Creative ways to get kids to thrive in school | Olympia Della Flora

תרגום: Neta Lavee עריכה: Tal Hemu

This is an elementary school in Columbus, Ohio.

זהו בית ספר יסודי בקולומבוס, אוהיו.

And inside of this school there was a student named D.

ובבית הספר הזה היה תלמיד ששמו ד'.

When D started school here he was six years old:

כשד' התחיל ללמוד כאן, הוא היה בן שש:

cute as a button,

ילד חמוד מאוד,

with a smile that brightened the entire room.

עם חיוך שהאיר את החדר כולו.

But after a few months in school,

אבל אחרי כמה חודשים בבית הספר,

D became angry,

ד' נהיה כעוס,

and that smile faded.

והחיוך שלו נעלם.

D began to do things like flip tables,

ד' התחיל לעשות דברים כמו להפוך שולחנות,

throw desks and chairs,

להשליך שולחנות וכיסאות,

yell at teachers,

לצעוק על מורים,

stand in windowsills,

לעמוד על אדני החלונות,

run in and out of the classroom

לרוץ מהכיתה ובחזרה

and even running out of the school.

ואפילו לברוח מבית הספר.

Sometimes these fits of anger would put the entire school into lockdown mode

לפעמים התקפי הזעם האלה היו מכניסים את בית הספר כולו למצב של הסגר

until D could get himself back together,

עד שד' הצליח להתעשת,

which could sometimes take over an hour.

דבר שיכול לפעמים לקחת יותר משעה.

No one in the school knew how to help D.

אף אחד בבית הספר לא ידע איך לעזור לד'.

I know this because I was the principal at this school.

אני יודעת את זה כי אני הייתי המנהלת של בית הספר הזה.

And what I quickly and collectively learned with my staff

ומה שלמדתי במהרה יחד עם צוות המורים שלי

was that this situation was more extreme

זה שהמצב הזה היה קיצוני יותר

than anything we had ever been trained for.

מכל מה שלמדנו בהכשרה שלנו.

Every time that D lashed out,

בכל פעם שד' השתולל,

I kept thinking to myself:

חשבתי לעצמי:

what did I miss during my principal prep coursework?

מה פספסתי בלימודי ההכשרה למנהלי בית ספר?

What am I supposed to do with a kid like D?

מה אני אמורה לעשות עם ילד כמו ד'?

And how am I going to stop him from impeding the learning

ואיך אני אמנע ממנו לפגוע בלמידה

of all the other students?

של כל שאר התלמידים?

And yet after we did everything that we thought we knew,

אולם גם אחרי שעשינו את כל הדברים שחשבנו שאנו יודעים,

such as talking to D

כמו לדבר עם ד'

and taking away privileges

ולמנוע ממנו פריבילגיות

and parent phone calls home,

ולשוחח עם ההורים שלו בטלפון,

the only real option we had left to do was to kick him out,

האופציה היחידה שנותרה לנו הייתה לסלק אותו,

and I knew that would not help him.

וידעתי שזה לא יעזור לו.

This scenario is not unique to D.

התרחיש הזה אינו ייחודי לד'.

Students all over the world are struggling with their education.

בעולם כולו יש תלמידים שמתקשים להתמודד עם הלימודים.

And though we didn't come up with a fail-safe solution,

ואף שלא מצאנו פתרון שמבטיח הצלחה,

we did come up with a simple idea:

חשבנו על רעיון פשוט:

that in order for kids like D to not only survive in school

על מנת שילדים כמו ד' לא רק ישרדו בבית הספר,

but to thrive,

אלא גם ישגשגו,

we somehow had to figure out a way

אנחנו צריכים לחשוב על דרך

to not only teach them how to read and write

לא רק ללמד אותם לקרוא ולכתוב

but also how to help them deal with and manage their own emotions.

אלא גם לעזור להם להתמודד ולשלוט ברגשות שלהם.

And in doing that, we were able to move our school

וכשעשינו זאת, הצלחנו להפוך את בית הספר שלנו

from one of the lowest-performing schools in the state of Ohio,

מאחד מבתי הספר הכי פחות מצליחים באוהיו,

with an F rating,

עם דירוג של "אף",

all the way up to a C in just a matter of a few years.

לדירוג של "סי", תוך שנים אחדות בלבד.

So it might sound obvious, right?

אז אולי זה נשמע מובן מאליו, נכון?

Of course teachers should be focused on the emotional well-being of their kids.

ברור שמורים צריכים להתמקד ברווחה הרגשית של הילדים.

But in reality,

אבל במציאות,

when you're in a classroom full of 30 students

כשאתה נמצא בכיתה עם 30 תלמידים,

and one of them's throwing tables at you,

ואחד מהם זורק עליך שולחנות,

it's far easier to exclude that child

הרבה יותר קל לסלק את הילד הזה

than to figure out what's going on inside of his head.

מאשר להבין מה קורה בתוך הראש שלו.

But what we learned about D,

אבל מה שלמדנו בקשר לד',

and for kids like D,

ובנוגע לילדים כמו ד',

was that small changes can make huge differences,

זה ששינויים קטנים יכולים לעשות הבדל ענק,

and it's possible to start right now.

ושאפשר להתחיל ברגע זה.

You don't need bigger budgets or grand strategic plans,

לא צריך תקציב גדול יותר או תוכניות אסטרטגיות גדולות,

you simply need smarter ways of thinking about what you have

צריך פשוט לחשוב באופן חכם יותר על הדברים שיש לך

and where you have it.

ולמה הם משמשים.

In education, we tend to always look outside the box for answers,

בתחום החינוך, אנחנו תמיד נוטים לחפש תשובות מחוץ לקופסה,

and we rarely spend enough time, money and effort

ונדיר שאנחנו משקיעים מספיק זמן, כסף ומאמץ

developing what we already have inside the box.

בפיתוח מה שכבר יש לנו בתוך הקופסה.

And this is how meaningful change can happen fast.

וזו הדרך להביא לשינוי משמעותי במהירות.

So here's what I learned about D.

אז הינה מה שלמדתי על ד'.

I was wanting to dig a little bit deeper to figure out how he had become so angry.

רציתי לחקור קצת יותר לעומק כדי לגלות למה הוא נהיה כל כך כעוס.

And what I learned was his father had left the home

ומה שלמדתי זה שאבא שלו עזב את הבית

and his mother was working long shifts in order to support the family,

ואימא שלו עבדה במשמרות ארוכות כדי לפרנס את המשפחה,

which left no adult for D to connect with --

מה שאומר שלא היה בבית אדם מבוגר שאיתו ד' היה יכול לתקשר,

and he was in charge of taking care of his younger brother

והוא היה אחראי לטפל באחיו הצעיר

when he got home from school.

כשהוא חזר הביתה אחרי הלימודים.

Might I remind you that D was six years old?

אפשר להזכיר לכם שד' היה בן שש?

Can't say that I blame him for having some trouble

אני לא יכולה להאשים אותו על כך שהוא התקשה

transitioning into the school environment.

לעשות את המעבר לסביבה של בית הספר.

But yet we had to figure out a way to help him with these big emotions

אבל בכל זאת היינו צריכים למצוא דרך לעזור לו עם הרגשות האלה

all while teaching him core skills of reading and math.

בזמן שאנחנו מלמדים אותו כישורים בסיסיים כמו קריאה וחשבון.

And three things helped us most.

והיו שלושה דברים שעזרו במיוחד.

First, we had to figure out where he was struggling the most.

ראשית, היינו צריכים להבין במה הוא הכי מתקשה.

And like most young kids,

וכמו רוב הילדים הצעירים,

arrival at school can be a tough transition time

ההגעה לבית הספר יכולה להיות תקופת מעבר קשה

as they're moving from a less structured home environment

בעודם עוברים מסביבה ביתית פחות מובנית

to a more structured school environment.

לסביבה המובנית של בית הספר.

So what we did for D was we created a calming area for him

אז מה שעשינו בשביל ד' היה ליצור אזור מרגיע בשבילו

in our time-out room,

בחדר פסק הזמן שלנו,

which we had equipped with rocking chairs and soft cushions and books,

שאותו ציידנו בכיסאות נדנדה, כריות רכות וספרים,

and we allowed D to go to this place in the morning,

ואפשרנו לד' ללכת לשם כל בוקר

away from the other kids,

הרחק משאר הילדים,

allowing him time to transition back into the school environment

מה שנתן לו זמן לעשות את המעבר לסביבת בית הספר

on his own terms.

בתנאים שלו.

And as we began to learn more about D,

וכשהתחלנו ללמוד יותר על ד',

we learned other strategies that helped him calm down.

למדנו עוד אסטרטגיות שעזרו לו להירגע.

For example, D loved to help younger students,

למשל, ד' אהב לעזור לתלמידים צעירים יותר,

so we made him a kindergarten helper,

אז הפכנו אותו לעוזר בגן הילדים,

and he went into the kindergarten classroom

והוא הלך לכיתת הגן

and taught students how to write their letters.

ולימד תלמידים איך לכתוב אותיות.

And he was actually successful with a few of them

והוא אפילו הצליח עם כמה מהם

that the teacher was unable to reach.

שהמורה לא הצליחה ללמד.

And believe it or not,

ותאמינו או לא,

D actually helped calm some of those kindergarten students down,

ד' אפילו עזר להרגיע כמה מתלמידי הגן האלה,

signalling to us that the influence of peers on behavior was far greater

מה שהראה לנו שההשפעה של ילדים אחרים על ההתנהגות גדולה הרבה יותר

than anything we adults could ever do.

מכל דבר שאנחנו המבוגרים יכולים לעשות.

We used humor and song with him.

השתמשנו איתו בהומור ובשירים.

Yes, I know it sounds really silly

כן, אני יודעת שזה נשמע ממש מטופש

that the principal and the teachers would actually laugh with kids,

שהמנהלת והמורים צוחקים עם הילדים,

but you can imagine the shock on D's face

אבל אתם יכולים לדמיין את ההלם על הפנים של ד'

when the principal's cracking a joke or singing a song from the radio station,

כשהמנהלת מספרת בדיחה או שרה שיר מהרדיו,

which almost always ended in a laugh,

דבר שכמעט תמיד נגמר בצחוק,

shortening the length of his outburst

קיצר את התקפי הזעם שלו

and helping us to connect with him in his world.

ועזר לנו להתחבר איתו בעולם שלו.

So I know some you are like,

אני יודעת שחלקכם חושבים,

"It's really not practical to lay on this kind of special treatment

"זה לא ממש מעשי לתת יחס מיוחד כזה

for every student,"

לכל תלמיד,"

but we actually made it happen.

אבל האמת שהצלחנו לעשות את זה.

Because once we figured out the tools and tactics that worked for D,

כי ברגע שמצאנו את הכלים והטקטיקות שהצליחו עם ד',

our teachers were able to roll that out and use them with other students.

המורים שלנו יכלו להשתמש בהם עם תלמידים אחרים.

We began to proactively address student behavior

התחלנו לטפל בהתנהגות של תלמידים באופן יזום

instead of simply react to it.

במקום פשוט להגיב לה.

Our teachers actually took time during the lesson plan

המורים שלנו הקדישו זמן בתוכנית השיעור

to teach kids how to identify their feelings

ללמד את הילדים איך לזהות את הרגשות שלהם

and appropriate, healthy coping strategies for dealing with them,

ולהשתמש באסטרטגיות נכונות ובריאות כדי להתמודד איתם,

such as counting to 10,

כמו לספור עד 10,

grabbing a fidget spinner

לקחת ספינר,

or taking a quick walk.

או לצאת להליכה קצרה.

We incorporated brain breaks throughout the day,

שילבנו הפסקות במשך היום,

allowing kids to sing songs,

שאפשרו לילדים לשיר שירים,

do yoga poses

לבצע תנוחות יוגה

and participate in structured physical activities.

ולהשתתף בפעילות גופנית מובנית.

And for those kids that struggle with sitting for long periods of time,

ובשביל הילדים שהתקשו לשבת לפרק זמן ארוך,

we invested in flexible seating,

השקענו בפתרונות גמישים לישיבה,

such as rocking chairs and exercise bikes,

כמו כיסאות נדנדה או אופני כושר,

and even floor elliptical machines,

ואפילו הליכונים לרצפה,

allowing kids to pedal underneath their desks.

שאפשרו לילדים לדווש מתחת לשולחן.

These changes encouraged kids to stay in the classroom,

השינויים האלה עודדו את הילדים להישאר בכיתה,

helping them to focus and learn.

ועזרו להם להתמקד וללמוד.

And when less kids are disrupting,

וכשפחות ילדים מפריעים,

all kids do better.

כל הילדים מצליחים יותר.

And here's the magical thing:

והינה הקסם שבדבר:

it didn't cost us a whole lot of extra money.

זה לא עלה לנו הרבה כסף.

We simply thought differently about what we had.

פשוט חשבנו באופן שונה על מה שיש לנו.

For example, every public school has an instructional supply line.

למשל, לכל בית ספר ציבורי יש אספקת ציוד לימודי.

An instructional supply could be a book,

ציוד לימודי יכול להיות ספר,

it could be a whiteboard,

זה יכול להיות לוח,

it could be flexible seating,

זה יכול להיות פתרונות ישיבה גמישים,

it could be a fidget spinner,

זה יכול להיות ספינר,

it could even be painting the walls of a school a more calming color,

זה אפילו יכול להיות צביעת קירות בית הספר בצבע מרגיע יותר,

allowing students to thrive.

שיאפשר לתלמידים להצליח.

It's not that we didn't invest in the academic tools --

זה לא שלא השקענו בכלים אקדמיים --

obviously --

מן הסתם --

but we took the social tools seriously, too.

אבל התייחסנו ברצינות גם לכלים החברתיים.

And the results speak for themselves.

והתוצאות מדברות בעד עצמן.

By taking the emotional development of our kids seriously

בכך שהתייחסנו ברצינות להתפתחות הרגשית של הילדים,

and helping them manage their emotions,

ועזרנו להם לשלוט ברגשות שלהם,

we saw huge growth in our reading and math scores,

ראינו צמיחה אדירה בציוני הקריאה והחשבון שלנו,

far exceeding the one year of expected growth

שעלתה בהרבה על הצמיחה הצפויה בשנה אחת

and outscoring many schools with our same demographic.

והייתה גבוהה מזו של בתי ספר רבים בעלי אוכלוסיה דומה לשלנו.

The second thing we did to help our kids manage their emotions

הדבר השני שעשינו כדי לעזור לילדים לשלוט ברגשותיהם

was we used leverage.

זה להשתמש במנופים.

As a not-so-funded public school,

בתור בית ספר ציבורי בלי הרבה תקציבים,

we didn't have the support staff

לא היו לנו אנשי צוות

to address the chaos that our kids might be facing at home,

שיטפלו בבעיות שאיתן הילדים שלנו מתמודדים בבית,

and we certainly weren't trained or funded to address it directly.

וכמובן שלא קיבלנו הכשרה או מימון כדי לטפל בהן ישירות.

So we started to reach out to local groups,

אז התחלנו לפנות לקבוצות מקומיות,

community agencies,

סוכנויות קהילתיות,

and even the Ohio State University.

ואף לאוניברסיטת אוהיו.

Our partnership with the Ohio State University

השותפות שלנו עם אוניברסיטת אוהיו

afforded us college students

העמידה לרשותנו סטודנטים

not only studying education

שלומדים לא רק חינוך

but also school psychology and school social work.

אלא גם פסיכולוגיה חינוכית ועבודה סוציאלית.

These students were paired with our teachers

הסטודנטים האלה צוותו למורים שלנו

to help our most struggling students.

כדי לעזור לתלמידים המתקשים ביותר שלנו.

And everyone benefitted

וכולם הרוויחו

because our teachers got access to the latest college-level thinking,

כי המורים שלנו קיבלו גישה לחשיבה העדכנית ביותר ברמה אקדמית,

and those college students got real-world, life experiences

והסטודנטים האלה זכו לניסיון בעולם האמיתי

in the classroom.

בכיתות.

Our partnership with our local Nationwide Children's Hospital

השותפות שלנו עם בית החולים המקומי לילדים

afforded us -- they're building us a health clinic within our school,

העניקה לנו -- הם בונים לנו מרפאה בתוך בית הספר שלנו,

providing health and mental health resources for our students.

שתספק לתלמידים שלנו משאבים הקשורים לבריאות ולבריאות הנפש.

And our kids benefitted from this, too.

וגם הילדים שלנו הרוויחו מזה.

Our absences continued to go down,

אחוז ההעדרויות ירד בהתמדה,

and our kids had access to counseling

והילדים שלנו קיבלו גישה לייעוץ

that they could access during the school day.

שהם יכלו לקבל בזמן יום הלימודים.

And perhaps the biggest change was not in D or in the kids at all.

ואולי השינוי הגדול ביותר לא חל בד' או בילדים בכלל.

It was in the adults in the room.

הוא חל במבוגרים.

Teachers are typically good

מורים בדרך כלל יודעים היטב

at planning for and delivering academic instruction,

איך לתכנן ולהעביר שיעור אקדמי,

but when you throw in disruptive behavior,

אבל כשתוסיפו התנהגות מפריעה,

it can feel completely outside the scope of the job.

הם יכולים להרגיש שזה מעבר להגדרת התפקיד.

But by us taking the emotional development of our kids seriously,

אבל בכך שהתייחסנו ברצינות להתפתחות הרגשית של הילדים שלנו,

we moved from a philosophy of exclusion --

עברנו מתפיסה של הדרה --

you disrupt, get out --

אתה מפריע, צא החוצה --

to one of trust and respect.

לתפיסה של אמון וכבוד.

It wasn't easy,

זה לא היה קל,

but we felt at heart,

אבל הרגשנו בליבנו

it was a positive way to make change,

שזו דרך חיובית להביא לשינוי,

and I'm in awe at the teachers that took that leap with me.

ואני נפעמת מהמורים שעשו איתי את הקפיצה הזאת.

As part of our personal professional development plan,

כחלק מתוכנית הפיתוח המקצועי האישית שלנו,

we studied the research of Dr. Bruce Perry

למדנו את המחקר של ד"ר ברוס פרי

and his research on the effects of different childhood experiences

על אופן ההשפעה של חוויות שונות בילדות

on the developing child's brain.

על המוח המתפתח של הילד.

And what we learned was that some of our students' experiences,

ולמדנו שהחוויות של חלק מהתלמידים שלנו,

such as an absent parent,

כמו הורה שנעדר,

chaotic home life,

כאוס בחיי הבית,

poverty and illness,

עוני ומחלה,

create real trauma on developing brains.

גורמים לטראומה של ממש במוח המתפתח.

Yes, trauma.

כן, טראומה.

I know it's a very strong word,

אני יודעת שזו מילה חזקה מאוד,

but it helped us to reframe and understand the behaviors that we were seeing.

אבל היא עוזרת לנו להגדיר מחדש ולהבין את ההתנהגויות שראינו.

And those difficult home experiences

והחוויות הקשות האלה בבית

created real barbed-wire barriers to learning,

יצרו מחסומים של ממש ללמידה,

and we had to figure out a way over it.

והיינו צריכים למצוא דרך להתגבר עליהם.

So our teachers continued to practice with lesson plans,

אז המורים שלנו המשיכו לתרגל תוכניות שיעור,

doing shorter lesson plans with a single focus,

הכינו תוכניות שיעור קצרות יותר שהתמקדו בנושא אחד,

allowing kids to engage,

שאפשרו לילדים להשתתף,

and continued to incorporate these movement breaks,

והמשיכו לשלב את הפסקות התנועה,

allowing kids to jump up and down in class and dance for two minutes straight,

שבהן הילדים יכלו לקפוץ ולרקוד בכיתה למשך שתי דקות,

because we learned that taking breaks helps the learner retain new information.

כי גילינו שהפסקות עוזרות ללומד להפנים מידע חדש.

And might I add that the "Cha-Cha Slide" provides a perfect short dance party.

ואגב, "צ'ה צ'ה סלייד" הוא שיר מושלם למסיבת ריקודים קצרה.

(Laughter)

(צחוק)

I saw teachers say, "What happened to you?"

ראיתי מורים שאומרים, "מה קרה לך?"

instead of "What's wrong with you?"

במקום, "מה הבעיה שלך?"

or "How can I help you?" instead of "Get out."

או, "איך אני יכול לעזור?" במקום, "צא החוצה."

And this investment in our kids made huge differences,

וההשקעה שלנו בילדים עשתה הבדל ענק,

and we continue to see rises in our academic scores.

ואנחנו ממשיכים לראות עלייה בציונים האקדמיים שלנו.

I'm happy to say that when D got to fourth grade,

אני שמחה לומר שכשד' הגיע לכיתה ד',

he rarely got into trouble.

הוא הסתבך בצרות לעיתים נדירות.

He became a leader in the school,

הוא הפך להיות מנהיג בבית הספר,

and this behavior became contagious with other students.

וההתנהגות הזאת הפכה למדבקת בקרב תלמידים אחרים.

We saw and felt our school climate continue to improve,

ראינו והרגשנו שהאווירה בבית הספר ממשיכה להשתפר,

making it a happy and safe place not only for children

והפכה אותו למקום שמח ובטוח לא רק עבור ילדים

but for adults,

אלא גם עבור מבוגרים,

despite any outside influence.

על-אף כל השפעה חיצונית.

Fast-forward to today,

נרוץ קדימה להווה,

I now work with an alternative education program

אני עובדת כעת על תוכנית של חינוך אלטרנטיבי

with high school students

עם תלמידי תיכון

who struggle to function in traditional high school setting.

שמתקשים לתפקד בסביבה בית ספרית רגילה.

I recently reviewed some of their histories.

לאחרונה עברתי על כמה מהסיפורים שלהם.

Many of them are 17 to 18 years old,

רבים מהם הם בני 17-18

experimenting with drugs,

שהתנסו בסמים,

in and out of the juvenile detention system

נכנסו ויצאו מבתי מעצר לקטינים

and expelled from school.

והושעו מבית הספר.

And what I discovered was that many of them exhibit the same behaviors

ומה שגיליתי זה שהרבה מהם מפגינים את אותן התנהגויות

that I saw in six-year-old D.

שראיתי בד' בן השש.

So I can't help but wonder:

אז אני לא יכולה שלא לתהות:

if these kids would've learned healthy coping strategies early on

אם הילדים האלה היו לומדים אסטרטגיות התמודדות בריאות בשלב מוקדם

when times get tough,

כשהיה להם קשה,

would they now be able to survive in a regular high school?

האם הם היו מסוגלים לשרוד היום בתיכון רגיל?

I can't say for sure,

אי אפשר לדעת בוודאות,

but I have to tell you I believe that it would've helped.

אבל אני חייבת לומר שאני מאמינה שזה היה עוזר.

And it's time for all of us to take the social and emotional development

והגיע הזמן שכולנו נתייחס להתפתחות החברתית והרגשית

of our kids seriously.

של הילדים שלנו ברצינות.

The time is now for us to step up and say what we need to do for our kids.

זה הזמן לעשות מעשה ולומר מה עלינו לעשות למען הילדים שלנו.

If we teach kids how to read and write, and they graduate

אם נלמד ילדים לקרוא ולכתוב, והם יסיימו את הלימודים

but yet they don't know how to manage emotions,

אבל לא ידעו איך לשלוט ברגשותיהם,

what will our communities look like?

איך ייראו הקהילות שלנו?

I tell people:

אני אומרת לאנשים:

you can invest now or you will pay later.

אתם יכולים להשקיע עכשיו, או שתשלמו אחר כך.

The time is now for us to invest in our kids.

עכשיו זה הזמן להשקיע בילדים שלנו.

They're our future citizens,

הם אזרחי העתיד שלנו,

not just numbers that can or cannot pass a test.

לא רק מספרים שעוברים או נכשלים במבחן.

Thank you.

תודה.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים ותשואות)