Robert Neuwirth: The "shadow cities" of the future

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Oren Szekatch

Let me show you some images

תנו לי להראות לכם כמה תמונות

of what I consider to be the cities of tomorrow.

של מה שאני קורא לו ערי המחר.

So, that's Kibera, the largest squatter community in Nairobi.

אז, זו קיברה, קהילת הפולשים הגדולה בניירובי.

This is the squatter community in Sanjay Gandhi National Park

זו קהילת הפולשים בפרק הלאומי סנג'אי גהנדי

in Bombay, India, what's called Mumbai these days.

בבומבי, הודו, מי שנקראת מומבאי היום.

This is Hosinia, the largest and most urbanized favela

זו הוסיניה, הפבלה הגדולה והעירונית

in Rio de Janeiro.

ביותר בריו דה ז'נרו.

And this is Sultanbelyi,

וזו סולטנבליי,

which is one of the largest squatter communities in Istanbul.

שהיא קהילת הפולשים הגדולה באיסטנבול.

They are what I consider to be the cities of tomorrow,

אלה מה שאני מחשיב לערי המחר,

the new urban world.

העולם האורבני החדש.

Now, why do I say that?

עכשיו, למה אני אומר את זה?

To tell you about that I have to talk about this fellow here,

בכדי לספר לכם על הבחור הזה פה,

his name is Julius.

שמו יוליוס.

And I met Julius the last week that I was living in Kibera.

ופגשתי את יוליוס בשבוע האחרון שהייתי בקיברה.

So, I had been there almost three months,

אז, הייתי שם כמעט שלושה חודשים,

and I was touring around the city going to different squatter areas

וטיילתי בעיר והלכתי לאזורים שונים

and Julius was tagging along, and he was bug eyed

ויוליוס הצטרף, והוא היה המום

and at certain points we were walking around,

ובשלבים מסוימים הלכנו באזור,

he grabbed my hand for support,

הוא תפס את ידי לתמיכה,

which is something most Kenyans would never consider doing.

שזה משהו שרוב הקנייתים לעולם לא היו שוקלים לעשות.

They're very polite and they don't get so forward so quickly.

הם מאוד מנומסים והם לא נפתחים כל כך מהר.

And I found out later that it was Julius' first day in Nairobi,

וגיליתי מאוחר יותר שזה היה היום הראשון של יוליוס בניירובי,

and he's one of many.

והוא אחד מרבים.

So, close to 200,000 people a day

אז, קרוב ל- 200,000 אנשים ביום

migrate from the rural to the urban areas.

נודדים מהאזורים הכפריים לעירוניים.

That's, and I'm going to be fair to the statisticians

ואני אהיה הוגן לסטטיסטיקאים

who talked this morning, not almost 1.5 million people a week,

שדיברו הבוקר, לא כמעט 1.5 מיליון אנשים בשבוע,

but almost 1.4 million people a week but I'm a journalist,

אלא כמעט 1.4 מליון אנשים בשבוע אבל אני עיתונאי,

and we exaggerate, so almost 1.5 million people a week,

ואנחנו מגזימים, אז כמעט 1.5 מליון אנשים בשבוע,

close to 70 million people a year.

קרוב ל- 70 מליון אנשים בשנה.

And if you do the math, that's 130 people every minute.

ואם תעשו את החשבון, זה 130 אנשים בדקה.

So, that'll be -- in the 18 minutes that I'm given to talk here,

אז, זה יהיה -- ב- 18 הדקות שאני אתן את ההרצאה כאן,

between two and three thousand people will have journeyed to the cities.

בין אלפיים ל- 3,000 אנשים יעברו לעיר.

And here are the statistics.

והנה הסטטיסטיקות.

Today -- a billion squatters,

היום -- מיליארד פולשים,

one in six people on the planet.

אחד מששה אנשים על הכדור.

2030 -- two billion squatters,

2,030 -- שני מיליארד פולשים,

one in four people on the planet.

אחד מארבעה אנשים בכוכב.

And the estimate is that in 2050, there'll be three billion squatters,

וההערכה היא שב- 2,050, יהיו שלושה מיליארד פולשים.

better than one in three people on earth.

יותר מאחד משלושה אנשים בכוכב.

So, these are the cities of the future, and we have to engage them.

אז, אלא ערי העתיד, ואנחנו צריכים לטפל בהן.

And I was thinking this morning of the good life,

וחשבתי הבוקר על החיים הטובים,

and before I show you the rest of my presentation,

ולפני שאראה לכם את המצגת שלי,

I'm going to violate TED rules here,

אני עומד לחרוג מחוקי TED כאן,

and I'm going to read you something from my book as quickly as I can.

ואני עומד לקרוא לכם משהו מספרי מהר כשאוכל.

Because I think it says something about reversing our perception

מפני שאני חושב שזה אומר משהו על הפיכת נקודת המבט שלנו

of what we think the good life is.

של מה שאנחנו חושבים שהם החיים הטובים.

So -- "The hut was made of corrugated metal, set on a concrete pad.

אז -- "הבקתה היתה עשוייה מפח גלי, שהונח על משטח בטון.

It was a 10 by 10 cell.

זה היה תא של 10 על 10.

Armstrong O'Brian, Jr. shared it with three other men.

ארמסטרונג אובריין ג'וניור. חלק אותה עם עוד שלושה גברים.

Armstrong and his friends had no water --

לארמסטרונג ולחבריו לא היו מים,

they bought it from a nearby tap owner --

הם קנו אותם מבעל ברז בקרבת מקום.

no toilet -- the families in this compound shared a single pit-latrine --

לא שרותים, המשפחות במתחם חלקו שרותי בול-פגיעה יחידים

and no sewers or sanitation.

ולא ביוב או תברואה.

They did have electricity,

כן היה להם חשמל,

but it was illegal service tapped from someone else's wires,

אבל זה היה שרות לא חוקי שהיה מחובר לחוטים של אחרים,

and could only power one feeble bulb.

ויכל להאיר רק נורה אחת חלשה.

This was Southland, a small shanty community

זו היתה סאות'לנד, קהילת שנטי קטנה

on the western side of Nairobi, Kenya.

בצד המערבי של ניירובי, קניה.

But it could've been anywhere in the city,

אבל זה היה יכול להיות בכל מקום בעיר,

because more than half the city of Nairobi lives like this.

מפני שיותר מחצי מהעיר ניירובי חייה כך.

1.5 million people stuffed into mud or metal huts

1.5 מליון אנשים דחוסים לבקתות מתכת ובוץ

with no services, no toilets, no rights.

ללא שרותים, ללא חדרי שרותים, ללא זכויות.

"Armstrong explained the brutal reality of their situation:

ארמסטרונג מסביר את המציאות הברוטלית של מצבם,

they paid 1,500 shillings in rent, about 20 bucks a month,

הם משלמים 1,500 שילינג בשכירות, בערך 20 דולר לחודש,

a relatively high price for a Kenyan shantytown,

מחיר יחסית גבוה לעיר שנטי בקנייה,

and they could not afford to be late with the money.

והם לא יכולים להרשות לעצמם לאחר עם הכסף.

'In case you owe one month, the landlord will come with his henchmen

'במקרה ואתה חייב חודש אחד, בעל הבית יבוא עם העוזרים שלו

and bundle you out. He will confiscate your things,' Armstrong said.

ויעיף אתכם החוצה. הוא יחרים את הדברים שלכם.' אומר ארמסטרונג.

'Not one month, one day,' his roommate Hilary Kibagendi Onsomu,

'לא חודש אחד, אלא יום אחד,' אומר שותפו לחדר הילרי קיבגנדי אונסומו,

who was cooking ugali, the spongy white cornmeal concoction

שבישל אוגלי, מאכל קמח התירס הספוגי והלבן

that is the staple food in the country, cut into the conversation.

שהוא מאכל הרוב במדינה, חתוך למנות.

They called their landlord a Wabenzi, meaning that he is a person

הם קוראים לבעל הבית וובנזי, שזה אומר אדם

who has enough money to drive a Mercedes-Benz.

שיש לו מספיק כסף לנהוג במרסדס.

Hilary served the ugali with a fry of meat and tomatoes;

הילרי הגיש את האוגלי עם בשר ועגבניות מטוגנים,

the sun slammed down on the thin steel roof;

השמש הטיחה על גג המתכת הדק,

and we perspired as we ate.

והזענו תוך שאכלנו.

"After we finished, Armstrong straightened his tie,

אחרי שסיימנו, ארמסטרונג ישר את עניבתו,

put on a wool sports jacket, and we headed out into the glare.

לבש מעיל ספורט מצמר, ויצאנו אל הבוהק.

Outside a mound of garbage formed the border

בחוץ הר זבל יצר גבול

between Southland and the adjacent legal neighborhood of Langata.

בין סאות'לנד והשכונה החוקית השכנה לנגטה.

It was perhaps eight feet tall, 40 feet long, and 10 feet wide.

הוא היה אולי בגובה של 2.5 מטר, 12 מטר אורך, וברוחב 3 מטר.

And it was set in a wider watery ooze.

והוא היה מונח ברפש מימי רחב יותר.

As we passed, two boys were climbing the mount Kenya of trash.

כשעברנו שני ילדים טיפסו על הר הזבל.

They couldn't have been more than five or six years old.

הם לא היו גדולים יותר מחמש או שש.

They were barefoot, and with each step their toes sank into the muck

הם היו יחפים, ועם כל צעד אצבעותיהם טבעו בסחי

sending hundreds of flies scattering from the rancid pile.

ושלחו אלפי זבובים מהערמה המצחינה.

I thought they might be playing King of the Hill, but I was wrong.

חשבתי שאולי הם משחקים מלך הגבעה, אבל טעיתי.

Once atop the pile, one of the boys lowered his shorts,

ברגע שהיו בראש הערמה, אחד הילדים הנמיך את מכנסיו,

squatted, and defecated.

התכופף, והטיל את צואתו.

The flies buzzed hungrily around his legs.

הזבובים חגו ברעב מסביב לרגליו.

When 20 families -- 100 people or so -- share a single latrine,

כשעשרים משפחות --- 100 אנשים בערך -- חולקים במחראה אחת,

a boy pooping on a garbage pile is perhaps no big thing.

ילד שעולה לערמת הזבל זה אולי לא עניין גדול.

But it stood in jarring contrast

אבל הוא עמד בניגוד עצום

to something Armstrong had said as we were eating --

למשהו שארמסטרונג אמר כשאכלנו --

that he treasured the quality of life in his neighborhood.

שהוא אצר את איכות החיים בשכונה שלו.

"For Armstrong, Southland wasn't constrained by its material conditions.

עבור ארמסרונג, סאות'לנד לא היתה מוגבלת לתנאים הפיסיים שלה.

Instead, the human spirit radiated out

במקום, הרוח האנושית קרנה החוצה

from the metal walls and garbage heaps to offer something

מקירות המתכת וערמות הזבל כדי להציע משהו

no legal neighborhood could: freedom.

ששום שכונה חוקית לא יכלה להציע -- חופש.

'This place is very addictive,' he had said.

'המקום הזה הוא מאוד ממכר,' הוא אמר.

'It's a simple life, but nobody is restricting you.

'אלה החיים הפשוטים, אבל אף אחד לא מגביל אותך.

Nobody is controlling what you do.

אף אחד לא שולט במה שאתה עושה.

Once you have stayed here, you cannot go back.'

ברגע שנשארת פה, אתה לא יכול לחזור.'

He meant back beyond that mountain of trash,

הוא התכוון בחזרה, מעבר להרי הזבל,

back in the legal city, of legal buildings,

בחזרה בעיר החוקית, של בניינים חוקיים,

with legal leases and legal rights.

עם חוזים חוקיים וזכויות חוקיות.

'Once you have stayed here,' he said,

'ברגע שנשארת פה,' הוא אומר,

'you can stay for the rest of your life.'"

אתה יכול להשאר לשארית חייך.'"

So, he has hope, and this is where these communities start.

אז, יש לו תקוות, ופה הקהילות האלה מתחילות.

This is perhaps the most primitive shanty that you can find in Kibera,

זה אולי השנטי הפרימיטיבי ביותר שתוכלו למצוא בקיברה,

little more than a stick-and-mud hut next to a garbage heap.

מעט יותר מביקתות מקלות ובוץ ליד ערמת זבל.

This is getting ready for the monsoon in Bombay, India.

זה להתכונן למונסון בבומביי, הודו.

This is home improvement:

זה עשה זאת בעצמך.

putting plastic tarps on your roof.

שמים יריעות פלסטיק על הגג.

This is in Rio de Janeiro, and it's getting a bit better, right?

זה בריו דה ז'נרו, וזה משתפר קצת, כן?

We're seeing scavenged terra cotta tile and little pieces of signs,

אנחנו רואים רעפי טרה קוטה שהוצלו וחלקים קטנים של שלטים,

and plaster over the brick, some color,

וטיח על הלבנה, קצת צבע,

and this is Sulay Montakaya's house in Sultanbelyi, and it's getting even better.

וזה ביתו של סולאי מונטקיה בסולטאנביילי, וזה משתפר עוד.

He's got a fence; he scavenged a door;

יש לו גדר, הוא הציל דלת.

he's got new tile on the roof.

יש לו רעפים חדשים על הגג.

And then you get Rocinha

ואז יש לכם את רוסינה

and you can see that it's getting even better.

ואתם רואים שזה ממשיך להשתפר.

The buildings here are multi-story.

הבניינים פה הם רבי קומות.

They develop -- you can see on the far right

הם מתפתחים -- אתם יכולים לראות בקצה מימין

one where it seems to just stack on top of each other,

אחד בו זה נראה כאילו ערמו אחד על השני,

room, after room, after room.

חדר אחרי חדר, אחרי חדר.

And what people do is they develop their home on one or two stories,

ומה שאנשים עושים זה שהם מפתחים את בתיהם בקומה אחת או שתיים,

and they sell their loggia or roof rights,

והם מוכרים את הלוגייה או זכות גג,

and someone else builds on top of their building,

ומישהו אחר בונה על גג בתיהם,

and then that person sells the roof rights,

ואז האדם ההוא מוכר את זכות הגג,

and someone else builds on top of their building.

ומישהו אחר בונה על המגדל שלהם.

All of these buildings are made out of reinforced concrete and brick.

כל הבניינים האחה עשויים מבטון משוריין ולבנים.

And then you get Sultanbelyi, in Turkey, where it's even built

ואז אתם מגיעים לסולטאנביילי, בטורקיה, שזה אפילו בנוי

to a higher level of design.

ברמה גבוהה יותר של תכנון.

The crud in the front is mattress stuffing,

החומר בכניסה הוא מילוי מזרונים,

and you see that all over Turkey.

ואתם רואים את זה בכל טורקיה.

People dry out or air out their mattress stuffing on their roofs.

אנשים מייבשים או מאווררים את מילוי המזרונים שלהם על הגגות.

But the green building, on behind,

אבל הבניין הירוק, מאחור,

you can see that the top floor is not occupied,

אתם יכולים לראות שהקומה העליונה לא מאוכלסת,

so people are building with the possibility of expansion.

אז אנשים בונים עם האפשרות להרחבה.

And it's built to a pretty high standard of design.

וזה בנוי בסטנדרד די גבוה של תכנון.

And then you finally get squatter homes like this,

ואז אתם מקבלים לבסוף בתי פולשים כמו אלה,

which is built on the suburban model.

שבנוי על מודל הפרוורים.

Hey, that's a single family home in the squatter community.

הי, זה בית חד משפחתי בקהילת פולשים.

That's also in Istanbul, Turkey.

גם זה באיסטנבול טורקיה.

They're quite vital places, these communities.

זה מקומות דיי מלאי חיים, הקהילות האלה.

This is the main drag of Rocinha, the Estrada da Gavea,

זה האזור המרכזי של רוצ'ינה, האסטרדה דה גוואה,

and there's a bus route that runs through it,

ויש קו אוטובוס, שעובר בו,

lots of people out on the street.

הרבה אנשים בחוץ ברחוב.

These communities in these cities are actually more vital

הקהילות האלה בערים האלה יותר מלאי חיים למעשה

than the illegal communities.

מאשר הקהילות האי-חוקיות.

They have more things going on in them.

קורים בהן יותר דברים.

This is a typical pathway in Rocinha called a "beco" --

זה מעבר טיפוסי ברוצ'ינה שנקרא בקו --

these are how you get around the community.

כך אתה עובר בקהילה.

It's on very steep ground.

זה על אדמה מאוד גבוהה.

They're built on the hills, inland from the beaches in Rio,

הן בנויות על הגבעות האלה, בתוך העיר רחוקים מחופי ריו,

and you can see that the houses are just cantilevered over the natural obstructions.

ואתם יכולים לראות שהבתים פשוט נתמכים במכשולים הטבעיים.

So, that's just a rock in the hillside.

אז, זה פשוט סלע באמצע הגבעה.

And these becos are normally very crowded,

והבקויים האלה לרוב עמוסים מאוד,

and people hump furniture up them, or refrigerators up them,

ואנשים עורמים רהיטים בהם, או מקררים בהם,

all sorts of things.

כל מיני דברים.

Beer is all carried in on your shoulders.

בירה נישאת על הכתפיים.

Beer is a very important thing in Brazil.

בירה היא מאוד חשובה בברזיל.

This is commerce in Kenya, right along the train tracks,

זה מסחר בקניה, ממש במקביל לפסי הרכבת,

so close to the train tracks that the merchants

כל כך קרוב לפסים שהסוחרים

sometimes have to pull the merchandise out of the way.

לפעמים צריכים להזיז את הסחורה מהדרך.

This is a marketplace, also in Kenya, Toi Market,

זה שוק גם בקניה, שוק טוי,

lots of dealers, in almost everything you want to buy.

הרבה סוחרים, כמעט בכל מה שתרצו לקנות.

Those green things in the foreground are mangoes.

הדברים הירוקים האלה בחזית הם מנגו.

This is a shopping street in Kibera,

זה רחוב קניות בקיברה,

and you can see that there's a soda dealer, a health clinic,

ואתם יכולים לראות מוכר סודה, מרפאה,

two beauty salons, a bar, two grocery stores, and a church, and more.

שני סלוני יופי, בר, שתי חנויות מצרכים, כנסיה ועוד.

It's a typical downtown street; it just happens to be self-built.

זה רחוב עירוני טיפוסי, הוא רק במקרה בנוי עצמאית.

This here, on the right-hand side,

זה כאן, בצד ימין,

is what's called a -- if you look at the fine print under the awning --

זה מה שנקרא -- אם תביטו בכתב העדין מתחת לסוכך --

it's a hotel.

זה מלון.

And what hotel means, in Kenya and India, is an eating-place.

ומה שמלון אומר, בקניה והודו, זה מקום לאכול.

So, that's a restaurant.

אז, זו מסעדה.

People steal electrical power -- this is Rio.

אנשים גונבים חשמל -- זו ריו.

People tap in and they have thieves who are called "grillos" or "crickets,"

אנשים מתחברים ויש להם גנבים שנקראים גרילוס או צרצרים,

and they steal the electrical power

והם גונבים חשמל,

and wire the neighborhood.

ומרשתים את השכונות.

People burn trash to get rid of the garbage,

אנשים שורפים אשפה כדי להיפטר מהזבל,

and they dig their own sewer channels.

והם חופרים לעצמם תעלות ביוב.

Talk about more plastic bags than plankton.

אם כבר דיברו על יותר שקיות פלסטיק מפלנקטון,

And sometimes they have natural trash-disposal.

ולפעמים יש להם מערכות טיפול טבעיות בזבל.

And when they have more money they cement their streets,

וכשיש להם יותר כסף הם מבטנים את הרחובות שלהם,

and they put in sewers and good water pipes, and stuff like that.

והם מניחים צינורות ביוב ומים, ודברים כאלה.

This is water going to Rio. People run their water pipes all over the place,

זה מים שזורמים לריו, אנשים מריצים את צינורות המים שלהם לכל כיוון,

and that little hut right there has a pump in it, and that's what people do:

ובבקתה הקטנה ההיא יש משאבת מים, וזה מה שאנשים עושים.

they steal electricity; they install a pump

הם גונבים חשמל, הם מתקינים משאבה

and they tap into the water main, and pump water up to their houses.

והם מתחברים לצינור המים הראשי, ושואבים מים לבתיהם.

So, the question is how do you go from the mud-hut village,

אז, השאלה היא איך אתם עוברים מכפר בקתות בוץ,

to the more developed city, to the even highly developed Sultanbelyi?

לעיר המפותחת יותר, לסולטאנביילי המאוד מפותחת?

I say there are two things.

אני אומר שיש שני דברים.

One is people need a guarantee they won't be evicted.

אחד זה אנשים צריכים בטוחות שהם לא יפונו.

That does not necessarily mean property rights,

זה לא בהכרח אומר זכויות רכוש,

and I would disagree with Hernando de Soto on that question,

ואני לא אסכים עם הרננדו דה סוטו על השאלה הזו,

because property rights create a lot of complications.

מפני שזכויות רכוש יוצרות הרבה סיבוכים,

They're most often sold to people, and people then wind up in debt

הם לרוב נמכרות לאנשים, ואז אנשים נמצאים בחוב

and have to pay back the debt,

וצריכים לשלם את החוב,

and sometimes have to sell their property

ולפעמים צריכים למכור את הרכוש

in order to pay back the debt.

כדי לשלם את החוב.

There's a whole variety of other reasons why property rights

יש הרבה סיבות אחרות מדוע זכויות רכוש

sometimes don't work in these cases,

לפעמים לא עובדות במקרים האלה,

but they do need security of tenure.

אבל הם כן צריכים הבטחה לדיור.

And they need access to politics, and that can mean two things.

והם צריכים גישה לפוליטיקה, וזה יכול להיות שני דברים.

That can mean community organizing from below,

זה יכול להיות ארגונים חברתיים מלמטה,

but it can also mean possibilities from above.

אבל זה יכול גם להיות אפשרויות מלמעלה.

And I say that because the system in Turkey is notable.

ואני אומר את זה מפני שהשיטה בטורקיה ראויה לאיזכור.

Turkey has two great laws that protect squatters.

לטורקיה יש שני חוקים טובים שמגינים על הפולשים.

One is that -- it's called "gecekondu" in Turkish,

אחד הוא -- נקרא גקקונדו בטורקית

which means "built overnight," and if you build your house overnight

שזה אומר נבנה בין לילה, ואם בנית את ביתך בין לילה

in Turkey, you can't be evicted without due process of law,

בטורקיה, אי אפשר לפנותך בלי תהליך חוקי לגמרי,

if they don't catch you during the night.

אם הם לא תופסים אותך בלילה.

And the second aspect is that once you have 2,000 people

וההבט השני זה שברגע שיש לך 2,000 אנשים

in the community, you can petition the government

בקהילה, אפשר לעתור לממשלה

to be recognized as a legal sub-municipality.

להיות מוכרים כארגון עירוני חוקי.

And when you're a legal sub-municipality, you suddenly have politics.

וכשאתם ארגון עירוני חוקי, פתאום יש לכם פוליטיקה.

You're allowed to have an elected government, collect taxes,

מותר לכם לבחור ממשל, לקבל מיסים,

provide municipal services, and that's exactly what they do.

לספק שרותים עירוניים, וזה בדיוק מה שהם עושים.

So, these are the civic leaders of the future.

אז, אלה המנהיגים העירוניים של העתיד.

The woman in the center is Geeta Jiwa.

האישה במרכז היא גיתה ג'יווה.

She lives in one of those tents on the highway median in Mumbai.

היא גרה באחד האוהלים האלה על הכביש המהיר המרכזי של מומבאי.

That's Sureka Gundi; she also lives with her family

זו סורקה גונדי, היא גם גרה עם משפחתה

on the tent along the same highway median.

באוהל ליד אותו כביש מהיר.

They're very outspoken. They're very active.

הן מאוד ישירות, הן מאוד פעילות.

They can be community leaders.

הן יכולות להיות מנהיגות קהילתיות.

This woman is Nine, which means "grandma" in Turkish.

האישה הזו היא נייני, שזה אומר סבתא בטורקית.

And there were three old ladies who lived in --

והיו שלוש נשים מבוגרות שגרו --

that's her self-built house behind her -- and they've lived there for 30 or 40 years,

זה הבית שהיא בנתה בעצמה מאחוריה -- והן גרו שם כבר 30 או 40 שנה,

and they are the backbone of the community there.

והן עמוד השדרה של הקהילה שם.

This is Richard Muthama Peter,

זה ריצ'ארד מותמה פטר,

and he is an itinerant street photographer in Kibera.

והוא צלם רחוב נודד בקיברה.

He makes money taking pictures of the neighborhood,

הוא עושה כסף מצילום השכונות,

and the people in the neighborhood,

והאנשים בשכונה

and is a great resource in the community.

והוא משאב יקר בקהילה.

And finally my choice to run for mayor of Rio is Cezinio,

ולבסוף הבחירה שלי לראשות ריו הוא סזיניו,

the fruit merchant with his two kids here,

סוחר הפירות עם שני ילדיו כאן,

and a more honest and giving and caring man I don't know.

ואני לא מכיר אדם יותר ישר נדבן ואכפתי ממנו.

The future of these communities is in the people

העתיד של הקהילות האלה הוא באנשים

and in our ability to work with those people.

וביכולת שלנו לעבוד עם האנשים האלה.

So, I think the message I take, from what I read from the book,

אז, אני חושב שהמסר שאני לוקח, ממה שאני הקראתי מהספר,

from what Armstrong said, and from all these people,

ממה שארמסטרונג אמר, ומכל האנשים האלה,

is that these are neighborhoods.

הוא שאלו השכונות.

The issue is not urban poverty.

הנושא הוא לא עוני עירוני.

The issue is not the larger, over-arching thing.

הנושא הוא לא הדבר הגדול מלמעלה.

The issue is for us to recognize that these are neighborhoods --

הנושא הוא שאנחנו צריכים להכיר בעובדה שאלה שכונות.

this is a legitimate form of urban development --

זו צורה לגיטימית של פיתוח עירוני,

and that cities have to engage these residents,

ושערים צריכות לשלב את האזרחים האלה,

because they are building the cities of the future.

מפני שהם בונים את ערי העתיד.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.