What soccer can teach us about freedom | Marc Bamuthi Joseph

תרגום: שירן תמני עריכה: Ido Dekkers

The two places

שני המקומות

where I feel most free

בהם אני מרגיש הכי חופשי

aren't actually places.

הם לא באמת מקומות.

They're moments.

הם רגעים.

The first is inside of dance.

הראשון הוא בתוך ריקוד.

Somewhere between rising up against gravity

איפשהו בין התנגדות לכוח הכבידה

and the feeling that the air beneath me

והתחושה שהאוויר תחתיי

is falling in love with my body's weight.

מתאהב במשקל גופי.

I'm dancing and the air is carrying me

אני רוקד והאוויר נושא אותי

like I might never come down.

כאילו שלעולם לא ארד.

The second place that I feel free

המקום השני שבו אני מרגיש חופשי

is after scoring a goal on the soccer pitch.

הוא אחרי הבקעת גול במגרש הכדורגל.

My body floods with the chemical

הגוף שלי מוצף בכימיקלים

that they put inside of EpiPens to revive the dead,

שהם שמים בתוך מזרקי אפינפרין כדי להחיות את המתים,

and I am weightless,

ואני חסר משקל,

raceless.

חסר גזע.

My story is this: I'm a curator at a contemporary arts center,

סיפורי הוא כזה: אני אוצר במרכז לאמנות מודרנית,

but I don't really believe in art that doesn't bleed or sweat or cry.

אבל אני לא באמת מאמין באמנות שלא מדממת או מזיעה או בוכה.

I imagine that my kids are going to live in a time

אני מדמיין שילדיי יחיו בזמן

when the most valuable commodities are fresh water and empathy.

שבו המצרכים הכי החיוניים הם מים טריים ואמפתיה.

I love pretty dances and majestic sculpture

אני אוהב ריקודים יפים ופיסול מלכותי

as much as the next guy,

כמו כל אחד,

but give me something else to go with it.

אבל תנו לי משהו אחר שילך עם זה.

Lift me up with the aesthetic sublime

הרימו אותי עם הנשגבות האסתטית

and give me a practice or some tools to turn that inspiration

ותנו לי תרגול או כלים כדי להפוך את ההשראה הזו

into understanding and action.

להבנה ולפעולה.

For instance, I'm a theater maker who loves sports.

לדוגמה, אני יוצר קולנוע שאוהב ספורט.

When I was making my latest piece /peh-LO-tah/

כאשר יצרתי את היצירה האחרונה שלי /פה-לו-טה/

I thought a lot about how soccer was a means for my own immigrant family

חשבתי הרבה על איך כדורגל היה אמצעי למשפחה המהגרת שלי

to foster a sense of continuity and normality and community

לטפח תחושה של המשכיות ונורמליות וקהילה

within the new context of the US.

בתוך ההקשר החדש של ארה"ב.

In this heightened moment of xenophobia and assault on immigrant identity,

ברגע מועצם זה של שנאת זרים ותקיפה על זהות המהגרים,

I wanted to think through

רציתי לחשוב היטב

how the game could serve as an affirmational tool

על איך המשחק יכול לשרת ככלי מאשר

for first-generation Americans and immigrant kids,

עבור אמריקנים מדור ראשון ועבור ילדי מהגרים,

to ask them to consider movement patterns on the field

לבקש מהם לשקול דפוסי תנועה על המגרש

as kin to migratory patterns across social and political borders.

כקרובים לדפוסי נדידה לאורך גבולות חברתיים ופוליטיים.

Whether footballers or not,

בין אם הם שחקני כדורגל או לא,

immigrants in the US play on endangered ground.

מהגרים בארה"ב משחקים על אדמה בסכנה.

I wanted to help the kids understand

רציתי לעזור לילדים האלו להבין

that the same muscle that they use to plan the next goal

שאותו השריר שהם משתמשים בו כדי לתכנן את השער הבא

can also be used to navigate the next block.

אפשר להשתמש בו גם כדי לנווט את המחסום הבא.

For me, freedom exists in the body.

עבורי, חופש קיים בגוף.

We talk about it abstractly and even divisively,

אנחנו מדברים על זה באופן מופשט ואפילו בנחישות,

like "protect our freedom," "build this wall,"

כמו " הגנו על החירות שלנו", "תבנו את החומה הזאת",

"they hate us because of our freedom."

"הם שונאים אותנו בגלל החירות שלנו."

We have all these systems that are beautifully designed

יש לנו מערכות שעוצבו בצורה יפה

to incarcerate us or deport us,

כדי לכלוא אותנו או לגרש אותנו,

but how do we design freedom?

אבל איך אנחנו מעצבים חופש?

For these kids, I wanted to track the idea back to something that exists inside

עבור הילדים הללו, רציתי לעקוב אחר הרעיון למשהו שקיים בתוכנו

that no one could take away,

שאף אחד לא יכול לקחת,

so I developed this curriculum

אז פיתחתי תכנית לימודים

that's part poli-sci class, part soccer tournament,

שהיא בחלקה שיעור פוליטי-חברתי, ובחלקה טורניר כדורגל,

inside of an arts festival.

בתוך פסטיבל לאמנות.

It accesses /peh-LO-tah/'s field of inquiry

זה נכנס לתוך תחום המחקר של /פה-לו-טה/

to create a sports-based political action for young people.

כדי ליצור פעולה פוליטית המבוססת על ספורט עבור אנשים צעירים.

The project is called "Moving and Passing."

שם הפרויקט הוא "זזים ומעבירים".

It intersects curriculum development, site-specific performance

זה מצטלב עם פיתוח תכנית לימודים, ביצוע צד מוגדר

and the politics of joy,

והפוליטיקה של האושר,

while using soccer as a metaphor for the urgent question

תוך שימוש בכדורגל כמטפורה לשאלה הדחופה

of enfranchisement among immigrant youth.

של שיויון זכויות בקרב צעירים מהגרים.

Imagine that you are a 15-year-old kid from Honduras

דמיינו שאתם ילד בן 15 מהונדורס

now living in Harlem,

שעכשיו גר בהארלם,

or you're a 13-year-old girl born in DC to two Nigerian immigrants.

או שאתם ילדה בת 13 שנולדה בוושינגטון לשני מהגרים ניגריים.

You love the game.

אתם אוהבים את המשחק.

You're on the field with your folks.

אתם על המגרש עם החברים שלכם.

You've just been practicing dribbling through cones

רק עכשיו התאמנתם על כדרור דרך קונוסים

for, like, 15 minutes,

בערך 15 דקות,

and then, all of a sudden, a marching band comes down the field.

ואז פתאום, תזמורת מצעדים נכנסת למגרש.

I want to associate the joy of the game with the exuberance of culture,

אני רוצה לקשר את האושר של המשחק עם התרוממות הרוח של התרבות,

to locate the site of joy in the game

לאתר את המקום של האושר במשחק

at the same physical coordinate

באותה נקודת ציון פיזית

as being politically informed by art,

בתור מודעות פוליטית על ידי אומנות,

a grass-laden theater for liberation.

תיאטרון מכוסה בדשא לשחרור.

We spend a week

אנחנו מעבירים שבוע

looking at how the midfielder would explain Black Lives Matter,

בהסתכלות על איך הקשר יסביר את "חיי שחורים חשובים",

or how the goalkeeper would explain gun control,

או איך השוער יסביר פיקוח על נשק,

or how a defender's style is the perfect metaphor

או איך סגנון של מגן הוא המטפורה המושלמת

for the limits of American exceptionalism.

למגבלות של האקספציונליזם האמריקני.

As we study positions on the field,

כאשר אנו לומדים את התפקידים על המגרש,

we also name and imagine our own freedoms.

אנחנו גם נותנים שם ומדמיינים את החירויות האישיות שלנו.

I don't know, man, soccer is, like,

אני לא יודע, כדורגל הוא כמו,

the only thing on this planet that we can all agree to do together.

הדבר היחיד בכדור הארץ שכולנו מסכימים לעשות ביחד.

You know? It's like the official sport of this spinning ball.

אתם יודעים? זה כמו הספורט הרשמי של הכדור המסתובב.

I want to be able to connect the joy of the game

אני רוצה להיות מסוגל לחבר את האושר של המשחק

to the ever-moving footballer,

לכדורגלן הנע תמיד,

to connect that moving footballer

לחבר את הכדורגלן הנע

to immigrants who also moved in sight of a better position.

למהגרים שגם זזו בשביל תפקיד טוב יותר.

Among these kids, I want to connect their families' histories

בקרב הילדים הללו, אני רוצה לחבר את ההיסטוריות של משפחותיהם

to the bliss of a goal-scorer's run,

לאושר של ריצת הכדורגלן המבקיע,

family like that feeling after the ball beats the goalie,

משפחה כמו ההרגשה אחרי שכדור עובר את השוער,

the closest thing going to freedom.

הדבר הכי קרוב לחופש.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)