Theaster Gates: How to revive a neighborhood: with imagination, beauty and art

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I'm a potter,

אני כדר,

which seems like a fairly humble vocation.

מה שנראה כמו מקצוע צנוע למדי.

I know a lot about pots.

אני יודע הרבה על כדים.

I've spent about 15 years making them.

ביליתי בערך 15 שנה ביצורם.

One of the things that really excites me in my artistic practice

אחד הדברים שבאמת מרגש אותי במקצוע האמנותי שלי

and being trained as a potter

ולהיות מוכשר ככדר

is that you very quickly learn how to make great things out of nothing;

זה שאתם לומדים במהרה איך ליצור דברים מופלאים משום דבר;

that I spent a lot of time at my wheel with mounds of clay trying stuff;

שביליתי הרבה זמן על הגלגל שלי עם ערמות של חימר מנסה דברים;

and that the limitations of my capacity, my ability,

ושהמגבלות של היכולות שלי,

was based on my hands and my imagination;

היו מבוססות על הידיים שלי והדמיון שלי;

that if I wanted to make a really nice bowl

שאם רציתי לעשות קערה ממש יפה

and I didn't know how to make a foot yet,

ולא ידעתי איך ליצור רגל עדיין,

I would have to learn how to make a foot;

הייתי חייב ללמוד איך להכין רגל;

that that process of learning has been very, very helpful to my life.

שהתהליך של למידה היה מאוד מאוד מועיל לחיי.

I feel like, as a potter,

אני מרגיש כאילו, ככדר,

you also start to learn how to shape the world.

אתם גם מתחילים ללמוד איך לעצב את העולם.

There have been times in my artistic capacity

היו הרבה פעמים בקריירה האומנותית שלי

that I wanted to reflect

שרציתי לחשוב

on other really important moments

על רגעים מאוד חשובים אחרים

in the history of the U.S., the history of the world

בהסטוריה של ארצות הברית, ההסטוריה של העולם

where tough things happened,

שם דברים קשים קרו,

but how do you talk about tough ideas

אבל איך אתם מדברים על רעיונות קשים

without separating people from that content?

מבלי להפריד אנשים מהתוכן?

Could I use art like these old, discontinued firehoses from Alabama,

האם יכלתי להשתמש באמנות כמו צינורות כיבוי האש האלה שיצאו משימוש באלבמה,

to talk about the complexities of a moment of civil rights in the '60s?

כדי לדבר על המורכבות של הרגע של זכויות האזרחים בשנות ה 60?

Is it possible to talk about my father and I doing labor projects?

האם זה אפשרי לדבר על אבי ולעשות עבודות מאומצות?

My dad was a roofer, construction guy, he owned small businesses,

אבי היה גגן, בנאי, היה לו עסק קטן,

and at 80, he was ready to retire and his tar kettle was my inheritance.

ובגיל 80, הוא היה מוכן לפרוש וכבשן הזפת שלו היה הירושה שלי.

Now, a tar kettle doesn't sound like much of an inheritance. It wasn't.

עכשיו, כבשן זפת לא נשמע כמו ירושה משהו, זה לא היה.

It was stinky and it took up a lot of space in my studio,

זה היה מסריח וזה תפס הרבה מקום בסטודיו שלי,

but I asked my dad if he would be willing to make some art with me,

אבל ביקשתי מאבי אם הוא יהיה מוכן לעשות קצת אמנות איתי,

if we could reimagine this kind of nothing material

אם הוא יוכל לדמין סוג של שום חומר

as something very special.

כמשהו מאוד מיוחד.

And by elevating the material and my dad's skill,

ועל ידי העלאת החומר ויכולותיו של אבי,

could we start to think about tar just like clay, in a new way,

האם נוכל להתחיל לחשוב על זפת ממש כמו חימר, בדרך חדשה,

shaping it differently, helping us to imagine what was possible?

לעצב אותו בצורה שונה, לעזור לנו לדמיין מה אפשרי?

After clay, I was then kind of turned on to lots of different kinds of materials,

אחרי חימר, הייתי סוג של דלוק על סוגים שונים של חומרים,

and my studio grew a lot because I thought, well,

והסטודיו שלי גדל מאוד בגלל שחשבתי, ובכן,

it's not really about the material, it's about our capacity to shape things.

זה לא באמת נוגע לחומר, זה נוגע ליכולת לעצב דברים.

I became more and more interested in ideas

הפכתי יותר ויותר מתעניין ברעיונות

and more and more things that were happening just outside my studio.

ויותר ויותר דברים שקרו ממש מחוץ לסטודיו.

Just to give you a little bit of context, I live in Chicago.

רק כדי לתת לכם מעט הקשר, אני חי בשיקגו.

I live on the South Side now. I'm a West Sider.

אני חי בדרום עכשיו. אני מהמערב.

For those of you who are not Chicagoans, that won't mean anything,

לאלה מכם שלא משיקגו, זה לא יגיד הרבה,

but if I didn't mention that I was a West Sider,

אבל אם לא הייתי מזכיר שאני מהצד המערבי,

there would be a lot of people in the city that would be very upset.

היו הרבה אנשים בעיר שהיו מאוד עצבניים.

The neighborhood that I live in is Grand Crossing.

השכונה שאני גר בה היא גראנד קרוסינג.

It's a neighborhood that has seen better days.

זו שכונה שראתה ימים טובים יותר.

It is not a gated community by far.

זו ממש לא קהילה מגודרת.

There is lots of abandonment in my neighborhood,

ישנה הרבה עזובה בשכונה שלי,

and while I was kind of busy making pots and busy making art

ובעוד הייתי סוג של עסוק בלהכין כדים ועסוק בלעשות אמנות

and having a good art career,

ושתהיה לי קריירת אמנות טובה,

there was all of this stuff that was happening

היה את כל הדברים האלה שקורים

just outside my studio.

ממש מחוץ לסטודיו שלי.

All of us know about failing housing markets

כולנו יודעים על שוק הבתים הקורס

and the challenges of blight,

והאתגרים של הרס,

and I feel like we talk about it with some of our cities more than others,

ואני מרגיש כאילו אנחנו מדברים על זה על כמה מהערים שלנו יותר מאחרות,

but I think a lot of our U.S. cities and beyond

אבל אני חושב שהרבה מערים האמריקאיות שלנו ומעבר

have the challenge of blight,

מתמודדות עם האתגר של ההרס,

abandoned buildings that people no longer know what to do anything with.

בניינים עזובים שאנשים לא יודעים יותר מה לעשות איתם.

And so I thought, is there a way that I could start to think

וכך חשבתי, האם יש דרך שאני אוכל להתחיל לחשוב

about these buildings as an extension or an expansion of my artistic practice?

על הבניינים האלה כהגדלות או הרחבות של העשייה האומנותית שלי?

And that if I was thinking along with other creatives --

ושאם הייתי חושב יחד עם אנשים יצירתיים אחרים --

architects, engineers, real estate finance people --

ארכיטקטים, מהנדסים, אנשי נדל"ן ופיננסים --

that us together might be able to kind of think

שכולנו יחד אולי נהיה מסוגלים סוג של לחשוב

in more complicated ways about the reshaping of cities.

בדרכים יותר מורכבות על עיצוב העיר מחדש.

And so I bought a building.

וכך קניתי בניין.

The building was really affordable.

הבניין היה ממש זול.

We tricked it out.

סידרנו אותו.

We made it as beautiful as we could to try to just get some activity happening

עשינו אותו יפה ככל שיכולנו כדי לנסות רק לגרום לקצת פעילות לקרות

on my block.

בבלוק שלי.

Once I bought the building for about 18,000 dollars,

ברגע שקניתי את הבניין עבור בערך 18,000 דולר,

I didn't have any money left.

לא נשאר לי כסף.

So I started sweeping the building as a kind of performance.

אז התחלתי לטאטא את הבניין בתור סוג של הופעה.

This is performance art, and people would come over,

זו הופעת אומנות, והאנשים היו באים,

and I would start sweeping.

והייתי מתחיל לטאטא.

Because the broom was free and sweeping was free.

מפני שהמטאטא היה חופשי והטאטוא היה חופשי.

It worked out.

זה עבד.

(Laughter)

(צחוק)

But we would use the building, then, to stage exhibitions, small dinners,

אבל היינו משתמשים בבניין, אז, כדי להציג תערוכות, ארוחות קטנות,

and we found that that building on my block, Dorchester --

וגילינו שהבניין בבלוק שלי, דורצ'סטר --

we now referred to the block as Dorchester projects --

אנחנו עכשיו מתייחסים לבלוק כפרוייקטי דורצ'סטר --

that in a way that building became a kind of gathering site

שבצורה מסויימת הבניין ההוא הפך לסוג של אתר התכנסות

for lots of different kinds of activity.

להרבה סוגים של פעילויות.

We turned the building into what we called now the Archive House.

הפכנו את הבניין למה שקראנו לו עכשיו בית הארכיב.

The Archive House would do all of these amazing things.

בית הארכיב היה עושה את כל הדברים המדהימים האלה.

Very significant people in the city and beyond

אנשים מאוד משמעותיים בעיר ומעבר

would find themselves in the middle of the hood.

היו מוצאים את עצמם באמצע השכונה.

And that's when I felt like

ואז הרגשתי כאילו

maybe there was a relationship between my history with clay

אולי היה יחס בין ההסטוריה שלי עם חמר

and this new thing that was starting to develop,

והדבר החדש הזה שהתחיל להתפתח,

that we were slowly starting

שלאט לאט התחלנו

to reshape how people imagined the South Side of the city.

לעצב מחדש איך אנשים מדמיינים את הצד הדרומי של העיר.

One house turned into a few houses,

בית אחד הפך לכמה בתים,

and we always tried to suggest

ותמיד ניסינו להציע

that not only is creating a beautiful vessel important,

שלא רק ליצור כלי יפה זה חשוב,

but the contents of what happens in those buildings is also very important.

אלא התוכן של מה שקורה בבניינים האלה גם מאוד חשוב.

So we were not only thinking about development,

אז לא רק חשבנו על פיתוח,

but we were thinking about the program,

אלא חשבנו על התוכנית,

thinking about the kind of connections that could happen

חשבנו על סוג החיבורים שיכולים לקרות

between one house and another, between one neighbor and another.

בין בית אחד ואחר, בין שכונה אחת ואחרת.

This building became what we call the Listening House,

הבניין הזה הפך למה שאנחנו קוראים בין ההאזנה,

and it has a collection of discarded books

ויש לו אוסף של ספרים שהושלכו

from the Johnson Publishing Corporation,

מחברת ההוצאה לאור ג'ונסון,

and other books from an old bookstore that was going out of business.

וספרים אחרים מחנות ספרים ישנה שפשטה את הרגל.

I was actually just wanting to activate these buildings as much as I could

למעשה רק רציתי להפעיל את הבניינים האלה ככל שיכולתי

with whatever and whoever would join me.

עם מה או מי שיצטרף אלי.

In Chicago, there's amazing building stock.

בשיקגו, יש סטוק בניינים מדהים.

This building, which had been the former crack house on the block,

הבניין הזה היה בית קראק לשעבר בשכונה,

and when the building became abandoned,

וכשהבניין ננטש,

it became a great opportunity to really imagine what else could happen there.

הוא הפך להזדמנות באמת לדמיין מה עוד יכול לקרות פה.

So this space we converted into what we call Black Cinema House.

אז את המרחב הזה המרנו למה שאנחנו קוראים לו בית הקולנוע השחור.

Black Cinema House was an opportunity in the hood to screen films

בית הקולנוע השחור היה הזדמנות בשכונה להקרין סרטים

that were important and relevant to the folk who lived around me,

שהיו חשובים ורלוונטיים לאנשים שחיו סביבי,

that if we wanted to show an old Melvin Van Peebles film, we could.

שאם רצינו להראות סרט ישן של מלווין ון פיבלס, יכולנו.

If we wanted to show "Car Wash," we could.

אם רצינו להראות את "קאר ווש" יכולנו.

That would be awesome.

זה יהיה נפלא.

The building we soon outgrew,

הבניין שבמהרה נהיה לנו קטן,

and we had to move to a larger space.

והיינו חייבים לעבור לחלל גדול יותר.

Black Cinema House, which was made from just a small piece of clay,

בית הקונוע השחור, שנוצר רק מפיסת חימר קטנה,

had to grow into a much larger piece of clay, which is now my studio.

גדל לפיסת חימר גדולה בהרבה, שעכשיו הוא הסטודיו שלי.

What I realized was that for those of you who are zoning junkies,

מה שהבנתי היה שלאלה מכם שהם מכורים לתוכניות בינוי,

that some of the things that I was doing

שכמה מהדברים שעשיתי

in these buildings that had been left behind,

בבניינים האלה שנשארו מאחור,

they were not the uses by which the buildings were built,

הם לא היו השימושים להם הבניינים נבנו,

and that there are city policies that say,

ושיש מדיניות עירונית שאומרת,

"Hey, a house that is residential needs to stay residential."

"היי, בית שהוא למגורים חייב להשאר למגורים."

But what do you do in neighborhoods when ain't nobody interested in living there?

אבל מה תעשו עם שכונה כשאף אחד לא מעוניין לגור בה?

That the people who have the means to leave have already left?

שהאנשים שיש להם את האמצעים לעזוב כבר עזבו?

What do we do with these abandoned buildings?

מה אתם עושים עם הבניינים העזובים האלה?

And so I was trying to wake them up using culture.

וכך ניסיתי להעיר אותם בשימוש בתרבות.

We found that that was so exciting for folk,

גילינו שזה היה כל כך מרגש לאנשים,

and people were so responsive to the work, that we had to then find bigger buildings.

ואנשים הגיבו כל כך לעבודה, שהיינו צריכים למצוא בניינים גדולים יותר.

By the time we found bigger buildings,

ועד שמצאנו בניינים גדולים יותר,

there was, in part, the resources necessary to think about those things.

היו, חלקית, את המשאבים לחשוב על הדברים האלה.

In this bank that we called the Arts Bank, it was in pretty bad shape.

בבנק הזה שאנחנו קוראים לו בנק האמנות, הוא היה במצב די קשה.

There was about six feet of standing water.

היו בערך שני מטר של מים עומדים.

It was a difficult project to finance,

זה היה פרוייקט קשה למימון,

because banks weren't interested in the neighborhood

מפני שבנקים לא היו מעוניינים בשכונה

because people weren't interested in the neighborhood

מפני שאנשים לא היו מעוניינים בשכונה

because nothing had happened there.

מפני ששום דבר לא קרה שם.

It was dirt. It was nothing. It was nowhere.

זה היה עפר, זה היה כלום. זה היה בשום מקום.

And so we just started imagining, what else could happen in this building?

וכך פשוט התחלנו לדמיין, מה עוד יכול לקרות בתוך הבניינים האלה?

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And so now that the rumor of my block has spread,

וכך עכשיו כשהשמועה של הבלוק שלי התפשטה,

and lots of people are starting to visit,

והרבה אנשים מתחילים לבקר,

we've found that the bank can now be a center

מצאנו שהבנק יכול להיות מרכז

for exhibition, archives, music performance,

לתערוכות, ארכיב, הופעות מוזיקליות,

and that there are people who are now interested

ושיש אנשים שמתעניינים עכשיו

in being adjacent to those buildings because we brought some heat,

בלהיות קרובים לבניינים האלה מפני שהבאנו קצת חום,

that we kind of made a fire.

שסוג של הצתנו אש.

One of the archives that we'll have there is this Johnson Publishing Corporation.

אחד הארכיונים שיהיו לנו שם הוא תאגיד ההוצאה לאור ג'ונסון.

We've also started to collect memorabilia from American history,

התחלנו גם לאסוף מזכרות מההסטוריה האמריקאית,

from people who live or have lived in that neighborhood.

מאנשים שחיים או חיו בשכונה.

Some of these images are degraded images of black people,

כמה מהתמונות האלו הן תמונות משפילות של אנשים שחורים,

kind of histories of very challenging content,

סוג של הסטוריה עם תוכן מאוד מאתגר,

and where better than a neighborhood

ואנחנו טובים יותר משכונה

with young people who are constantly asking themselves about their identity

עם אנשים צעירים שכל הזמן שואלים את עצמם בנוגע לזהות שלהם

to talk about some of the complexities

כדי לדבר על כמה מהמורכבויות

of race and class?

של גזע ומעמד?

In some ways, the bank represents a hub,

בכמה דרכים, הבנק מייצג מרכז,

that we're trying to create a pretty hardcore node of cultural activity,

שאנחנו מנסים ליצור שלוחה די הארד קור של פעילות תרבותית,

and that if we could start to make multiple hubs

ושאם נוכל להתחיל ליצור מרכזים מרובים

and connect some cool green stuff around there,

ולחבר קצת ירוק מסביב לזה,

that the buildings that we've purchased and rehabbed,

שהבניינים שרכשנו ושיקמנו,

which is now around 60 or 70 units,

שזה עכשיו בסביבות 60,70 יחידות,

that if we could land miniature Versailles on top of that,

שאם נוכל ליצור מיני וורסאי על זה,

and connect these buildings by a beautiful greenbelt --

ולחבר את הבניניים האלה על ידי רצועה ירוקה יפיפיה --

(Applause) --

(מחיאות כפיים) --

that this place where people never wanted to be

שהמקום הזה בו אנשים לא רצו להיות

would become an important destination

יהפוך ליעד חשוב

for folk from all over the country and world.

לאנשים מכל המדינה והעולם.

In some ways, it feels very much like I'm a potter,

בכמה דרכים, זה מרגיש מאוד כאילו אני כדר,

that we tackle the things that are at our wheel,

שאנחנו מתמודדים עם הדברים שעל הגלגל שלנו,

we try with the skill that we have

אנחנו מנסים עם הכשרון שיש לנו

to think about this next bowl that I want to make.

לחשוב על הקערה הבאה שאנחנו רוצים ליצור.

And it went from a bowl to a singular house to a block to a neighborhood

וזה עבר מקערה לבית יחיד לבלוק לשכונה

to a cultural district to thinking about the city,

למחוז תרבותי ללחשוב על העיר,

and at every point, there were things that I didn't know that I had to learn.

ובכל נקודה, היו דברים שלא ידעתי שהייתי צריך ללמוד.

I've never learned so much about zoning law in my life.

מעולם לא למדתי כל כך הרבה על חוקי תכנון בניה בחיי.

I never thought I'd have to.

מעולם לא חשבתי שאני אצטרך.

But as a result of that, I'm finding that there's not just room

אבל כתוצאה מכך, אני מוצא שאין רק מקום

for my own artistic practice,

לעיסוקים האומנותיים שלי,

there's room for a lot of other artistic practices.

יש מקום להרבה עיסוקים אמנותיים אחרים.

So people started asking us,

אז אנשים התחילו לשאול אותנו,

"Well, Theaster, how are you going to go to scale?"

"ובכן, ת'יאסטר, איך אתה מתכוון לגדול?"

and, "What's your sustainability plan?"

ו,"מה תוכנית הקיימות שלך?"

(Laughter) (Applause)

(צחוק)(מחיאות כפיים)

And what I found was that I couldn't export myself,

ומה שגיליתי היה שלא יכולתי לייצא את עצמי,

that what seems necessary in cities like Akron, Ohio,

שמה שנראה הכרחי בערים כמו אקרון אוהיו,

and Detroit, Michigan, and Gary, Indiana,

ודטרוייט מישיגן, וגארי, אינדיאנה,

is that there are people in those places who already believe in those places,

זה שיהיו אנשים במקומות האלו שכבר מאמינים במקומות האלו,

that are already dying to make those places beautiful,

שכבר מתים לעשות את המקומות האלה יפים,

and that often, those people who are passionate about a place

ושהרבה פעמים, האנשים האלה שיש להם תשוקה בנוגע למקום

are disconnected from the resources necessary to make cool things happen,

מנותקים מהמשאבים שדרושים לגרום לדברים מגניבים לקרות.

or disconnected from a contingency of people

או מנותקים מהתלות באנשים

that could help make things happen.

שיכולים לעזור לדברים לקרות.

So now, we're starting to give advice around the country

אז עכשיו, אנחנו מתחילים לתת עצות מסביב למדינה

on how to start with what you got,

לאיך להתחיל עם מה שיש לכם,

how to start with the things that are in front of you,

איך להתחיל עם הדברים שמולכם,

how to make something out of nothing,

איך לעשות משהו משום דבר,

how to reshape your world at a wheel or at your block

איך לעצב מחדש את העולם שלכם בגלגל או בבלוק שלכם

or at the scale of the city.

או בקנה המידה של העיר.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

June Cohen: Thank you. So I think many people watching this

ג'ון כהן: תודה לך. אני אני חושבת שהרבה אנשים שצופים בזה

will be asking themselves the question you just raised at the end:

ישאלו את עצמם את השאלה שהעלת בסוף:

How can they do this in their own city?

איך הם יכולים לעשות את זה בעיר שלהם?

You can't export yourself.

אתה לא יכול לייצא את עצמך.

Give us a few pages out of your playbook about what someone who is inspired

תן לנו כמה דפים מספר המשחק שלך בנוגע למה מישהו שקיבל השראה

about their city can do to take on projects like yours?

בנוגע לעיר שלהם יכול לעשות כדי להתמודד עם פרוייקט כמו שלך?

Theaster Gates: One of the things I've found that's really important

ת'יאסטר גייטס: אחד הדברים שגיליתי שבאמת חשוב

is giving thought to not just the kind of individual project,

זה להתחשב לא רק בסוג של הפרוייקטים הבודדים,

like an old house,

כמ בניין ישן,

but what's the relationship between an old house,

אלא למה היחסים בין בית ישן,

a local school, a small bodega,

בית ספר מקומי, חנות קטנה,

and is there some kind of synergy between those things?

והאם יש סוג כלשהו של סינרגיה בין הדברים האלה?

Can you get those folk talking?

האם אתם יכולים לגרום לאנשים האלה לדבר?

I've found that in cases where neighborhoods have failed,

גיליתי שבמקרים בהם שכונות כשלו,

they still often have a pulse.

הרבה פעמים עדיין יש להן דופק.

How do you identify the pulse in that place, the passionate people,

איך אתם מזהים את הדופק במקום, את האנשים עם התשוקה,

and then how do you get folk who have been fighting,

ואז איך אתם מחדירים לאנשים שנלחמו,

slogging for 20 years, reenergized about the place that they live?

דישדשו במשך 20 שנה אנרגיה מחודשת למקום בו הם גרים?

And so someone has to do that work.

ומישהו צריך לעשות את העבודה.

If I were a traditional developer, I would be talking about buildings alone,

אם הייתי מפתח מסורתי, הייתי מדבר על הבניינים לבדם,

and then putting a "For Lease" sign in the window.

ואז לשים שלט "להשכרה" בחלון.

I think that you actually have to curate more than that,

אני חושב שאתם למעשה צריכים לאצור יותר מזה,

that there's a way in which you have to be mindful about,

שיש דרך בה אתם צריכים להיות מודעים לה,

what are the businesses that I want to grow here?

מה העסקים שאני רוצה שיגדלו שם?

And then, are there people who live in this place

ואז, האם יש אנשים שחיים במקום הזה

who want to grow those businesses with me?

שרוצים לגדל את העסקים האלה איתי?

Because I think it's not just a cultural space or housing;

מפני שאני חושב שזה לא רק מרחב תרבותי או מגורים;

there has to be the recreation of an economic core.

חייבת להיות יצירה של ליבה כלכלית.

So thinking about those things together feels right.

אז לחשוב על הדברים האלה יחד מרגיש נכון.

JC: It's hard to get people to create the spark again

ג.כ: זה קשה לגרום לאנשים ליצר את הניצוץ שוב

when people have been slogging for 20 years.

כשאנשים דישדשו 20 שנה.

Are there any methods you've found that have helped break through?

האם יש שיטות שמצאת שעזרו לפרוץ דרך?

TG: Yeah, I think that now there are lots of examples

ת.ג: כן, אני חושב שעכשיו יש הרבה דוגמאות

of folk who are doing amazing work,

של אנשים שעושים עבודה מדהימה,

but those methods are sometimes like, when the media is constantly saying

אבל השיטות האלו לפעמים כמו, כשהמדיה כל הזמן אומרת

that only violent things happen in a place,

שרק דברים אלימים קורים במקום,

then based on your skill set and the particular context,

אז בהתבסס על היכולות שלכם וההקשר המסויים,

what are the things that you can do in your neighborhood

מהם הדברים שאתם יכולים לעשות בשכונה שלכם

to kind of fight some of that?

לסוג של להלחם בזה?

So I've found that if you're a theater person,

אז גיליתי שאם אתם אדם של תאטרון,

you have outdoor street theater festivals.

יש לכם פסטיבלי תאטרון רחוב חיצוני.

In some cases, we don't have the resources in certain neighborhoods

בכמה מקרים, אין לנו משאבים בשכונות מסויימות

to do things that are a certain kind of splashy,

לעשות דברים שהם סוג של זוהרים,

but if we can then find ways of making sure that people

אבל אם נוכל למצוא דרכים לדאוג שהאנשים

who are local to a place,

המקומיים באזור,

plus people who could be supportive of the things that are happening locally,

ואנשים שיכולים לתמוך בדברים שמתרחשים מקומית

when those people get together,

כשהאנשים האלה מתחברים,

I think really amazing things can happen.

אני חושב שדברים באמת מדהימים יכולים לקרות.

JC: So interesting.

ג.כ: כל כך מעניין.

And how can you make sure that the projects you're creating

ואיך אפשר לדאוג שהפרוייקטים שאתם יוצרים

are actually for the disadvantaged

הם למעשה למוחלשים

and not just for the sort of vegetarian indie movie crowd

ולא רק לקהל הצמחונים שרואים סרטי אינדי

that might move in to take advantage of them.

שאולי יעברו כדי להנות מהם.

TG: Right on. So I think this is where it starts to get into the thick weeds.

ת.ג: נכון, אז אני חושב שפה זה מתחיל להכנס בעובי הקורה.

JC: Let's go there. TG: Right now, Grand Crossing

ג.כ: בא נלך לשם. ת.ג: כרגע, גראנד קרוסינג

is 99 percent black, or at least living,

היא 99 אחוז שחורה, או לפחות אנשים חיים.

and we know that maybe who owns property in a place

ואנחנו יודעים שאולי בעלי הנכסים באזור

is different from who walks the streets every day.

הם שונים ממי שהולך ברחובות כל יום.

So it's reasonable to say that Grand Crossing is already

אז זה הגיוני להגיד שגראנד קרוסינג היא כבר

in the process of being something different than it is today.

בתהליך של להפוך למשהו שונה משהיא היום.

But are there ways to think about housing trusts or land trusts

אבל האם יש דרכים לחשוב על קרנות דיור או קרנות קרקע

or a mission-based development

או פיתוח מבוסס מטרה

that starts to protect some of the space that happens,

שמתחיל להגן על חלק מהחללים שמתרחשים,

because when you have 7,500 empty lots in a city,

מפני שכשיש לכם 7,500 מגרשים ריקים בעיר,

you want something to happen there,

אתם רוצים שמשהו יקרה שם,

but you need entities that are not just interested in the development piece,

אבל אתם צריכים ישויות שלא רק מתעניינות בחלק הפיתוחי,

but entities that are interested in the stabilization piece,

אלא בישויות שמתעניינות בחלק הייצובי,

and I feel like often the developer piece is really motivated,

ואני מרגיש שהרבה פעמים החלק הפיתוחי מלא מוטיבציה,

but the other work of a kind of neighborhood consciousness,

אבל העבודה האחרת של סוג של מודעות שכונתית,

that part doesn't live anymore.

החלק הזה לא חי יותר.

So how do you start to grow up important watchdogs

אז איך מתחילים לגדל שומרי סף חשובים

that ensure that the resources that are made available

שמבטיחים שהמשאבים שזמינים

to new folk that are coming in

לאנשים החדשים שמגיעים

are also distributed to folk who have lived in a place for a long time.

מחולקים גם לאנשים שחיו במקום הרבה זמן.

JC: That makes so much sense. One more question:

ג.כ: זה כל כך הגיוני. עוד שאלה אחת:

You make such a compelling case for beauty and the importance of beauty and the arts.

אתה טוען טיעון כל כך משכנע ליופי והחשיבות של יופי ואמנות.

There would be others who would argue that funds would be better spent

יהיו אחרים שיטענו שכספים ישמשו טוב יותר

on basic services for the disadvantaged.

לשרותים בסיסיים לחסרי היכולת.

How do you combat that viewpoint, or come against it?

איך אתה נלחם בנקודת המבט הזו, או מתנגד לה?

TG: I believe that beauty is a basic service.

ת.ג: אני מאמין שיופי הוא שרות בסיסי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Often what I have found is that when there are resources

הרבה פעמים גיליתי שכשיש משאבים

that have not been made available to certain under-resourced cities

שלא נעשו זמינים לכמה ערים נטולות משאבים

or neighborhoods or communities,

או שכונות או קהילות,

that sometimes culture is the thing that helps to ignite,

שלפעמים תרבות היא הדבר שעוזר להצית,

and that I can't do everything,

ושאני לא יכול לעשות הכל,

but I think that there's a way in which if you can start with culture

אבל אני חושב שיש דרך בה אם אתם יכולים להתחיל עם תרבות

and get people kind of reinvested in their place,

ולגרום לאנשים סוג של להשקיע מחדש במקום שלהם,

other kinds of adjacent amenities start to grow,

סוגים אחרים של שרותים סמוכים מתחילים לגדול,

and then people can make a demand that's a poetic demand,

ואז אנשים יכולים לטעון שזו דרישה פואטית,

and the political demands that are necessary to wake up our cities,

והדרישות הפוליטיות שנחוצות כדי להעיר את הערים,

they also become very poetic.

הן גם הופכות למאוד פואטיות.

JC: It makes perfect sense to me.

ג.כ: זה הגיוני לי לגמרי.

Theaster, thank you so much for being here with us today.

ת'יאסטר, תודה רבה לך שהיית פה היום.

Thank you. Theaster Gates.

תודה לך. ת'יאסטר גייטס.

(Applause)

(מחיאות כפיים)