How megacities are changing the map of the world | Parag Khanna

מתרגם: Eli Whitehouse מבקר: Ido Dekkers

I want you to reimagine how life is organized on earth.

אני רוצה שתדמיינו מחדש איך החיים בכדור הארץ מאורגנים.

Think of the planet like a human body that we inhabit.

חישבו על הפלנטה כעל גוף אנושי שאנחנו מאכלסים.

The skeleton is the transportation system of roads and railways,

השלד הוא מערכת התחבורה, של כבישים ומסילות ברזל,

bridges and tunnels, air and seaports

גשרים ומנהרות, נמלי אוויר וים,

that enable our mobility across the continents.

שמאפשרים לנו ניידות ברחבי היבשות.

The vascular system that powers the body

מערכת הדם שמניעה את הגוף

are the oil and gas pipelines and electricity grids.

היא צינורות הנפט והגז ורשתות החשמל

that distribute energy.

שמפיצים את האנרגיה.

And the nervous system of communications

ומערכת העצבים התקשורתית

is the Internet cables, satellites, cellular networks

היא כבלי האינטרנט, הלווינים, הרשתות הסלולריות,

and data centers that allow us to share information.

ומרכזי הנתונים שמאפשרים לנו לשתף את המידע.

This ever-expanding infrastructural matrix

המטריצה התשתיתית הזאת, המתרחבת עד אינסוף,

already consists of 64 million kilometers of roads,

כבר מכילה 64 מיליון קילומטרים של כבישים,

four million kilometers of railways,

ארבעה מיליון קילומטרים של מסילות ברזל,

two million kilometers of pipelines

שני מיליון קילומטרים של צינורות

and one million kilometers of Internet cables.

ומיליון קילומטרים של כבלי אינטרנט.

What about international borders?

ומה בעניין גבולות בינלאומיים?

We have less than 500,000 kilometers of borders.

יש לנו פחות מ-500,000 קילומטרים של גבולות.

Let's build a better map of the world.

הבה נבנה מפה טובה יותר של העולם.

And we can start by overcoming some ancient mythology.

ונוכל להתחיל ראשית בלהתגבר על קצת מיתולוגיה עתיקה.

There's a saying with which all students of history are familiar:

יש ביטוי שמוכר לכל תלמידי ההיסטוריה:

"Geography is destiny."

"גיאוגרפיה היא גורל."

Sounds so grave, doesn't it?

נשמע כל כך חמור, לא?

It's such a fatalistic adage.

זה פתגם כל כך פטליסטי.

It tells us that landlocked countries are condemned to be poor,

זה מספר לנו שהעוני נגזר על כל מדינה ללא מוצא לים,

that small countries cannot escape their larger neighbors,

ושמדינות קטנות לא יכולות לברוח משכנותיהן הגדולות יותר,

that vast distances are insurmountable.

ושעל מרחבים רחבים לא ניתן להתגבר.

But every journey I take around the world,

אבל בכל נסיעה שאני עושה מסביב לעולם,

I see an even greater force sweeping the planet:

אני רואה כוח אף גדול יותר סוחף את כדור הארץ:

connectivity.

קישוריות.

The global connectivity revolution, in all of its forms --

מהפכת הקישוריות העולמית, בכל צורותיה --

transportation, energy and communications --

תחבורה, אנרגיה ותקשורת --

has enabled such a quantum leap in the mobility of people,

איפשרה זינוק כה עצום בניידותם של אנשים,

of goods, of resources, of knowledge,

מוצרים, משאבים, ידע,

such that we can no longer even think of geography as distinct from it.

עד שאיננו יכולים עוד אפילו להחשיב את הגיאוגרפיה נבדלת ממנה.

In fact, I view the two forces as fusing together

למעשה, אני רואה את שני הכוחות האלה כמותכים יחד

into what I call "connectography."

בצורה שכיניתי "קונקטוגרפיה." (גיאוגרפיית הקישוריות)

Connectography represents a quantum leap

קונקטוגרפיה מייצגת זינוק עצום

in the mobility of people, resources and ideas,

בניידות אנשים, משאבים, רעיונות,

but it is an evolution,

אבל היא גם אבולוציה,

an evolution of the world from political geography,

אבולוציה של עולמנו מגיאוגרפיה פוליטית,

which is how we legally divide the world,

שמשמשת לחילוק העולם על פי חוק,

to functional geography,

לגיאוגרפיה תפקודית,

which is how we actually use the world,

שמהווה את הצורה בה אנחנו משתמשים בעולם בפועל,

from nations and borders, to infrastructure and supply chains.

למן אומות וגבולות, ועד תשתית ושרשרות אספקה.

Our global system is evolving

המערכת העולמית מתפתחת

from the vertically integrated empires of the 19th century,

מאימפריות המאה התשע-עשרה, ששולבו באופן אנכי,

through the horizontally interdependent nations of the 20th century,

דרך אומות המאה העשרים הבין-תלויות בצורה אופקית,

into a global network civilization in the 21st century.

עד לתרבות רשת עולמית במאה העשרים ואחת.

Connectivity, not sovereignty,

קישוריות, לא ריבונות,

has become the organizing principle of the human species.

הייתה לעיקרון המארגן את המין האנושי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We are becoming this global network civilization

אנחנו הופכים לתרבות הרשת עולמית זאת

because we are literally building it.

כי אנחנו מילולית בונים אותה.

All of the world's defense budgets and military spending taken together

כל תקציבי הביטחון וההוצאות הצבאיות בעולם בסך הכל מסתכמים

total just under two trillion dollars per year.

בכמעט שני טריליון דולר בשנה.

Meanwhile, our global infrastructure spending

בינתיים, ההוצאה העולמית שלנו למען תשתית

is projected to rise to nine trillion dollars per year

חזויה לעלות לתשעה טריליון דולר בשנה

within the coming decade.

תוך העשור הבא.

And, well, it should.

ובאמת, כך צריך להיות.

We have been living off an infrastructure stock

אנחנו חיים על מלאי של תשתית

meant for a world population of three billion,

שנועד לאוכלסייה עולמית בת שלושה מיליארד,

as our population has crossed seven billion to eight billion

בעוד שאוכלוסיתנו עלתה משבעה מיליארד עד שמונה מיליארד

and eventually nine billion and more.

ולבסוף עד תשעה מיליארד ועוד.

As a rule of thumb, we should spend about one trillion dollars

כככל אצבע, אנחנו חייבים להוציא בערך טריליון דולר

on the basic infrastructure needs of every billion people in the world.

לצורך הדרישות התשתיתיות הבסיסיות של כל מיליארד אנשים בעולם.

Not surprisingly, Asia is in the lead.

לא מפתיע שאסיה מובילה.

In 2015, China announced the creation

ב-2015, סין הודיעה על יצירת

of the Asian Infrastructure Investment Bank,

בנק ההשקעות האסייתיות לתשתיות,

which together with a network of other organizations

אשר יחד עם רשת של ארגונים נוספים

aims to construct a network of iron and silk roads,

מתכוון לכונן רשת של דרכי משי וברזל,

stretching from Shanghai to Lisbon.

שתתפרש משנגהאי לליסבון.

And as all of this topographical engineering unfolds,

ותוך כדי שכל ההנדסה הטופוגרפית הזאת מתחוללת,

we will likely spend more on infrastructure in the next 40 years,

סביר שנוציא יותר על תשתית במשך 40 השנים הבאות,

we will build more infrastructure in the next 40 years,

נבנה יותר תשתית במשך 40 השנים הבאות,

than we have in the past 4,000 years.

מאשר בנינו ב-4,000 השנים האחרונות.

Now let's stop and think about it for a minute.

עכשיו בואו נעצור ונחשוב על זה רגע.

Spending so much more on building the foundations of global society

להוציא הוצאה גדולה יותר עבור בניית יסודותיה של חברה עולמית

rather than on the tools to destroy it

מאשר עבור פיתוח כלי השמדתה

can have profound consequences.

יכול להביא לידי השלכות מעמיקות.

Connectivity is how we optimize the distribution

קישוריות היא איך שממטבים את ההפצה

of people and resources around the world.

של אנשים ומשאבים ברחבי העולם

It is how mankind comes to be more than just the sum of its parts.

כך האנושות נעשית ליותר מסכום חלקיה.

I believe that is what is happening.

אני מאמין שזה מה שמתרחש.

Connectivity has a twin megatrend in the 21st century:

לקישוריות יש מגמת-ענק תאומה במאה העשרים ואחת:

planetary urbanization.

עיור פלנטרי.

Cities are the infrastructures that most define us.

ערים הן התשתיות המגדירות אותנו ביותר.

By 2030, more than two thirds of the world's population

לא יאוחר מ-2030, למעלה משני שלישים מאוכלוסיית העולם

will live in cities.

תתגורר בערים.

And these are not mere little dots on the map,

ואלה לא רק נקודות זוטאות במפה,

but they are vast archipelagos stretching hundreds of kilometers.

אלא ארכיפלגים רחבים מתפרשים מאות קילומטרים.

Here we are in Vancouver,

היננו בוונקובר,

at the head of the Cascadia Corridor

בראש מסדרון קסקדיה

that stretches south across the US border to Seattle.

אשר מתפרש דרומה מעבר לגבול האמריקני עד סיאטל.

The technology powerhouse of Silicon Valley

תחנת הכוח הטכנולוגית שהיא עמק הסיליקון

begins north of San Francisco down to San Jose

מתחילה צפונה מסן פרנסיסקו יורדת לסן חוסה

and across the bay to Oakland.

וחוצה את המפרץ אל אוקלנד.

The sprawl of Los Angeles now passes San Diego

השתרעות לוס אנג'לס עכשיו נמשכת עד אחרי סן דיאגו

across the Mexican border to Tijuana.

ומעבר לגבול המקסיקני עד טיחואנה.

San Diego and Tijuana now share an airport terminal

סן דיאגו וטיחואנה עכשיו משתפות מסוף אווירי

where you can exit into either country.

שאפשר לצאת ממנו לתוך שתי מדינותיהן.

Eventually, a high-speed rail network may connect the entire Pacific spine.

לבסוף, רשת רכבות מהירות עשויה לקשר את עמוד השדרה הפסיפי במלואו.

America's northeastern megalopolis begins in Boston through New York

המגלופוליס האמריקני הצפוני-מזרחי מתחיל בבוסטון, עובר לניו יורק

and Philadelphia to Washington.

ופילדלפיה ונגמר בוושינגטון.

It contains more than 50 million people

הוא מכיל יותר מ-50 מיליון אנשים

and also has plans for a high-speed rail network.

וגם לו יש תכניות לרשת רכבות מהירות.

But Asia is where we really see the megacities coming together.

אבל באסיה אנחנו ממש רואים את ערי הענק מתגבשות.

This continuous strip of light from Tokyo through Nagoya to Osaka

הרצועה המתמשכת של אור, מטוקיו דרך נגויה ועד אוסקה

contains more than 80 million people

מכילה יותר מ-80 מיליון אנשים

and most of Japan's economy.

ומרבית כלכלת יפן.

It is the world's largest megacity.

זוהי עיר הענק הגדולה בעולם.

For now.

כרגע.

But in China, megacity clusters are coming together

אולם בסין, מקבצים של ערי ענק מתגבשים

with populations reaching 100 million people.

בעלי אוכלוסיות שמתקרבות ל-100 מיליון אנשים.

The Bohai Rim around Beijing,

שפת בהאי סביב בייג'ינג,

The Yangtze River Delta around Shanghai

בדלתא נהר היאנגצה סביב שנגהאי

and the Pearl River Delta,

ודלתא נהר הפנינה,

stretching from Hong Kong north to Guangzhou.

המתפרש מהונג קונג צפונה לגאנגג'זואו.

And in the middle,

ובאמצע,

the Chongqing-Chengdu megacity cluster,

מקבץ ערי-הענק צ'ונגקינג-צ'נגדו,

whose geographic footprint is almost the same size

שעקבתה הגיאוגרפית שווה כמעט

as the country of Austria.

לזו של מדינת אוסטריה.

And any number of these megacity clusters

ולכל אחד ממקבצי ערי-הענק האלה

has a GDP approaching two trillion dollars --

תמ"ג קרוב לשני טריליון דולר --

that's almost the same as all of India today.

זה כמעט דומה לזה של כל הודו היום.

So imagine if our global diplomatic institutions, such as the G20,

אז תארו לעצמכם שמוסדותינו העולמיים הדיפלומטיים, כגון ה-G-20

were to base their membership on economic size

הרכיבו את מניין החברים שלהם לפי גודל כלכלי

rather than national representation.

ולא לפי ייצוג לאומי.

Some Chinese megacities may be in and have a seat at the table,

כמה ערי-ענק סיניות אולי ייכללו וישבו בשולחן המו"ם,

while entire countries, like Argentina or Indonesia would be out.

בזמן שמדינות שלמות כגון ארגטינה ואינדונזיה יהיו בחוץ.

Moving to India, whose population will soon exceed that of China,

עובר להודו, שאוכלוסיתה בקרוב תשיג את זו של סין,

it too has a number of megacity clusters,

ולה גם יש מספר מקבצי ערי-ענק,

such as the Delhi Capital Region

כגון איזור בירת דלהי

and Mumbai.

ומומבאי.

In the Middle East,

ובמזרח התיכון,

Greater Tehran is absorbing one third of Iran's population.

טהראן המורחבת סופגת שליש מתוך אוכלוסית איראן.

Most of Egypt's 80 million people

רוב שמונים מיליון האנשים שבמצריים

live in the corridor between Cairo and Alexandria.

חיים במסדרון שבין קהיר ואלכסנדריה.

And in the gulf, a necklace of city-states is forming,

ובמפרץ, שרשרת של ערי-מדינה מתגלמת,

from Bahrain and Qatar,

החל בבחריין וקטאר,

through the United Arab Emirates to Muscat in Oman.

דרך האמירויות הערביות המאוחדות וכלה במסקט שבעומאן.

And then there's Lagos,

ואז יש לגוס,

Africa's largest city and Nigeria's commercial hub.

העיר הגדולה באפריקה וטבור המסחר של ניגריה.

It has plans for a rail network

יש לה תכניות לרשת רכבות

that will make it the anchor of a vast Atlantic coastal corridor,

שתהפוך אותה לעוגן של מסדרון חוף-אטלנטי רחב,

stretching across Benin, Togo and Ghana,

המתפרש לרוחב בנין, טוגו, וגאנה,

to Abidjan, the capital of the Ivory Coast.

ועד אביג'אן, עיר הבירה של חוף השנהב.

But these countries are suburbs of Lagos.

אבל מדינות אלו הן פרוורים של לגוס.

In a megacity world,

בעולם של ערי-ענק,

countries can be suburbs of cities.

מדינות יכולות להיות פרוורים של ערים.

By 2030, we will have as many as 50 such megacity clusters in the world.

ב-2030, יהיו לנו עד ל-50 מקבצי ערי-ענק כאלו בעולם.

So which map tells you more?

אז איזו מפה מספרת לכם יותר?

Our traditional map of 200 discrete nations

מפתנו המסורתית שמורכבת מאומות מובחנות

that hang on most of our walls,

ושתלויה על רוב קירותינו,

or this map of the 50 megacity clusters?

או מפה זו של 50 המקבצים של ערי-ענק?

And yet, even this is incomplete

ועדיין, אפילו זו חלקית

because you cannot understand any individual megacity

כי אי-אפשר להבין עיר-ענק כלשהי

without understanding its connections to the others.

מבלי להבין את הקשריה לאחרות.

People move to cities to be connected,

אנשים עוברים לערים כדי להיות מחוברים,

and connectivity is why these cities thrive.

וקישוריות היא הסיבה שערים אלו משגשגות.

Any number of them, such as Sao Paulo or Istanbul or Moscow,

לרבות מהן, כגון סאו פאולו או איסטנבול או מוסקבה,

has a GDP approaching or exceeding one third of one half

יש תמ"ג שמתקרב או עולה על בין שליש למחצית

of their entire national GDP.

מכל התמ"ג הלאומי שלהן.

But equally importantly,

אבל חשוב במידה שווה --

you cannot calculate any of their individual value

אי-אפשר לחשב אף ערך יחידני

without understanding the role of the flows of people,

בלא הבנת התפקיד של זרמי האנשים,

of finance, of technology

המימון, הטכנולוגיה

that enable them to thrive.

שמאפשרים להן לשגשג.

Take the Gauteng province of South Africa,

קחו בחשבון את מחוז גאוטנג בדרום אפריקה,

which contains Johannesburg and the capital Pretoria.

שמכיל את יוהנסבורג ואת עיר הבירה פרטוריה.

It too represents just over a third of South Africa's GDP.

גם הוא מייצג רק קצת יותר משליש מתמ"ג דרום אפריקה.

But equally importantly, it is home to the offices

אבל חשוב במידה שווה -- היא מאכסנת את המשרדים

of almost every single multinational corporation

של כמעט כל תאגיד רב-לאומי

that invests directly into South Africa

שמשקיע ישירות בדרום אפריקה

and indeed, into the entire African continent.

ולאמיתו של דבר, בכל יבשת אפריקה.

Cities want to be part of global value chains.

ערים רוצות להיות חלק בשרשרות יוקרה עולמיות.

They want to be part of this global division of labor.

הן רוצות להיות חלק בחלוקת העבודה העולמית.

That is how cities think.

כך ערים חושבות.

I've never met a mayor who said to me,

מעולם לא הכרתי ראש עיר שאמר לי,

"I want my city to be cut off."

"אני רוצה שהעיר שלי תנותק."

They know that their cities belong as much

הם יודעים שעריהם שייכות באותה מידה

to the global network civilization as to their home countries.

לתרבות הרשת העולמית כאל מדינות הבית שלהן.

Now, for many people, urbanization causes great dismay.

עכשיו, לאנשים רבים, עיור גורם יאוש רב.

They think cities are wrecking the planet.

הם חושבים שערים הורסות את כדור הארץ.

But right now,

אולם כעת,

there are more than 200 intercity learning networks thriving.

ישנן יותר ממאתיים רשתות למידה בין-עירוניות משגשגות.

That is as many as the number of intergovernmental organizations

זה דומה למספר הארגונים הבין-ממלכתייים

that we have.

שיש לנו.

And all of these intercity networks are devoted to one purpose,

וכל הרשתות הבין-עירוניות האלה מוקדשות למשימה אחת,

mankind's number one priority in the 21st century:

העדיפות הראשונה של האנושות במאה העשרים ואחת:

sustainable urbanization.

עיור בר קיימא.

Is it working?

האם זה עובד?

Let's take climate change.

הבה נביט בשינוי האקלים.

We know that summit after summit in New York and Paris

אנחנו יודעים שפסגה אחרי פסגה בניו יורק או פריז

is not going to reduce greenhouse gas emissions.

לא תפחית את פליטות גזי החממה.

But what we can see is that transferring technology

אבל כן אפשר לראות שהעברת טכנולוגיה

and knowledge and policies between cities

וידע ומדיניות בין ערים

is how we've actually begun to reduce the carbon intensity of our economies.

היא איך שבאמת התחלנו להפחית את העצימות הפחמנית של כלכלותינו.

Cities are learning from each other.

ערים לומדות אחת מהשנייה.

How to install zero-emissions buildings,

כיצד להתקין בניין אפס פליטות,

how to deploy electric car-sharing systems.

כיצד ליישם שיטות לשיתוף מכוניות חשמליות.

In major Chinese cities,

בערים סיניות מרכזיות,

they're imposing quotas on the number of cars on the streets.

כופים מכסה על מספר המכוניות ברחובות.

In many Western cities,

בערים מערביות רבות,

young people don't even want to drive anymore.

הנוער עוד לא אפילו רוצה ללמוד לנהוג.

Cities have been part of the problem,

ערים היו חלק מהבעיה,

now they are part of the solution.

עכשיו הן חלק מהפתרון.

Inequality is the other great challenge to achieving sustainable urbanization.

אי-שוויון הוא האתגר הגדול האחר מול השגת עיור בן-קיימא.

When I travel through megacities from end to end --

כשאני נוסע בערי-ענק מקצה ועד קצה --

it takes hours and days --

זה לוקח שעות וימים --

I experience the tragedy of extreme disparity

אני מתנסה בטרגדיה של שונות קיצונית

within the same geography.

בתוך אותה הגיאוגרפיה.

And yet, our global stock of financial assets

ובכל זאת, מלאינו העולמי של נכסים ממוניים

has never been larger,

מעולם לא היה גדול יותר,

approaching 300 trillion dollars.

ומתקרב ל-300 טריליון דולר.

That's almost four times the actual GDP of the world.

זה כמעט התמ"ג הממשי של העולם פי ארבע.

We have taken on such enormous debts since the financial crisis,

קיבלנו על עצמנו חובות כה גדולים מאז המשבר הכלכלי,

but have we invested them in inclusive growth?

אבל האם השקענו אותם בגידול כוללני?

No, not yet.

לא, עוד לא.

Only when we build sufficient, affordable public housing,

רק כשנבנה שיכון מספיק, ציבורי, ובר-השגה,

when we invest in robust transportation networks

כשנשקיע ברשתות תחבורה חסונות

to allow people to connect to each other both physically and digitally,

המאפשרות לאנשים להתקשר זה לזה פיזית ודיגיטלית,

that's when our divided cities and societies

אז ערינו וחברותינו המפוצלות

will come to feel whole again.

ירגישו בריאות ושלמות שוב.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And that is why infrastructure has just been included

וזאת הסיבה שתשתית הוכללה

in the United Nations Sustainable Development Goals,

במטרות לפיתוח בר-קיימא של האו"ם,

because it enables all the others.

כי היא מאפשרת את כל האחרות.

Our political and economic leaders

המנהיגים הפוליטיים וכלכליים שלנו

are learning that connectivity is not charity,

לומדים שקישוריות אינה נדבה,

it's opportunity.

היא הזדמנות.

And that's why our financial community needs to understand

וזאת הסיבה שהקהילה הפיננסית שלנו צריכה להבין

that connectivity is the most important asset class of the 21st century.

שקישוריות היא מעמד הנכסים החשוב ביותר במאה העשריפ ןאחת.

Now, cities can make the world more sustainable,

עכשיו, ערים יכולות לעשות את העולם בר קיימא יותר,

they can make the world more equitable,

הן יכולות לעשות את העולם הוגן יותר,

I also believe that connectivity between cities

אני גם מאמין שקישוריות בין ערים

can make the world more peaceful.

יכולה לעשות את העולם שלו יותר.

If we look at regions of the world with dense relations across borders,

אם נתבונן באיזורים בעולם שיש להם יחסים צפופים בין גבולותיהם,

we see more trade, more investment

נראה יותר סחר, יותר השקעה

and more stability.

ויותר יציבות.

We all know the story of Europe after World War II,

כולנו יודעים את סיפורה של אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה,

where industrial integration kicked off a process

בה שילוב תעשייתי הצית תהליך

that gave rise to today's peaceful European Union.

שהביא לידי הופעת האיחוד האירופי השליו של היום.

And you can see that Russia, by the way,

ותראו שרוסיה, דרך אגב

is the least connected of major powers in the international system.

היא המקושרת הכי פחות מכל המעצמות העיקריות במערכת הבינלאומית.

And that goes a long way towards explaining the tensions today.

ויש בכך הרבה להסביר את המתחים של היום.

Countries that have less stake in the system

למדינות בעלות פחות החזקה בשיטה

also have less to lose in disturbing it.

יש פחות להפסיד מלהפריע לה.

In North America, the lines that matter most on the map

בצפון אמריקה, הקווים המשמעותיים ביותר במפה

are not the US-Canada border or the US-Mexico border,

אינם הגבול האמריקני-קנדי או הגבול האמריקני-מקסיקני,

but the dense network of roads and railways and pipelines

אלא הרשת הצפופה של כבישים ומסילות ברזל וקווי צינורות

and electricity grids and even water canals

ורשתות קווי חשמל ואפילו תעלות מים

that are forming an integrated North American union.

המבססים איחוד צפון-אמריקאי משולב.

North America does not need more walls, it needs more connections.

צפון אמריקה לא צריכה יותר קירות, היא צריכה יותר קשרים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But the real promise of connectivity is in the postcolonial world.

אבל ההבטחה האמיתית של קישוריות קיימת בעולם הבתר-קולוניאלי.

All of those regions where borders have historically been the most arbitrary

כל האיזורים הללו שבהם גבולות היו הכי שרירותיים מבחינה היסטורית

and where generations of leaders

ובהם דורות של מנהיגים

have had hostile relations with each other.

קיימו יחסים עוינים זה עם זה.

But now a new group of leaders has come into power

אך עכשיו קבוצה חדשה של מנהיגים נכנסת לשלטון

and is burying the hatchet.

והיא מיישרת את ההדורים.

Let's take Southeast Asia, where high-speed rail networks

קחו לדוגמה את אסיה הדרומי-מזרחית, בה מתכננים שרשתות של רכבות מהירות

are planned to connect Bangkok to Singapore

תקשרנה בין בנגקוק וסינגפור

and trade corridors from Vietnam to Myanmar.

ומסדרונות סחר מוויאטנם עד מיאנמר.

Now this region of 600 million people coordinates its agricultural resources

עכשיו איזור זה של 600 מיליון אנשים מתאם את משאביו החקלאיים

and its industrial output.

ותפוקתו התעשייתית.

It is evolving into what I call a Pax Asiana,

הוא מתפתח למה שאני קורא "פקס אסיאנה"

a peace among Southeast Asian nations.

שלום בין מדינות אסיה הדרומי-מזרחית.

A similar phenomenon is underway in East Africa,

תופעה דומה מתחוללת במזרח אפריקה,

where a half dozen countries

שבו חצי תריסר מדינות

are investing in railways and multimodal corridors

משקיעות במסילות ברזל ובמסדרונות רב-מודאליים

so that landlocked countries can get their goods to market.

כדי שמדינות ללא מוצא לים תוכלנה להסיע את מוצריהן לשוק.

Now these countries coordinate their utilities

עכשיו מדינות אלה מתאמות את התשתיות שלהן,

and their investment policies.

ואת מדיניות ההשקעה שלהן,

They, too, are evolving into a Pax Africana.

הן, גם מתפתחות לפקס אפריקאנה.

One region we know could especially use this kind of thinking

איזור אחד שאנחנו יודעים שיכול להעזר בסוג זה של חשיבה

is the Middle East.

הוא המזרח התיכון.

As Arab states tragically collapse,

כשמדינות ערביות קורסות בטרגדיה,

what is left behind but the ancient cities,

מה שנשאר מאחוריהן הן רק הערים העתיקות,

such as Cairo, Beirut and Baghdad?

כגון קהיר, ביירות, ובגדד?

In fact, the nearly 400 million people of the Arab world

למעשה, 400 מיליון האנשים בעולם הערבי

are almost entirely urbanized.

הם כמעט לגמרי מעויירים.

As societies, as cities,

כחברות, כערים,

they are either water rich or water poor,

הם עשירי-מים, או עניי-מים,

energy rich or energy poor.

עשירי-אנרגיה, או עניי-אנרגיה.

And the only way to correct these mismatches

והדרך היחידה לתקן את אי-ההתאמה הזאת

is not through more wars and more borders,

אינה עוד מלחמה ויותר גבולות,

but through more connectivity of pipelines and water canals.

כי אם יותר קישוריות של קווי צינורות ותעלות מים.

Sadly, this is not yet the map of the Middle East.

לצערי, מפת המזרח התיכון עוד לא כזאת.

But it should be,

אך היא צריכה להיות,

a connected Pax Arabia,

פקס ערביה מקושר,

internally integrated

משולב מבפנים

and productively connected to its neighbors: Europe, Asia and Africa.

ובעל קשרים יצרניים לשכנותיו: אירופה, אסיה, ואפריקה.

Now, it may not seem like connectivity is what we want right now

עכשיו , אולי לא נשמע לכם כאילו קישוריות היא מה שרוצים עכשיו

towards the world's most turbulent region.

כלפי האיזור הכי סוער בעולם.

But we know from history that more connectivity is the only way

אבל אנחנו יודעים מהיסטוריה שקישוריות היא הדרך היחידה

to bring about stability in the long run.

לחולל יציבות לטווח ארוך.

Because we know that in region after region,

כי אנחנו יודעים שבאיזור אחרי איזור,

connectivity is the new reality.

קישוריות היא המציאות החדשה.

Cities and countries are learning to aggregate

ערים ומדינות לומדות להצטבר

into more peaceful and prosperous wholes.

למכלולים שלווים ומשגשגים יותר.

But the real test is going to be Asia.

אבל המבחן האמיתי הולך להיות אסיה.

Can connectivity overcome the patterns of rivalry

האם קישוריות יכולה להתגבר על מגמות היריבות

among the great powers of the Far East?

שבין המעצמות הגדולות של המזרח הרחוק?

After all, this is where World War III is supposed to break out.

בסופו של דבר, זה המקום שממנו מלחמת העולם השלישית אמורה לפרוץ.

Since the end of the Cold War, a quarter century ago,

מאז סוף המלחמה הקרה, לפני רבע מאה,

at least six major wars have been predicted for this region.

לפחות שש מלחמות עיקריות נחזו באיזור זה.

But none have broken out.

אבל אף אחת מהן לא פרצה.

Take China and Taiwan.

קחו את סין וטיוואן.

In the 1990s, this was everyone's leading World War III scenario.

בשנות התשעים, זה היה התרחיש המוביל אצל כולם למלחמת העולם השלישית.

But since that time,

אבל מאז,

the trade and investment volumes across the straits have become so intense

עוצמת הסחר וההשקעה לרוחב המיצרים גברה כל כך

that last November,

עד שבנובמבר האחרון,

leaders from both sides held a historic summit

מנהיגים משני הצדדים קיימו וועידת פסגה הסטורית

to discuss eventual peaceful reunification.

כדי לדון באיחוד-מחדש שליו עתידי.

And even the election of a nationalist party in Taiwan

ואפילו ההיבחרות בטאיוואן של מפלגה לאומית שבעד עצמאות

that's pro-independence earlier this year

מוקדם יותר בשנה

does not undermine this fundamental dynamic.

לא תחתור תחת הדינמיקה הבסיסית הזאת.

China and Japan have an even longer history of rivalry

לסין ויפן יש היסטוריה אפילו ארוכה יותר של יריבות

and have been deploying their air forces and navies

ושתיהן מעסיקות את חילות האוויר והים שלהן

to show their strength in island disputes.

כדי להציג את חוזקן בריבי איים.

But in recent years,

אבל בשנים האחרונות,

Japan has been making its largest foreign investments in China.

יפן השקיעה בסין את השקעות החוץ הכי גדולות שלה.

Japanese cars are selling in record numbers there.

מכוניות יפניות נמכרות שם בשיעור שובר-שיא.

And guess where the largest number of foreigners

ונחשו מאיפה בא המספר הגדול ביותר

residing in Japan today comes from?

של זרים המתגוררים ביפן?

You guessed it: China.

ניחשתם: סין.

China and India have fought a major war

סין והודו לחמו מלחמה עיקרית

and have three outstanding border disputes,

ויש להם שלושה סכסוכי גבול פתוחים,

but today India is the second largest shareholder

אבל כיום הודו היא בעלת המניות הגדולה ביותר השנייה

in the Asian Infrastructure Investment Bank.

בבנק ההשקעות האסייתיות לתשתיות.

They're building a trade corridor stretching from Northeast India

הם בונים מסדרון סחר שמתפרש מצפון מזרח הודו

through Myanmar and Bangladesh to Southern China.

למיאנמר ובנגלדש ועד דרום סין.

Their trade volume has grown from 20 billion dollars a decade ago

נפח הסחר שלהם גדל מ-20 ביליון דולר לפני עשור

to 80 billion dollars today.

עד 80 מיליארד דולר כיום.

Nuclear-armed India and Pakistan have fought three wars

הודו ופקיסטן בעלות הנשק הגרעיני לחמו כבר שלוש מלחמות

and continue to dispute Kashmir,

וממשיכות בוויכוח בדבר קשמיר,

but they're also negotiating a most-favored-nation trade agreement

אולם הן גם נושאות ונותנות על הסכם סחר למעמד מדינה מועדפת

and want to complete a pipeline

ורוצות להשלים קו צינורות

stretching from Iran through Pakistan to India.

שיתפרש מאיראן דרך פקיסטן ועד הודו.

And let's talk about Iran.

ובואו נדבר על איראן.

Wasn't it just two years ago that war with Iran seemed inevitable?

הלא רק לפני שנתיים שהמלחמה באיראן נדמתה בלתי-נמנעת?

Then why is every single major power rushing to do business there today?

אז למה כל מעצמה ומעצמה עיקרית ממהרת לנהל עסקים שם היום?

Ladies and gentlemen,

גבירותיי ורבותיי,

I cannot guarantee that World War III will not break out.

אני לא יכול לערוב שמלחמת העולם השלישית לא תפרוץ.

But we can definitely see why it hasn't happened yet.

אבל בטח אפשר לראות את הסיבה שזה לא כבר קרה.

Even though Asia is home to the world's fastest growing militaries,

אף על פי שאסיה היא הבית של הצבאות הגדלים הכי מהר בעולם,

these same countries are also investing billions of dollars

אותן המדינות גם משקיעות מיליארדי דולר

in each other's infrastructure and supply chains.

בשרשרות האספקה והתשתית של השנייה.

They are more interested in each other's functional geography

הן גם יותר מעוניינות בגיאוגרפיה התפקודית של האחרת

than in their political geography.

מאשר בגיאוגרפיה הפוליטית שלה.

And that is why their leaders think twice, step back from the brink,

וזאת הסיבה שמנהיגיהן חושבים פעמיים, פוסעים אחורה מהקצה,

and decide to focus on economic ties over territorial tensions.

ומחליטים להתרכז בקשרים כלכליים על פני מתחים טריטוריאלים.

So often it seems like the world is falling apart,

לעיתים כה קרובות נדמה שהעולם מתפרק,

but building more connectivity

אבל בניית קישוריות רבה יותר

is how we put Humpty Dumpty back together again,

היא הדרך שהרכבנו את המפטי דמפטי מחדש,

much better than before.

הרבה יותר טוב מלפני.

And by wrapping the world

ובעוטפנו את העולם

in such seamless physical and digital connectivity,

בקישוריות פיזית ודיגיטלית כה רציפה,

we evolve towards a world

אנחנו מתקדמים באבולוציה לקראת עולם

in which people can rise above their geographic constraints.

שבו אנשים יכולים לעקוף את מגבלותיהם הגיאוגרפיות.

We are the cells and vessels

אנחנו התאים וכלי הדם

pulsing through these global connectivity networks.

ששוטפים בתוך רשתות הקישוריות העולמיות האלו.

Everyday, hundreds of millions of people go online

כל יום, מאות מיליוני אנשים יוצאים לרשת

and work with people they've never met.

ועובדים עם אנשים שמעולם לא הכירו.

More than one billion people cross borders every year,

יותר ממיליארד אנשים עוברים גבולות כל שנה,

and that's expected to rise to three billion in the coming decade.

וזה צפוי לעלות לשלושה מיליארד בעשור הבא.

We don't just build connectivity,

אנחנו לא רק בונים קישוריות,

we embody it.

אנחנו מגלמים אותה.

We are the global network civilization,

אנחנו תרבות הרשת העולמית,

and this is our map.

וזאת מפתנו.

A map of the world in which geography is no longer destiny.

מפה של העולם שבו גיאוגרפיה היא לא עוד הגורל.

Instead, the future has a new and more hopeful motto:

במקום, לעתיד יש סיסמא חדשה ומלאת תקווה יותר:

connectivity is destiny.

קישוריות היא גורל.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)