Paola Antonelli: Why I brought Pac-Man to MoMA

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

I'm almost like a crazy evangelical.

אני כמעט כמו אוונגליסטית מטורפת.

I've always known that the age of design is upon us,

תמיד הכרתי בכך שעידן העיצוב יורד עלינו,

almost like a rapture.

כמעט כמו מצב של התלהבות.

If the day is sunny, I think,

אם היום הוא שטוף שמש, אני חושבת,

"Oh, the gods have had a good design day."

"או, לאלים היה יום עיצוב טוב."

Or, I go to a show and I see a beautiful piece by an artist,

או, אני הולכת לתערוכה ורואה יצירה יפה של אמן,

particularly beautiful, I say

יפה במיוחד, שאני אומרת

he's so good because he clearly looked to design

הוא כל כך טוב כי הוא בבירור פנה לעיצוב

to understand what he needed to do.

כדי להבין מה הוא היה צריך לעשות.

So I really do believe that design

אז אני באמת מאמינה שעיצוב

is the highest form of creative expression.

הוא הצורה הגבוהה ביותר של הבעה יצירתית.

That's why I'm talking to you today about the age of design,

לכן אני מדברת איתכם על עידן העיצוב,

and the age of design is the age in which design

ועידן העיצוב הוא עידן שבו עיצוב

is still cute furniture, is still posters,

הוא עדיין ריהוט חמוד, הוא עדיין כרזות,

is still fast cars, what you see at MoMA today.

הוא עדיין מכוניות מהירות , מה שאתם רואים ב- MoMA (המוזיאון לאמנות מודרנית) היום.

But in truth, what I really would like to explain

אבל באמת, מה שאני באמת רוצה להסביר

to the public and to the audiences of MoMA is that

לציבור ולקהל של MoMA זה

the most interesting chairs are the ones

שהכיסאות המעניינים ביותר הם אלה

that are actually made by a robot,

שנוצרו בפועל על ידי רובוט,

like this beautiful chair by Dirk Vander Kooij,

כמו כסא יפה זה על ידי דרק ואנדר קויי,

where a robot deposits a toothpaste-like slur

שבו רובוט מפקיד משחה דמוית משחת שיניים

of recycled refrigerator parts,

מחלקי מקרר ממוחזרים,

as if he were a big candy, and makes a chair out of it.

כאילו הוא ממתק גדול, ועושה ממנו כסא.

Or good design is digital fonts that we use all the time

או עיצוב טוב הוא גופנים דיגיטליים בהם אנו משתמשים כל הזמן

and that become part of our identity.

ונעשים חלק מהזהות שלנו.

I want people to understand

אני רוצה שאנשים יבינו

that design is so much more than cute chairs,

שעיצוב הוא כל כך הרבה יותר מכיסאות חמודים ,

that it is first and foremost everything that is around us

שהוא, בראש ובראשונה כל מה שסביבנו

in our life.

בחיים שלנו.

And it's interesting how so much of what we're talking about

ומעניין איך כל כך הרבה ממה שאנחנו מדברים עליו

tonight is not simply design but interaction design.

הערב הוא לא פשוט עיצוב אלא עיצוב אינטראקטיבי.

And in fact, interaction design is what I've been trying

למעשה, עיצוב אינטראקטיבי הוא מה שאני מנסה

to insert in the collection of the Museum of Modern Art

להחדיר לאוסף של המוזיאון לאמנות מודרנית

for a few years, starting not very timidly

מזה כמה שנים, כשאני מתחילה לא מאוד בהצטנעות

but just pointedly with works, for instance,

אלא כמעט באופן מכוון עם עבודות, למשל,

by Martin Wattenberg -- the way a machine

של מרטין ווטנברג -הדרך שמכונה

plays chess with itself, that you see here,

משחקת שחמט עם עצמה, שאתם רואים כאן,

or Lisa Strausfeld and her partners, the Sugar interface

או ליסה שטראוספילד והשותפים שלה, ממשק הסוכר

for One Laptop Per Child,

עבור מחשב נייד לכל ילד,

Toshio Iwai's Tenori-On musical instruments,

כלי הנגינה הטנורי-און של טושיו איוואי ,

and Philip Worthington's Shadow Monsters,

ומפלצות הצל של פיליפ וורטינגטון,

and John Maeda's Reactive Books,

והספרים המגיבים של ג'ון מאדה,

and also Jonathan Harris and Sep Kamvar's I Want You To Want Me.

וגם "אני רוצה אותך שתרצה אותי" של ג'ונתן האריס, וספ קמבר

These were some of the first acquisitions that really

אלה היו כמה מהרכישות הראשונות שבאמת

introduced the idea of interaction design to the public.

הציגו לציבור את הרעיון של עיצוב אינטראקטיבי .

But more recently, I've been trying really to go even deeper

אבל יותר לאחרונה, ניסיתי באמת להיכנס עמוק יותר

into interaction design with examples

לעיצוב אינטראקטיבי עם דוגמאות

that are emotionally really suggestive

שהן רגשית באמת מרמזות

and that really explain interaction design at a level

ושבאמת להסביר עיצוב אינטראקטיבי ברמה

that is almost undeniable.

שכמעט לא ניתן להתכחש לה.

The Wind Map, by Wattenberg and Fernanda Viégas,

מפת הרוח, על-ידי ווטנברג ופרננדה ויאגס,

I don't know if you've ever seen it -- it's really fantastic.

אני לא יודעת אם ראיתם אותה - זה באמת נפלא .

It looks at the territory of the United States

היא מסתכלת על שטחה של ארצות הברית

as if it were a wheat field that is procured by the winds

כאילו היה שדה חיטה מוכה רוחות

and that is really giving you a pictorial image

והוא באמת נותן לכם דימוי תמונתי

of what's going on with the winds in the United States.

של מה קורה עם הרוחות בארצות הברית.

But also, more recently, we started acquiring video games,

אך כמו כן, לאחרונה, התחלנו לרכוש משחקי וידאו,

and that's where all hell broke loose

וזה איפוא שכל הבלגן התחיל

in a really interesting way. (Laughter)

באופן מעניין באמת. (צחוק)

There are still people that believe that there's a high and there's a low.

עדיין ישנם אנשים שמאמינים שיש גבוה ויש נמוך.

And that's really what I find so intriguing

וזה בעצם מה שאני מוצאת כל כך מסקרן

about the reactions that we've had to the anointment

לגבי התגובות שקיבלנו להשקה

of video games in the MoMA collection.

של משחקי וידאו שבאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית.

We've -- No, first of all, New York Magazine always gets it.

אנחנו - לא, קודם כל, ניו יורק מגזין תמיד מבין זאת.

I love them. So we are in the right quadrant.

אני אוהבת אותם. אז אנחנו ברבע הימני.

We are in the Highbrow -- that's daring, that's courageous --

אנחנו בחלק האינטלקטואלי הגבוה - שהוא נועז, שהוא אמיץ-

and Brilliant, which is great.

ומבריק, וזה נהדר.

Timidly, we've been higher on the diagonal in other situations,

בהצטנעות, היינו כבר גבוה על האלכסון במצבים אחרים,

but it's okay. It's good. It's good. It's good. (Laughter)

אבל זה בסדר. זה טוב. זה טוב. זה טוב. (צחוק)

But here comes the art critic. Oh, that was fantastic.

אבל כאן מגיע מבקר האמנות. הו, זה היה פנטסטי.

So the first was Jonathan Jones from The Guardian.

אז הראשון היה ג'ונתן ג'ונס מהגארדיאן.

"Sorry, MoMA, video games are not art."

"מצטער, MoMA, משחקי וידאו הם לא אמנות."

Did I ever say they were art? I was talking about interaction design. Excuse me.

האם אי פעם אמרתי שהם היו אמנות? דיברתי על עיצוב אינטראקטיבי. סלח לי.

"Exhibiting Pac-Man and Tetris alongside Picasso and Van Gogh" --

"להציג פאקמן וטטריס לצד פיקאסו וואן גוך"-

They're two floors away. (Laughter) —

הם שתי קומות משם. (צחוק)-

"will mean game over for any real understanding of art."

"אומר שהמשחק נגמר לכל הבנה האמיתית של האמנות."

I'm bringing in the end of the world. You know?

אני מביאה את סוף העולם. אתם יודעים?

We were talking about the rapture? It's coming.

דיברנו על ההתלהבות? זה מגיע.

And Jonathan Jones is making it happen.

ויונתן ג'ונס גורם לזה לקרות.

So the same Guardian rebuts,

אז אותו גארדיין מפריך,

"Are video games art: the debate that shouldn't be.

"האם משחקי וידאו הם אמנות: הדיון שלא אמור להיות.

Last week, Guardian art critic blah blah suggested

בשבוע שעבר, מבקר האמנות של הגארדיין בלה בלה הציע

that games cannot qualify as art. But is he right?

שמשחקים לא יכולים להיות מוגדרים כאמנות. אבל האם הוא צודק?

And does it matter?" Thank you. Does it matter?

והאם זה משנה?" תודה. האם זה משנה?

You know, it's like once again there's this whole problem

אתם יודעים, זה שוב פעם דומה לבעיה כולה

of design being often misunderstood for art,

שעיצוב מובן בטעות לעיתים קרובות לאמנות,

or the idea that is so diffuse that designers want to

או הרעיון הנפוץ כל כך, שהמעצבים רוצים

aspire to, would like to be called, artists.

לשאוף , להיקרא, אמנים.

No. Designers aspire to be really great designers.

לא. מעצבים שואפים להיות מעצבים גדולים באמת.

Thank you very much. And that's more than enough.

תודה רבה. וזה יותר ממספיק.

So my knight in shining armor, John Maeda,

אז האביר שלי בשריון מצוחצח, ג'ון מאדה,

without any prompt, came out with this big declaration

מבלי שדחקו בו, יצא בהכרזה גדולה זו

on why video games belong in the MoMA.

על מדוע משחקי וידאו מקומם ב- MoMA.

And that was fantastic. And I thought that was it.

וזה היה נפלא. וחשבתי שזה היה זה.

But then there was another wonderfully pretentious article

אך לאחר מכן היה מאמר נוסף יומרני להפליא

that came out in The New Republic, so pretentious,

שהופיע ב"הרפובליקה החדשה", כל כך יומרני,

by Liel Leibovitz, and it said, "MoMA has mistaken video games for art." Again.

מאת ליאל לייבוביץ, והוא אמר, "MOMA מחשיבה בשוגג משחקי וידאו לאמנות." שוב.

"The museum is putting Pac-Man alongside Picasso." Again.

"המוזיאון מציג פאקמן לצד פיקאסו". שוב.

"That misses the point."

"זה מחטיא את המטרה."

Excuse me. You're missing the point.

סליחה. אתם מחטיאים את המטרה.

And here, look, the above question is put bluntly:

והנה, הסתכלו, השאלה שלמעלה נשאלה בפשטות:

"Are video games art? No. Video games aren't art

האם משחקי וידאו הם אמנות? לא. משחקי וידאו אינם אמנות

because they are quite thoroughly something else: code."

כי הם ביסודם משהו אחר: קוד. "

Oh, so Picasso is not art because it's oil paint. Right?

הו, אז פיקאסו אינו אמנות כי זה צבע שמן. נכון?

So it's so fantastic to see

לכן זה כל כך נפלא לראות

how these feathers that were ruffled,

כיצד נוצות אלו נפרעו

and these reactions, were so vehement.

ותגובות אלו, היו כה נלהבות.

And you know what?

ואתם יודעים מה?

The International Cat Video Film Festival

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי וידאו של חתולים

didn't have that much of a reaction. (Laughter)

לא קיבל כל כך הרבה תגובות. (צחוק)

I think this was truly fantastic.

לדעתי זה היה באמת נפלא.

We were talking about dancing ponies, but I was really jealous

דיברנו על סוסי פוני מרקדים, אבל באמת קינאתי

of the Walker Arts Center for putting up this festival,

במרכז האמנויות ווקר על כך שקיים את הפסטיבל הזה,

because it's very, very wonderful.

מכיוון שהוא מאוד, מאוד נפלא.

And there's this Flaubert quote that I love:

ויש מובאה של פלובר, שאני אוהבת:

"I have always tried to live in an ivory tower,

"תמיד ניסיתי לחיות במגדל השן,

but a tide of shit is beating at its walls,

אבל הזרם של החרא שמכה בקירותיו,

threatening to undermine it."

מאיים לחתור תחתיו".

I consider myself the tide of shit.

אני מחשיבה את עצמי כגאות של חרא.

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

You know, we have to go through that.

אתם יודעים, אנחנו צריכים לעבור את זה.

Even in the 1930s, my colleagues

אפילו בשנות השלושים, הקולגות שלי

that were trying to put together an abstract art show

שניסו להציג תערוכה של אמנות מופשטת

had all of these works stopped by the customs officers

סבלו מכך שכל העבודות האלה נעצרו על ידי קציני המכס

that decided they were not art.

שהחליטו שהם לא היו אמנות.

So it's happened before, and it will happen in the future,

אז זה קרה לפני כן, וזה יקרה בעתיד,

but right now I can tell you that I am so, so proud

אבל כרגע אני יכולה להגיד לכם שאני כל כך, כל כך גאה

to be able to call Pac-Man part of the MoMA collection.

על האפשרות לקרוא לפאקמן חלק מאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית.

And the same with, for instance, Tetris, original version, the Soviet one.

אותו דבר עם, למשל, טטריס, הגירסה המקורית, של ברית המועצות.

And you know, the amount of work --

ואתם יודעים, כמות העבודה-

yeah, Alexey Pajitnov was working for the Soviet government

כן, אלכסיי פז'יטנוב עבד עבור הממשל הסובייטי

and that's how he developed Tetris,

וכך הוא פיתח את טטריס,

and Alexey himself reconstructed the whole game

אלכסיי עצמו שיחזר מחדש את המשחק כולו

and even gave us a simulation of the cathode ray tube

ואפילו נתן לנו סימולציה של השפופרת הקתודית.

that makes it look slightly bombed.

שגורמת לזה להיראות מעט מופצץ.

And it's fantastic.

וזה פנטסטי.

So behind these acquisitions is an enormous amount of work,

אז מאחורי רכישות אלה ישנה כמות עצומה של עבודה,

because we're still the Museum of Modern Art,

כי אנחנו עדיין המוזיאון לאמנות מודרנית,

so even when we tackle popular culture,

כך שגם כשאנו מטפלים בתרבות פופולרית

we tackle it as a form of interaction design

אנו מטפלים בה כבסוג של עיצוב אינטראקטיבי

and as something that has to go into the collection at MoMA,

וכבמשהו שצריך להיכנס לתוך האוסף ב- MoMA,

therefore, has to be researched.

לכן, צריך להיות נחקר.

So to get to choosing Eric Chahi's

אז כדי להגיע לבחירת אריק צ'אהי , בין היתר

wonderful Another World, amongst others,

עם "עולם אחר נפלא" שלו

we put together a panel of experts,

הרכבנו פאנל של מומחים,

and we worked on this acquisition,

ועבדנו על רכישה זו,

and it's mostly myself and Kate Carmody and Paul Galloway.

וזה בעיקר אני, קייט קרמודי ופול גאלווי.

We worked on it for a year and a half.

עבדנו על זה במשך שנה וחצי.

So many people helped us — designers of games,

כל כך הרבה אנשים עזרו לנו – מעצבים של משחקים,

you might know Jamin Warren

אתם אולי מכירים את ז'מין וורן

and his collaborators at Kill Screen magazine,

ושותפיו במגזין "קיל סקרין.",

and you know, Kevin Slavin. You name it.

ואתם יודעים, קווין סלוין. מה שתרצו.

We bugged everybody, because we knew that we were ignorant.

הצקנו לכולם, כי ידענו שאנחנו בורים.

We were not real gamers enough,

שלא היינו באמת גיימרים אמיתיים,

so we had to really talk to them.

אז היינו באמת צריכים לדבר אליהם.

And so we decided, of course, to have Sim City 2000,

אז החלטנו, כמובן, שיהיה לנו יש סים סיטי 2000,

not the other Sim City, that one in particular,

לא הסים סיטי האחר, זה במיוחד,

so the criteria that we developed along the way

אז הקריטריונים שפיתחנו לאורך הדרך

were really strong, and were not only criteria of selection.

היו חזקים באמת, ולא היו רק קריטריונים של בחירה.

They were also criteria of exhibition and of preservation.

הם היו גם קריטריונים של תערוכה ושל שימור.

That's what makes this acquisition more than a little game

זה מה שהופך את הרכישה יותר מאשר משחק קטן

or a little joke. It's truly a way to think of how to preserve

או בדיחה קטנה. זו באמת דרך לחשוב על איך משמרים

and show artifacts that will more and more

ומראים פריטי אמנות שימושית שייעשו יותר ויותר

become part of our lives in the future.

חלק מחיינו בעתיד.

We live today, as you know very well, not in the digital,

אנו חיים היום, כפי שאתם יודעים היטב, לא בדיגיטלי,

not in the physical, but in the kind of minestrone

לא בפיזי, אלא בסוג של מינסטרונה

that our mind makes of the two.

שהמוח שלנו עושה מהשניים.

And that's really where interaction lies,

וזה באמת היכן שהאינטראקציה נמצאת,

and that's the importance of interaction.

וזו החשיבות של אינטראקציה.

And in order to explain interaction, we need to really

וכדי להסביר אינטראקציה, אנחנו צריכים באמת

bring people in and make them realize

להביא אנשים ולגרום להם להבין

how interaction is part of their lives.

איך האינטראקציה מהווה חלק מחייהם.

So when I talk about it, I don't talk only about video games,

אז כאשר אני מדברת על זה, אני לא מדברת רק על משחקי וידאו,

which are in a way the purest form of interaction,

שהם במידה מסוימת הצורה הטהורה ביותר של אינטראקציה,

unadulterated by any kind of function or finality.

שלא חוללה של ידי כל סוג של פונקציה או פסקנות.

I also talk about the MetroCard vending machine,

אני מדברת גם על מכונת הממכר מטרוקארד,

which I consider a masterpiece of interaction.

שאני מחשיבה כיצירת מופת של אינטראקציה.

I mean, that interface is beautiful.

כלומר, ממשק זה הוא יפה.

It looks like a burly MTA guy coming out of the tunnel.

זה נראה כמו בחור MTA חסון שיוצא מהמנהרה.

You know, with your mitt you can actually paw

אתם יודעים, עם הכפפה שלכם אתם יכולים למעשה לתפוס

the MetroCard, and I talk about how bad

את המטרוקארד, ואני מדברת על כמה

ATM machines usually are.

מכשירי הכספומטים גרועים בדרך כלל.

So I let people understand that it's up to them

אז אני נותנת לאנשים להבין שזה תלוי בהם

to know how to judge interaction

לדעת כיצד לשפוט אינטראקציה

so as to know when it's good or when it's bad.

כדי לדעת מתי היא טובה או מתי היא גרועה.

So when I show The Sims,

אז כאשר אני מציגה את הסימס,

I try to make people really feel what it meant

אני מנסה לגרום לאנשים להרגיש באמת מה המשמעות

to have an interaction with The Sims,

להיות באינטראקציה עם הסימס,

not only the fun but also the responsibility

לא רק הכיף, אלא גם את האחריות

that came with the Tamagotchi.

שבאה עם הטמגוצ'י.

You know, video games can be truly deep

אתם יודעים, למשחקי וידאו באמת יכול להיות עומק

even when they're completely mindless.

אפילו כאשר הם מטופשים לחלוטין.

I'm sure that all of you know Katamari Damacy.

אני בטוח שכולכם מכירים את "קטאמרי דמאסי".

It's about rolling a ball and picking up as many objects as you can

מדובר בגלגול כדור, והרמת חפצים רבים ככל שאתם יכולים

in a finite amount of time

בכמות מוגבלת של זמן

and hopefully you'll be able to make it into a planet.

בתקווה שתוכלו להפוך אותו לתוך כוכב לכת.

I've never made it into a planet, but that's it.

מעולם לא עשיתי אותו לכוכב לכת, אבל זהו זה.

Or, you know, Vib-Ribbon was not distributed here in the United States.

או, אתם יודעים , "ויב-ריבון" לא הופץ כאן בארצות הברית.

It was a PlayStation game, but mostly for Japan.

זה היה משחק פלייסטיישן, אך בעיקר עבור יפן.

And it was one of the first video games

וזה היה אחד ממשחקי הוידאו הראשונים

in which you could choose your own music.

שבו אתה יכול לבחור מוזיקה משלך.

So you would put into the PlayStation,

ולכן, צריך להכניס לתוך הפלייסטיישן,

you would put your own CD,

צריך להכניס תקליטור משלכם,

and then the game would change alongside your music. So really fantastic.

ואז המשחק ישתנה לצד המוסיקה שלכם. נפלא באמת.

Not to mention Eve Online.

שלא לדבר על "איב אונליין".

Eve Online is an artificial universe, if you wish,

איב אונלייו הוא יקום מלאכותי, אם תרצו,

but one of the diplomats that was killed in Benghazi,

אבל אחד הדיפלומטים שנהרג בבנגזי,

not Ambassador Stevens, but one of his collaborators,

לא השגריר סטיבנס, אבל אחד ממשתפי-הפעולה שלו,

was a really big shot in Eve Online,

היה באמת ביג שוט באיב אונליין,

so here you have a diplomat in the real world

אז הרי לכם דיפלומט בעולם האמיתי

that spends his time in Eve Online

שמבלה את זמנו ב-"איב אונליין,

to kind of test, maybe, all of his ideas about diplomacy

כסוג של מבחן, אולי, כל הרעיונות שלו על דיפלומטיה

and about universe-building, and to the point that

ועל בניין היקום, ועד כדי כך

the first announcement of the bombing

שההודעה הראשונה על ההפצצה

was actually given on Eve Online,

ניתנה למעשה ב- איב אונליין,

and after his death, several parts of the universe

ולאחר מותו, כמה חלקים של היקום

were named after him.

נקראו על שמו.

And I was just recently at the Eve Online fan festival

ואני הייתי רק לאחרונה בפסטיבל האוהדים של "איב אונליין"

in Reykjavík that was quite amazing.

ברייקיאוויק שהיה ממש מדהים.

I mean, we're talking about an experience

זאת אומרת, אנחנו מדברים על חוויה

that of course can seem weird to many,

שכמובן יכולה להיראות מוזרה לרבים,

but that is very educational.

אבל שהיא מאוד חינוכית.

Of course, there are games that are even more educational.

כמובן, ישנם משחקים אפילו עוד יותר חינוכיים .

Dwarf Fortress is like the holy grail

"מבצר הגמד" הוא כמו "הגביע הקדוש"

of this kind of massive multiplayer online game,

מסוג זה של משחק מסיבי מקוון מרובה משתתפים,

and in fact the two Adams brothers were in Reykjavík,

ולמעשה שני האחים אדמס היו ברייקיאוויק,

and they were greeted

וקידמו את פניהם

by a standing ovation by all the Eve Online fans.

בתשואות סוערות של כל אוהדי "איב-אונליין".

It was amazing to see. And it's a beautiful game.

זה היה מדהים לראות. וזה משחק יפה.

So you start seeing here that

אז אתם מתחילים לראות כאן

the aesthetics that are so important

שאסתטיקה שהיא כל כך חשובה

to a museum collection like MoMA's

לאוסף מוזיאון כמו זה של ה-MOMA

are kept alive also by the selection of these games.

נשמרת גם על ידי אוסף של משחקים אלה.

And you know, Valve -- you know, Portal --

ואתם יודעים,"ואלב" אתם יודעים, פורטל-

is an example of a video game in which

הוא דוגמה של משחק וידאו שבו

you have a certain type of violence

יש לכם סוג מסוים של אלימות

which also leads me to talk about

מה שמוביל אותי לדבר על

one of the biggest issues that we had to discuss

אחת הבעיות הגדולות ביותר שהיו עלינו לדון בהן

when we acquired the video games, what to do with violence.

כאשר רכשנו את משחקי הוידאו, מה לעשות עם אלימות.

Right? We had to make decisions.

נכון? היינו צריכים לקבל החלטות.

At MoMA, interestingly, there's a lot of violence

ב- MoMA, מעניין לדעת, יש הרבה אלימות

depicted in the art part of the collection,

שמתוארת בחלק האמנות של האוסף,

but when I came to MoMA 19 years ago, and as an Italian,

אבל כשהגעתי ל-MOMA לפני 19 שנה, וכאיטלקיה,

I said, "You know what, we need a Beretta."

אמרתי, "אתם יודעים מה, אנחנו צריכים ברטה."

And I was told, "No. No guns in the design collection."

ונאמר לי, "לא, שום רובים באוסף העיצוב".

And I was like, "Why?"

Interestingly, I learned that it's considered

והייתי כמו, "למה?"

מעניין, למדתי שנחשב

that in design and in the design collection,

שבעיצוב, באוסף עיצוב,

what you see is what you get.

מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל.

So when you see a gun, it's an instrument for killing in the design collection.

לכן כאשר אתה רואה אקדח, זה כלי הרג באוסף העיצוב.

If it's in the art collection,

אם זה באוסף האמנות,

it might be a critique of the killing instrument.

זו יכולה להיות ביקורת על כלי הרג.

So it's very interesting.

אז זה מאוד מעניין.

But we are acquiring our critical dimension also in design,

אבל אנחנו רוכשים את הממד הביקורתי שלנו גם בעיצוב,

so maybe one day we'll be able to acquire also the guns.

אז אולי יום אחד אנחנו נהיה מסוגלים לרכוש גם את הרובים.

But here, in this particular case, we decided,

אבל כאן, במקרה ספציפי זה, החלטנו,

you know, with Kate and Paul,

אתם יודעים, עם קייט ופול,

that we would have no gratuitous violence.

שלא תהיה לנו אלימות מיותרת.

So we have Portal because you shoot walls

אז יש לנו פורטל מכיוון שאתם מצלמים קירות

in order to create new spaces.

על מנת ליצור חללים חדשים.

We have Street Fighter II, because martial arts are good.

יש לנו "לוחם רחוב II" , משום שאומנויות לחימה הן חיוביות.

(Laughter)

(צחוק)

But we don't have GTA because,

אבל אין לנו GTA משום

maybe it's my own reflection,

שאולי הוא השתקפות שלי,

I've never been able to do anything but crashing cars

מעולם לא הייתי מסוגלת לעשות דבר מלבד מכוניות מתנגשות

and shooting prostitutes and pimps.

ולירות בזונות וסרסורים.

So it was not very constructive. (Laughter)

אז זה לא היה מאוד מועיל. (צחוק)

So, I'm making fun of it, but we discussed this

אז, אני עושה מזה צחוק, אבל אנחנו דנו בזה

for so many days. You have no idea.

במשך כל כך הרבה ימים. אין לכם מושג.

And to this day, I am ambivalent,

עד היום אני אמביוולנטית,

but when you have instead games like Flow, there's no doubt.

אבל כשיש לכם במקום משחקים כמו "פלו", אין ספק.

It's like, it's about serenity and it's about sublime.

זה כמו, זה על שלווה וזה על הנשגב.

It's about experiencing what it means to be a sea creature.

מדובר בלחוות מה זה אומר להיות יצור ימי.

Then we have a few also side-scrollers -- classical ones.

אז יש לנו כמה גם גלילות-צד - קלאסיות.

So it's quite a hefty collection.

כך שזה אוסף די כבד.

And right now, we started with the first 14,

ונכון לעכשיו, התחלנו עם 14 הראשונים,

but we have several that are coming up,

אבל יש לנו אחדים שמגיעים,

and the reason why we haven't acquired them yet

והסיבה שלא רכשנו אותם עדיין

is because you don't acquire just the game.

היא מכיוון שלא רוכשים רק את המשחק.

You acquire the relationship with the company.

רוכשים את הקשר עם החברה.

What we want, what we aspire to, is the code.

מה שאנחנו רוצים, למה אנו שואפים, הוא הקוד.

It's very hard to get, of course.

קשה מאוד לקבל, כמובן.

But that's what would enable us to preserve

אבל זה מה שיאפשר לנו לשמר

the video games for a really long time,

את משחקי הוידאו למשך זמן ממש רב מאוד,

and that's what museums do.

וזה מה שמוזיאונים עושים.

They also preserve artifacts for posterity.

הם גם משמרים את הפריטים למען הדורות הבאים.

In absence of the code, because, you know,

בהעדר הקוד, כי אתם יודעים,

video game companies are not very forthcoming in some cases,

חברות למשחקי וידאו אינן מאוד גלויות-לב במקרים מסוימים,

in absence of that, we acquire the relationship with the company.

בהעדר זה, אנו רוכשים את הקשר עם החברה.

We're going to stay with them forever.

אנחנו הולכים להישאר איתם לנצח.

They're not going to get rid of us.

הם לא הולכים להיפטר מאתנו.

And one day, we'll get that code. (Laughter)

ויום אחד, נקבל את הקוד. (צחוק)

But I want to explain to you the criteria that we chose

אבל אני רוצה להסביר לכם את הקריטריונים שבחרנו

for interaction design. Aesthetics are really important.

לעיצוב אינטראקטיבי. אסתטיקה חשובה באמת.

And I'm showing you Core War here,

ואני מראה לכם את "קור וור" כאן,

which is an early game that takes advantage aesthetically

שהוא משחק מוקדם שמנצל אסתטית

of the limitations of the processor.

את המגבלות של המעבד.

So the kind of interferences that you see here

אז סוג ההפרעות שאתם רואים כאן

that look like beautiful barriers in the game

שנראים כמו מחסומים יפים במשחק

are actually a consequence of the processor's limitedness,

הם בעצם תוצאה של מוגבלות של המעבד,

which is fantastic. So aesthetics is always important.

שזה פנטסטי. אז אסתטיקה חשובה תמיד.

And so is space, the spatial aspect of games.

וגם מרחב, ההיבט המרחבי של משחקים.

You know, I feel that the best video games

אתם יודעים, אני מרגישה שמשחקי הוידאו הטובים ביותר

are the ones that have really savvy architects

הם אלה שיש להם באמת ארכיטקטים מנוסים

that are behind them, and if they're not architects,

מאחוריהם, ואם הם אינם אארכיטקטים,

bona fide trained in architecture, they have that feeling.

ארכיטקטים בעלי ידע מהימן, יש להם את התחושה הזו.

But the spatial evolution in video games is extremely important.

אבל ההתפתחות המרחבית במשחקי וידאו חשובה מאוד.

Time. The way we experience time in video games,

זמן. הדרך שבה אנו חווים זמן במשחקי וידאו,

as in other forms of interaction design,

כמו בצורות אחרות של עיצוב אינטראקטיבי,

is really quite amazing.

הוא באמת די מדהים.

It can be real time or it can be the time within the game,

זה יכול להיות זמן אמת או שהוא יכול להיות הזמן שבתוך המשחק,

as is in Animal Crossing, where seasons

כמו ב"אנימל קרוסינג" (בעלי חיים חוצים), שבו עונות

follow each other at their own pace.

עוקבות אחת אחרי השנייה בקצב שלהם.

So time, space, aesthetics,

אז זמן, מרחב, אסתטיקה,

and then, most important, behavior.

והכי חשוב, התנהגות.

The real core issue of interaction design is behavior.

סוגיית ליבה אמיתית של עיצוב אינטראקטיבי היא התנהגות.

Designers that deal with interaction design behaviors

מעצבים שמתמודדים עם התנהגויות עיצוב אינטראקטיבי

that go to influence the rest of our lives.

שעומדות להשפיע על שארית חיינו.

They're not just limited to our interaction with the screen.

אינם רק מוגבלים לאינטראקציה שלנו עם המסך.

In this case, I'm showing you Marble Madness,

במקרה זה, אני מראה לכם את "מרבל מדנס" (טירוף שייש),

which is a beautiful game

שהוא משחק יפה

in which the controller is a big sphere that vibrates with you,

שבו הבקר הוא ספירה גדולה שמהדהדת איתך,

so you have a sphere that's moving in this landscape,

אז יש לכם ספירה שנעה בנוף הזה,

and the sphere, the controller itself, gives you a sense of the movement.

והספירה, הבקר עצמו, נותן לכם תחושה של התנועה.

In a way, you can see how video games

במידת מה , אתם יכולים לראות איך משחקי וידאו

are the purest aspect of interaction design

הם ההיבט הטהור ביותר של עיצוב אינטראקטיבי

and are very useful to explain what interaction is.

והם מאוד שימושייים כדי להסביר מהי אינטראקציה.

We don't want to show the video games

אנחנו לא רוצים להראות את משחקי וידאו

with the paraphernalia. No arcade nostalgia.

עם המוצגים השונים. אין נוסטלגיית ארקייד.

If anything, we want to show the code,

אם בכלל, אנחנו רוצים להציג את הקוד,

and here you see Ben Fry's distellamap of Pac-Man,

כאן אתה רואים ה דיסטלה-מאפ של בן פריי לפאקמן,

of the Pac-Man code.

של קוד ה-פאקמן.

So the way we acquired the games is very interesting

אז הדרך שבה רכשנו את המשחקים מעניינת מאוד

and very unorthodox. You see them here

ומאוד לא שגרתית. אתם רואים אותם כאן

displayed alongside other examples of design,

מוצגים לצד דוגמאות אחרות של עיצוב,

furniture and other parts,

ריהוט וחלקים אחרים,

but there's no paraphernalia, no nostalagia,

אבל אין שום כלים או חפצים,אין נוסטלגיה

only the screen and a little shelf with the controllers.

רק המסך ומדף קטן עם הבקרים.

The controllers are, of course, part of the experience,

הבקרים הם, כמובן, חלק מהחוויה,

so you cannot do away with it.

אז אי אפשר לוותר עליהם.

But interestingly, this choice was not condemned

אבל מעניין, בחירה זו לא גונתה

too vehemently by gamers.

בלהט על ידי הגיימרים.

I was afraid that they would kill us,

פחדתי שהם יהרגו אותנו,

and instead they understood, especially

במקום זה הם הבינו, במיוחד

when I told them that I was trying to apply the same stratagem

כשאמרתי להם שאני מנסה ליישם את אותו תכסיס

that Philip Johnson applied in 1934

שפיליפ ג'ונסון יישם ב- 1934

when he wanted to make people understand

כאשר רצה לגרום לאנשים להבין

the importance of design, and he took propeller blades

את החשיבות של העיצוב, והוא לקח להבי מדחף

and pieces of machinery and

וחלקי מכונות,

in the MoMA galleries he put them on white pedestals

ובגלריות ה-MOMA הוא שם אותם על כנים לבנים

against white walls, as if they were Brancusi sculptures.

כנגד קירות לבנים, כאילו היו פסלים של ברנקוזי.

He created this strange distance, this shock,

הוא יצר מרחק מוזר זה , ההלם,

that made people realize how gorgeous formally,

שגרם לאנשים להבין כמה יפות באופן רשמי,

and also important functionally, design pieces were.

וגם חשובות מבחינה פונקציונלית, היו פיסות מעוצבות..

I would like to do the same with video games.

הייתי רוצה לעשות את אותו הדבר עם משחקי וידאו.

By getting rid of the sticky carpets and the cigarette butts

על-ידי כך שניפטר מהשטיחים הדביקים ובדלי הסיגריות

and everything else that we might remember from our childhood,

וכל דבר שאנחנו עלולים לזכור מהילדות שלנו,

I want people to understand

אני רוצה שאנשים יבינו

that those are important forms of design.

שאלה הן צורות חשובות של עיצוב.

And in a way, the video games, the fonts and everything else

ובמידת מה, משחקי הוידאו, הגופנים, וכל דבר אחר

lead us to make people understand

מובילים אותנו לגרום לאנשים להבין

a wider meaning for design.

משמעות רחבה יותר לעיצוב.

One of my dream acquisitions,

אחת מרכישות החלום שלי,

which has been on hold for a few years

אשר כבר נמצא בהמתנה כמה שנים

but now will come back on the front burner,

אבל עכשיו יקבל עדיפות ראשונה,

is a 747.

הוא 747.

I would like to acquire it, but without owning it.

אני רוצה לרכוש אותו, אך מבלי להפוך בעלים שלו.

I don't want it to be at MoMA and possessed by MoMA.

אני לא רוצה שהוא יהיה ב- MoMA, וובבעלות ה- המוזיאון לאמנות מודרנית.

I want it to keep flying.

אני רוצה שהוא ימשיך לטוס.

So it's an acquisition where MoMA makes an arrangement

כך שזוהי רכישה שבה ה- MoMA עושה הסדר

with an airline and keeps the Boeing 747 flying.

עם חברת התעופה ומשאיר את הבואינג 747 טס.

And the same with the "@" sign that we acquired a few years ago.

את אותו הדבר עם סימן ה "@" שרכשנו לפני מספר שנים.

It was the first example of an acquisition of something

זו היתה הדוגמה הראשונה של רכישה של משהו

that is in the public domain.

שברשות הציבור.

And what I say to people, it's almost as if

ומה שאמרתי לאנשים, זה כמעט כאילו

a butterfly were flying by

פרפר היה עף לידנו

and we captured the shadow on the wall,

ולכדנו את צילו על הקיר,

and just we're showing the shadow.

ואנחנו רק מציגים את הצל.

So in a way, we're showing a manifestation

כך שבמידת מה, אנו מציגים גילוי

of something that is truly important

של משהו חשוב באמת

and that is part of our identity but that nobody can have.

וזה חלק מהזהות שלנו, אבל שלאף אחד לא יכולה להיות.

And it's too long to explain the acquisition,

והוא ארוך מכדי להסביר את הרכישה

but if you want to go on the MoMA blog,

אבל אם אתם רוצים ללכת לבלוג של MoMA,

there's a long post where I explain why

ישנו פוסט ארוך שבו אני מסבירה למה

it's such a great example of design.

זו כזו דוגמה נפלאה של עיצוב.

Along the way, I've had to burn a few chairs. You know?

לאורך הדרך, נאלצתי לשרוף כמה כיסאות. אתם יודעים?

I've had to do away with a few concepts of design past.

היה עלי להיפטר מכמה רעיונות מהעבר של העיצוב.

But I see that people are coming along,

אבל ראיתי אנשים מגיעים,

that the audiences, paradoxically,

שהקהל, באופן פרדוקסאלי,

are much more responsive and much more understanding

מגיב הרבה יותר ומבין הרבה יותר

of this expansion of design than some of my colleagues are.

את התרחבות זו של עיצוב יותר מכמה מעמיתיי.

Design is truly everywhere,

עיצוב הוא באמת בכל מקום,

and design is as important as anything,

עיצוב הוא חשוב כמו כל דבר אחר,

and I'm so glad that, because of its diversity

ואני כל כך שמחה שבשל המגוון שלו

and because of its centrality to our lives,

ובגלל מרכזיותו בחיינו,

many more people are coming to it

הרבה יותר אנשים מגיעים אליו

as a profession, as a passion,

כמקצוע, כתשוקה,

and as, very simply, part of their own culture.

וכמו, פשוט מאוד , חלק מהתרבות שלהם.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)