה את זה עם החומר הכי לא-ספציפי,

which is dust itself.

עם האבק עצמו.

Like, you know, you have the skin particles of every single museum visitor.

למשל, לוקחים את חלקי העור הנושר מכל מבקר במוזיאון.

They do a DNA scan of this, they will come up with a great mailing list.

נעשה סקירת דנ"א של זה, ויש לנו רשימת דיור נפלאה.

This is Richard Serra.

זהו ריצ'רד סרה.

I bought a computer, and [they] told me it had millions of colors in it.

קניתי מחשב, ואמרו לי שיש מליוני צבעים בתוכו.

You know an artist's first response to this is, who counted it? You know?

אתם יודעים,התגובה הראשונה של אמן לזה היא: מי ספר אותם? אתם מבינים?

And I realized that I never worked with color,

ואז הבנתי שעדיין מעולם לא עבדתי עם צבע.

because I had a hard time controlling the idea of single colors.

כי היה לי קשה לשלוט ברעיון של צבעים בדידים.

But once they're applied to numeric structure,

אבל ברגע שהם נגעו בתבנית מספרית,

then you can feel more comfortable.

אפשרלהרגיש נוח יותר.

So the first time I worked with colors was by making these mosaics of Pantone swatches.

אז הפעם הראשונה בה עבדתי עם צבעים היתה כאשר ייצרתי פסיפסים מניפות פנטון.

They end up being very large pictures,

הם הפכו להיות תמונות מאוד גדולות,

and I photographed with a very large camera --

אני צילמתי בעזרת מצלמה גדולה --

an 8x10 camera.

מצלמת 8X10.

So you can see the surface of every single swatch --

אפשר לראות את פני השטח של כל ריבוע וריבוע --

like in this picture of Chuck Close.

כמו התמונה הזו של צ'אק קלוז.

And you have to walk very far to be able to see it.

אתה צריך להתרחק מאוד על מנת לראות מה בתמונה.

Also, the reference to Gerhard Richter's use of color charts --

כמו כן,שימוש בטבלאות צבעים, כמו גהרארד ריכטר --

and the idea also entering another realm of representation that's very common to us today,

הרעיון מציג גם מימד של תצוגה, אשר מאוד נפוץ בימינו,

which is the bit map.

מפת הביטים.

I ended up narrowing the subject to Monet's "Haystacks."

הפשטה של "חבילות החציר" של מונה.

This is something I used to do as a joke --

וזה משהו שנהגתי לעשות כבדיחה --

you know, make -- the same like -- Robert Smithson's "Spiral Jetty" --

אתם יודעים -- כמו "Spiral Jetty" -- של רוברט סמית'סון --

and then leaving traces, as if it was done on a tabletop.

ואז להשאיר עקבות, כאילו שזה נעשה על גבי שולחן.

I tried to prove that he didn't do that thing in the Salt Lake.

ניסיתי להוכיח שהוא לא עשה את זה בסולט-לייק.

But then, just doing the models, I was trying to explore the relationship

אבל אז, כאשר עשיתי את המודלים, ניסיתי לגלות את הקשר

between the model and the original.

בין המודל והמקור.

And I felt that I would have to actually go there and make some earthworks myself.

והרגשתי שעלי לגשת למקום וליצור בעצמי.

I opt for very simple line drawings -- kind of stupid looking.

ניסיתי ציורים פשוטים - נראה קצת טפשי.

And at the same time, I was doing these very large constructions,

באותו הזמן, יצרתי מיצגים גדולים מאוד,

being 150 meters away.

ממרחק 150 מטר.

Now I would do very small ones, which would be like --

ועכשיו יצרתי מיצגים קטנים מאוד, אשר היו כמו --

but under the same light, and I would show them together,

הצגתי אותם ביחד,

so the viewer would have to really figure it out what one he was looking.

כך שהצופה יוכל באמת להבחין במי מהם הוא מתבונן.

I wasn't interested in the very large things, or in the small things.

לא התעניינתי בדברים באמת גדולים, או בדברים הקטנים.

I was more interested in the things in between,

התעניינתי במה שביניהם,

you know, because you can leave an enormous range for ambiguity there.

כי נשאר טווח גדול של דו משמעות.

This is like you see -- the size of a person over there.

זה, כמו שאתם רואים - הגודל של אדם.

This is a pipe.

זוהי מקטרת.

A hanger.

קולב.

And this is another thing that I did -- you know working

וזה עוד משהו שעשיתי --

-- everybody loves to watch somebody draw,

-- כולם אוהבים לראות במישהו מצייר,

but not many people have a chance to watch somebody draw in --

אבל לא להרבה אנשים ישנה ההזדמנות לצפות --

a lot of people at the same time, to evidence a single drawing.

ביחד עם עוד הרבה אנשים, ציור אחד נוצר.

And I love this work,

אהבתי את העבודה הזו,

because I did these cartoonish clouds over Manhattan for a period of two months.

כי יצרתי עננים מצויירים מעל מנהטן בתקופה של שני חודשים.

And it was quite wonderful, because I had an interest -- an early interest -- in theater,

וזה היה נהדר, כי היה לי עניין מוקדם -- בתיאטרון,

that's justified on this thing.

וזה הצדיק את העניין.

In theater, you have the character and the actor in the same place,

בתיאטרון, הדמות והשחקן נמצאים באותו מקום,

trying to negotiate each other in front of an audience.

מנסים לעבור בין שתי הדמויות מול הקהל.

And in this, you'd have like a --

ופה, פה רואים --

something that looks like a cloud, and it is a cloud at the same time.

משהו דומה לענן,וזה אכן ענן.

So they're like perfect actors.

הם כעין שחקנים מושלמים.

My interest in acting, especially bad acting, goes a long way.

העניין שלי במשחק, בייחוד משחק רע, התחיל מזמן.

Actually, I once paid like 60 dollars

למעשה, פעם שילמתי 60 דולרים

to see a very great actor to do a version of "King Lear,"

לראות שחקן דגול עושה גרסה של "המלך ליר",

and I felt really robbed, because by the time the actor started being King Lear,

וממש הרגשתי ששדדו אותי,כי ברגע שהשחקן הפך להיות המלך ליר,

he stopped being the great actor that I had paid money to see.

הוא פסק להיות השחקן הדגול ששילמתי כסף לראות.

On the other hand, you know, I paid like three dollars, I think --

מצד שני, שילמתי פעם 3 דולרים, אני חושב --

and I went to a warehouse in Queens

והלכתי למחסן בקווינס

to see a version of "Othello" by an amateur group.

לראות גרסה של "אותלו" שהוצגה על ידי קבוצת חובבים.

And it was quite fascinating, because you know the guy --

זה היה די מרתק, מפני שאתם מכירים את הבחור --

his name was Joey Grimaldi --

שמו היה ג'ואי גרימלדי --

he impersonated the Moorish general

הוא גילם את הגנרל

-- you know, for the first three minutes he was really that general,

-- בשלוש הדקות הראשונות הוא באמת היה הגנרל,

and then he went back into plumber, he worked as a plumber, so --

ואז הוא חזר להיות שרברב, הוא עבד בתור שרברב, אז --

plumber, general, plumber, general --

שרברב, גנרל, שרברב,גנרל --

so for three dollars, I saw two tragedies for the price of one.

אז במחיר של 3 דולרים,ראיתי שתי טרגדיות במחיר של אחת.

See, I think it's not really about impression,

אתם מבינים, אני חושב שהעניין הוא לא הרושם,

making people fall for a really perfect illusion,

לגרום לאנשים להאמין באשליה מוחלטת,

as much as it is to make -- I usually work at the lowest threshold of visual illusion.

עד כמה שאני יכול -- אני בדרך-כלל עובד בסף הנמוך ביותר של אשליה ויזואלית.

Because it's not about fooling somebody,

מפני שלא מדובר על להוליך מישהו שולל,

it's actually giving somebody a measure of their own belief:

אלא לתת הערכה על מה שאתה מאמין שאתה רואה:

how much you want to be fooled.

כמה את רוצה להיות מולך שולל.

That's why we pay to go to magic shows and things like that.

זוהי הסיבה שבגללה אנחנו משלמים לצפות במופעי קסמים וכדומה.

Well, I think that's it.

אוקי, אני חושב שסיימתי.

My time is nearly up.

זמני כמעט ותם.

Thank you very much.

תודה רבה.